רשת כוללים ללימוד כל חלקי התורה .

תוכניות יחודיות מוכחות לזכירת וקניין הש"ס

לוגו בבבבבבבבבבבבבבבבבבב

פיצוח וקילוף בוטנים

בגמ' שבת (קכח.) נאמר בזה"ל: חבילי סיאה, אזוב, קורנית, הכניסן למאכל מסתפק מהן בשבת וכו' ושם – חכמים אומרים מולל בראשי אצבעותיו ויאכל, ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול, וכן באמיתא וכן בפיגם וכן בשאר מיני תבלין[1], ע"כ.

הראת לדעת כי שרינן למלול [פירוש: לבצע פעולת תולדת דישה 'מפרק'] בשבת.

ומנגד ישנה גמרא מפורשת במסכת ביצה (יב:) שאסרה למלול בשבת וז"ל: אושפזיכניה דרבא בר רב חנן הוה ליה אסורייתא דחרדלא, אמר ליה: מהו לפרוכי ומיכל מנייהו ביום טוב? לא הוה בידיה, אתא לקמיה דרבא. אמר ליה: מוללין מלילות ומפרכין קטניות ביום טוב. איתיביה אביי: המולל מלילות מערב שבת למחר מנפח מיד ליד ואוכל, אבל לא בקנון ולא בתמחוי. המולל מלילות מערב יום טוב למחר מנפח על יד על יד ואוכל, אפילו בקנון ואפילו בתמחוי, אבל לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה. מערב יום טוב – אין, ביום טוב – לא! – אפילו תימא ביום טוב, ואיידי דתנא רישא מערב שבת – תנא סיפא נמי מערב יום טוב, ע"כ.

הרי שלמדנו מכאן כי ביו"ט מותר למלול ובשבת אסור למלול, ואיך תתישב הסוגיא בכאן עם ההיתר המפורש בגמרא במסכת שבת שהתירה למלול ביום השבת.

ובהמשך הגמ' ביצה (יג:) נאמר: כיצד מולל, רבא אמר – כיון דמשני [בצורת המלילה] אפי' חדא [אצבע אחת] אכולהו נמי [מותר בכל האצבעות], וממנה נלמד כי הותרה לן מלילה בשינוי.

ונחלקו רבותינו הראשונים ביישוב סוגיות אלו.

שיטה ראשונה ס"ל דביו"ט מותר למלול ללא שינוי ומה שנאמר שצריך שינוי – זה חוזר על מלילת שבת שבמקום אחד נאמר שמותר למלול ובמקום אחר נאמר שאסור למלול והקשינו את סתירת הסוגיות ועתה נבאר כי מותר למלול בשבת מעט ובשינוי.

וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שלשת עמודי הוראה, והלכו בדרכם רבינו הטור והרב המגיד ורבינו ירוחם, וכן פירשו הרמב"ן והרשב"א בשבת.

ומובן שיפסוק השו"ע הלכה כמותם (סי' שיט סעי' ו) וז"ל: אין מוללין מלילות, אלא מולל בשינוי מעט בראשי אצבעותיו. עכ"ל. הרי דהותרה דישה בשבת ובתנאי שיהא מעט ובשינוי.

וחזר השולחן ערוך (בסימן שכ"א ס"א) ושנה פרקו לגבי מלילת אזוב וקורנית וז"ל: חבילי פיאה אזוב וקורנית (פירוש מין עשב), הכניסן לעצים, אין מסתפקין מהם; הכניסן למאכל בהמה, קוטם ואוכל ביד, אבל לא בכלי, ומולל בראשי אצבעותיו, עכ"ל. הראת לדעת כי התיר את המלילה בשבת ע"י שינוי.

ולגבי יו"ט כתב השו"ע (סי' תקי' ס"א) וז"ל: מוללין מלילות ומפרכין קטניות כדרכן, בי"ט, עכ"ל.

ויש שיטת ראשונים שניה והם רש"י ותוס' וכן הרז"ה בביצה והמרדכי, שנקטו כי ישנו איסור למלול בשבת, והגמ' בביצה שנאמר בה דשרי למלול בשינוי עוסקת ביו"ט ולא בשבת.

