רשת כוללים ללימוד כל חלקי התורה .

תוכניות יחודיות מוכחות לזכירת וקניין הש"ס

לוגו בבבבבבבבבבבבבבבבבבב

שבות בחולה שאין בו סכנה

נמסר בס"ד בהיכל כולל דורשי ציון בשבוע פרשת וישלח בפני רבני 'חבורת ההלכה' [נכתב בסייעתא דשמייא מופלגת].
בשיעור זה נעסוק בדין הטיפול בחולה שאין בו סכנה בלבד והגדרתו הובאה בשו"ע וברמ"א (סי' שכ"ח סי"ז) וז"ל: חולה שנפל מחמת חליו למשכב ואין בו סכנה, הגה: או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו שאז אף על פי שהולך כנפל למשכב דמי, עכ"ל.
והנה מצינו ראינו ארבע שיטות בדברי רבותינו הראשונים ונביאם בסדר מן המיקל אל המחמיר:
שיטת הרשב"א
כתב הרשב"א וז"ל: (שו"ת חלק ג סימן רעב) עוד שאלת מה שהותר בשבת בפקוח סכנת נפש אם נכנס בכלל ההתר ההוא אפילו סכנת אבר אחד או חוש מחושיו או לא ואינו בדוגמת נפש ועין.
תשובה שלשה חלוקי חליים יש האחד סכנת נפש ממש והשני סכנת אבר וחולי שאין בו סכנה אלא שנופל למשכב והשלישי חשש חולי שכואב אלא שאינו נופל למשכב. סכנת נפש מפקחין עליו גדולי ישראל ואפילו באיסור תורה, סכנת אבר וכן חולי שאין בו סכנה אף על פי ששוכב במטה מתוך חליו עושין מלאכה על ידי עכו"ם. והוא שלא יהיה אותו עכו"ם גר תושב ולא עבדו של ישראל שאין בו אלא שבות אמירה בלבד, שאלו חיה היה עבדו של ישראל אי נמי גר תושב אסור לעשות מלאכה לכל ישראל שאף הם אסורין במלאכתנו אף על פי שעושים במלאכה לעצמן בשבת כישראל בחול. ודוקא שלא לעשות על ידיהן איסורי תורה כבשול ואפיה וכיוצא בהן ואי נמי להביא להם דרך רשות הרבים אבל דברים שאין בהם אלא איסור דרבנן עושין על ידיהן ואפי' על ידי ישראל. וחשש חולי בעלמא שאינו נופל למשכב אסור לעשות מלאכה אפי' על ידי עכו"ם דצרכי חולה אמרו ולא צרכי החושש ואפי' איסורין דרבנן. והנני כותב לפניך דין כל אחד משלשה אלה עם מה שעלה בידי עם הראיות שקבלתי מרבותי ומאשר בררתי אני לפי מה שהראוני מן השמים. סכנת נפש וכו'… אבל חולי שאין בו סכנת נפש אף על פי שיש בו סכנת אבר ונפל למשכב אין מחללין עליו את השבת אלא שאומרין לעכו"ם ועושה, וזו שאמרו כל צרכי חולה נעשה על ידי עכו"ם בשבת. ותדע לך דהא גרסי' בפ' אין מעמידין אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב עין שמרדה מותר לכחלה בשבת, סבור מינה הני מילי היכא דשחיקי סמנין מאתמול ואתויי אבל משחק ואתויי סמנין בשבת לא, אמר להו ההוא מרבנן ור' יעקב שמיה לדידי מיפרש לי משמיה דרב יהודה אפי' משחק בשבת ואתויי דרך רשות הרבים דקסבר רב עין שמרדה יש בו סכנת נפש. וכדאמרי' התם באמתה דהות בי רב שמואל דקדח ליה עינא בשבתא וצוחא צוחא וליכא דמשגח בה פקע עינא ומיתה דשורייני דעינ' בליבא תלוי. ומאן דהוה סבור דמשחק ואתויי בשבתא דרך רשות הרבים לא הוה סלקא דעתיה דליכא סכנת נפש, ואף על גב דאיכא סכנת עורון אין מחללין בשל תורה אבל בדברים של דבריהם דהיינו לכחול ואי נמי לאתויי סמנין דרך סמטה מותר מפני סכנת אבר וכמו שפירש"י ז"ל דהוה ביה סכנת עורון, עכ"ל.
יסוד התירו של הרשב"א מבוסס על הגמרא במסכת עבודה זרה (כח:) וז"ל: אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: עין שמרדה – מותר לכוחלה בשבת, ע"כ. ומוכח מהגמרא שלא מדובר בסכנת נפשות [בסלקא דעתין] וכיון שמותר לכחול את העין שברור שאיסורו רק משום שבות וכיון שלהרשב"א אין הבדל בין סכנת אבר לשאר חולה שאיב"ס וממילא מוכח שכשם דכחילה הותרה גם שאר שבות הותרה.
הראת לדעת כי הרשב"א התיר לחולה שאין בו סכנה איסור שבות וראייתו מהא דהתירו ליתן סממנין ע"ג העין והרי סממנין אסורים מאיסור כוחל דומיא דצובע או כותב ועכ"ז התירו הכא אלא ע"כ שהותרו כל איסורי דרבנן, ויש להבחין כי הרשב"א כרך את דין 'סכנת אבר' יחד עם דין 'חולה שאיב"ס'.
שיטת הרמב"ן
כתב הרמב"ן (תורת האדם שער המיחוש) וז"ל: מיחוש שאדם חולה ממנו ונופל למשכב ואין בו סכנה התירו בו שבות שאין בו מעשה דהיינו אמירה לגוי. וכן התירו בו שבות דמלאכה הנעשית בשנוי. וזהו שאמרו דבר שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה. ואמרו לענין חיה כל ל' אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת אלא עושין לה ע"י גוי בשבת. וזהו דאמימר כחל מגוי. ואמרינן נמי מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזור רבנן מפני שהן נעשין בשנוי שלא כדרך המלאכות. אבל שבות שיש בו מעשה כלומר דבר הנעשה ע"י ישראל והוא נעשה כדרכו בחול לא התירו. וזהו אין טורפין יין ושמן לחולה משום דקעביד עובדין דחול. וזהו שהקשו על אמימר משום דעמיץ ופתח ועושה מעשה כדרך שעושה בחול החמירו כאן בשבות שיש בו מעשה ועובדין דחול. ולא החמירו בשבות דאמירה ולא בשבות דשנוי. וזהו דין אחד בחולה שאין בו סכנה כלל לא סכנה של מיתה ולא סכנה של אבר. ובכה"ג נמי אמרינן בפרק במה מדליקין (ל' א') אם בשביל החולה שיישן לא יכבה ואם כבה פטור אבל אסור, ואוקימנא בחולה שאין בו סכנה ור' שמעון היא, אף על גב דכבוי בשביל חולה לר"ש מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור עליה ואין בה אלא איסור של דבריהם, איסור לכתחלה לא התירו בו שבות כדרכו משום חולי שאין בו סכנה, אבל חולי שיש בו סכנת אבר אחד אף על פי שאין הנשמה תלויה בו התירו בו כל שבות שבעולם. וזהו שאמרו הלכה מחזירין את השבר בשבת מפני שהוא סכנת ביטול אותו אבר שנשבר. וזהו עין שמרדה דסבור מינה דהיכא דשחיקי סמנין מאתמול כוחלין אותה מפני שהיא בתחלת אוכלא, ובודאי סכנת עורון הוא והותרה בו שבות אפי' ע"י ישראל, עכ"ל.
הראת לדעת מדברי הרמב"ן כי ס"ל לאסור שבות על ידי ישראל אבל התיר לעבור על איסור שבות בשינוי וראייתו מהגמרא בכתובות (ס.) וז"ל: תניא, רבי מרינוס אומר: גונח יונק חלב בשבת. מאי טעמא? יונק – מפרק כלאחר יד, ובמקום צערא לא גזרו רבנן. אמר רב יוסף: הלכה כרבי מרינוס, ע"כ. הרי שותר לחולה לעבור על איסור שבת בשינוי.
ואגב יש לעיין דהא משמע מדברי הרמב"ן שכל יסוד ההיתר דכאן מבוסס על 'שינוי' ולא שנא שינוי ממלאכה דאורייתא או דרבנן וז"ל הרמב"ן "וכן התירו בו שבות דמלאכה הנעשית בשנוי" ולכאורה מהא דהתיר לעבור על איסור תורה של חולב תולדה דמפרק מוכח כי שרי בכל מלאכה דאורייתא בשינוי אלא שמצינו דלדברי הרמב"ן עצמו ס"ל שחליבת בהמה הרי היא רק איסור דרבנן וא"כ ההיתר דכאן מצדיק רק שינוי בדרבנן  וז"ל הרמב"ן (חידושים קמ"ד:): ומה שאמר דחולב חייב משום מפרק ומשמע דלא פליגי רבנן עליה דר"א בהא א"נ דלאו דברי ר"א היא אלא דברי הכל. אינו מחוור שא"כ למה שנאוה כן וכי אבות מלאכות או תולדותיהן באו לפרש בברייתא זו, ועוד שמצינו בירושלמי (פ"ז ה"ב) הדא דאת אמר בחדש אבל בישן מחלוקת ר"א וחכמים דאיתפלגון המכבד והמרבץ המגבן והמחבץ החולב והרודה חלות דבש חייב חטאת דברי ר"א וחכמים אוסרין משום שבות וכו', אלמא בכולהו פליגי, ודאמרינן התם מפרק כלאחר יד הוא, איונק וה"ה לחולב שאין זה מפרק הדומה לדש, ומדינא מותר היה לחלוב אלא משום דאתי לאחלופי בסחיטה בידו דמלאכה גמורה היא, הוו ינקי, ועוד שעיקר רפואת הגונח ביניקת החלב כשהוא רותח, מיהו רש"י נמי פירש שם בדבריו שהחולב מפרק גמור הוא, וכן י"ל שאע"פ שהחולב מדבריהם כיון דדמי למפרק וכי אורחיה קעביד אסור, ולא התירו אלא שבות בשינוי דהיינו יונק והכי משמע לישנא דגמרא, עכ"ל.
