רשת כוללים ללימוד כל חלקי התורה .

תוכניות יחודיות מוכחות לזכירת וקניין הש"ס

לוגו בבבבבבבבבבבבבבבבבבב

שביעית בפסוקי התורה

'שיעור פתיחה' להלכות שביעית נמסר בס"ד בהיכל כולל 'דורשי ציון' בפני רבני 'חבורת ההלכה' ביום שלישי ח' באייר תשפ"א

נאמר בפרשת משפטים (שמות כג י – י"א): "ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה: והשביעת תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה כן תעשה לכרמך לזיתך"

ובפרשת כי תשא (שמות לד כא): "ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבות".

וכן בפרשת בהר (ויקרא פרק כה א – ז) "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה': שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה: ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר: את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצר שנת שבתון יהיה לארץ: והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך: ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל"

ובהמשך פרשת בהר (פרק כה כ"ה – כ"ב) "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעת הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו: וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים: וזרעתם את השנה השמינת ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעית עד בוא תבואתה תאכלו ישן".

וכן בפרשת ראה (דברים פרק ט"ו א – ט) "מקץ שבע שנים תעשה שמטה: וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא יגוש את רעהו ואת  אחיו כי קרא שמטה לה'… השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא"

ואחרון חביב בפרשת וילך (דברים פל"א פס' י') "ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות".

שמות השנה

הרי ששמות רבים נקראו לה – שנת השבע, שנת השמיטה, שמיטה, שביעית, שנת שבתון.

גדרי המקום, הזנים והמלאכות

ומצינו שיש בשנת השמיטה שלש סוגי מלאכות: מלאכות אסורות מדאורייתא, מדרבנן, ומלאכות מותרות.

וע"מ להבין יותר, נעיין בפסוקי התורה שהורתה מספר פעמים הוראות למעשה:

א.      ושבתה הארץ שבת לה':

ב.      שדך לא תזרע

ג.       וכרמך לא תזמר:

ד.      את ספיח קצירך לא תקצור

ה.      ואת ענבי נזירך לא תבצר

ו.       בחריש ובקציר תשבות – רבי עקיבא למד מפסוק זה לגבי איסור תוספת שביעית, אך רבי ישמעאל למד כי תוספת שביעת מקורה בהלכה למשה מסיני וממילא פסוק זה נדרש לענין שבת – להתיר קציר העומר – וכך פסק הרמב"ם.

וראשית יש לברר האם מאי דכתבה התורה 'שדך' זהו בדוקא ובא לאפוקי זריעה בבית, וכן לגבי 'כרמך' שאולי דוקא זמירת כרם אסורה ולא גיזום שאר אילנות, וגדולה מכולם האם רק 'זריעה זמירה קצירה בצירה' נאסרו ובא הכתוב לדייק ולאפוקי שאר אבות ותולדות.

'שדך' דיני 'זריעת בית'

בירושלמי הסתפק (ערלה פ"א ה"ב) מה דינו של הנוטע בבית – האם שדה הוא בדוקא לגבי שביעית או לא.

והובא הספק הנ"ל במשנה למלך שביעית (פ"א ה"א)  וז"ל: גרסי' בירושלמי פ"ק דערלה אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשר ובשביעית צריכה דכתיב ושבתה הארץ וכתיב שדך לא תזרע… וכעת לא ראיתי לרבינו שהביא דינים אלו דשביעית, עכ"ל המל"מ.

ולגבי מעשרות הורה הרמב"ם (הלכות מעשר פרק א הלכה י) וז"ל: אילן שנטעו בתוך הבית פטור ממעשרות שנאמר עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה, ויראה לי שהוא חייב במעשרות מדבריהם שהרי תאנה העומדת בחצר חייב לעשר פירותיה אם אספן כאחת, ע"כ.

אך הראב"ד פליג וז"ל: א"א לא נראה כן בגמרא דמעשרות שנחלקו ר"ע וחכמים בתבואה שהביאה שליש ביד עכו"ם בסוריא ומכרה לישראל והוסיפה דר"ע אזיל בתר שליש ראשון וחכמים בתר שליש אחרון עיין באותה שמועה והראיה שהביא מחצר אינה כלום דחצר שנטעה או שזרעה היינו שדה ולא עוד אלא מקבע נמי קבעה, עכ"ל.

