תוכניות יחודיות מוכחות לזכירת וקניין הש"ס

פרסומי ניסא

חקירה גדולה בדין 'פרסומי ניסא' לבני רה"ר האם רק בכה"ג שהדליק ברה"ר ובזמן הקבוע מקיים המצוה או אפילו במדליק בביתו או בשעת לילה מאוחרת מקיים המצוה.

נמסר בס"ד בהיכל כולל 'דורשי ציון' בפני רבני 'חבורת ההלכה' בכסליו תשפ"א

מצאנו ראינו במצות נר חנוכה יסוד הלכתי הנקרא 'פרסומי ניסא' (שבת כג:) בעי רבא: נר חנוכה וקידוש היום מהו? קידוש היום עדיף – דתדיר, או דילמא: נר חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא? בתר דאבעיא הדר פשטה: נר חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא ע"כ. ויש לחקור האם הפרסומי ניסא הוא חלק בלתי נפרד מהמצוה ובלעדיו אינו נחשבת מצוה, או שמא פרסום הנס הוא רק תוספת אבל המצוה יכולה להתקיים בצורה פחות מהודרת ללא פרסום, ואין להביא ראיה מעצם המושג 'פרסומי ניסא' שנאמר בנר כיון שמצינו בגמרא (שבת כד.) איבעיא להו: מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון? כיון דמדרבנן הוא – לא מדכרינן, או דילמא: משום פרסומי ניסא מדכרינן? – אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: אינו מזכיר, ואם בא להזכיר – מזכיר בהודאה. רב הונא בר יהודה איקלע לבי רבא, סבר לאדכורי בבונה ירושלים. אמר להו רב ששת: כתפלה, מה תפלה – בהודאה, אף ברכת המזון – בהודאה, ע"כ. הראת לדעת כי הגמרא הגדירה את עצם מציאות החנוכה כפרסומי ניסא, ואם אודה לה' בברכת המזון הרי זהו פרסומי ניסא, וכן מצינו במצות ארבע כוסות שהגמרא בפסחים (קיב.) הגדירה אותה בשם 'פרסומי ניסא' ואף שאינה בפומבי. 

ומצאנו בחקירה זו כמה אופנים לברר את התשובה:

  1. ע"י בירור גדרי 'הדלקת לילה' שאחר זמן שכלתה רגל וממילא אין בני העיר מצויים ברחוב ע"מ שיתפרסם הנס – ואם נגדיר את ההלכה בדין הדלקה בשעת ליל – ממילא נוכל להקיש לכל דיני פרסומי.
  2. ע"י בירור גדרי 'הדלקת בית' שאין בה מציאות של פרסום לבני רה"ר כלל.
  3. ועוד יש לברר גדרי 'מעלות ההידורים' האם נעדיף הידור מסוים על פני הידור השייך לפרסומי ניסא. 

עד שתכלה רגל מן השוק

בגמרא מסכת שבת (כא:) הובאה ברייתא בזה"ל: וכבתה אין זקוק לה, ורמינהו: מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. מאי לאו, דאי כבתה הדר מדליק לה – לא, דאי לא אדליק – מדליק. ואי נמי: לשיעורה. עד שתכלה רגל מן השוק, – ועד כמה – אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עד דכליא ריגלא דתרמודאי, ע"כ.

ולכאורה מהא דתלתה הגמרא בתירוץ הראשון את זמן ושיעור ההדלקה ברגל אנשי השוק – משמע שפרסומי ניסא הוא חלק מהותי מן המצוה ואי ליכא פרסום לאנשי השוק – יש חיסרון מהותי במצוה, ואם בא להדליק – לא יברך, אך אם נתבונן בתירוץ השני בפני עצמו נבחין כי אין הגבלה לזמן ההדלקה וידליק אפילו בסוף הלילה, וא"כ לא חשו לפרסומי שהרי ליכא אינשי בשוקא בשעות הלילה המאוחרות.

מה עדיף – פחות מכשיעור או בתוך הבית

ויש נפק"מ במחלוקת תירוצי הגמרא במידה ועומדת לפני האדם הברירה בין שתי אפשרויות – או הדלקה בחוץ לזמן קצר פחות מכשיעור, או הדלקה בפנים לחצי שעה, וכגון שעליו לצאת לדרך ואינו יכול להניח את הנרות בחוץ מבלי לשמור עליהם מחשש לשריפה – לתירוץ הראשון 'אי לא אדליק' – עדיף שידליק בחוץ אך לתירוץ שני 'לשיעורא'  – ידליק בפנים.

שיטת הרמב"ם – אין סתירה בין התירוצים

ולכאורה כל דין פרסומי ניסא למול עיני בני רה"ר שייך רק לפי התירוץ הראשון, אבל אם נלמד כדרכו של רבינו הרמב"ם דס"ל דשני התירוצים אינם סותרים זה לזה אלא 'משלימים זה את זה' הרי דין פרסומי ניסא שייך גם לתירוץ השני ותורף דברי הרמב"ם דבאמת זמן ההדלקה הוא אך ורק משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק, ואחר זמן זה תם עידן המצוה לגמרי, אלא שבא התירוץ השני להוסיף עוד ביאור ששיעור השמן כרוך עם זמן ההדלקה, דהיינו לכתחילה עלי להדליק מיד ששקעה החמה וליתן בה שיעור שמן עד שתכלה רגל ע"מ שתדלק בפועל כל זמן ההדלקה [ואם לא נתן שיעור מספיק בשעת הדלקה לא עשה ולא כלום] אלא שאם נתאחר מעט ובא להדליק כעשר דקות לפני תום הזמן, די לו ליתן שיעור מועט של שמן בנר כדי עשר דקות בלבד והרי להרמב"ם יש שיעור בנר אך זהו 'שיעור משתנה' ע"פ זמן ההדלקה, וז"ל הרמב"ם (פ"ד ה"ה): אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין, שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, וכמה הוא זמן זה כמו חצי שעה או יתר, עבר זמן זה אינו מדליק, וצריך ליתן שמן בנר כדי שתהיה דולקת והולכת עד שתכלה רגל מן השוק, הדליקה וכבתה אינו זקוק להדליקה פעם אחרת, נשארה דולקת אחר שכלתה רגל מן השוק אם רצה לכבותה או לסלקה עושה, עכ"ל. ולפ"ד הרמב"ם אין מקום לשאלה מה עדיף – או הדלקה בחוץ לזמן קצר פחות מכשיעור, או הדלקה בפנים לחצי שעה כגון שעליו לצאת לדרך ואינו יכול להניח את הנרות בחוץ מבלי לשמור עליהם מחשש לשריפה, דחייב להדליק בחוץ בשיעור של חצי שעה.

שיטות הראשונים – שני התירוצים לקולא

וכן מצינו לכמה מרבותינו הראשונים שחידשו להקל כקולות שני התירוצים גם יחד וזיל הכא מידחיא לך, ונמצא שאיני מחוייב להדליק אחר שכלתה רגל וכקולת התירוץ הראשון, ואף איני מחויב ליתן בנר כמות של חצי שעה וכדיעה זו נקט ראבי"ה סי' תתקעב הוב"ד בהגהות מימוניות בשם ר"ת הל' חנוכה פ"ד ה"ה, ובאו"ז הל' חנוכה סי' שכב, וכ"כ רבינו יחזקיהו ממגדיבורג וז"ל: יש שפוסקין דבדרבנן הלך אחר המיקל, הילכך אזלינן הכא לקולא והכא לקולא, וליכא שיעורא לנר חנוכה, וגם אם לא הדליק עד שתכלה רגל מן השוק, דעד אותו זמן איכא פרסומי ניסא, שוב אינו מדליק ופטור, עכ"ל. ולמעשה גם לדבריהם זמן החיוב שייך להתהלכות בני רה"ר בשוק.

ואכן, לפי כל מאן דס"ל דזמן ההדלקה הוא אך ורק משתשקע החמה ועד שתכלה רגל – נראה פשוט שדין ההדלקה תלוי בגדרי פרסום והא ראיה שמשעה שאין מצויים בני השוק לפרסם בפניהם – כבר פקע חיוב ההדלקה.

אבל אם נחשב את התירוץ השני בגמרא בפני עצמו – 'אי נמי לשיעורא' שהוא שיעור השמן הניתן בנר ושיערו חכמים זמנו שיוכל לדלוק שיהוי זמן 'משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק' שהוא כמו חצי שעה, ולפי תירוץ זה אין כלל הגבלת זמן בקיום המצוה ומצותה לכתחילה כל הלילה בברכה אך מי שידליק נר קטן דלית ביה שיעורא לא עשה ולא כלום ויכבה וימלאהו כראוי ויחזור וידליק בברכה – וא"כ אין כלל דין של 'פרסומי ניסא' למול מראה עיני אנשי השוק אלא יש ענין ליתן לכתחילה את הנר בחוץ.