וכאן משמע כי ההיתר הוא רק 'שבות בשינוי' ולא 'שבות דמלאכה הנעשית בשינוי' ובאמת מצינו מחלוקת בדין זה בין רבותינו האחרונים בשו"ע הרב התיר מלאכה דאורייתא בשינוי ואילו המשנ"ב בסקנ"ד ביאר את דברי השו"ע דשרינן רק שבות בשינוי וז"ל: עושין בשינוי – היינו האיסור דרבנן וא"צ לחפש אחר א"י, עכ"ל.
שיטת הר"ן
כתב הר"ן (על הרי"ף מסכת שבת דף לט: בדה"ר) וז"ל: ומהא שמעינן דמשום סכנת אבר אחד אין מחללין את השבת אלא אם כן יש בדבר סכנת מיתה דטעמא דשורייני דעינא בליבא תלו הא לאו הכי [משום סכנת עוקץ] לא ומשום סכנת עורון בלחוד אין מחללין את השבת ושמעינן נמי מהא דכל היכא דאיכא סכנת אבר אף על פי שאין מתירין בו מלאכות של תורה מלאכות של דברי סופרים מתירין בו אפילו ע"י ישראל שהרי אפילו היכא דשחיק סממנין מאתמול שבות של דבריהם יש בו גזירה משום שחיקת סממנין ואפ"ה שרי ליה ע"י ישראל והיינו נמי דאמרינן לקמן בסוף חבית (קמח.) הלכה מחזירין את השבר בשבת וכיון שאנו מתירין שבות ע"י ישראל כ"ש אמירה לנכרי במלאכה גמורה שיותר הוא חמור שבות ע"י ישראל ממלאכה גמורה ע"י נכרי וכמו שיתבאר בס"ד ומיהו כי שרינן אפי' שבות ע"י ישראל ה"מ היכא דאיכא סכנת אבר אבל חולה שאין בו סכנת נפש ולא סכנת אבר נהי דשרי ביה מלאכה גמורה ע"י נכרי וכדאמרינן בפ' מפנין (דף קכט .) צרכי חולה נעשית ע"י נכרי בשבת אין מתירין לו ע"י ישראל אפילו שבות של דבריהם וראיה לדבר מדאמרינן בפ' יום טוב שחל (דף כב .) אמימר שרא למיכחל עינא מנכרי בשבת א"ל רב אשי מאי דעתיך דאמר רב עולא בריה דרב עילאי כל צרכי חולה עושין ע"י נכרי בשבת ה"מ היכא דלא קא מסייע בהדיה ומר הא קא מסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח ומשני מסייע אין בו ממש והרי איסורו של כוחל אינו אלא מדרבנן כדאיתא בפרק המצניע (דף צד:) ואפילו הכי לא שריא אלא ע"י נכרי היכא דליכא אפילו סכנת אבר אלמא דחולה שאין בו סכנת אבר אין צרכיו נעשין אלא ע"י נכרי אבל לא ע"י ישראל כלל ומסתברא דכי שרינן להו לומר על ידי נכרי ה"מ בחולה שהוא נופל מחמת חליו למשכב אבל במיחוש שאדם מתחזק בו והולך כבריא לא ולא עוד אלא אפילו דברים שהם מותרין לבריאים אסורין לו כל היכא שמעשיו מוכיחין שלרפואה הוא מתכוין וזו היא ששנינו (דף קיא.) החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ ואמרינן נמי בפרק אין מעמידין (דף כח.) דאפילו היכא דכייבי ליה טובא חושש קא קרי ליה לפי שדבר זה אינו חולי אלא מיחוש בעלמא:
ונמצאת למד דחולה שיש בו סכנה כל צרכיו נעשין ע"י גדולי ישראל אין בו סכנת נפש אלא סכנת אבר צרכיו במלאכות דאורייתא נעשין על ידי נכרי ובשל דבריהם אפי' ע"י ישראל אין בו אפי' סכנת אבר אלא חולי בעלמא צרכיו נעשין על ידי נכרי ואפי' במלאכות של תורה אבל לא ע"י ישראל אפילו בשל דבריהם. מיחוש בעלמא כגון חושש בשיניו וכיוצא בו אין מתירין לו כלום ולא עוד אלא אפילו דברים המותרין לבריא אסורין לו כל שמעשיו מוכיחין שהוא מתכוין לרפואה, עכ"ל.
הר"ן בדבריו מתבסס על סתירה בין שתי גמרות:
הראשונה במסכת עבודה זרה (כח:) וז"ל: אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: עין שמרדה – מותר לכוחלה בשבת, ע"כ. ומוכח מהגמרא שלא מדובר בסכנת נפשות [בסלקא דעתין] ומותר ליתן עליה סממני רפואה ע"י ישראל בשבת.
השניה במסכת ביצה (כב.) וז"ל: בעא מיניה רב אשי מאמימר: מהו לכחול את העין ביום טוב? היכא דאיכא סכנה, כגון רירא, דיצא, דמא, דמעתא, וקדחתא, ותחלת אוכלא – לא מבעיא לי, דאפילו בשבת שרי. כי קמבעיא לי – סוף אוכלא, ופצוחי עינא, מאי? – אמר ליה: אסור, וכו'… אמימר שרי למכחל עינא מנכרי בשבתא. איכא דאמרי: אמימר גופיה כחל עינא מנכרי בשבתא, ע"כ. מוכח מהגמרא כי לא מדובר בסכנת נפשות ואסור לעבור על איסור דרבנן.
וליישב את סתירת הסוגיות חידש הר"ן כי יש לפנינו שני דינים:
  • מההיתר להניח סממנין ע"ג העין למד הר"ן כי מותר לעשות מלאכות דרבנן עבור חולה שיש סכנת אבר כגון כאן שיש חשש לפגיעה בתפקוד העין – וזה היה המעשה במסכת ע"ז.
  • מהאיסור לכחול את העין ע"י ישראל בשבת הוכיח הר"ן כי חולה שאיב"ס אסור במלאכות דרבנן – וזה היה המעשה במסכת ביצה.
 מדברי הר"ן עולה כי שחיקת סממנין שוה לשאר איסורי שבות וגדולה מזו – מתוך ההיתר להשתמש בסממנין בסכנת אבר הסיק הר"ן את מסקנתו שבסכנת אבר שרינן שבות[1].
לגבי היתר גונח שממנו הסיק הרמב"ן כי ישנו היתר גורף לכל שבות בשינוי או שבות דשינוי התייחס הר"ן (על הרי"ף מסכת שבת דף סא.) וז"ל: גרסי' בכתובות (דף ס.) גונח שיש לו חולי בריאה והחלב טוב לו סמוך לחליבתו: כלאחר יד. כיון שבפיו הוא יונק: ואי קשיא לך ההיא דגרסינן בפרק חרש (דף קיד.) וכו' כדאיתא בהלכות. ואי קשיא היכי שרינן הכא למעבד איהו גופיה אף על גב דליכא סכנה אמאי לא אמרינן שיעשה על ידי נכרי דקיימא לן בכל דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה י"ל הכא א"א על ידי נכרי כדקי"ל דרפואת החלב היא כשהוא רותח כדאמרי' במרובה (דף פ.) מעשה בחסיד שהיה גונח מלבו ושאלו הרופאין ואמרו אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח והרמב"ן ז"ל כתב בספר תורת האדם דמשום הכי שרינן מפני שהוא שבות הנעשה בשינוי שלא כדרך המלאכות, עכ"ל. הראת לדעת כי ההיתר אינו 'גורף' אלא ייחודי לרפואה זו שאי אפשר לעשותה ע"י גוי ולכן לא גזרו בה רבנן.
שיטת הרמב"ם [ע"פ ב"י]
כתב הרמב"ם (הלכות שבת פ"ב ה"י) וז"ל: חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו על ידי גוי, כיצד אומרין לגוי לעשות לו והוא עושה לבשל לו ולאפות ולהביא רפואה מרשות לרשות וכיוצא באלו, וכן כוחל עיניו מן הגוי בשבת אף על פי שאין שם סכנה, ואם היו צריכים לדברים שאין בהן מלאכה עושין אותן אפילו ישראל, לפיכך מעלין אזנים בשבת ומעלין אנקלי ומחזירין את השבר וכל כיוצא בזה מותר, עכ"ל.