למעשה, בפאת השולחן הורה בדין נטיעה בבית להיתר – משום דהוי ספק דרבנן לקולא שהרי זוהי 'בעיא דלא איפשיטא' וא"כ הוי ספק וכיון ששביעת בזה"ז דרבנן – נקטינן לקולא.

אך בחזו"א (סי' כב סק"א) הקשה כי הכא אין אומרים ספק דרבנן לקולא משום שמלאכת זריעה מיסודה היא מלאכה דאורייתא ורק עתה שאין כל יושבי הארץ עליה היא מוגדרת כאיסור דרבנן ובכה"ג לא קרינן ליה 'ספק דרבנן', ולכאורה יש לתמוה על הבנת פאה"ש שנקט לקולא בזריעת בית וזה מדברי הרמב"ם לגבי תרומות ומעשרות בזריעת בית שאף שבזה פשיטא לירושלמי להתיר – עכ"ז החמיר הרמב"ם לחייב תו"מ מדרבנן וא"כ י"ל קל וחומר – אם בדין המפורש לקולא אמרינן דאיכא ביה איסור מדרבנן – בדין שהסתפק בו הירושלמי בודאי יש לאוסרו.

וע"ז ענה החזו"א כי היקל פאה"ש משני כיונים:

א.      אפשר לחלק, דלגבי תו"מ שיכול לעשר ויאכל החמירו, אך בשביעית אם תאסור – אי אפשר לזרוע ולאכול ולכן תלויים בהאי זריעה 'חיי נפש' ושמא הקילו.

ב.      ועוד יש לצרף את דעת הראב"ד שחלק על הרמב"ם בדין מעשר ופטר את הזרוע בבית מתו"מ.

וז"ל החזו"א (סי' כב סק"א): בירושלמי פ"ק דערלה מבעיא להו אם נוהג שביעית בגדילין בבית ולא אפשטא וכתב בפאה"ש סי' כ' [א'] ס"ק נ"ב דלדידן דשביעית בזה"ז דרבנן נקטינן לקולא והנה פשוט לי' להמחבר ז"ל דגם רבנן לא גזרו כאן יותר מדאוריתא [דאי מדרבנן נוהג שביעית לא נגעי לן בההיא בעיא לדידן דכל שביעית דרבנן] ואע"ג דלענין מעשר דעת הר"מ פ"א מה' מעשר ה"י דחייב מדרבנן אין ללמוד שביעית ממעשר דאפשר דהקילו חכמים בשביעית משום חיי נפש וכיון דדעת הראב"ד שם דגם במעשר לא חייבו חכמים ולדעתו ז"ל ודאי לענין שביעית לא גזרו חכמים טפי מדאוריתא ואפשר דגם הר"מ מודה לענין שביעית והנידון בדרבנן סתם הדבר לקולא… והיכי שהעציץ בבית את"ל דזורע בבית דרבנן י"ל דבעציץ שא"נ לא גזרו כיון דגם בזורע אינו אלא דרבנן ואחרי שכבר הורה זקן הפאה"ש להקל אף בזורע בבית המיקיל בעציץ שא"נ בבית יש לו במה לסמוך, עכ"ל.

זריעה

איסור זריעה הוא פעולת נתינת הזרע באדמה, ומצינו בירושלמי פ"ד ה"ד שנחלקו רבנן ורשב"ג לגבי 'נטיעת אילן סרק' רשב"ג התיר ורבנן אסרי, בביאור מחלוקתן הסביר החזו"א כי רשב"ג נוקט כי איסור מלאכה שייך רק באילן שיש בו קדושת שביעית וממילא באילן סרק שאין בעליו קדושת שביעית ואיני צריך להפקירו – ממילא מותר לעבוד בו בשביעית, אך רבנן סברי כי אלו שני דינים שונים הראשון 'איסור עבודת הארץ' והשני 'קדושת שביעית' ואין קשר בינהם.

למעשה הורה הרמב"ם בפ"א ה"ה שיש איסור לנטוע אפילו אילן סרק, ולכן נאמר כי איסור 'זריעה' שייך גם בפרחי נוי.