שיטות הראשונים – גם לפי תירוץ ראשון כל הלילה כשר

ואפילו אם נלמד כדברי התירוץ הראשון בגמרא, 'דאי לא אדליק – מדליק' וממנו יש ללמוד את זמן ההדלקה, דהיינו רק משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק, אבל אחר זמן זה תם עידן המצוה ומי שידליק מכאן והלאה לא קיים מצות הדלקה וברכתו לבטלה ומשמע מכאן שפרסומי ניסא הוא חלק מהותי במצוה עכ"ז מצינו בזה ביאורים ברבותינו הראשונים: 

והרשב"א ביאר וז"ל: לאו למימרא דאי לא אדליק בתוך שיעור זה אינו מדליק, דהא תנן (מגילה כ:) כל שמצותו בלילה כשר כל הלילה, אלא שלא עשה מצוה כתקנה דליכא פרסומי ניסא כולי האי ומיהו אי לא אדליק מדליק ולא הפסיד אלא כעושה מצוה שלא כתקנה לגמרי, וכן כתב מורי הרב ז"ל בהלכותיו, עכ"ל. 

ואילו ראבי"ה (סימן תתקעב) חידש דאחר שכלתה רגל ידליק מדין תשלומין וז"ל: וגם נ"ל דאפילו לאחר שתכלה רגל מן השוק מיחייב להדליק. ובלבד ששכח ולא ביטל במזיד כמו שנוכיח לפנים, וגם חייב לברך. והאי דקאמר דאי לא אדליק מצי מדליק, פירוש מצי מדליק לשם מצווה בזמנה. ואל יאמר כיון שעבר הזמן מה לי למהר עדיין יש שהות כל הלילה להדליק שלא בזמנה, אלא עד שתכלה רגל מן השוק שכר הדלקה בזמנה יהבי ליה ומכאן ואילך שכר מצוה בעלמא יהבי. כדתנן בפ"ק דברכות (ט:) הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה. וגרסינן בפרק תפילת השחר (כו.) א"ר יוחנן טעה ולא התפלל תפלת מנחה מתפלל תפילת ערבית שתים, ואין בזה משום עבר זמנו בטל קרבנו וכ"ש בתפלה דחד יומא דחוזר ומתפלל, מיתיבי מעוות לא יוכל לתקן זה שביטל קרית שמע או תפלה א"ר יוחנן הכא במאי עסקינן כגון שביטל במזיד אמר רב אשי דיקא נמי דקתני ביטל ולא קתני טעה. והכי הלכתא דליכא מאן דפליג. מכאן אני דן נמי דהוא הדין בנר חנוכה, עכ"ל. 

ומצינו בדברי הריטב"א חידוש גדול דעד שכלתה רגל מדליק בחוץ ומשכלתה רגל מדליק בפנים וז"ל: ולפי פירוש זה יש לפרש דה"ק דאי לא אדליק מדליק בחוץ עד ההיא שעתא, אבל בתר הכין אינו מדליק אלא בפנים, דלדידהו נמי ודאי משום דלא מצי למעבד היכירא לרשות הרבים לא נפטר מלעשות היכירא לו ולבני ביתו דהא לקמן אמרינן דבשעת הסכנה מדליקה על שולחנו ודיו, עכ"ל. ושיטתו מחודשת מאד ושונה משיטת הרשב"א דאמנם תרוייהו ס"ל דזמנה כל הלילה אך הרשב"א נקט כי אפשר להדליקה כל הלילה גם בחוץ ואילו הריטב"א ס"ל דאיכא שתי סוגי הדלקות הדלקה אחת היא כנגד בני רה"ר וזמנה משתשקע החמה ועד שתכלה רגל, ואיכא סוג שני של הדלקה והיא כנגד המדליק וב"ב וזמנה כל הלילה.

וכ"כ במחזור ויטרי (סי רלו) וז"ל: מצותה מן המובחר להדליק משתשקע עד שתכלה מיהו כל הלילה יכול להדליקה עד הבקר. דלא נתנו בו הזמן הזה. אלא משום פרסומי ניסא דהוי אז יותר.

רשב"א – הדלקת בית כשירה 

ועוד מצאתי ברשב"א מסכת שבת (כא:) וז"ל: ועוד נראה לי דעל כרחין רבא אסור להשתמש לאורה אית ליה דאמרינן לקמן (כ"ג:) אמר רבא פשיטא לי נר ביתו ונר חנוכה נר ביתו עדיף משום שלום ביתו, ואם איתא דמותר להשתמש לאורה עושה נר אחד ועולה לו לכאן ולכאן, ומניחה על שולחנו ודיו הוה ליה למימר כדרך שאמרו בשעת הסכנה מניחו על שלחנו ודיו, עכ"ל. ואם נר בבית פסול – מה הועיל הרשב"א בהצעתו להכניס את הנר – והרי הדלקת בית פסולה היא אלא על כרחך י"ל דהדלקת בית כשירה גם שלא בשעת הסכנה, וא"כ מוכח כי שעת הסכנה לאו דוקא ובכל מצב שלא אוכל להדליק בחוץ – הדלקת בית כשירה.

שיטת הגר"א ע"פ התוספות – להחמיר כשני התירוצים 

אך בתוספות מסכת שבת (כא: ד"ה דאי לא אדליק) וז"ל: אבל מכאן ואילך עבר הזמן אומר הר"י פורת דיש ליזהר ולהדליק בלילה מיד שלא יאחר יותר מדאי ומ"מ אם איחר ידליק מספק דהא משני שינויי אחרינא ולר"י נראה דעתה אין לחוש מתי ידליק דאנו אין לנו היכרא אלא לבני הבית שהרי מדליקין מבפנים, עכ"ל. 

ונתחדשו בדברי התוספות שלשה חידושים:

  1. הר"י פורת חידש כי אחר שעבר הזמן של 'כלתה רגל' פקעה מצות הדלקה לפי תירוץ ראשון ולפי תירוץ שני בגמרא לא פקע.
  2. ועוד נתחדש בדברי הר"י פורת שיש להחמיר כשני התירוצים – מחד להזדרז ולהדליק כדברי התירוץ הראשון ומאידך אם איחר – לא יוותר על ההדלקה אך ידליק בלא ברכה – שהרי מקיים את המצוה רק מספק.
  3. ור"י חידש כי המדליק בפנים שאינו תלוי בכליית רגל – אין לו הגבלת זמן גם לתירוץ הראשון.

ומשמע מדבריהם כי יש להחמיר לכאן ולכאן ולכן חובה הדליק כל הלילה אך מנגד לא יברך, וכ"כ בספר מעשה רב משם הגר"א (הלכות חנוכה סי' רלו – רלז) וז"ל: חצי שעה אחר זמן כלות רגל מן השוק מדליק בלא ברכה: במוצאי שבת חנוכה מזדרזין מאד להתפלל מעריב במוקדם האפשרי כדי שלא יעבור זמן הדלקה ויפסיד הברכה, עכ"ל. הראת לדעת כי הבין הגר"א כי דינא דהדלקה אחר שכלתה רגל מוטל בספק ההכרעה בשני תירוצי הגמרא וממילא כיון שלא נפסקה ההלכה כמר או כמר – יש להחמיר ולהדליק אחר שכלתה רגל ולא יברך, וכך ביאר בדבריהם הפר"ח (סי' תרעב) וז"ל: ומיהו אי בעי לברוכי או לא הויא פלוגתא, שהתוספות [שבת כא, ב ד"ה דאי] כתבו בשם הר"י פורת, דכיון דאיכא תרי שינויי [בגמרא שם], לשינויא דאי לא אדליק מדליק, משמע, דדוקא עד שתכלה רגל מן השוק, ומשם ואילך עבר הזמן. ולשינויא בתרא, הוי לשיעור השמן, וכיון דברייתא לא מיירי בזמן ההדלקה, א"כ מסתמא הויא כל הלילה, שכל דבר שזמנו בלילה כשר כל הלילה כדתנן בפרק שני דמגילה (כ:) ידליק מספק, וכן משמע מדברי הרא"ש [שבת פרק ב סימן ג]. ומשמע ודאי, דלענין ברכה כיון דהוי ספיקא, ספק ברכות להקל. אבל בעיקר ההדלקה ראוי להדליק אף על גב דספיקא דרבנן להקל, משום פרסומי ניסא. אבל ליכא למימר, דמשום דהוי ספק הבא מחסרון ידיעה יש להחמיר בו, דהא כל בעייא דלא איפשטא במידי דרבנן נקטי להו רבוותא בפשיטות להקל. ועוד, דאמרינן בפרק קמא דעכו"ם (ע"ז ז.) בשל סופרים הלך אחר המיקל. ופרק כיצד מברכין (ברכות לו.) מייתי הש"ס מתניתין דצלף בית שמאי אומרים כלאים בכרם ומודים שחייבים בערלה, ופרכינן, הא גופא קשיא, אמרת צלף בית שמאי אומרים כלאים בכרם אלמא מין ירק הוא, והדר תני שחייב בערלה אלמא מין אילן הוא. ומשני, בית שמאי ספוקי מספקא להו, ועבדי הכא והכא לחומרא. והדר פרכינן, מכל מקום לבית שמאי הוה ליה ספק ערלה וכו', ולא מפליג בין ספיקא לספיקא, אלמא כל מין ספיקא חדא הוא, עכ"ל.