וביאר דבריו מרן הבית יוסף וז"ל: ולפיכך נראה לי דבכלל חולה שאין בו סכנה הוי בין שהוא חולי כולל כל הגוף בין שאינו כולל בין שיש בו סכנת אבר בין שאין בו בכל גוונא לא התירו שבות הנעשה על ידי ישראל מיהו הני מילי בשבות שיש בו עיקר מלאכה שהוא נסמך לה כגון כוחל שאסור מפני שהוא ככותב או לעשות שום רפואה בסם דאיכא למיחש משום שחיקת סממנין אבל שבות שאין לו עיקר מלאכה שהוא נסמך עליה מותר אפילו על ידי ישראל ומטעם זה התירו להעלות אזנים ואונקלי ולהחזיר את השבר שדברים אלו לא נאסרו מפני שהם דומים למלאכה וגם ליכא למיגזר בהו משום שחיקת סממנין שאין דברים הללו נעשים בסממנין וזהו שכתב כאן ואם היו צרכים שאין בהם מלאכה עושין אותם על ידי ישראל. ובפרק כ"א (הל"א) כתב ומותר לכפות כוס על הטבור בשבת ולהעלות אזנים בין ביד בין בכלי ולהעלות אונקלי שכל אלו וכיוצא בהם אין עושין אותם בסממנין כדי לחוש לשחיקה ויש לו צער מהן [עכ"ל הרמב"ם]: ומעתה לא נפשט ספיקו של הרא"ש (סי' י) מדברי הרמב"ם לקולא אלא לחומרא ולא עוד אלא דמאי דפשיטא להרא"ש והר"ן (שם) דביש בו סכנת אבר הותר שבות הנעשה על ידי ישראל, להרמב"ם כל שהוא דבר הדומה למלאכה או מידי דאיכא למיגזר ביה משום שחיקת סממנין אסור לעשות על ידי ישראל ולא הותר [על ידי ישראל] אלא דבר שאינו דומה למלאכה ואינו נעשה על ידי סממנין, עכ"ל הב"י בביאור דברי הרמב"ם.
למעשה לפי ביאור זה אין לעשות שום איסור שבות על ידי ישראל לא כדרכו ולא בשינוי ואפילו לא עבור סכנת אבר, וזוהי בעצם השיטה המחמירה ביותר.
הכרעת ההלכה
 בשולחן ערוך סימן שכח סעיף יז הביא את ארבעת השיטות בזה"ל: אומרים לא"י לעשות לו רפואה אבל אין מחללין עליו את השבת באיסור דאורייתא, אפילו יש בו סכנת אבר; ולחלל עליו ישראל באיסור דרבנן בידים, יש מתירים אפילו אין בו סכנת אבר; ויש אומרים שאם יש בו סכנת אבר עושין ואם אין בו סכנת אבר אין עושין; ויש אומרים שאם אין בו סכנת אבר עושין בשינוי, ואם יש בו סכנת אבר עושין בלא שינוי; ויש אומרים אפי' יש בו סכנת אבר אין עושין לו דבר שהוא נסמך למלאכה דאורייתא, ודברים שאין בהם סמך מלאכה עושין אפילו אין בו סכנת אבר; ודברי הסברא השלישית נראין, עכ"ל.
ונמצא כי השו"ע הכריע את ההלכה כשיטת הרמב"ן שהיא 'שיטה ממוצעת'.
אבל מצינו בלבוש ובב"ח שהבינו כי 'סברא שלישית' היא שיטת הרמב"ם כפי שביארה הב"י והקשה במלבושי יו"ט סק"ה שהרי נער יכתבם דאיכא הכא ארבע שיטות והיאך אפשר למימר דסברא רביעית היא שלישית ותירץ במחצית השקל דשיטה ראשונה הובאה בשם 'יש מתירים' ושלש סברות הובאו בשם 'יש אומרים' ועל האחרונה שבהן הורה השו"ע שהלכה כמותה, ובאמת יש סברא בהבנה זו דהיאך יעזוב השו"ע את דברי הרמב"ם ויורה כדברי הרמב"ן.
ויש לעורר כי מצינו בדרכי משה (הקצר אות ח) שכתב ע"ד הב"י בזה"ל: ואין דבריו מוכרחים לדחות על ידן פירוש המגיד משנה וכן נראה דעת הטור שפשט ספיקות הרא"ש מדברי הרמב"ם אם כן דעתו כדעת המגיד משנה להקל וכתב בית יוסף (עמ' רצד ד"ה והרשב"א) וכן דעת הרשב"א דבחולה שאין בו סכנה מותר לישראל לעבור שבות דרבנן דלא כהר"ן פרק שמנה שרצים שפסק להחמיר ולכן נראה לי דנקטינן לקולא מאחר דספיקא דרבנן הוא כל שכן שנראה שרבו המתירין וכל שכן בסכנת אבר שמותר לחלל עליו שבות דרבנן כמו שכתב הטור סתמא וכן כתבו הרא"ש פרק ב' דעבודה זרה (סי' י) והר"ן פרק שמנה שרצים (לט: ד"ה ומהא, וד"ה ונמצאת), עכ"ל.
ולסיכום:
מצינו שלש שיטות היאך להורות למעשה:
  • השו"ע הורה כדעת הרמב"ן דשרינו שבות בשינוי [או מלאכה בשינוי].
  • הלבוש והב"ח הורו כשיטת הרמב"ם [לפי ביאור הב"י] שכל שבות אסורה בין כדרכו ובין בשינוי ואפילו בסכנת אבר.
  • הדרכי משה נקט כשיטה ראשונה שהיא דעת הרשב"א וכל שבות שריא בין בחולה שאיב"ס וכ"ש בסכנת אבר.
בירור סוגיות הש"ס
ויש לעיין בכל סוגיא וסוגיא היאך ילמדוה כל שיטה ושיטה.
גונח יונק חלב כתובות (ס.)
  • הרשב"א – שבות מותרת וכאן מיירי במלאכה דאורייתא בשינוי שמוגדרת כאיסור דרבנן [ואפילו א"ת דחולב אסור רק מדרבנן והיה מקום להתיר אפילו חליבה ממש לתוך כלי עכ"ז כאן דרך הרפואה היא ביניקה].
  • הר"ן – כאן אי אפשר על ידי גוי ולכן יש כאן היתר יוצא דופן.
  • הרמב"ן – מכאן תוקף ראייתו דשבות שריא לחולה שאיב"ס רק בשינוי.
  • הרמב"ם – ככל הנראה הביאור בזה יהיה [כפי שהביא בשעה"צ סי' תצ"ו] דהוי 'שינוי גמור' ועדיף טפי כיון דלא דמי למלאכה כלל.
כחילת עין ע"י נכרי בלבד (ביצה כב)
  • הרשב"א – כאן נהיה מוכרחים לבאר כי ס"ל להרשב"א דכחילת עין היא מלאכה דאורייתא ולכן נאסרה ע"י ישראל עי' בסי' ש"ג סכ"ה וז"ל: אסור לאשה שתעביר בשבת סרק על פניה, משום צובע. ומטעם זה אסורה לכחול בשבת, ומטעם זה אסורה לטוח על פניה בצק, דכשנוטלתו מאדים הבשר, עכ"ל. וכתב באליה רבה סימן שגס ק"מ וז"ל: משמע מדרבנן כמ"ש ב"י בשם הרמב"ם [פכ"ב הכ"ג] דהלכה כרבנן, ודלא כסמ"ג [לאוין סה, יד ע"ג] שפסק דחייבת כר' אליעזר. אך ראיתי שגם ראב"ן סימן שנ"ד ור"ן פרק המצניע [לו ע"א ד"ה גמ' מחלוקת] פסקו כסמ"ג, וכן משמע קצת מספר התרומה [סו"ס רלט] סמ"ק [סי' רפב, עמוד רצט] ומרדכי ריש פרק במה אשה גבי חוטי צמר קלועות, דגודלת בסעיף כ"ו חייבת, והוא הדין בסרק וכוחלת. ודוקא לעצמה אבל לחברתה לכו"ע חייבת (ש"ס סוף פרק המצניע צה ע"א), וכן כתב ריא"ז בשלטי גיבורים [לו ע"א אות ב] גבי גודלת. ועיין סימן ש"כ [אליה רבה] ס"ק כ"ד, הראת לדעת כי הבנה זו אינה מופקעת כך חידש הרב ר' ברוך מרלטקו שליט"א [אבל נראה שאין לבאר כי הרשב"א ס"ל דהכא מיירי בחושש כיון שלא היינו מתירים ע"י גוי וגם אין לבאר כי מיירי בכאב חזק באבר אחד שאינו משפיע על שאר איברים משום שלהרשב"א עצמו יש רק שלש דרגין בלבד: א. חולה מסוכן, ב. חולה שיש סכנת אבר ויחד איתו חולה שאיב"ס, ג. ובעל מיחושים.
  • הר"ן – מכאן תוקף ראייתו לאסור שבות ע"י ישראל.
  • הרמב"ן – אכן אסור ע"י ישראל ואולי בשינוי שרי וייתכן כי יש סיכון בכחילת עין בשינוי ולכו לא הוזכרה האי דרך.
  • הרמב"ם – ברור שייאסר לכחול עין שהרי כחילה היא 'נסמכת למלאכה' כיון שאיסורה הוא דומיא דכותב.
מעלים אזנים בשבת (ע"ז כח:)
  • הרשב"א – שבות והותר עבור חולה שאיב"ס.
  • הר"ן – מיירי בסכנת נפשות.
  • הרמב"ן – סכנת נפשות [כ"כ המ"מ בפ"ב ה"י].