נטיעת אילנות

בדין נטיעת אילנות מצינו גמרא מפורשת (גיטין נג:) שהגדירה את פעולת הנטיעה כאיסור דאורייתא וז"ל: דתניא: הנוטע בשבת, בשוגג – יקיים, במזיד – יעקר, ובשביעית, בין בשוגג בין במזיד – יעקור, דברי ר"מ… מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא, מאי שנא שבת ומאי שנא שביעית, ע"כ.

ואכן, כך סובר הר"ש שביעית פ"ב מ"ו דנטיעה דאורייתא, אך הביא שם את דברי ר"ת הסובר שמותר ליטע בתוספת שביעית משום שנטיעה היא רק דרבנן ולא גזרו על תולדות בתוספת, וכתב ע"ז הר"ש שדברי ר"ת 'לא יתכן כלל'.

ובשיטת הרמב"ם כתב מהר"י קורקוס (פ"א ה"ד) דנטיעה מדרבנן וז"ל: אעפ"י שבגמרא אמרו אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא ואמרו נמי אהני תולדות חייב אתולדה אחרנייתא פטור לאו דוקא שגם אבות שלא הוזכרו בכתוב אינם אסורות אלא מדרבנן שהרי בצירה וזמירה אבות נקראים לענין שבת וקראם כאן תולדות לפי שהם בכלל זריעה וקצירה ואין לך אלא האבות שהוזכרו בפי' ואפילו הנוטע אין אסורו אלא מדרבנן לדעת רבינו ורבינו שמשון נראה שחולק בנוטע וסובר דנוטע וזורע אחד הוא כי יותר מלאכה היא מזומר אבל דעת ר"ת נראה שהוא כדעת רבינו שהתיר לכתחילה ליטע בתוספת שביעית דס"ל דלא אסור בשביעית גופה מדאורייתא ובודאי כי הדבר נראה קשה שהחרישה בשביעית תהיה אסורה מן התורה ונטיעה תהיה מותרת אלא שעל כרחינו צריך לומר כן שכיון שהוצרך הכתוב לפרט זריעה וזמירה ובצירה וקצירה נראה שאין לך אלא מה שנתפרש בכתוב דאי לא ליכתוב זומר ובכלל היה זורע אלא ודאי מדכתביה משמע דלא הוה ילפינן ליה מזומר א"כ נוטע דלא אתפרש לא ילפינן ליה, עכ"ל.

ונמצא שנחלקו הראשונים מה גדרה של נטיעה, הר"ש סובר שהיא מדאורייתא והגמרא בגיטין מסייעא ליה וא"כ יש להבין מה יענה ר"ת [והר"י קורקוס שביאר כך את דברי הרמב"ם] ומצאתי שיישב בפשטות המנ"ח (מצוה שכ"ז) דהגמרא בגיטין ס"ל כשיטת הסוברים במו"ק (ב:) שכל מלאכות הקרקע הם מדאורייתא [כך נקט אביי] ואנן ס"ל כשיטת רבא שם שרק ארבע מלאכות נאסרו מן התורה ותו לא.

אך בדרך אמונה (ביאור ההלכה פ"א ה"ד) תירץ בצורה שונה וז"ל: ולענ"ד י"ל דכל דבר שיש לו עיקר בדאורייתא הוי כדאורייתא… ובזה א"ש דכל הני דחשיב בגיטין שם דרבנן כגון המטמא והמדמע והמנסך או המעשר והמטביל בשבת … או דם טמא שזרקו דשרי מה"ת דהציץ מרצה או מבטל איסור לכתחלה דכל הני אין להן עיקר מה"ת גזרו רבנן שוגג דלא ליתי לזלזולי ביה כדפירש"י שם אבל בדבר שיש לו עיקר מה"ת א"צ לגזור, עכ"ל.