ומשמע מדברי הר"י פורת שבזמן הש"ס אם עבר הזמן אין יותר היתר להדליק בברכה, כיון שיש לחוש שעבר הזמן לגמרי, ומדברי ר"י משמע שכהיום שההדלקה עברה לבית [והתירו חכמים את ההדלקה אף שאין בה פרסום] יש שיהוי זמן להדליק כל הלילה בברכה, ואם נחבר את שתי הסברות דר"י פורת ודר"י יוצא שבזמן הש"ס אם עבר הזמן אין היתר להכניס את החנוכיה הביתה ולהדליק בברכה, משום שבזמנם לא חל ההיתר של הדלקת פנים וממילא אם ההדלקה היא מוגדרת 'הדלקת חוץ' הרי היא בנויה על יסוד 'פרסומי ניסא' ואם עברה מציאות הפרסום [בכליית הרגל מן השוק] כבר פטור מלהדליק – וא"כ לכאורה יש ראיה חזקה שלשיטת הרמב"ם שהורה בזה"ל: עבר זמן זה אינו מדליק, עכ"ל. וכן להתוספות שנקטו כי בזמן הש"ס אין אפשרות להדליק בברכה בשעה שיש חסרון בפרסומי ניסא –מוכח דפרסומי ניסא הוא חלק בלתי נפרד מן המצוה.

חידוש גדול – הרמב"ם ס"ל דשיעור חצי שעה אינו קשור כלל לפרסום בחוץ 

ובאמת יתכן לומר דהרמב"ם אכן ס"ל דפרסומי ניסא הוי חלק מהמצוה, אך יש עוד מקום לחדש ולומר דהרמב"ם ס"ל דאין הפרסום מעכב, וזה שעבר זמן חצי שעה לא ידליק – אינו מחמת שחסר בפרסומי אלא פשוט דס"ל דכך תיקנו חכמים שזמן המצוה יהיה אך ורק בתוך הזמן הזה – ואה"נ אפילו בשעת הסכנה שמדליקה על שולחנו חייב להזהר להדליק רק בזמן הזה שבו תיקנו את ההדלקה – ובזה פליג על התוס' דסברי דלפי תירוץ ראשון פקע החיוב להדליק אחר שכלתה רגל אך לפי תירוץ שני איכא חיוב כל הלילה, וס"ל להרמב"ם דאי מדליק בבית איכא עידנא בכל הלילה. ומצאתי סימוכין לסברא זו בדברי המהר"ל בספר נר מצוה (ח"ב עניני חנוכה) וז"ל: ונראה לומר, כי לכך הזמן עד שתכלה רגל מן השוק, כי עיקר המצוה הוא להדליק כאשר עדיין מתעסקין בעסקיהם. וזהו קודם דכליא רגל דתרמודאי מן השוק, שעדיין הולכים בני אדם לקנות. וכיון שכן, אפילו אם מדליקין מפנים, כיון שהולכים לצורך עסקיהם, הולכים גם לבית חביריהם בשביל עסקא. וכאשר כלה רגל דתרמודאי, ששוב אין להם עסק בשוק, הם נשארים בביתם, ואין אחד הולך לבית חבירו. לכך, היכא דכליא רגל מן השוק, שוב אינו מדליק. אבל בשעת הסכנה, מניחה על שלחנו. ויש לפרש טעם שצריך להדליק בשיעור הזה, מפני שהאור צריך שיהיה בתחלת הלילה, כי החשיכה גורם שידליק הנר. ואם לא כן, למה נקט (שבת כא:) 'רגל דתרמודאי', שהם מוכרים עצים (רש"י שם). ואי משום שהם האחרונים, הוה ליה למימר 'עד שתכלה רגל מן השוק', וממילא רגל דתרמודאי הוא, שהם האחרונים. אלא בשביל כי הם מוכרים עצים לעשות מדורה להאיר. וכל זמן שאלו הם בשוק, הוא זמן שקונים עצים להאיר, ועדיין הוא זמן הדלקת האור. וכאשר כלה רגל דתרמודאי, אין עוד זמן להדליק, עכ"ל.

ובשיעור 'הנרות הללו קודש' יצאנו לחדש בדעת השו"ע כי הבין דאיכא שתי דרכי הדלקות, האחת – הדלקת פרסום שזמנה משתשקע החמה ועד שתכלה רגל ולה יש גדרים לעצמה כגון 'שיעור משתנה', ומיקומה בחוץ ויש עוד סוג שונה של הדלקה והיא הדלקה ללא פרסום לבני רה"ר ומפרסם רק לעצמו וזמנה כל הלילה וחייב ליתן בה שיעור הדלקה קבוע של חצי שעה, וממילא מובן מדוע נקטו הפוסקים כי יש לברך על הדלקת לילה והרי אם החיוב נולד רק מחשש לתירוץ השני – אין לברך בכה"ג דהא ברכת ספק היא אבל אי לכ"ע איכא 'הדלקת לילה' ניחא וניחא.

חידוש מחודש – 'ספק מצוה מהודרת' או 'ודאי מצוה ללא הידור' 

והמדקדק בדברי תוספות לאור הביאור הזה יווכח כי אין שום הכרח לבאר כי אחר שכלתה רגל לא יברך על הדלקת פנים וכ"כ התוספות (כא: ד"ה דאי לא אדליק) וז"ל: אבל מכאן ואילך עבר הזמן אומר הר"י פורת דיש ליזהר ולהדליק בלילה מיד שלא יאחר יותר מדאי ומ"מ אם איחר ידליק מספק דהא משני שינויי אחרינא ולר"י נראה דעתה אין לחוש מתי ידליק דאנו אין לנו היכרא אלא לבני הבית שהרי מדליקין מבפנים, עכ"ל. 

והחידוש בדברי קדשם כי רצו לעורר תוספות כי אחר שכלתה רגל יש שתי אפשרויות – או להדליק בפנים בברכה שהרי בזה יש פרסום לבני הבית – או להדליק בחוץ ללא ברכה ומרויח בזה על הצד של תירוץ שני בגמרא הרי הוא מקיים מצוה כתיקונה על פתח ביתו וא"צ בפרסום לשום אדם בעולם, אך מחשש לצד השני שבגמרא – לא יברך כיון שייתכן שאין מצוה בזה. והשיקול בזה הוא האם יקיים 'ספק מצוה מהודרת' דהיינו הדלקת חוץ על פתח ביתו, או שמא עדיף לקיים 'ודאי מצוה לא מהודרת' דהיינו הדלקת פנים.

מחלוקת תוספות וריטב"א

ונראה לחדש כי בזה יחלקו התוס' על הריטב"א, כי הריטב"א יורה לאדם שבא להדליק אחר שכלתה רגל – להכניס את הנרות פנימה ולהדליקם בברכה למול בני הבית ואפילו שמקיים מצוה 'שלא כתקנה' אבל בודאי יוצא יד"ח, ואילו התוספות יורו לו להדליק על פתח חצירו מבחוץ ללא ברכה ואפילו שלפי התירוץ הראשון אינו יוצא יד"ח – עדיף כך. 

הדליקה בפנים והוציאה

בגמרא שבת (כב:) נשאלה שאלה בזה"ל: איבעיא להו: הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה – תא שמע – דאמר רבא: היה תפוש נר חנוכה ועומד – לא עשה ולא כלום. שמע מינה: הנחה עושה מצוה – התם: הרואה אומר לצורכו הוא דנקיט לה. תא שמע – דאמר רבא: הדליקה בפנים והוציאה – לא עשה כלום. אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה – הדלקה במקומו בעינן. משום הכי לא עשה כלום. אלא אי אמרת הנחה עושה מצוה אמאי לא עשה ולא כלום? – התם נמי, הרואה הוא אומר לצורכו הוא דאדלקה, ע""כ. הרי דמהגמרא מוכח כי הדליקה בפנים והוציאה לחוץ פסול, אך יש שתי אפשרויות לבאר את יסוד ההיתר האחת – אם 'הדלקה עושה מצוה' הפסול הוא משום שהדלקת בית פסולה דליכא ביה פרסומי ניסא וממילא כיון שהדליק במקום פסול שוב אי אפשר לתקן ע"י הנחה במקום כשר, אך האפשרות השניה היא במידה ונאמר כי 'הנחה עושה מצוה' ממילא הפסול הוא רק מחמת שיש איסור לטלטל נר חנוכה כיון שהרואה יאמר 'לצרכו הוא דאדלקה'.