  • הרמב"ם – לא נעשה ע"י סממנין ולכן שרי כיון דלא נסמך למלאכה.
מחזירין את השבר
  • הרשב"א – שבות והותר עבור חולה שאיב"ס.
  • הר"ן – מיירי בסכנת נפשות.
  • הרמב"ן – סכנת נפשות [כ"כ המ"מ בפ"ב ה"י].
  • הרמב"ם – לא נעשה ע"י סממנין ולכן שרי כיון דלא נסמך למלאכה.
לכאורה היה אם השו"ע נקט כשיטת הרמב"ן עליו לאחוז בכל המהלך המתבקש משיטתו וראוי להורות:
  • בטעם גונח יונק חלב – דשרינן מלאכה דאורייתא בשינוי.
  • איסור כחילת עין הוא משום שאין לעשות שבות
  • טעמא דמחזירין אזנים הוא משום הסכנה ולא משום דאין בזה שימוש בסממנין.
  • טעמא דמחזירין את השבר הוא משום סכנה.
למעשה המשנ"ב בסקנ"ד ביאר את דברי השו"ע דשרינן רק שבות בשינוי וז"ל: עושין בשינוי – היינו האיסור דרבנן וא"צ לחפש אחר א"י, עכ"ל. ובסקנ"ז כתב וז"ל: הסברא השלישית – היינו שמותר לעשות אפילו כל השבותים ורק ע"י שינוי אם הוא חולי כל הגוף ואין בו סכנת אבר ואם יש בו סכנת אבר אין צריך שינוי כלל וכ"פ הט"ז ומג"א וכ"כ הגר"א שדעה זו עיקר שהיא דעת רוב הפוסקים, עכ"ל.
וגדולה מזו בסעיף ל"ג ע"ד השו"ע שהתיר לגונח לינק חלב כתב המשנ"ב בס"ק ק"ז וז"ל: דבמקום צערא וכו' – היינו דאף דעיקר חליבת הבהמה הוא מדאורייתא משום מפרק דהוא תולדה דדש וכמו שכתבנו בריש סימן שכ"א מ"מ בזה שהוא ע"י יניקה דהוא רק כלאחר יד לא הוי רק איסור מדרבנן והתירו בזה ואף דקי"ל דבכל חולי שאין בו סכנה אומר לא"י ועושה הכא שאני דרפואה שלו הוא לינק בעצמו [ר"ן], עכ"ל. הרי שביאר את טעם הר"ן בהיתר גונח והיה ראוי שיאמר שההיתר הוא משום דהוי 'שינוי בדאורייתא' ושרי.
ומפליאה ביותר הוראת שער הציון סימן תצו ס"ק ט לגבי איסור עשית אב מלאכה בשינוי עבור חולה שאיב"ס וז"ל: ועל ידי שינוי יש לעיין, דהנה ביום טוב ראשון בודאי יש להחמיר כיון שהוא דאורייתא כמו בשבת, ואף דמצינו שהתירו חכמים לגונח שיונק חלב בשבת משום דהוי מפרק כלאחר יד ובמקום צערא לא גזרו, יש לומר התם דאין דרכו של מפרק בכך לא חשיבא מלאכה כלל וגרע הדבר מסתם שינוי בעלמא, עכ"ל.
ובסעיף מג כתב השו"ע וז"ל: מותר לכפות כוס חם על הטבור ולהעלותו ולהעלות אזנים בין ביד בין בכלי; ולהעלות אונקלי, דהיינו תנוך שכנגד הלב שנכפף לצד פנים, שכל אחד מאלו אין עושים בסמנים כדי שנחוש לשחיקה ויש לו צער מהם, עכ"ל. ודבריו נובעים משיטת הרמב"ם [וכך כבר תמה בביאור הגר"א] וא"כ יש צד בשו"ע להבנת הב"ח והלבוש שטענו כי נפסקה הלכה כסברת הרמב"ם המחמירה.
וכן נבאר בסעיף מז שכתב השו"ע ולא פירש טעמו וז"ל: עצם שיצא ממקומו, מחזירין אותו, עכ"ל.
ובסעיף לב הורה השו"ע וז"ל:החושש בשיניו לא יגמע בהם חומץ ויפלוט, אבל מגמע ובולע או מטבל בו כדרכו. החושש בגרונו, לא יערענו בשמן אבל בולע הוא שמן ואם נתרפא נתרפא, עכ"ל. וכתב המשנ"ב בס"ק ק"ב וז"ל: דאסור ליתן על השן נעגעלי"ך או שפיריטו"ס וסובין חמין דכ"ז מוכח שהוא לרפואה אם לא דכאיב ליה טובא שמצטער כל גופו וכדלעיל בסי"ז [ח"א] ועיין שם לעיל דע"י ישראל מותר דוקא ע"י שינוי אך הח"א מסיק שם דאם א"א בשינוי מותר שלא בשינוי, עכ"ל. ולכאורה דין זה מהיכן מקורו, ובתורת האדם לא מצאנוהו וגם לא בדברי הר"ן ולכאורה פסיקה זו מתבססת על צירוף סברת הרשב"א להלכה ורצה לחדש הרב ר' משה אריה יודלביץ שליט"א שמכיון שמצינו בדברי הר"ן דאם א"א ע"י גוי שרינן שינוי בשבות ע"י ישראל דהר"ן ס"ל דיניקה הויא דאורייתא וממילא שינוי באב מלאכה הוי שבות רגילה ומוכח א"כ דשבות שריא במקום שא"א ע"י גוי.
אבל אחר שעיינתי בתוך דברי הנשמת אדם (ח"ב כלל ס"ט סק"ג) ראיתי שהביא מקור מדברי הרמב"ן עצמו בחידושיו על ע"ז וז"ל הרמב"ן: ומשמע נמי מהא דהיכא נמי דליכא סכנתא אף על גב דלא מחללין עליה שבת בחיובי תורה אבל בדרבנן מחללין, דהיכא נמי דשחקי סמנים מאתמול איסורא דרבנן איכא דגזור משום שחיקת סמנים בשבת, וה"נ משמע כדאמרינן (שבת קכ"ט א') צרכי חולה נעשין ע"י גוי בשבת ולא שאני לן בהא בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה, וקי"ל נמי (כתובות ס' א') גונח יונק חלב בשבת מ"ט מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא כלומר דחולה הוא לא גזור רבנן ואף על גב דליכא סכנה כדפי' רבינו ז"ל, וק"ל הא דדייקינן לעיל חושש הוא דלא הא כייבי ליה שפיר דמי ומאי ראיה הוא שאני גמיעה דבלא סכנה מותר, וכן נמי בדר' יוחנן דילמא דליכא ברפואה שלה חילול שבת דאורייתא, ואיכא למימר גבי חומץ אי לאו סכנתא היא כיון דאפשר ליה למעבד כדקתני סיפא אבל מגמע הוא ובולע לא שרינן ליה למיפלט, וכן ההיא דקי"ל גבי חומץ ושמן אין נותנין ע"ג מכה אבל נותנין חוץ למכה ושותת ויורד לתוך המכה משו"ה הוא דכל היכא דאפשר לשנויי משנינן, ומיהו דוקא בדנפיש צערא דהוה מינה חולה א"נ בסכנת אבר, עכ"ל הרמב"ן. וקצת קשה לי כיון שכאן נראה מדברי הרמב"ן שלא חילק בין 'סכנת אבר' לבין 'חולה שאיב"ס' ובתורת האדם כן חילק וצ"ע.
ועתה נבואה לעיין בשלש הוראות הרמ"א והיאך פירשם המשנ"ב.
טלטול מוקצה עבור חולה
כתב הרמ"א בסעיף יז וז"ל: מותר לומר לא"י לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול, דסתם צרכי קטן כחולה שאין בו סכנה דמי (ר' ירוחם ני"ב ח"ט ורמב"ן ורשב"א), עכ"ל.
וכתב ע"ז המג"א בסקט"ו בשם ספר איסור והיתר  וז"ל: לעשות תבשיל. ומותר להאכילו מוקצה בידים אם א"א בע"א (או"ה):
והביא דבריו במשנה ברורה סקנ"ח וז"ל: מותר – ואם אין התינוק רוצה לאכול כ"א ע"י אמו מותר לאם להאכילו אפילו חלבו א"י ובשלו אף על גב דמטלטלת מוקצה ועיין בפמ"ג דמצדד קצת דבעי שינוי, עכ"ל.
ולכאורה אפשר ללמוד מהלכה זו שני דברים חדשים אחד בטלטול מוקצה ואחד באכילתו:
  • ממה שלאם שרי לטלטל עבור בנה את החלב במוקצה כך נלמד לגבי כל חולה שאיב"ס דשרינן לטלטל עבורו מוקצה כגון טלטול מעות עבור תשלום לתרופות.
  • וגם לכאורה נלמד איפכא דכמו שבקטן למדים דיניו מחולה שאיב"ס כך גם להיפך ונתיר לחולה שאיב"ס אכילת מוקצה כשם שהתרנו לתינוק.
ובאמת כך למד בישועות יעקב סוסי' ש"ט דשרינן להאכיל חולה שאיב"ס פירות שנשרו בשבת וכן ביצה שנולדה בו ביום.