ובאמת יש לתמוה היאך ייתכן דבר זה שנטיעה תהיה רק מדרבנן וזמירה מדאורייתא וכבר עמד בזה בשו"ת מהריט"ץ[1] (החדשות סימן קעו) וכיון דאתא לידן צריך לתת טוב טעם ודעת לדבר, שיש להקשות דזומר לא שייך אלא בגפנים שהוא מין אילן. וכיון דזומר את הגפן עובר בלאו, אמאי נוטע גפן יהיה פטור מן התורה. היה לנו לומר שחייב מן התורה מק"ו דזומר דתרויהו באילן הוו אמנם הנלע"ד שהטעם הוא דזריעה הוא דבר שנהנה ממנה בשנת השמיטה, וכן זומר את הגפנים או אילנות נהנה ממעשיו בשנת השמיטה, ולכך עובר. אמנם נוטע אינו נהנה ממעשיו בשנת השמיטה עד אשר יגדל נטיעתו ולכך לא גזרה תורה, עכ"ל. ומדברי המהריט"ץ שביאר כי 'המחייב' הוא 'הנאה מיידית' יש ללמוד כי השותל שתילי ירקות שיהנה מהם מיד בשנת השמיטה –  עבר אדאורייתא של זריעה.

זריעת גלעין אילן

כתב במנחת חינוך (פרשת בהר מצוה שכז) וז"ל: ונראה דגם באילנות אם זרע אילן עובר דזריעה זרע אילנות הם בכלל לאו זה דשדך לא תזרע ואף דבכלאי זרעים א"ח אם זרע זרע אילנות ער"מ פ"ח דכלאים ובהרהמ"ח פ' קדושים אבל כאן דכתיב שדך לא תזרע ואין מפורש איזה זריעה נ"פ דזריעות זרע אילנות הם בכלל לאו זה דשדך לא תזרע, עכ"ל. ומדבריו מבואר כי זורע זרע אילנות הוי בכלל זורע ולוקין עליו [אבל אם נטע אילן נקט המנ"ח בתחילת דבריו דהוי רק מדרבנן] אבל בדרך אמונה סקכ"ט נראה דפליג עליה בתרתי וז"ל: ומ"מ נוטע אסור מדאורייתא ק"ו מזמירה אבל אין לוקין ע"ז מה"ת ואפי' נוטע גרעין שאין עונשין מן הדין וכנ"ל סק"י ויש ראשונים דס"ל דנטיעה אין אסור אלא מדרבנן, עכ"ל.     

זמירה

איסור זמירה הוא פעולה הנעשית בכל שנה בסתיו בכרם, פעולת הזמירה ענינה קיצוץ רוב אורך הזמורות הדקות שגדלו השנה והשארת רק מיעוט שבמיעוט, פעולה זו חיונית לבריאות הגפן ובה תלוי שבח הענבים של שנה הבאה, הגיזום נעשה באמצעות כלי עבודה הנקרא 'מזמרה'.

בשאר אילנות  פעולת קיצוץ הענפים נקראת 'גיזום' ונחלקו רבותינו בדין גיזום בשאר אילנות אם איסורו מן התורה כזמירה [כך פירשו התויו"ט פ"ד מ"ד והאג"ט זורע סק"ד] ואילו החזו"א בסי' כ"א סקט"ו ובסי' כ"ו סק"א נקט בדעת רש"י הר"ש והערוך דגיזום הוא רק מדרבנן, ואפילו דחק כך בדברי הרמב"ם.

בביאור החילוק הסביר החזו"א שיש הבדל בין טיב מלאכת 'זימור גפנים' למלאכת 'גיזום אילנות' וע"פ יסוד זה נראה שיש לחוש בכל מיני אילנות שדומים בטיבן לגפן, וזה נפק"מ לגיזום ורדים, קיוי, ובערבות יש להסתפק משום שהמנהג בכל שנה לגזום את כל העץ לחלוטין בחודש תמוז ע"מ שיצמיח בתשרי ערבות חדשות ורעננות בעלות 'לבלוב' אך מצד שני יש לחלק כיון שהגיזום בהם אינו ע"מ לאצור את כח העץ בתוכו בחורף ע"מ שיפרוץ באביב אלא פשוט ליצור גידול חדש ונקי של ערבות.

קצירה

ברור שאיסור קצירה אינו כפשוטו, שהרי התורה הורתה להפקיר את יבולי השדה ולכן ביאר  הרמב"ם (פ"ד ה"א) את מהות מלאכת קצירה בשני אופנים וז"ל: וזה שנאמר את ספיח קצירך לא תקצור שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה, ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה, כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר, או שקצר לעבודת הארץ כמו שבארנו, אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל, עכ"ל.

הרי שאיסור ראשון הוא 'לקצור כדרך הרגילה' ואיסור שני הוא 'לקצור לעבודת הארץ' דהיינו שקוצר מפני שרוצה לפנות מקום בשדהו לזריעה חדשה.