למעשה הורה הרמב"ם (פ"ד ה"ט) וז"ל: הדליקו מבפנים והוציאו דלוק והניחו על פתח ביתו לא עשה כלום עד שידליקנו במקומו, אחז הנר בידו ועמד לא עשה כלום שהרואה אומר לצרכו הוא עומד. עששית שהיתה דולקת כל היום כולו למוצאי שבת מכבה ומברך ומדליקה שההדלקה היא המצוה ולא ההנחה, עכ"ל. הרי שלפ"ד הרמב"ם בהית הוא מקום הפסול בעצם להדלקה ומדבריו מבואר כי 'פרסומי ניסא' הוא חלק מהותי מהמצוה והדלקת בית פסולה לחלוטין, אך המעיין בדברי השו"ע סימן תרעה ס"א וז"ל: הדלקה עושה מצוה, ולא הנחה, שאם היתה מונחת במקומה שלא לשם מצות חנוכה, מדליקה שם וא"צ להסירה ולהניחה לשם מצות חנוכה. לפיכך עששית שהיתה דולקת כל היום, שהדליקה מערב שבת למצות חנוכה, למוצאי שבת מכבה ומדליקה לשם מצוה; ומ"מ צריך שידליקנה במקום הנחתה, שאם הדליקה בפנים והוציאה לחוץ, לא יצא, שהרואה אומר: לצורכו הוא מדליקה; וכן אם מדליקה ואוחזה בידו, במקומה, לא יצא, שהרואה אומר: לצרכו הוא אוחזה עכ"ל. הרי שביאר את טעם האיסור בהדליקה בפנים והוציאה רק מפני הרואה אומר ולא משום שהדליק במקום פסול ודבריו צ"ב כיון שהגמרא הכריעה שהדלקה עושה מצוה וז"ל הגמרא: תא שמע, דאמר רבי יהושע בן לוי: עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום כולו, למוצאי שבת מכבה ומדליקה. אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה – שפיר. אלא אי אמרת הנחה עושה מצוה, האי מכבה ומדליקה? מכבה ומגביהה ומניחה ומדליקה מיבעי ליה! ועוד, מדקא מברכינן אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה שמע מינה: הדלקה עושה מצוה, שמע מינה, ע"כ. אבל באמת כך כתב הטור וז"ל: לכתא הדלקה עושה מצוה ולא הנחה שאם היתה מונחת במקומה שלא לשם מצות חנוכה מדליקה שם וא"צ להסירה ולהניחה לשם מצות חנוכה הילכך עששית שהיתה דולקת כל היום לערב מכבה ומדליקה לשם מצוה ומכל מקום צריך שידליקנה במקום הנחתה שאם הדליקה בפנים והוציאה לחוץ לא יצא שהרואה אומר לצרכו הוא מדליקה וכן אם מדליקה ואוחזה בידו במקומה לא יצא שהרואה אומר לצורכו הוא אוחזה, עכ"ל. ודברי הטור מקורם בדברי הרא"ש בסי' ז' וראשון לכולם הוא הרי"ף (ט:) וז"ל: ואמר רבא הדליקה מבפנים והוציאה לחוץ לא עשה ולא כלום מ"ט ה"נ הרואה אומר לצרכו הוא דנקיט לה, עכ"ל. ומצאתי בשפת אמת (כב:) ישוב נפלא לכל זה וז"ל: שם בגמ' ת"ש כו' הדלקה במקומו בעינן קשה מנ"ל להש"ס דיהי' פסול בדיעבד בהדליק בפנים לולי הטעם דהרואה אומר כו' דהא חזינן דבשעת סכנה מניחה ע"ש א"כ נראה דדוקא לכתחילה מצותו מבחוץ אבל לא לעיכובא ואף על גב דהדלקה ע"מ אמאי פסול ובאמת מלשון הברייתא לעיל מצוה להניחה ע"פ ביתו מבחוץ משמע דגם אם הדליקה קודם שהניחה בפתח יצא ולכן הי' נראה באמת דלמסקנא טעם הפסול אינו משום שלא הי' הדלקה במקומו ודוקא לסברת המקשה דלא ידע טעמא דהרואה כו' היה מוכרח לומר כן דבעינן הדלקה במקומו ושעת הסכנה שאני ולכך במסקנא א"ש הא דקתני מצוה להניחה כיון דאינו עיכוב בדיעבד אי לא הי' הדלקה במקומו דהוא רק למצוה כנ"ל ובהכי מיושב מה דנקטו הפוסקים טעם זה דהרואה אומר כו', עכ"ל. וכבר קדמו הב"ח (סי' תרעה) וז"ל: גם ברי"ף (ט ב) וברא"ש (סי' ז) ובסמ"ג (הל' חנוכה רנ ע"ד) איכא להקשות שכולם כתבו כדברי רבינו ונראה ליישב שהם מפרשים דלמאי דמשני וקאמר התם נמי הרואה הוא אומר לצרכו הוא דאדלקה משמע דלא ס"ל הך טעמא דהדלקה במקומה בעינן לגבי הדליקה מבפנים אלא קושטא הכי הוא דאסור משום דהרואה וכו' וכאידך מימרא דרבא דאמר היה תפוס נר חנוכה וכו' דאין להעמידה אלא מטעם דהרואה וכו' למאי דקיימא לן הדלקה עושה מצוה אם כן טעם זה ברור ומוכח טפי ובאידך דרבא דהדליקה בפנים נמי משום דהרואה וכו' ולא משום הדלקה במקומה בעינן כדקס"ד מעיקרא אלא קיימא לן דלא בעינן הדלקה במקומה, עכ"ל.

ונמצא א"כ שישנה מחלוקת עמוקה בין הרמב"ם לשאר ראשונים האם פרסומי ניסא לאנשי רה"ר מעכב או לא, להרמב"ם מעכב ואין מושג של 'פרסומי ניסא לאנשי הבית' אא"כ מיירי בשעת הסכנה, אך לשאר ראשונים יש 'פרסומי ניסא' גם בבית וממילא הבית הוא מקום כשר להדלקה, אך באיכות פחותה, וכך גם דעת השו"ע.

אך במהלך השיעור עורר הרב ר' משה רויטמן שליט"א כי אין הכרח לומר כי הרמב"ם פוסל 'הדלקת פנים' ומי שידליק בפנים וישב לאור נרותיו יצא יד"ח אך הרמב"ם יצא לחדש כחידוש דידן שכיון ששתי ההדלקות שונות במהותן וההדלקה בבית פסולה לבני רה"ר, וכך גם להיפך הדלקת חוץ פסולה לשמש עבור הדלקה לבני הבית ואה"נ הדליק בחוץ והכניס לבית פסול מדין 'הדלקה במקומה' שהרי אם ידליק בחוץ הרי הוא מפרסם לבני רה"ר ולא לבני ביתו, וא"כ המדליק בחוץ והכניס לבית ההדלקה שעשתה את המצוה היתה בפסול גמור לגבי מצב הפרסומי ניסא בבית [ואפילו שהיתה במצב של כשרות לגבי בני רה"ר]  וכן נאמר במצב שהדליק בפנים והוציא לחוץ שהרי ברור שההדלקה פסולה לבני רה"ר שהרי אינם רואים אותה [ואפילו שכשירה לבני ביתו] ומה יועיל שעתה אחר ההדלקה יקח את הנרות ויניחם ברה"ר והרי הדלקה עושה מצוה,  ועפ"ז נ"ל לדקדק בלשון הרמב"ם (פ"ד ה"ט) וז"ל: הדליקו מבפנים והוציאו דלוק והניחו על פתח ביתו לא עשה כלום עד שידליקנו במקומו, עכ"ל. שמשמע מדבריו שהפסול הוא מחמת שינויי המקומות שלא הדליק במקומו ולא מחמת שהדליק בבית, וע"פ ביאור מחודש זה אין הכרח לומר כי הרמב"ם פוסל הדלקת פנים וא"כ לא מצאנו מי שיפסול הדלקה ללא 'פרסומי ניסא לבני רה"ר' כגון הדלקה בתוך הבית.

העולה מן האמור:

ולסיכום – נמצא בתחילה צידדנו כי 'פרסומי ניסא לבני רה"ר' לדעת הרמב"ם נראה שמעכב אא"כ מדובר בשעת הסכנה, ולכן ייאסר להדליק בברכה בבית בזמן ההדלקה או ברה"ר בשעת לילה אחר שכלתה רגל מן השוק, אך יצאנו לבאר ביאור חדש בשיטת הרמב"ם וא"כ אין הכרח לומר שהרמב"ם ס"ל לפסול 'הדלקת פנים' וכן צידדנו בתחילה כי התוספות יפסלו 'הדלקת לילה' אבל דחינו כי אפשר לבאר דמיירי במניח ברה"ר אחר שכלתה רגל, ולהלכה המדליק בבית – ההדלקה כשירה [אך פחות מהודרת] וכן המדליק בלילה ברה"ר הרי זו הדלקה פחותה אך כשירה וידליק בברכה, אך ברור ומוסכם כי ההידור של פרסומי ניסא הוא הידור חשוב מאד ונוצח הידורים אחרים וכאן נתחיל למנות סוגים שונים של הידורים בנר חנוכה ומה נעשה כאשר הם מתנגשים בהידור פרסומי ניסא לבני רה"ר.