אבל בפמ"ג (שכ"ח סקט"ו) הקשה על שתי ההנחות הנ"ל קושיות וז"ל: משמע אף שאין סכנה אם לא יאכל המוקצה מותר ישראל לטלטלו ולהאכילו בידים לתינוק. והם ב' דברים מחודשים, א', אף על פי שהסברא השלישית נראית, כמו שכתב באות י"ד, אפילו הכי הקילו בטלטול מוקצה שאין בה אלא איסור טלטול, ואפשר בעי שינוי קצת. וב', דשרי להאכילו איסור דרבנן בידים, כחולה שאין סכנה. ואף על גב גדול אסור לאכול, כבסימן קנ"ה [סעיף ג בהגה] ביו"ד, בקטן הקילו, עיין סימן שמ"ג במ"א ס"ק ג קטן קצת חולה על ידי עכו"ם מותר אפילו איסור תורה. ואי"ה שם [אשל אברהם אות ג ד"ה והנה] יבואר, וכאן אין להאריך, עכ"ל.
והובאו דברי הפמ"ג במשנ"ב סקנ"ח וז"ל: ועיין בפמ"ג דמצדד קצת דבעי שינוי, עכ"ל. ויש לעורר כי הפמ"ג כתב דבעינן 'שינוי קצת' והמשנ"ב כתב 'דמצדד קצת דבעי שינוי' ולפ"ד הפמ"ג נדרש רק שינוי מועט להכירא אבל המשנ"ב דרש שינוי גמור.
וניהדר אנפין לנידו"ד שמצאנו ראינו בשו"ת הגרעק"א (מהדורא קמא סי' ה) שנשאל האם נתיר לחולה שאיב"ס לאכול מוקצה והשיב וז"ל: הנה לדעת הר"ן פי"ד דשבת דאסור לישראל לחלל בשבות דדבריהם לצורך חולה שאין בו סכנה, ולשיטתו אף החולה בעצמו אסור לעשות לעצמו דבר לרפואה במידי דיש בו חילול שבת דדבריהם, וכדמוכח מתוך הראיה שהביא הר"ן מביצה, אמימר שרי למיכחל עינא (וכמ"ש להדיא בב"י סי' שכ"ח) נראה דאכילת פירות הנושרים וכדומה לא קיל משארי שבות דשבת ואסור להחולה לאכלם והאריך בעומק וברוחב לדון אליבא שיטה ראשונה [שיטת הרשב"א] אי שרינן ככל איסורי שבות או דילמא אכילת מוקצה חמירא ככל איסורי דרבנן שאין להאכילם לחולה שאיב"ס וצידד להקל במוקצה כיון שאינו 'איסור קבוע' אלא רק 'איסור זמני'.
ומצאנו ראינו שהחיי"א החמיר ואסר מוקצה לחולה שאיב"ס, והביא בנשמת אדם מקור לזה מדברי הרא"ה בע"ז כז. בדק הבית בית ג שער ז) ואף הגרעק"א צידד להקל רק בשיטת הרשב"א וממילא לא כ"כ ברור כיצד אפשר לסמוך על היתר זה.
מעל הנ"ל הראת לדעת כי הוראת הרמ"א ע"פ הבנת המג"א מלמדת כי צידד להקל כהרשב"א.
אבל יש קצת לדחות ע"פ מה שרמז בפמ"ג 'בקטן הקילו' דיש לומר דצרכי קטן אינם ממש כחולה שאיב"ס אלא חמירי ממנו טפי כן ראיתי שטען בלוית חן ולכן אין ללמוד מכאן לשאר חולה שאיב"ס ודלא כפי שנקט בשש"כ פל"ג ס"ו דשרי לטלטל מוקצה עבור חולה שאיב"ס.
נתינת אפר על מכה – רק ע"י גוי
כתב הרמ"א בסי' שכ"ח סכ"ה וז"ל: ומותר לומר לאינו יהודי לעשות רטייה על מכה או חבורה (א"ו הארוך), ואסור ליתן עליה אפר מקלה דמרפא, כי אם ע"י אינו יהודי. (מרדכי פרק שמונה שרצים), עכ"ל.
מדבריו מוכח כי מיירי בחולה שאיב"ס [שהרי התיר ע"י גוי] ועכ"ז התיר רק ע"י גוי ולכאורה יש להקשות על דבריו שנראה מכאן שפסק ע"פ שיטת הר"ן האוסר כל שבות ע"י ישראל וזו קושיא שהרי בסי"ז הוראת השו"ע היא לפסוק כסברת הרמב"ן המתיר בשינוי.
ובמגן אברהם סק"ל כתב ע"ז וז"ל: עליה אפר. וצ"ע דלפמ"ש סי"ז מותר דשבות הוא וצ"ל דמיירי דכשלא חלה כל גופו, עכ"ל.
והבין בפמ"ג כי המג"א ס"ל כשיטה הראשונה דשרי שבות ולכן הוקשה לו מדוע מיבעי ע"י גוי והא אפשר ליתן ישירות ע"י ישראל ולכן הוכרח המג"א להעמיד את דין נתינת אפר ע"ג מכה בגוונא דלא חלה כל גופו [אבל יסוריו יותר ממיחושים] שע"ז הורה השו"ע בסי' ש"ז ס"ה דשרינן 'שבות דשבות' והקשה הפמ"ג שאנו מבין מאי קשיא למג"א והרי ברור שאסור ליתן ע"י ישראל כשיטה הראשונה אלא רק כסברא שלישית המתירה בשינוי, וכאן יש דבר תמוה ביותר שהמג"א חותר לפסוק כדברי סברא ראשונה ואילו הרמ"א כסברא שניה.
אבל המחצית השקל ביאר כי המג"א דקדק ממאי דכתב הרמ"א 'כי אם ע"י גוי' ולא הותיר אפשרות נוספת של שינוי ע"י ישראל, וכ"כ בתורת שבת לבאר דברי הרמ"א – ועפ"ז המג"א מורה ובא כסברא שלישית אלא שהוקשה לו מדוע לא ציין שאפשר למיעבד בשינוי.
אבל המשנ"ב בסקפ"ה ביאר בדברי הרמ"א עצמו וז"ל: ואסור ליתן וכו' – אף דהוא רק איסור דרבנן מ"מ ע"י ישראל עצמו אסור בלא שינוי אפילו אם חלה כל גופו כיון שהוא חולה שאין בו סכנה וכדלעיל בסי"ז לפי מה דמסיק השו"ע שם, עכ"ל.
סממנין לחולה שאיב"ס
כתבו שו"ע ורמ"א בסעיף לז וז"ל: כל אוכלים ומשקים שהם מאכל בריאים מותר לאכלן ולשתותן, אף על פי שהם קשים לקצת בריאים ומוכחא מלתא דלרפואה עביד, אפילו הכי שרי; וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים, אסור לאכלו ולשתותו לרפואה. ודוק' מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא, אבל אם אין לו שום מיחוש, מותר. הגה: וכן אם נפל למשכב, שרי (ב"י), עכ"ל שו"ע והרמ"א.
ומדברי הרמ"א עולה כי שרי לחולה שאיב"ס לעבור על האי שבות 'גזירת שחיקת סממנין' ויש להבין מאי שנא האי שבות משאר שבותין ובאמת מקור דברי הרמ"א מהב"י שכתב בזה"ל: אבל אם היה חולה שאין בו סכנה הרי אמרו שצרכיו נעשים על ידי גוי ומשמע דאוכל הוא אוכלין המרפאים אותו ולא חיישינן שמא ישחוק סממנין כיון שלא התירו לעשות מעשה הרפואה על ידי ישראל ואפילו על ידי החולה עצמו. ומשמע דכל שאינו חולה כלל מותר לו לאכול ולשתות אוכלין ומשקין שאינם מאכל בריאים דכיון שאינו חולה ליכא למיגזר מידי הילכך אפילו אינו לא רעב ולא צמא מותר לאכלן ולשתותן והא דנקט לרעבו ולצמאו לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט, עכ"ל.
הראת לדעת כי הב"י התיר לחולה שאיב"ס לאכול מיני מאכלים שיש בהם גזירת שחיקת סממנין ע"י האי הכירא שהגוי מכין ומגיש לו, והרמ"א הרחיב את ההיתר אפילו אם הגוי אינו מגיש לו שהרי כ"כ בהגהה 'וכן אם נפל למשכב שרי' ולא חילק אם הגוי מגיש או הישראל נוטל בעצמו.
 אבל הב"ח פליג וטען כי ע"פ ההוראה בסי"ז הדבר אסור בתכלית כיון שכאן היהודי אינו 'מסייע' אלא עושה פעולה שלימה בעצמו ולכן כתב כי אין היתר ליטול סממנין לא ע"י גוי וכ"ש ע"י ישראל וז"ל הב"ח: אבל בית יוסף כתב דאם הוא חולה שאין בו סכנה מותר לאכלן ולשתותן על ידי גוי המאכילו והמשקהו ותימה הוא מה מועיל שהגוי מאכילו ומשקהו כיון דהישראל הוא האוכל והשותה הרי עובר על גזירת חכמים שאסור לאדם לאכול לרפואה דברים שאין הבריאים אוכלין אותם והכי משמע בפרק ב' דיום טוב (כב.) בעובדא דאמימר כחל עינא מגוי בשבתא וכו' עד אמר ליה מסייע אין בו ממש ומביאו בית יוסף לעיל (עמ' רצה ד"ה ודע) אצל והרמב"ן חילק בדבר וכו' אלמא דלא שרי על ידי גוי אלא היכא דלא קא עביד ישראל מעשה אלא מסייע לבד ומסייע אין בו ממש אבל אם ישראל אוכל או שותה לרפואה דברים שאין הבריאים אוכלין אותם הרי הישראל עושה מעשה והגוי הוא המסייע ופשיטא דאסור אם הוא חולה שאין בו סכנה או חושש ומתחזק והולך כבריא ואפילו על ידי גוי אסור ובשלחן ערוך (סל"ז) כתב אבל אם אין לו שום מיחוש מותר וכתב על זה בהגהת שלחן ערוך וכן אם נפל למשכב שרי עד כאן לשונו ורצונו לומר דשרי על ידי גוי ונמשך אחר דברי בית יוסף וליתא כדפרישית, עכ"ל.