בצירה

גם בזה ברור שאיסור בצירה אינו כפשוטו ולכן ביאר הרמב"ם (פ"ד הכ"ב) בשני אופנים וז"ל:

הפירות שיוציא האילן בשביעית לא יאספם כדרך שאוסף בכל שנה שנאמר ואת ענבי נזירך לא תבצור, ואם בצר לעבודת האילן או שבצר כדרך הבוצרים לוקה, עכ"ל.

חשוב להדגיש כי אף שמצינו במלאכת זמירה פלוגתא גדולה אם שייכא בשאר אילנות או דוקא בגפן – במלאכת בצירה מוסכם לכ"ע כי שייכא בשאר אילנות – ונפק"מ מצויה בקטיף אתרוגים שנהוג לפנות את כל הפירות שדרים באילן ע"מ שיתחיל במחזור פריחה מחודש  – וזה ממש איסור דאורייתא של בצירה.

עכ"ז, דילול פרחי אילן ע"מ שלא יטען פירות רבים מיכולתו וישבר, או אפילו לדלל פרחים ע"מ שהפירות הנותרים יהיו משובחים ואיכותיים יותר – הינה מלאכה מדרבנן כיון שרק 'קציר פירות' לעבודת הארץ נחשבת קצירה מדאורייתא ולא 'קציר פרחים' שנאסר רק מדרבנן.   

 שביעית ומלאכות הארץ – דאורייתא או דרבנן

במסכת מועד קטן (ב:) נאמר בזה"ל: אתמר, המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת, משום מאי מתרינן ביה? רבה אמר: משום חורש, רב יוסף אמר: משום זורע. אמר רבה: כוותי דידי מסתברא, מה דרכו של חורש – לרפויי ארעא, האי נמי מרפויי ארעא. אמר רב יוסף: כוותי דידי מסתברא, מה דרכו של זורע – לצמוחי פירא, הכא נמי מצמח פירא.

תנן: משקין בית השלחין במועד ובשביעית. בשלמא מועד משום טירחא הוא, ובמקום פסידא שרו רבנן. אלא שביעית, בין למאן דאמר משום זורע, ובין למאן דאמר משום חורש – זריעה וחרישה בשביעית מי שרי?

אמר אביי: בשביעית בזמן הזה, ורבי היא. דתניא, רבי אומר: וזה דבר השמטה שמוט – בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים. בזמן שאתה משמט קרקע – אתה משמט כספים, ובזמן שאי אתה משמט קרקע – אי אתה משמט כספים.

רבא אמר: אפילו תימא רבנן, אבות אסר רחמנא, תולדות לא אסר רחמנא, דכתיב ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שדך לא תזרע וגו'. מכדי, זמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה, למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? למימרא: דאהני תולדות – מיחייב, אאחרנייתא – לא מיחייב. – ולא? והתניא: שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר, אין לי אלא זירוע וזימור, מנין לניכוש ולעידור ולכיסוח? תלמוד לומר: שדך לא כרמך לא. לא כל מלאכה שבשדך, ולא כל מלאכה שבכרמך. מנין שאין מקרסמין, ואין מזרדין, ואין מפסגין באילן – תלמוד לומר: שדך לא כרמך לא, לא כל מלאכה שבשדך ולא כל מלאכה שבכרמך. מנין שאין מזבלין, ואין מפרקין, ואין מאבקין, ואין מעשנין באילן – תלמוד לומר: שדך לא כרמך לא, כל מלאכה שבשדך לא, וכל מלאכה שבכרמך לא. וכו'… מדרבנן, וקרא – אסמכתא בעלמא, ע"כ.

ולמדנו מסוגיא זו שני יסודות חשובים להלכות שמיטה:

א.      נחלקו התנאים רבי ורבנן אם שמיטה בזה"ז דרבנן [כך סובר רבי] או דאורייתא [כך ס"ל לרבנן].

ב.      נחלקו האמוראים אביי ורבא אם בזמן שהיתה השמיטה מדאורייתא – כל מלאכות הקרקע 'אבות ותולדות' נאסרו מן התורה [כך ס"ל לאביי] או שרק ארבע מלאכות נאסרו מן התורה ותו לא [כך ס"ל לרבא].