הידור לעומת פרסום

'פרסומי ניסא' או 'תוך עשרה' 

במסכת שבת (כא:) נאמר בזה"ל: תנן התם גץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק – חייב. גמל שטעון פשתן, והוא עובר ברשות הרבים, ונכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני, והדליק את הבירה – בעל הגמל חייב. הניח חנוני את נרו מבחוץ – חנוני חייב. רבי יהודה אומר: בנר חנוכה פטור. אמר רבינא משמיה דרבא זאת אומרת: נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה. דאי סלקא דעתך למעלה מעשרה – לימא ליה: היה לך להניח למעלה מגמל ורוכבו – ודילמא: אי מיטרחא ליה טובא אתי לאימנועי ממצוה, עכ"ל. וכתב הב"י בסי' תרע"א וז"ל: וכתב הר"ן (ט: ד"ה גרסי') בשם ר"ח דקיימא לן כרבינא דלא שבקינן מאי דאפשיטא להו לרבא ורבינא ונקטינן מאי דאידחי בגמרא בהך דילמא בעלמא וכן פסק ה"ר יונה ולזה הסכים הרשב"א (שבת כא: ד"ה אמר רבינא) ע"כ וכן כתב הרא"ש (סי' ה) וזה לשונו אף על גב דדחי ליה מצוה להניחה למטה מעשרה כדקאמר רבינא משמיה דרבא וגם איכא פרסום הנס טפי כשהיא למטה דדבר העשוי לאור אין דרך להניחה כל כך למטה וכן כתב בפירוש רבינו חננאל ומצוה להניחה למטה מעשרה עכ"ל וכן פסק סמ"ג (הל' חנוכה רנ ע"ד) וסמ"ק (סי' רפ רעז.). והרי"ף והרמב"ם השמיטו הא דמצוה להניחה למטה מעשרה משמע דסבירא להו דכיון דדחו בגמרא להא דרבינא לא קיימא לן כוותיה ומכל מקום לענין מעשה נראה שצריך להניחה בתוך עשרה כיון דלהנך רבוותא מצותה בתוך עשרה ולהרי"ף והרמב"ם מצותה בין בתוך עשרה בין למעלה מעשרה הילכך למיעבד כמצותה אליבא דכולי עלמא עדיף דהיינו בתוך עשרה ואף על פי שהמרדכי (שבת סי' רסו) כתב דעכשיו שהרגילו להניחה בפנים נראה דאין קפידא להניחה למעלה מעשרה דלא פרסום. מאחר שרבינו סתם דבריו משמע דלא שני ליה בין מניח מבפנים למניח מבחוץ וכן נהגו לעשות המדקדקים, עכ"ל הב"י. ונמצא כי יש הידור להניח את הנרות בתוך עשרה, ובטעם הדבר מצינו להרא"ש דבהכי איכא פרסום הנס טפי, כיון שדבר העשוי לאור אין דרך להניחו במקום נמוך אלא מציבים אותו במקום גבוהה ע"מ לנצל את כל הנאת אורו, אך בריטב"א (כא:) כתב וז"ל: וא"ת נהי דמוכח מהכא דעדיף טפי להניחה תוך גמל ורוכבו, מנא לן שיהא מצוה להניחה תוך עשרה, וי"ל דבתורת טעמא אתינן עלה, דכיון דתוך גמל ורוכבו עדיף טפי מפני שקרובה לו ונראית תוך רשותו, עדיף דבתוך עשרה טפי דהוי איהו ונרו ברשות אחת לגמרי, דכל תוך עשרה חשיב רשות כדאמרינן בכל דוכתא דעד עשרה חשיב רשות הרבים (לקמן ק.) וכן השיעור גבי סוכה, ואמרינן נמי (סוכה ה.) שלא ירדה שכינה למטה מעשרה, עכ"ל. ועפ"ז חידש הריטב"א כי בבית אין צורך להקפיד על הנחה בתוך עשרה וז"ל: ועכשו נהגו העולם להניחה למעלה מעשרה טפחים, ואפשר שלא נאמר כן אלא במניחה ברשות הרבים כההיא דרבי יהודה, אבל עכשו שאנו מניחים אותה בפנים אין קפידא בדבר דעד לרקיע כוליה חד שיעורא ורשותא חשיב, עכ"ל.

וכתב במשנה ברורה סימן תרעא בסקכ"ז וז"ל: למטה מי"ט – דאיכא פרסום הנס טפי כשהוא למטה דדבר העשוי לאור אין דרך להניחה כ"כ למטה ועיין בא"ר שכתב דהא דאין העולם נזהרין בזה משום דסומכין על המרדכי שכתב דעכשיו שהורגלו להניח בפנים אין קפידא בזה אכן הטור סתם בזה ומשמע דס"ל דאין לחלק בזה וכן נוהגין כל המדקדקים כמ"ש בב"י. ואם דר בעליה מניחה בחלון שהוא לצד ר"ה אפילו אם החלון גבוה יותר מי"ט מקרקעית העליה. ואם יש לו שתי חלונות אחד למעלה מי"ט ואחד למטה מי"ט ודאי יניחנה בחלון שהיא למטה מי"ט, עכ"ל. ובשעה"צ סק"ל ציין ע"ז: מגן אברהם ואליה רבה וחיי אדם. ועיין בפרי מגדים וחיי אדם דמשמע ממגן אברהם דעדיף טפי להניח בחלון הסמוך לרשות הרבים אף שהיא למעלה מי' טפחים, מלהניח בטפח הסמוך לפתח אף שהוא יכול להניח למטה מי' טפחים, ואף שהפרי מגדים מפקפק קצת בזה מכל מקום אין לדחות דבר זה, דענין שצריך היכר לבני רשות הרבים יש מקור גדול בגמרא, דאמרו עד דכליא רגלא דתרמודאי, וגם במה שאמרו מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ, ואלו הא דאמרו דלכתחלה צריך להניח למטה מי' טפחים, יש כמה ראשונים דדחו זה מהלכה, עיין בבית יוסף וכן במאירי, עיין שם, עכ"ל. 

לסיכום: ברור שיש להעדיף 'פרסומי ניסא' על פני הידור 'הנחה תוך עשרה' משום שזהו הידור מוסכם לכ"ע ואילו תוך עשרה אינו מוסכם לרי"ף ורמב"ם, ובפרט שבתוך הבית יש לצרף את דעת המרדכי שבבית א"צ להחמיר על תוך עשרה, וגם הריטב"א חידש כי בבית הכל רשות אחת ואין הבדל בין תוך עשרה למעל עשרה.

מעל עשרים אמה – 'פרסומי ניסא' או 'תוך עשרה'

ויש לדון מה יהיה דינו של אדם הגר בבית מעל עשרים אמה מקרקע רה"ר, ומסתפק היכן להניח את הנר – האם ידליק בפתח ביתו מבפנים – וירויח שמניח את נרו מצד הפתח ונמצא מוקף במצות מזוזה  ונ"ח, וגם יכול להציב את הנר בתוך עשרה טפחים, וגם יהיה היכר לנכנסים והיוצאים (טעם זה כתבו הב"ח בסי' תרעא אות ז ואות י"א) או שמא יניח את הנר בחלון דוקא וירויח שניכר יותר למיעוטא דמיעוטא מבני רה"ר המגביהים ראשיהם, אבל לא יהיה מוקף במצות,  וגם יניח את הנר מעל עשרה טפחים ונמצא שהפסיד בתרתי – ובזאת נחלקו האחרונים הפר"ח שהורה להניח בצד הפתח (תרעא ס"ה) וז"ל: ומה שכתב ואם היה דר בעליה וכו' מניחו בחלון הסמוך לרשות הרבים. דבר ברור הוא, שאם החלון למעלה מעשרים אמה, שמניחה על פתח ביתו, עכ"ל. וכ"כ במחצית השקל סימן תרעא וז"ל: וכתב פרי חדש (אות ה ד"ה ומ"ש מניחו) וז"ל: דבר ברור הוא שאם החלון הוא למעלה מעשרים אמה שמניחו על פתח ביתו, עכ"ל. ועשרים אמה ודאי מודדים מקרקע רשות הרבים ולא מקרקע הבית, דהא טעמא דלמעלה מעשרים לא יצא, דלא שלטה ביה עינא, ובעינן שישלוט בו עין בני רשות הרבים. ומיהו לדידן דעיקר הכירא לבני הבית, סגי אי הוא למטה מעשרים מקרקע הבית. ומכל מקום אפשר גם לדידן בגבוה חלון יותר מעשרים מקרקע רשות הרבים, עדיף טפי להניחו סמוך לפתח ובטפח הסמוך למזוזה, כיון דלמעלה מעשרים ליכא הכירא לבני רשות הרבים, ולבני הבית עדיף הכירא דידהו סמוך לפתח, עכ"ל. ואילו בפרי מגדים משבצות זהב סק"ה פליג עלייהו וז"ל: עיין פרי חדש אם גבוה עשרים אמה אין מעלה כלל. ומיהו לדידן דמדליקין בפנים, רשאי להניח בחלון, ומכל מקום יש היכר קצת לבני רשות הרבים, ועדיף כן, עכ"ל. 