ולכן הדין לשיטתם כי ביו"ט מותר למלול מעט ובשינוי, אך בשבת אסור למלול כלל, ואת דברי הגמ' (שבת קכח.) שבה מוכח שמותר למלול בשבת – ביאר הרז"ה דמדובר במיני תבלין בלבד [שאין דרך לדושם כלל וממילא לא שייך בהם דישה].

והמרדכי ביאר שישנן שתי משמעויות למילה 'מולל' א. דישה. ב. ריכוך. ולכן בגמ' בביצה מדובר על 'מלילת דישה' ומותרת ביו"ט בשינוי, ובגמ' בשבת מדובר על 'מלילת ריכוך' ומותרת אפילו בשבת כיון שאינו דש כלל.

ואחר שהתיר השו"ע למלול בשבת מעט ובשינוי, הגיה הרמ"א ע"ד וז"ל: ויש מחמירין, ולכן אסור לפרק האגוזים לוזים או אגוזים גדולים מתוך קליפתן הירוקה וטוב להחמיר מאחר דיכול לאכלן כך בלא פירוק. עכ"ל. ולכאורה נראה שדעתו כדעת השיטה השניה וחולק על השו"ע [אבל בסימן שכ"א לגבי מלילת תבלינים לא הגיה כלום וכן לא הגיה הרמ"א בסימן תק"י לגבי ההיתר שכתב השו"ע למלול ביו"ט ללא שום שינוי].

 ולסיכום : ישנה מחלוקת ראשונים – ונראה שבכך נחלקו שו"ע ורמ"א, לדעה הראשונה – מותר לדוש בשבת מעט ובשינוי, ולדעה השניה – אסור מכל וכל לדוש בשבת. ולכן: באגוזים שעליהן שתי קליפות – העליונה ירוקה ומתקלפת, והתחתונה קשה ומתפצחת. לדעה הראשונה – מותר לקלף את הקליפה הירוקה בשינוי, ולדעה שניה – יהיה אסור.

ולגבי הקליפה התחתונה המתפצחת – לכ"ע אין בה משום 'דישה', ונידון זה שייך לסוגיית 'קילוף קליפות', ומשנה שלימה היא 'קורנס לפצע בו את האגוזים', ולכן הציע הרמ"א [ע"פ ביאור האג"ט בדבריו], דבמקרה שיש לפנינו אגוז בעל שתי קליפות שיפצח את שתיהן יחדיו ואגב פיצוח הקליפה הפנימית 'מתפצחת' הקליפה הירוקה.

ועפ"ז בא לדון בספר 'שבט הלוי' (ח"א סי' פ"א) בדין פיצוח בוטנים מקליפתן העליונה, וטען כי בכה"ג איכא משום חשש מפרק דאורייתא אי עביד כן כדרכו, ואיסור דרבנן בכלאחר יד ושומר שבת יזהר מלפתחם בשבת.

ותורף דבריו – דמצינו שעסקו רבותינו האחרונים לבאר מדוע בשני נידונים אין משום דישה:

א. מהו החילוק בין קליפת האגוז הירוקה דאית בה משום דישה – לקליפה התחתונה הקשה שאין בה משום דישה ומותר לסלקה ללא שום שינוי.

ב. ביישוב תמיהת מהרי"ל (הוב"ד במג"א ס"ק ח) על מנהג העולם הלוקטים קטניות מתוך שרביטין שלהן ללא שום שינוי.