לאביי יש חומרא וקולא – חומרא שכל האבות והתולדות נאסרו, וקולא שבזה"ז אפילו מלאכות דאורייתא מותר משום פסידא.

לרבא יש קולא גדולה – שרק ארבע מלאכות נאסרו מדאורייתא, אפילו בזמן ביהמ"ק וכל שאר המלאכות הם מדרבנן, אך יש לחקור האם יחמיר רבא בעשיית מלאכות שיסודן מדאורייתא בזה"ז בגלל ששביעית מדרבנן, ויסוד החקירה תלוי בשאלה האם רבא 'מוסיף' על דברי אביי או חולק עליו, שהרי רבא אמר בזה"ל: 'אפילו תימא רבנן' ומשמע שלא פליג אדאביי אלא רק רצה להשמיע דאפשר לאוקמי מתניתין גם אליבא דרבנן.

למעשה נמצא כי לאביי כל המלאכות כיום מוגדרות כאיסור דרבנן, ולרבא יש מלאכות שיסודן מדאורייתא ולכן כעת ייחשבו 'חד דרבנן' אבל מלאכות שיסודן מדרבנן ייחשבו כיום 'תרי דרבנן'.

אבות ותולדות בשבת ושביעית

הגמרא במו"ק הגדירה את איסורי שביעית בשם 'אבות ותולדות' ולפיכך עלינו לעיין מעט בהגדרת המושג 'אב ותולדה'.

אב הכולל

יש אב שכולל בתוכו מלאכות רבות לדוגמא זריעת חיטים, שעורים, זרעי קטניות או ירקות הכל כלול באב המלאכה 'זורע' – כיון שאין באמת הבדל בין המלאכות וההחילוק הוא בטיב המין הנזרע.

שני אבות שנמנו במשנת 'אבות מלאכות'

ויש אב שענינו אחד אך עכ"ז נמנה בפני עצמו באבות מלאכות ודוגמא לדבר זורה בורר ומרקד, וכאן כעיקרון הענין שוה – לברור פסולת מאוכל אך עכ"ז כיון שיש במלאכות אלו שלש מעלות:

א.      מלאכות 'חשובות' דהיינו שהיו בפועל במשכן.

ב.      מלאכות הנעשות בשלבים שונים בתהליך עיבוד התבואה.

ג.       מלאכות הנעשות בדרכים וכלים שונים.

ודין גרמא להו להחשב כאבות שונים ויותר מזה – להמנות באבות מלאכות כל אחד בפ"ע.

שני אבות שלא נמנו במשנת 'אבות מלאכות'

אך במידה ויהיו אבות שיש בהם רק שתי מעלות:

א.      מלאכות הנעשות בשלבים שונים בתהליך עיבוד התבואה.

ב.      מלאכות הנעשות בדרכים וכלים שונים.

אך את המעלה של המשכן אין בהם – ממילא הם ייחשבו כאבות נפרדים אך לא יימנו במשנת אבות מלאכות – ולכן מובן מדוע מנה הרמב"ם את הזורע והזומר כשני אבות ועכ"ז לא נמנתה מלאכת זומר באבות מלאכות – והתשובה פשוטה – מלאכת זומר לא היתה במשכן.

אב ותולדה

אך ענין החילוק בין אב לתולדה מצינו שביאר במגיד משנה (שבת פרק ז ה"ד) וז"ל: וכן הקוצר תבואה או קטנית וכו'. תנא הקוצר והבוצר והגודר והמוסק והאורה כלן מלאכה אחת הן. ודע שכוונת רבינו היא שכל מלאכה שהיא דומה לאב בדמיון גמור אלא שחלוקה ממנה באיכות הפעולה או באיכות הנפעל הרי זו אב כמותה אבל מלאכה הדומה לה במקצת זו היא הנקראת תולדה. והמשל בזה הקוצר והבוצר שהם בדמיון גמור אלא שחלוקין הנפעלים וכן הזורע והנוטע וכן החורש והחופר שהם חלוקי איכות הפעולה אבל הם בדמיון גמור. עליהם אמרו כולם מלאכת אחת הם. שאם באנו לחלק בהן נחלק במיני הזרעים גם כן ובמיני הכלים אשר יעשה בהם וכיוצא בזה. אבל בשאין שם אלא קצת דמיון כגון המחתך את הירק שאינו דומה לטחינה רק בהעשות מגוף אחד גופים רבים אף על פי שהטחינה משנה הגוף הראשון לגמרי ואין החתוך כן זו הוא תולדה והיקש זה ניתן לכלן. זהו דעת רבינו, עכ"ל.