ומצאתי בריטב"א (כא:) שהתייחס לסוגיא זו אלא שדבריו סתומים וז"ל: ואם דר בעליה מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. פי' וסתמא קאמר אף על פי שהיא גבוהה לבני רשות הרבים למעלה מעשרים אמה, דבדידיה משערינן כיון דלא איפשר אלא בהכי וכדאמרינן, עכ"ל. ומתחילת דבריו משמע דכיון דאין היכר לבני רה"ר הרי החיוב הופך להיות פרסומי לבני הבית וזמ"ש 'דבדידיה משערינן כיון דלא איפשר אלא בהכי' ובשלמא שלא חשש לגובה מעל עשרה כיון דלשיטתו בבית אין חילוק מה למעלה ומה למטה, אך יש להבין מדוע לא העדיף את ההנחה סמוך לפתח מדין מסובב במצות הורה להניח ע"ג החלון ולא בפתח ואפשר לומר דסברתו כסברת הפמ"ג דאיכא מעט פרסומי ועדיף מלהדר בהנחת פתח אך אולי יש לבאר בדבריו דכיון שתקנת חכמים היא לדר בעליה להדליק דוקא בחלון ולא בפתח – בהא הוי מעליותא לקיים דברי חכמים ולא בהדלקה סמוך לפתח.

הדליק מעל עשרים – הבדל בין הדלקת בית להדלקת חוץ

ובאמת יש להבין מאי שנא מהדין המפורש בש"ס ונפסק בשו"ע סי' תרעא ס"ו וז"ל: אבל אם מניחו למעלה מעשרים אמה לא יצא, ע"כ. וחובה עלינו לבאר כי התם מיירי באדם העולה על סולם ומדליק ע"ג עמוד גבוה עשרים אמה ומיד יורד משם וממילא אין כאן פרסום כלל, לבני רה"ר ליכא פרסום דלא חזו ליה, ולמדליק אין פרסום כיון שצריך שישהא באותו מקום שיעור מחצית השעה ע"מ שייחשב פרסום לדידיה והוא לא שהא שם אלא ירד מיד, וא"ת והרי לדברי הפוסקים שחששו לתירוץ הראשון בגמרא שלפיו א"צ שיעור בנר וא"כ הרי פרסם כהוגן זמן קצר לעצמו – אומר לך כי אף שלפי שיטת התירוץ הראשון באמת איני מחויב ליתן בנר כמות של חצי שעה, אך עכ"ז כתב הלבוש (סי' תרעב ס"ב) שיהא בו שיעור מועט ולא שידלק ויכבה מיד, והכרח לזה מהדין המפורש בכבתה דאינו זקוק לה ואם אין שיעור כלל מהו החידוש באינו זקוק, והרי דלקה רגע אחד ודי, אלא ע"כ שצריכה לדלוק שיהוי שיש בו חשיבות אך לא חצי שעה, וכן מצאתי בבית הלוי (על התורה, חנוכה) שטען כי מה פירסומי ניסא איכא בהדלקת רגע, והביא ראיה מהא דצריך לקנות נר שבת ולוותר על נ"ח ואם אין צורך בשיהוי הדלקה בנ"ח יטיף כמה טיפין וידליק ויצא יד"ח והשאר יהיה למצות שבת ולמה יוותר על מצות נ"ח אלא ודאי שיש צורך בשיעור מועט לנר חנוכה, ואילו נר שבת ברור שצריך שיעור כדי סעודתו או עד שיישן.

האם יש חובה להדליק דוקא בבית

ויש לחקור האם המדליק באמצע רה"ר יוצא יד"ח או שמא צריך 'בית' ונ"ל לחדש כי כל דין 'בית' זהו רק עבור הדלקת 'פרסומי לבני רה"ר' – ואז פטור מפרסומי לעצמו ויכול להדליק ולילך לדרכו, או להדליק ולהכנס לביתו ולא יראה עוד הנרות במשך חצי שעה, אבל אם הפרסום הוא לדידיה אין כלל 'דין בית' ויכול להדליק אפילו באמצע רה"ר או במדבר, וראיה לדבר ממנהג הדלקת הנרות בבית הכנסת שאחד מטעמיו הוא לצורך האורחים שאין להם בית וישנים בבית הכנסת, אבל עפ"ז יש להבין היאך יחזור ויברך המדליק בבי הכנסת על נרות ביתו והרי נפטר בבית הכנסת ובשלמא אם רגיל להדליק בפתח ביתו בפרסום הרי שההדלקה שונה היא וענינה להדליק בפתח ביתו לצורך רה"ר אבל אם רגיל להדליק לעצמו בביתו היאך יברך שוב והרי יצא יד"ח פרסומי ניסא לעצמו ויש לחדש כי באמת נאסור עליו את ההדלקה לעצמו בביתו אא"כ ידליק לצורך פרסום לבני ביתו, אך בהדלקה הזאת שהיא 'פרסום לעצמו' נדרש תנאי חדש שהוא שישהא שם כל החצי שעה דאי לאו – לא קיים מצות פרסום, ומינה נלמד למדליק בביתו בשעת לילה מאוחרת שחייב לשהות שם כל החצי שעה ולא יכול להדליק בברכה ולצאת לדרך או לשכב לישון, ועפ"ז רציתי לבאר את דין המג"א שהורה שמי שבא בשעת לילה לביתו ורוצה להדליק – צריך להעיר מבני ביתו ולהדליק בפניהם – וכבר תמהו עליו האחרונים עי' בשעה"צ (סי' תרעב סקי"ז) ובאג"מ אבל עתה נבאר כי כל זאת ע"מ שיהיה 'עסק' סביב ההדלקה ולא ידליק לעצמו וילך לישון.

ששה הבדלים בין 'הדלקת חוץ' לבין 'הדלקת פנים'

ולפי כל האמור נמצאו ששה הבדלים בין 'הדלקת חוץ' להדלקת פנים:

  1. למי מפרסם: בהדלקת חוץ מפרסם לבני רה"ר ואילו בהדלקת פנים מפרסם לבני רה"י הוי אומר המדליק עצמו ובני ביתו ואפילו אם יש נם שכנים הרי הם בכלל בני רה"י.
  2. זמן ההדלקה: הדלקת חוץ זמנה מוגבל משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק אך בהדלקת פנים זמנה כל הלילה.
  3. שיעור השמן: בהדלקת חוץ שיעור השמן משתנה ביחס לזמן שנותר דהיינו אם אדליק עשר דקות אחר הזמן הרי שעלי ליתן רק שיעור של עשרים דקות בנר, אך בהדלקת פנים השיעור קבוע – חצי שעה. 
  4. תנאי 'בית': בהדלקת חוץ חובה שיהיה למדליק בית ע"מ לפרסם את הנס אך בהדלקת פנים אין צורך כלל בבית ואה"נ מי שמדליק במקום 'שאינו בית' יוצא בהדלקה זו יד"ח.
  5. שהיה בסמוך לנרות: בהדלקת חוץ איני חייב להשאר סמוך לנרות אלא אוכל להדליק וללכת לדרכי דהפרסום לבני רה"ר העוברים ושבים שם, אך בהדלקת פנים חובה עלי להשאר סמוך לנרות כל הזמן של חצי שעה.
  6.  הוצאה ידי חובה: בהדלקת חוץ המדליק פוטר בהדלקתו את כל בני הבית ואפילו מי שלא נוכח במקום אבל בהדלקת פנים אינו יכול לפטור את מי שאינו נוכח שם ועליו להדליק בעצמו בברכה כשיגיע הביתה. 

מעל עשרים אמה ויש שכנים בבנינים שממול

למעשה אדם הגר בקומה גבוהה וביתו גבוה מעל עשרים אמה מקרקע רה"ר, ויש לו שכנים הדרים בבנינים שמולו, ודאי שנורה לו להדליק דוקא בחלון, ואפילו שנדרש להדליק מעל עשרה טפחים, ואפילו שמוותר על טפח הסמוך לפתח שיש בו היכר לבני הבית, ומוותר על הידור 'מסובב במצוות'.