ולענ"ד הב"ח לשיטתו שהרי ב"ח עצמו בסק"י כתב וז"ל: ובשלחן ערוך (סי"ז) הביא כל דיעות הפוסקים ועל סברתו זאת שפירש בדברי הרמב"ם כתב שהיא נראית, עכ"ל. הרי שאסר כל שבות לחולה שאיב"ס בין כדרך ובין בשינוי ולכן ברור שיאסור ע"י הושטת גוי.
למעשה הב"י נראה שהולך לשיטתו שנקט כהרמב"ן ושרינן שבות בשינוי והשינוי דהכא הוא הושטת הגוי אבל ע"ד הרמ"א יש להבין מהיכן מוצאו שהרי קושית הב"ח קמה וניצבה נגדו היאך התיר שבות ללא שום שינוי ולכאורה כי הרמ"א לשיטתו בדרכי משה שהצדיק את הדיעה הראשונה ולכן גם כאן היקל בשבות ע"י ישראל.
והמגן אברהם סקמ"ד כתב מפורשות להעמיד את דברי הרמ"א וז"ל: למשכב שרי. לאכול ולשתות ואפי' ישראל אחר מותר לעשות לו דבר שהוא משום שבות כמ"ש סי"ז ועובדא דאמימר הוי חולי קצת ולא נפל במשכב כמש"ל דלא כב"ח, עכ"ל.
אבל המעיין במשנ"ב ימצא כי לא הסכים שהרמ"א נוקט כשיטה ראשונה ולכן כתב בס"ק קכ"א וז"ל: פי' לאכול ולשתות דברים שאין מדרך הבריאים לאכול ומסתימת דברי הרמ"א משמע שא"צ אפילו שיהיה א"י מושיט לו אלא מותר לו ליקח בעצמו ואף על גב דפסקינן לעיל סעיף י"ז כדעה ג' דשבות שיש בו מעשה אסור ע"י ישראל ואינו מותר כ"א ע"י שינוי צ"ל דשאני התם שמיירי במלאכות דרבנן או בדברים שמחזי כעין מלאכה אבל הכא דאין בזה משום סרך מלאכה דהא לבריא מותר ורק למי שיש לו מיחוש גזרו משום שחיקת סממנים בחולה גמור לא גזרו [רדב"ז וכ"מ בביאור הגר"א בשם תה"א להרמב"ן וכן מצדד להלכה בספר בית מאיר עי"ש שהאריך בזה], עכ"ל.
ונביא את דברי רבינו הרדב"ז (שו"ת חלק ג סימן תרמ) וז"ל: שאלת ממני אודיעך דעתי בחולה שאין בו סכנה אם מותר לשתות משקה המשלשל בשבת: תשובה גרסינן בפ' מפנין כל צרכי חולה נעשים בשבת ע"י ארמאי וכדרב המנונא דאמר רב המנונא דבר שאין בו סכנה אומר לעכו"ם ועושה. הרי לך בהדיא דאפי' מלאכות של תורה כגון לבשל ולאפות וכיוצא בהם אומר לעכו"ם ועושה וכן פסקו כל הפוסקים והלא דברים ק"ו אם מותר לעכו"ם לעשות מלאכות אלו כ"ש שיהיה מותר לשתות סמנין דלית בהו אלא משום שחיקת סמנין דאמירה לעכו"ם שבות והא נמי גזירה דרבנן בעלמא היא וקילא טפי מאמירה לעכו"ם ומשום שבות דרבנן ואפי' מאמירה לעכו"ם בשבות דרבנן. וכן כתבו בשם הרמב"ן והרשב"א ובעל מגיד משנה והר"ן ז"ל עלה דהאי מימרא וז"ל ודוקא בדבר שיש בו ממנו חולי לכל גופו של אדם כגון חיה כל שלשים יום וכן לכחול את העין בסוף האוכלא שהוא נופל למשכב או מצטער וחולה ממנו אבל חושש והוא מתחזק והולך כבריא אין מתירין לו אפי' שבות דדבריהם ואפי' ע"י עכו"ם ולא עוד אלא דברים שאין בהם מלאכה ולא כלום בעולם גזרו משום שחיקת סמנים כ"כ הרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל ודברים ברורים הם יתבארו בדברי רבינו פ' כ"א עכ"ד מגיד משנה. וכיוצא בזה כתב הר"ן ז"ל בפ' שמנה שרצים ע"ש. הרי לך בהדיא דקיל טפי שתיית סמנין מאמירה לעכו"ם אפי' בדבר שהוא משום שבות, עכ"ל הרדב"ז.
קושיות על שיטת הרדב"ז
ולענ"ד הדלה והקלושה יש לעיין על הוראה זו כיון שמצאנו ראינו לרבינו הר"ן שייסד את היתר הוראתו לחולה שיש בו סכנת אבר דוקא מהגמרא בע"ז (כח:) וז"ל: אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: עין שמרדה – מותר לכוחלה בשבת, ע"כ. וכתב הר"ן וז"ל: ושמעינן נמי מהא דכל היכא דאיכא סכנת אבר אף על פי שאין מתירין בו מלאכות של תורה מלאכות של דברי סופרים מתירין בו אפילו ע"י ישראל שהרי אפילו היכא דשחיק סממנין מאתמול שבות של דבריהם יש בו גזירה משום שחיקת סממנין ואפ"ה שרי ליה ע"י ישראל עכ"ל. הראת לדעת כי הר"ן דימה שימוש בסממנין לשאר שבותין וגדולה מזו התיר ע"פ היתר שימוש בסממנין את כל השבותין ואם כנים דברי הרדב"ז מאי ראיה יש מהיתר שימוש בסממנין [אמנם הרשב"א ביאר בהיתר זה כי ממאי שהתירו איסור כחילה נלמד לשאר שבותין].
וכן כתב הב"י בביאור שיטת הרמב"ם וז"ל: להרמב"ם כל שהוא דבר הדומה למלאכה או מידי דאיכא למיגזר ביה משום שחיקת סממנין אסור לעשות על ידי ישראל ולא הותר [על ידי ישראל] אלא דבר שאינו דומה למלאכה ואינו נעשה על ידי סממנין, עכ"ל הב"י. הרי שהשוה שימוש בסממנין לשאר שבותין.
ואחר כתבי כל זאת מצאתי גם בדברי הרמב"ן עצמו (חידושים עבודה זרה כח:) שמקורו להקל באיסורי שבות הוא מהאי מעשה של עין שמרדה וממה שהותר שימוש בסממנין הרחיב את ההיתר לכל איסורי שבות וז"ל הרמב"ן: ומשמע נמי מהא דהיכא נמי דליכא סכנתא אף על גב דלא מחללין עליה שבת בחיובי תורה אבל בדרבנן מחללין, דהיכא נמי דשחקי סמנים מאתמול איסורא דרבנן איכא דגזור משום שחיקת סמנים בשבת, וה"נ משמע כדאמרינן (שבת קכ"ט א') צרכי חולה נעשין ע"י גוי בשבת ולא שאני לן בהא בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה, וקי"ל נמי (כתובות ס' א') גונח יונק חלב בשבת מ"ט מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא כלומר דחולה הוא לא גזור רבנן ואף על גב דליכא סכנה כדפי' רבינו ז"ל, וק"ל הא דדייקינן לעיל חושש הוא דלא הא כייבי ליה שפיר דמי ומאי ראיה הוא שאני גמיעה דבלא סכנה מותר, וכן נמי בדר' יוחנן דילמא דליכא ברפואה שלה חילול שבת דאורייתא, ואיכא למימר גבי חומץ אי לאו סכנתא היא כיון דאפשר ליה למעבד כדקתני סיפא אבל מגמע הוא ובולע לא שרינן ליה למיפלט, וכן ההיא דקי"ל גבי חומץ ושמן אין נותנין ע"ג מכה אבל נותנין חוץ למכה ושותת ויורד לתוך המכה משו"ה הוא דכל היכא דאפשר לשנויי משנינן, ומיהו דוקא בדנפיש צערא דהוה מינה חולה א"נ בסכנת אבר, עכ"ל הרמב"ן.
סתירה לכאורה בדברי המשנ"ב
ועל דברי המשנ"ב יש להקשות שהרי בסכ"ה בסקפ"ה ביאר בדברי הרמ"א עצמו וז"ל: ואסור ליתן וכו' – אף דהוא רק איסור דרבנן מ"מ ע"י ישראל עצמו אסור בלא שינוי אפילו אם חלה כל גופו כיון שהוא חולה שאין בו סכנה וכדלעיל בסי"ז לפי מה דמסיק השו"ע שם, עכ"ל.  הרי שאסר לחולה שאיב"ס ליתן אפר ע"ג מכה ללא שינוי ומאי שנא דאי לא גזרו בחולה שאיב"ס 'גזירת שחיקת סממנין' מדוע לא נתיר את נתינת האפר, וצ"ע.