למעשה הגמרא הגדירה את הזמירה כתולדת הזריעה, וכ"כ הרמב"ם בהלכות שביעית, ולכאורה יש לתמוה על הרמב"ם שנקט בהלכות שבת כי הזמירה היא אב לעצמה ונראה לבאר כי הרמב"ם הבין דכל אב הנמנה במשנת 'אבות מלאכות' ראוי לקרותו 'אב' ואילו 'אב אחר' שלא היה במשכן ולפיכך לא נמנה במשנת 'אבות מלאכות' אפשר לקרותו בשם 'תולדה' – אבל אינה תולדה ממש.

נפק"מ בין דרבנן לדאורייתא

למעשה, כיום כל המלאכות הם חד דרבנן ואין לוקין עליהן אבל עכ"ז גם היום יש נפק"מ בין מלאכה דאורייתא לדרבנן – והנפק"מ הגדולה בין מלאכה שיסודה מדאורייתא למלאכה שיסודה מדרבנן תהיה לגבי 'היתר פסידא' [שנרחיב בו בשיעור בפני עצמו 'אוקומי ואברויי'] שהיקל החזו"א:

א.      שבכל פעולה מדרבנן שבמניעתה ימות האילן – נתיר לעשותה בשביעית.

ב.      והוסיף להקל גם בספק אם ימות האילן.

ג.       וקולא שלישית היקל החזו"א שהגדיר את הפסד 'רוב פירות' של 'שנה זו' כמות האילן.

הנושאים ברמב"ם לפי סדר הפרקים

בשיעורים הבאים נלמד לפי סדר ההלכות בהרמב"ם:

פרק א' – עוסק כולו בגדרי 'מלאכות קרקע'.

פרק ב' – עוסק בדיני מלאכות שאינו עושה אותן לצורך הקרקע אך יש בהן תועלת לקרקע ומפני חשד או סיבות אחרות יש לעשותן בצורות מסוימות.

פרק ג' – עוסק בדיני 'תוספת שביעית' ואינו נוגע למעשה, אך עכ"ז יש כמה הלכות חשובות לגבי עבודת הארץ שנלמדות דוקא מהדינים שנתבארו בזמן 'תוספת שביעית' – ובר מן דין יש לנו את הלכה י"א לגבי 'גזירת מונין' ובה יתבארו כמה הלכות חשובות גם לדידן בדין נטיעת עצים סמוך לשביעית.

פרק ד'  – עוסק בחמשה נושאים:

א.      איסור ספיחין.

ב.      קביעת שנת הגידולים.

ג.       דיני קצירה ובצירה.

ד.      דיני הפקר.

ה.      קביעת גבולות הארץ.

פרק ה' –  קדושת פירות שביעית.

פרק ו' – סחורה בפירות שביעית.

פרק ז' – ביעור פירות שביעית.

פרק ח' – עסק עם 'חשודי שביעית'.

פרק ט' – שמיטת כספים.

 

ונזכה לאהבת התורה ולומדיה, נתנאל ברבי שאול ניר

השיעורים נמסרים תמידין כסדרן בס"ד בימי שלישי וחמישי בשעה 11:45 בחדר השיעורים שבעזר"נ של ביהמ"ד 'מתמידים' ברחוב דרכי איש, ופתוחים לכל הלומדים.

תגובות: בטל' 0548-411554 מייל:gmail.com@0548411554N

לשמיעת שעורי ההלכה בקול הלשון: 073-2951256 יש להקיש 6 ואח"כ להקיש 1

לשיעורים בנושאים נוספים 073-2951256 ומיד להקיש 9

ובאתרי 'דורשי ציון וקול הלשון' תמצא את המאמר הזה ורבים כמותו לשמיעה, קריאה וצפיה.

נ.ב השיעור הזה מופיע לצפיה יחד עם סיור בשדה ובכרם!

לשמיעת השיעור

רוצה להינות שתוכן תורני ישירות אצלך המייל? הרשם כאן ותהיה מעודכן