ונראה ליתן כמה טעמים הגונים בזה:

  1. לפי שיש לנו את הוראת הפמ"ג דאיכא עדיין מעט פרסומי.
  2. ועוד נצרף את סברת ראבי"ה שהורה כי אם יש קירות מהקרקע ועד הנר – שלטא ביה עינא וההדלקה כשירה, ומצאתי בפמ"ג (תרעא א"א סק"ז) שדן באדם שהדליק בברכה  מעל עשרים אמה ועתה רוצה להוריד, לכבות ולהדליק שוב – האם יברך שוב כיון שלכאורה ההדלקה היתה בפסול ונשאר בצ"ע מכח דברי הראבי"ה.
  3. ועוד י"ל כדברי הריטב"א שהורה שידליק בחלון.
  4. ובר מן דין – ייתכן שהפרסום לשכנים חשיב 'פרסומי ניסא' ונחלקו בזה רבותינו האחרונים שהרי אינו מפרסם לבני 'רשות הרבים' אלא לבני 'רשות היחיד' אך בשבט הלוי (ח"ד סוף סי' ס"ה) חישב זאת כפרסומי ניסא [אל אם חלונו פונה רק לשכן אחד או שנים נראה כי אין זה חשיב 'רבים'].
  5. ועוד מצינו את סברת המאירי (כב.) שטען כי אחר שנדחו דברי רבינא יש מעלה להניח מעל עשרה טפחים ע"מ להגדיל ולפרסם את הנס.
  6. ואם הרחוב בנוי בשיפוע והבית גבוה עשרים אמה מקרקע רה"ר אך בהמשך עליית הרחוב כבר אינו בגובה עשרים – נראה שג"כ נחשיב את ההדלקה כפחות מגובה עשרים. 

והערה למעשה, יען ראיתי שיש מדליקים מבחוץ לדלת הבית בצד הפונה לבנין וסוברים שעושים 'פרסומי ניסא' לשכנים שממול, וזה גרוע מאד דהא ליכא בהא 'פרסומי ניסא' לבני רה"ר' ואף לעצמו אינו מפרסם כיון שאינו רואה את הנרות ומה הועיל בתקנתו ויצא קירח מכאן ומכאן, ואם בא להדליק בפתח – היה ראוי שידליק בפתח הבית מבפנים.

בני רה"ר הנכנסים ויוצאים ברה"י – פרסומי ניסא

במסכת שבת (כא:) נאמר וז"ל: תנן התם גץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק – חייב. גמל שטעון פשתן, והוא עובר ברשות הרבים, ונכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני, והדליק את הבירה – בעל הגמל חייב. הניח חנוני את נרו מבחוץ – חנוני חייב. רבי יהודה אומר: בנר חנוכה פטור. וביאר רש"י בנר חנוכה פטור – חנוני, שברשות פירסום מצוה הניחה שם. ותימה מדוע טרח רש"י להשמיענו כי האיש שפטרו ר"י הוא 'חנוני' והרי בו עסקינן ומקושיא זו חידש ביאור בבחתם סופר וז"ל: וי"ל דוקא בחנוני פליג ת"ק משום דיכול להדליק בפנים ונמי איכא פרסום ניסא כי רבים משכימים לפתחו ומה שמדליק בפתח רה"ר היא רק מצוה מן המובחר ואפ"ה פליג ר' יהודה והל' כוותי' כדמוכח מרבנן הנ"ל דרהטי בשבת לפירקא וא"ש הכל וק"ל, עכ"ל. ולמדנו מדבריו חידוש גדול – דבני רשות הרבים שנכנסים לתוך רשות היחיד הרי הם יוצרים מציאות של רה"ר בתוך רה"י, ונראה שעדיין אין ללמוד מכך לדין בנין שמול דירה – כיון שכאן בגוונא דחנוני נכנסים בני רה"ר מרה"ר לחנותו, אך בבנין – השכנים הם בני רה"י המביטים בנרות.   

פרסומי ניסא ללא כלי או הדלקה בכלי 

ובחסד לאברהם (מעין ב  נהר נח) כתב וז"ל: דע כי בנרות צריך תנאים, הא' באיזה כלי ראוי לנר חנוכה, דע שט"ו מיני כלים ראוים להדלקה וכל הקודם קודם מהם משובח משום זה אלי ואנוהו, הא' כלי זהב, ב' כלי כסף, ג' נחושת קלל דומה לזהב, ד' נחושת אדום, ה' של ברזל, ו' בדיל, ז' עופרת, ח' כלי אבנים, ט' כלי זכוכית, י' כלי עצים, י"א כלי חרס מצופה באבר, י"ב כלי חרס בלתי מצופה וצריך שיהיה חדש, י"ג קליפות רימון, י"ד קליפות אגוז הנדיי, ט"ו קליפות האלון, ואלו הקליפות צריך לעשותם כלי כמו לעשותם כף מאזנים או למוד בהם פלפלין וכיוצא, אבל קליפות בצלים וביצים וכיוצא אינם ראוים להדלקה. וכל הט"ו כלים הנזכרים שאינם יכולים לעמוד מאליו בלא סמיכה אינם ראויים לנר חנוכה, עכ"ל. ומדבריו למדנו שלשה חידושים: 

  • הראשון – שיש מעלות מעלות בחשיבות הכלים. 
  • והשני [והוא גדול מן הראשון] – שע"מ להדליק נר חנוכה נדרש כלי שיש לו איזו שהיא חשיבות לשימושים אחרים – וחידוש זה מקורו בדברי רבי יצחק בן הראב"ד.
  • וחידוש שלישי – שכלי שאינו עומד ללא תמיכה אינו נחשב כלי.

וע"פ יסוד זה חידש בשו"ת שבט הלוי (חלק ח סימן קנז) שדין הידור ההדלקה בכוסות זכוכית המונחות בחנוכית כסף וזהב תליא בדין חיוב כלי בנ"ח וז"ל: ואחרי כל הנ"ל אם נחליט לגמרי כהחסד לאברהם וכאבני נזר הנ"ל דהוא ממש דבר המעכב בנ"ח א"כ כיון שהשמן בזכוכית הזה על המנורה וא"כ מתקיים עיקר המצוה בכלי זכוכית לא בכסף וזהב של המנורה. אבל אם העיקר שאין דין כלי מעכב, והעיקר שיהיו נרות דולקים, ואין הכלי בכלל המצוה וצורת המנורה רק הכשר ונוי, מה שנראה שכ"ה סתימת הפוסקים, קרוב לומר שזכוכית הזה בטל לעיקר המנורה שהיא כסף או זהב ושפיר דמי בגדר מעלות של זה אלי ואנוהו, עכ"ל. ויש לעיין מה יהיה דינו של אדם שיש בידו רק חנוכיה יקרה ואינו יכול להניחה בחוץ מחשש גניבה ואם ידליק בחוץ יוכל רק להדליק ללא כלי והשאלה האם נעדיף הדלקה בפנים ללא פרסומי ניסא בחנוכיה מהודרת, או שנורה לו להדליק בחוץ הדלקה שככל הנראה פסולה לדעת החסד לאברהם, ולכאורה נראה פשוט שנורה לו להדליק בפנים ולא להדליק בחוץ בכלים גרועים הפוסלים את ההדלקה, אך נראה לענ"ד שכל דברי החסד לאברהם נאמרו אך ורק בנר שמן אך בנרות שעוה אינו צריך לכלי כלל וכלל, ולכן נתיר לדבקן בכותל ללא חשש.

פרסומי ניסא או 'פחות משלשה'

בטור סי' תרע"א הביא בשם מהר"ם מרוטנבורג שהיה מקפיד להניח את הנרות מעל שלשה טפחים, וביאר בלבוש הטעם שאין הבריות משגיחין עליו וליכא פרסומי ניסא, ובשו"ת ויען יוסף (אורח חיים סימן תא) מצאתי שכתב ע"ז וז"ל: הנה מה שכתב הב"ח (סימן תרע"א ס"י) הטעם דאם הוא למטה מג' טפחים הוא כארעא סמיכתא ואינו ניכר שבעל הבית הניחו שם, קשה להבין טעם זה, למה עי"ז אינו ניכר שבעל הבית הניחו שם, בשלמא אם אינו בטפח סמוך לפתח אלא רחוק מהפתח, כיון שהוא ברשות הרבים בחוץ אין לו שייכות עם הבית שהבעל הבית דר שם, אבל אם הוא בטפח הסמוך לפתח מה בכך שהוא מונח ע"ג קרקע, ואפשר כוונתו משום דאין דרך בני אדם להניח דבר חשוב על גבי קרקע, משום זה נראה כאילו איזה עובר ושב הניחו שם שלא במתכוין, וכל זה לא שייך אצלינו שמדליקין בפנים, ובאמת כתב האר"י ז"ל ע"פ דרך הקבלה טעם אחר על מה שיהא למעלה מג' טפחים, ואולי הקדמונים ג"כ ידעו מזה אלא שהסתירו הדברים. וע"פ פשטות יותר מובן לומר הטעם דהוא מחמת כבוד המצוה, אבל אם מדליקין במנורה של כסף ומניחין תחתיו טס ודאי לא שייך לחוש משום חשש בזיון, עכ"ל. הרי שבמקום נמוך כזה אין חשיבות לנר, ויש לעיין מה יהיה הדין אם יש בפניו אפשרות להניח את הנר בחוץ ע"ג קרקע בפחות משלשה או להניחו מעל שלשה בתוך הבית, ונראה פשוט שנורה לו להדליק בחוץ בתוך שלשה : 

  1. כיון שההידור שלפרסומי מקורו מהש"ס והידור של למעלה משלשה מקורו רק מדברי מהר"ם – ובדיעבד אם הדליק למטה משלשה יצא יד"ח.
  2. ובפרט אם ידליק במנורה יקרה אין לומר שאינו לשם מצוה – ע"פ יסוד דברי הויען יוסף.
  3. ואם יהיה במרפסת – בזה יש להקל ע"פ טעם הב"ח שתלה הכל בשייכות לבעה"ב ואם מונח הנר על רצפת המרפסת לית למיחש שמא לאו בעה"ב הניחו שם. 