אבל לענ"ד יש ליישב את שיטת המשנ"ב שנקט לעיקר כדברי השו"ע הרב שכתב בסי"ט וז"ל: אבל אם אין בו סכנת אבר אלא שנפל למשכב או שמצטער כל כך עד שחלה ממנו כל גופו אין עושין לו דבר האסור מדברי סופרים ע"י ישראל אלא בשינוי מדרך החול וע"י שינוי מותר לעשות אפילו מלאכה גמורה כגון הגונח [שמותר לינק] בפיו כמו שיתבאר שכיון שמשנה בעשייתה אינה אסורה אלא מדברי סופרים ואם צריך לו לאכול מאכלים הניכרים שהם לרפואה אף על פי שיש בזה איסור מדברי סופרים משום גזרת שחיקת סמנים כמו שיתבאר מכל מקום כיון שהוא דבר שאי אפשר לעולם לעשותו ע"י נכרי והוא חולה בכל גופו התירו לו ויש אוסרין ולענין הלכה בדברי סופרים הלך אחר המיקל, עכ"ל.
וא"כ ההיתר באכילת סממנין הוא כיון שאי אפשר לעשות זאת ע"י גוי והאיסור בנתינת אפר ע"ג מכה הוא מחמת שאפשר ליתנו ע"י גוי והמשנ"ב לשיטתו שהביא בס"ק ק"ב לגבי טיפול בשינים  את הוראת החיי"א דאם אי אפשר בשינוי נתיר ללא שינוי וז"ל: וה"ה יין שרף ג"כ דינו כמו חומץ אך במקום צער גדול אפשר לסמוך ביי"ש דמותר לשהותו בפיו ולבלוע אח"כ [ח"א]. עוד כתב דה"ה דאסור ליתן על השן נעגעלי"ך או שפיריטו"ס וסובין חמין דכ"ז מוכח שהוא לרפואה אם לא דכאיב ליה טובא שמצטער כל גופו וכדלעיל בסי"ז [ח"א] ועיין שם לעיל דע"י ישראל מותר דוקא ע"י שינוי אך הח"א מסיק שם דאם א"א בשינוי מותר שלא בשינוי, עכ"ל.
גדרי חליבה בש"ס ובראשונים
לגבי הקושי שהעלינו בדברי המשנ"ב שמצד אחד הורה כהרמב"ן ששיטתו מיוסדת על היתר לגונח לינק חלב ולכאורה גדרי ההיתר תלויים בדין חולב בידו האם הוא דאורייתא או דרבנן כי אם נאמר כשיטת הרמב"ן בשבת קמד ממילא חולב איסורו מדרבנן וההיתר הוא רק לעשות מלאכה דרבנן בשינו אך אם נאמר שחולב איסורו מדאורייתא ממילא ההיתר לחולה שאיב"ס הוא אפילו מלאכה דאורייתא בשינוי.
שו"ע הרב נקט כצד השני – שההיתר הוא אפילו בדאורייתא בשינוי אך המשנ"ב צמצם את ההיתר רק לדרבנן בשינוי והקשינו עליו דהא הוא עצמו הורה בסי' שכ סק"י שחולב חייב משום מפרק, ויש לבאר כי כיון שנחלקו הראשונים בדין זה ומצינו ארבע שיטות היאך לפסוק את ההלכה ונבארם אחת לאחת בהקדם מקורות ההלכה דאית לנא ארבע סוגיות:
והראשונה שבהם היא מחלוקת התנאים רבי יהודה ורבנן בדין פציעת חילזון (שבת עה.) וביאר רבא יסוד מחלוקתם האם יש דישה שלא בגידולי קרקע דר' יהודה ס"ל דיש דישה בכל דבר ורבנן ס"ל דאין דישה אלא בגידו"ק.
הסוגיא השנייה בפרק המצניע (שבת צה.) דמצינו התם לר' אליעזר דמחייב על חולב משום דש ולא ברירא אי רבנן פליגי עליה בהא.
הסוגיא השלישית במסכת כתובות (ס.) ששם הורה ר' מרינוס כי שרי לגנוח לינק חלב בשבת וזו בצירוף שני היתרים האחד: מאחר שאינו חולב יונק הרי זהו שינוי מדרך הרגיל ולכן נחשבת מלאכתו כלאחר יד והשני: מאחר שמדובר בגונח הריהו אחשיב מצטער ובמקום צערא לא גזרו רבנן, ופסק התם רב יוסף הלכה כר' מרינוס.
הסוגיא הרביעית במסכת בבא מציעא (פט.) "ת"ר מה דיש מיוחד דבר שגידולי קרקע ופועל אוכל בו אף כל שגידולי קרקע פועל אוכל בו יצא החולב והמחבץ והמגבן שאין גידו"ק ואין פועל אוכל בו.
הכרעת תוס' – יש דישה בכל דבר
וכתבו התוס' (עג: ד"ה מפרק) שהסוגיא העיקרית היא הגמרא במסכת כתובות ששם נפסקה הלכה מפורשת, ומוכח משם כי חולב בהמה הוא מלאכה דאורייתא דמשום הכי הוצרכנו לעוד שני צדדי היתר האחד היתר 'יניקה' שהופך את הפירוק למלאכה שאיסורה מדרבנן וכדי להתיר את האיסור דרבנן איכא התירא דמקום צערא, דהרי אי חולב הוי דרבנן למה הצריכו לגונח יניקה דוקא ולא חליבה כדרכה, ומפני כך פסקו כי מפרק בחליבה עובר על תולדת דש וכדעת רבי אליעזר המחייב בחליבה משום מפרק, ומאחר ובהמה אינה גידו"ק כדמוכח מסוגיא דב"מ מוכרחים אנו לדחות את ההבנה הנובעת בדברי רבא בפרק כלל גדול שלדעת חכמים 'אין דישה אלא לגידו"ק' אלא פסקינן כרבי יהודה הסובר כי דישה שייכא בכל מילי ורבא לא בא אלא להשמיענו טעמא דברייתא ולא את דעתו.
סיכום דעת התוספות: מכיון שסוברים תוס' שחליבה תולדה דדש, והוכיחו שחליבה אסורה מדאוריתא קושיא עצומה לפנינו והרי אמר רבא 'אין דישה אלא לגידו"ק' ובהמה אינה נחשבת גידו"ק ומדוע חייבה הגמרא בחולב, הוכרחו התוס' לדחות את משמעות דברי רבא דס"ל דאין דישה אלא לגידו"ק, ונמצא פסק ההלכה לשיטתם: דיש דישה בכל דבר.
הכרעות רבינו תם והיראים
אך רבינו תם לא ניחא ליה בדרך זו דהרי נחלקו רבה ואביי (עג:) אי יש עימור שלא בגידו"ק ונראה כי יש לפסוק כאביי [דהוא בתראה] הסובר דאין עימור אלא בגידו"ק ולמה יהיה שינוי בין עימור לדישה אלא פשוט כי אין דישה אלא בגידו"ק, אך ברור מהגמרא בכתובות כי פסקינן כר' אליעזר שהחולב חייב והא בהמה איננה חשיבא כגידו"ק לענין חיוב שבת, ומחמת חומר הקושיא ביאר ר"ת כי חיובו של החולב הוא משום ממחק ששייך בבהמות ואינו תולדה דדישה, וכן נראה שזהו טעמו של היראים שביאר כי חולב חייב משום טוחן וכן נבאר בסברת המפרשים שחיובו משים גוזז, ונמצא פסק ההלכה לשיטתם: אין דישה אל בגידולי קרקע, ובהמה אינה גידולי קרקע ובכ"ז חולב חייב מפני שאינו תולדה דדש אלא מלאכה אחרת.
הכרעת הרמב"ם
והרמב"ם פסק בבירור כי אין דישה אלא לגידו"ק ובכ"ז חייב את החולב משום מפרק תולדה דדש וביאר המגיד משנה כי דעת הרמב"ם דבהמה חשיבא גידו"ק ויש להבנה זו שתי ראיות האחת מהגמרא במס' עירובין (כז:)ששם מפורש כי בהמה חשיבא גידו"ק לענין קניה בכסף מעשר שני וראיה שניה מהגמ' במס' סוכה אליבא דר' יוחנן דאית ליה הקישא מסוכה לחגיגה ולפיכך הסיק כי שרי לסכך סוכתו בעורות בעלי חיים, ונמצא פסקן של דברים: דאף שלהרמב"ם אין דישה אלא בגידו"ק אין זה סותר לגמ' בכתובות שפסקה כר' אליעזר משום שבהמה אכן חשיבא גידו"ק.