פרסומי ניסא או חנוכיה מכסף

בזה ברור כי יש לוותר על ההידור להדליק בשל כסף ולהדליק בפרסום בנרות פשוטים.

פרסומי ניסא או טפח הסמוך לפתח

בזה נראה פשוט שיעדיף טפח הסמוך משום דאם לא יהיה בטפח הסמוך – לא יהיה היכר שבעל הבית הניחו שם וממילא לא הוי יחס בין הפרסומי ניסא לבעל הבית.

מזוזה או פרסום

ונידון מצוי מאד באדם שיש לו חצר הפתוחה לרה"ר ואין בה מזוזה ומחשב בדעתו האם ידליק שם או בפתח ביתו הפונה לחצר דהתם אית ליה מזוזה, ומצאתי שרבינו ירוחם (נתיב ט' ח"א סא ט"ב) ביאר ע"פ הידור זה את הסיבה שבגללה נמנעים מלהדליק בפתח החצר וז"ל: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ בטפח הסמוך לפתח מצד שמאל כשנכנסין לבית ואם הוא דר בעליה מניחה בחלון הסמוך לר"ה מבחוץ ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו כך פשוט בשבת פרש"י מבחוץ בפתח החיצון הסמוך לר"ה אבל הנרות מבפנים וי"מ מבחוץ ממש בר"ה ועתה נוהגין להדליקה מבפנים לפתח הסמוך לרשות הרבים ויש שנוהגין להדליקה מבפנים לפתח הסמוך לחצר משום דשכיחי גוים וגנבים ועוד שאין רגילין לקבוע מזוזה לפתח הפתוח לרשות הרבים משום גוים שיטלו אותה ויש מזוזה לפתח הפתוח לחצר ויהיה מזוזה לימין ונר חנוכה בשמאל, עכ"ל. אבל באמת נראה שאין לסמוך ע"ז אלא יותר ראוי להדליק בפתח הפונה לרה"ר ורבינו ירוחם רצה ליתן טעם למנהג שנהגו העם מעצמם, ובפרט שגם בהדלקה על פתח הבית [הפתוח לחצר] היה אפשר לראות  את הנרות מרה"ר, כדמוכח מדברי הטור (סי' תרעז) וז"ל: כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל בתשובות בן האוכל אצל אביו או האוכל אצל חבירו ויש לו בית מיוחד לשינה צריך להדליק שכיון שיש לו בית מיוחד לשינה והעולם רואין אותו נכנס ויוצא בו איכא חשדא אם אינו מדליק שאין העולם יודעין שאוכל במקום אחר ואפילו לדידן שאנו מדליקין בפנים ומסתמא בני חצר יודעין שאוכל במקום אחר אפ"ה שייך חשד כי השכנים עוברים ושבים לפני פתח הבית ורואים שאינו מדליק ע"כ, עכ"ל הטור. ומוכח מדבריו שבני רה"ר רואים את המתרחש בחצר דאי לאו הכי לא היה מתחייב אותו אדם.

הדלקה בפלג המנחה ברה"ר או הדלקה מאוחרת

ועפ"ז נראה פשוט שאם עומדות לפני שתי ברירות – או להדליק בפלג המנחה או להדליק בלילה ברור שעלי להעדיף את הדלקת הלילה כיון שבהדלקת פלג מצינו שכף החיים הורה שלא לברך עליה, ואילו בהדלקת לילה יוצא יד"ח.

פרסום לעומת 'מהדרין מן המהדרין'

טור סימן תרעז וז"ל: כתב רב שר שלום אנשים הרבה הדרים בחצר אחד שורת הדין שמשתתפין כולן בשמן ויוצאין כולן בנר אחד אבל להידור מצוה כל א' וא' מדליק לעצמו על פתח ביתו, עכ"ל. וביאור דבריו כי אם כל הדיירים משתתפים יחד ויוצאים בנר חנוכה בפרסום רב – על פתח חצירם, אך אם ירצו בני החצר להיות 'מהדרין מן המהדרין' אך להדליק כל אחד ואחד ולצורך הידור זה שענינו הוא להיות 'מוסיף והולך' נדרשים בני החצר להרחיק את נרותיהם אחד מן השני ואין מקום על הפתח הצר שיוכלו כל בני החצר להניח נרותיהם שהרי בכך לא יהיה ניכר ההידור של 'ימים היוצאים' ולכן מכניסים בני החצר את נרותיהם ומדליקים איש איש על פתח ביתו, וא"כ למדנו מכאן יסוד גדול – שע"מ להרויח הידור של 'מהדרין מן המהדרין' דמוסיף והולך וכל אחד מדליק לעצמו – נתיר למעט בפרסום ולהניח על פתח הבית.

הידור 'מהדרין' לעומת 'מהדרין מן המהדרין'

ואגב, כבר מצינו שיש מקום לוותר על הידור אחד למען הידור אחר וזאת בדברי התוספות שביארו כי המהדרין בנ"ח מדליקים כל אחד ואחד אך אם ירצו להדר עוד יש לוותר על ההידור בריבוי נרות בני הבית ויצטרכו להדליק רק חנוכיה אחת ולהוסיף מיום אל יום ע"מ לגרום היכר לימים היוצאים, וצא וחשב – אדם שיש לו תשעה בנים ידליק הוא ובניו כל יום מימי החנוכה עשרה נרות וייקרא 'מהדרין' וכל ימי החנוכה ידליק שמונים נרות אך אם ירצה להיות 'מהדר מן המהדר' ידליק ביום ראשון רק נר אחד וביום שמיני רק שמונה וסך הכל בכל ימי החנוכה ידליק רק שלשים וששה נרות – וא"כ ע"מ להדר בהיכר הימים עליו לוותר על הידור בהדלקת כל אחד מבני הבית.

העולה מן האמור:

למעשה נראה כי אם אדם עומד לשוב בשעה מאוחרת ולא יוכל להדליק בזמן – עדיף שידליק הוא עצמו מאשר שימנה שליח להדליק עליו, ואפילו אם אשתו בביתו ויכולה להדליק – ימתין עד שישוב לביתו וידליק הוא עצמו בברכה, ובפרט אם מיקום החנוכיה מוצב במקום הניכר גם לאנשי הבית וגם לאנשי רה"ר דהכא יוצא יד"ח לכל השיטות – דהרי לתירוץ שני בתוספות כל הלילה כשר להדלקת חוץ, ואפילו לתירוץ ראשון שהדלקת חוץ פסולה אחר שכלתה רגל – עתה מדליק במקום הנראה לבני הבית והדלקתו כשירה, ובפרט אם עדיין יש אינשי שהולכים ושבים ברה"ר – שאפשר להקל ולהגדיר את השעה כשעה שלא כלתה רגל מן השוק, ויש בזה הידור נוסף של 'שלום וחביבות ביתו' שמדליק בחברת בני ביתו, ונראה פשוט שאין לו לאדם לוותר על עניני מצוה חשובים כמסירת שיעור תורה ע"מ להדליק קודם שתכלה רגל.   

 

ונזכה לאהבת התורה ולומדיה, נתנאל ברבי שאול ניר

השיעורים נמסרים תמידין כסדרן בס"ד בימי שלישי וחמישי בשעה 11:45 בחדר השיעורים שבעזר"נ של ביהמ"ד 'מתמידים' ברחוב דרכי איש, ופתוחים לכל הלומדים.

תגובות: בטל' 0548-411554  מייל:gmail.com@0548411554N 

לשמיעת שעורי ההלכה בקול הלשון: 073-2951256 יש להקיש 6 ואח"כ להקיש 1 

לשיעורים בנושאים נוספים 073-2951256 ומיד להקיש 9

ובאתר 'דורשי ציון' תמצא את המאמר הזה לקריאה, ועוד רבים ומגוונים.

 

לשמיעת השיעור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

.

לשמיעת השיעור

פרסומי ניסא בנר חנוכה

תגיות האתר

רוצה להינות שתוכן תורני ישירות אצלך המייל? הרשם כאן ותהיה מעודכן