הכרעת הרמב"ן הריטב"א
והריטב"א (צה.) נקט בדרך שונה מכל הראשונים שקדמו לו ומחמת יסוד 'אין דישה אלא בגידו"ק' הכריח כי החולב בשבת עובר רק על איסור שבות, ולא פסק כר' אליעזר. אלא מאי, והא בגמ' כתובות מוכח לכאורה דמעשה החליבה הינו אסור מדאוריתא דאל"כ מדוע הותר לחולה רק בשינוי ע"ז תירץ הריטב"א דמשום צער אין מתירים איסור דרבנן גמור כמעשה חליבה אלא אך ורק שבותים קלים כגון אמירה לגוי, או שבות על ידי ישראל בשינוי וזהו מה שהתירו כאן, שבות דחליבה בשינוי דיניקה, וכן מצינו בדברי הרמב"ן דס"ל דחולב איסורו רק מדרבנן וז"ל הרמב"ן (חידושי שבת קמ"ד:): ומה שאמר דחולב חייב משום מפרק ומשמע דלא פליגי רבנן עליה דר"א בהא א"נ דלאו דברי ר"א היא אלא דברי הכל. אינו מחוור שא"כ למה שנאוה כן וכי אבות מלאכות או תולדותיהן באו לפרש בברייתא זו, ועוד שמצינו בירושלמי (פ"ז ה"ב) הדא דאת אמר בחדש אבל בישן מחלוקת ר"א וחכמים דאיתפלגון המכבד והמרבץ המגבן והמחבץ החולב והרודה חלות דבש חייב חטאת דברי ר"א וחכמים אוסרין משום שבות וכו', אלמא בכולהו פליגי, ודאמרינן התם מפרק כלאחר יד הוא, איונק וה"ה לחולב שאין זה מפרק הדומה לדש, ומדינא מותר היה לחלוב אלא משום דאתי לאחלופי בסחיטה בידו דמלאכה גמורה היא, הוו ינקי, ועוד שעיקר רפואת הגונח ביניקת החלב כשהוא רותח, מיהו רש"י נמי פירש שם בדבריו שהחולב מפרק גמור הוא, וכן י"ל שאע"פ שהחולב מדבריהם כיון דדמי למפרק וכי אורחיה קעביד אסור, ולא התירו אלא שבות בשינוי דהיינו יונק והכי משמע לישנא דגמרא, עכ"ל.
ולסיכום שיטת הריטב"א: מכיון שאין דישה אלא לגידולי קרקע, ובהמה אינה גידו"ק חליבת בהמה הינה איסור שבות בלבד, וגם הרמב"ן סובר דחליבה אסורה רק מדרבנן דדמי למפרק.
נפק"מ בגדרי חליבה
והשו"ע לא גילה דעתו בגדרי חליבה אי הויא דאורייתא או דרבנן, ונפק"מ גדולה תהיה בכמה מקרים:
הורה בשולחן ערוך סימן שה סעיף כ וז"ל: מותר לומר לאינו יהודי לחלוב בהמתו בשבת משום צער בעלי חיים שהחלב מצערה, והחלב אסור בו ביום, עכ"ל. ומעתה אי נתיר לומר לגוי לעשות איסורי דאורייתא ע"מ לחלוב בהמה או שמא הותרה אמירה רק במלאכות דרבנן.
ועוד נפק"מ תצא במקום שאין גוי האם נתיר לישראל לחלוב בשינוי או לאיבוד, דאי חליבה דרבנן והתיר השו"ע אמירה לגוי ככל דיני היתר 'שבות דשבות במקום מצוה או צער' הרי שייאסר לנא לעבור על איסור דרבנן מפאת צער הבהמה אך אם חליבה הויא דאורייתא והותרה אמירה לגוי [ואחר שיש להבין מאי שנא מכל אמירות לגוי] שמא יש להתיר לישראל שאר איסורים דרבנן ע"מ להקל מריבוי החלב המצער בהמתו, וכשם שהותר איסור דרבנן דאמירה לגוי.
וכן מצינו לגבי חליבת אשה שהורה בשולחן ערוך סימן שכח סעיף לד וז"ל: לא תקל אשה חלב מדדיה לתוך הכוס או לתוך הקדירה ותניק את בנה, עכ"ל.
ועכ"ז בסימן של ס"ח כתב השו"ע וז"ל: וכן היא בעצמה יכולה להוציא בידה החלב המצער אותה, עכ"ל. ואם החליבה היא מלאכה דאורייתא הרי דשרי מלאכה שא"צ לגופה וזה חידוש גדול שהתירו במקום צערא אבל אם היא רק דרבנן אין כאן חידוש גדול דהוי שבות דשבות במקום צער.
ובסי' שכ"ח סעיף לה כתב השו"ע וז"ל: מותר לאשה לקלח מהחלב כדי שיאחוז התינוק הדד ויינק. הגה: אבל אסור להתיז מחלבה על מי שנשף בו רוח רעה דלית בו סכנה. (ב"י בשם שבולי לקט), עכ"ל.
ולכאורה אפשר לומר שחליבת אשה בידיים ייחשב כמעשה משונה וכ"כ התוספת שבת ע"ד השו"ע בסימן שכ"ח סעיף ל"ה שהתיר לאשה לקלח חלב כדי שיאחוז התינוק הדד ויינק וכתב השבלי הלקט וכך גם הבינו רבותינו האחרונים דמיירי במקלחת החלב לתוך פי התינוק ועפ"ז הקשה התו"ש היאך שרינן איסורא דאורייתא והא הויא מלאכה הצריכה לגופה ולכן חידש דכל חליבת אשה הויא שינוי ולא שייך בזה להכשל באיסור דאורייתא, ולפי דבריו נאמר שכל שהותרו איסורי דרבנן מחמת טענת צער זה רק באיסורי דרבנן שלא שייך להגיע בהם לאיסור דאורייתא, אך בחליבת בהמה שאם תיחלב ע"י ישראל יהיה בכך איסור תורה ממש ייאסר אף בשינוי או אפילו אמירה לגוי, אבל השעה"צ בס"ק פ"א שלל את סברת התו"ש דהרי התוס' מפורשת כתבו דההיתר משום 'מלאכה שא"צ לגופה' ולא משום שינוי, אבל בסוף דבריו הביא את סברת שבלי הלקט וכתב שנראה דהוא ס"ל שהתינוק מסוכן אצל חלב ולכן התירו חליבה בידיים לתוך פיו.
וע"פ סברת שעה"צ יש היתר לאשה להקל חלב מטעמא דהוא מלאכה שא"צ לגופה וא"כ נאמר כי אם חליבה בידיים היא דאורייתא נראה שנתיר גם דאורייתא בשינוי אך אם היא מדרבנן יש להתיר רק בתרי דרבנן – מלאכה שא"צ לגופה בדרבנן.
היתר חליבה – חרב פיפיות
ומעתה נאמר כי ידע המשנ"ב דדין חליבה הוא 'חרב פיפיות' ואם תחמיר כאן נצטרך להקל במקום אחר שהרי אם חליבה ביד היא דאורייתא ממילא יש להתיר לחולה דאורייתא בשינוי וכן להתיר אמירה לגוי מלאכות דאורייתא משום צער בע"ח, ולאשה הקלה מחלב במלאכה שא"צ לגופה בדאורייתא, וכן לגבי התחלת יניקת התינוק אך אם תאמר כי חליבה בידיים היא מדרבנן ממילא ההיתר בכל הני מקרים הוא רק בתרי דרבנן ואין בו כל חידוש.
לגבי סעיף מ"ג שבו נקט השו"ע כביאור הרמב"ם י"ל שבאמת ראה השו"ע את סברת הרמב"ם דהיא טובה ונכוחה ולכן הורה כמותה.
לגבי סממנין לחושאיב"ס – אה"נ ההיתר עדיין אינו ברור לגמרי ואולי כיון דמצטרף שיטת הרדב"ז סמך המשנ"ב על שיטה ראשונה ואם נאמר לפ"ד השו"ע הרב שהתיר אכילת סממנין כיון דא"א ע"י גוי נתרץ גם את הסתירה מדוע נאסרה נתינת אפר ע"י ישראל כיון  שזה יכול לעשותו ע"י גוי.
ומה שהביא בסעי' לב ס"ק ק"ב את דברי החיי"א שאם אי אפשר ע"י גוי או בשינוי אפשר לעשות מלאכה דרבנן בלא שינוי – מצאנו ראינו כדברים אלו בדברי הרמב"ן בחידושיו על ע"ז (כח:) ואולי גם כאן סמך המשנ"ב במקצת על סברא ראשונה.
ונזכה לאהבת התורה ולומדיה, נתנאל ברבי שאול ניר
השיעורים נמסרים תמידין כסדרן בס"ד בימי שלישי וחמישי בשעה 11:25 בחדר השיעורים שבעזר"נ של ביהמ"ד 'מתמידים' ברחוב דרכי איש, ופתוחים לכל הלומדים.
תגובות: בטל' 0548-411554 מייל:gmail.com@0548411554N
לשמיעת שעורי ההלכה בקול הלשון: 073-2951256 יש להקיש 6 ואח"כ להקיש 1
לשיעורים בנושאים נוספים 073-2951256 ומיד להקיש 9
ובאתרי 'דורשי ציון וקול הלשון' תמצא את המאמר הזה ורבים כמותו לשמיעה, קריאה וצפיה.
______________________________________________
[1] ויש לעורר כי לולי דברי קדשו היינו יכולים למימר כי האיסור דבכאן אינו 'שחיקת סממנים' אלא איסור כחילת עין שנאסר אפילו לבריאים דדמיא לצובע או כותב ואכן כך כתב הרשב"א בשו"ת והבאנו דבריו.

רוצה להינות שתוכן תורני ישירות אצלך המייל? הרשם כאן ותהיה מעודכן