ובנושא הראשון – מהו החילוק בין קליפה ירוקה האסורה לקליפה קשה דמותרת כיון דגם זה דומה למפרק דדש שמכסה כל הגרעין כמו החצונה דחיטין, כבר נתקשה בזה הפמ"ג בא"א (סימן ש"כ ס"ק א') והניח בצ"ע, והעתיקו ג"כ בחי' הגרעק"א כאן. ומצינו שני ביאורים ברבותינו האחרונים, שו"ע הרב כתב כי איסור מפרק שייך רק בקליפה העליונה, והאג"ט (ביאורים מלאכת דש אות ג) ביאר יסוד נפלא בחילוק בין 'מלאכת שדה' לבין 'מלאכת בית', שדרך הדשים לקלף קליפה חיצונה הירוקה ולהכניס האגוזים לאוצר אך את הקליפה הפנימית מפצחים סמוך לאכילה, ולכן ליכא בזה דישה[2] צריך לומר דשאני הכא משום שדרכו לקלפו בשעת אכילה משא"כ באגוזים שקליפה עליונה הדרך לקולפה קודם שעת אכילה. וכן במלילות דאסור בפ"ק דביצה [יב ב] אף לאכול לאלתר משום דדרך תבואה לדושה בכרי. והיינו טעמא דמותר לפצוע אגוזים בשבת ולא חשוב דש ואפי' בכלי שרי. ומשנה שלימה שנינו בפרק כל הכלים (קכב:) קורנס לפצוע בו אגוזים ע"כ הטעם כיון שדרך לעשותה רק בשעת אכילה. וה"נ באשכול ענבים וכיוצא בו, עכ"ל האג"ט. והובא יסוד זה גם בשביתת השבת ובקצות השולחן.

ולכאורה לפי שני הטעמים הנ"ל – אין להתיר פיצוח קליפת הבוטנים, דהרי לטעמא דשו"ע הרב – אף בבוטנים איכא תרי קליפין, ולטעמא דהאג"ט – האידנא דרך הדישה היא לאו דווקא סמוך לסעודה אלא קולפים למאות ואלפים את הבוטנים ומוכרים אותם אח"כ קלופים, ולפ"ז האידנא קליפת הבוטנים היא 'מלאכת שדה'.

ובנושא השני – על תמיהת המהרי"ל מדוע נוהגים העולם ללקוט הקטניות מתרמיליהם נאמרו ג' ביאורים באחרונים:

המג"א – ביאר כי באותן הקטניות שנהגו העולם ללקוט מהן מדובר בקטניות טריות שאף הקליפה נאכלת וממילא אין כאן דין 'דישה' כיון שדישה היא הפרדת ופירוק אוכל מפסולת, אך הכא מין אחד הוא וליכא הכא מפרק כלל.

האליה רבה – ביאר במנהג העולם דלוקטין קטניות שעדיין מחוברות בשרביטן, ולכן הוו כתולש בעלמא ואין כאן משום מפרק, דמפרק הוא רק באוכל שאינו מחובר בשרביט אלא רק 'מונח' בתוכו.

הט"ז – ביאר (ע"פ לבושי שרד) להיפך מהא"ר, דדוקא אי דחק מע"ש וניתק את הקטניות מחיבורן בשרביט תו ליכא משום מפרק ומותר בשבת לקחת את הקטניות מהשרביטין.

ועתה מכל הני טעמי לא עלתה ארוכה להיתר הבוטנים – דלטעמא דהמג"א – דתלה היתירא בשרביט נאכל – הכא אין קליפת הבוטנים נאכלת. ולטעמא דהא"ר – דתלה היתירא במחוברות בשרביטן – בבוטנים אינן מחוברות. ואף לטעמא דהט"ז דסבר איפכא, ותלה טעמא דהתירא במנותקין – איכא חילוקא רבא, דאת טעם היתרו ביאר בשו"ע הרב 'דאתחיל בדישה' מע"ש ולכן נחשב שעשה את עיקר הדישה מע"ש ועתה רק גומר – מלאכתו ולא חשיב מפרק, אך הכא לא שייך האי היתירא, דהרי לא פעל האדם את ניתוק הבוטן מקליפתו ולא אתחיל בדישה כלל, ועפ"ז הסיק דאסיר לקלוף קליפת הבטנים.

אך רציתי להציע בפני הלומדים אלו הערות קטנות, דאפשר לומר דיסוד החילוק בין קליפה ירוקה האסורה לבין קליפה קשה המותרת בפיצוח – דקליפה ירוקה לית בה צורך כלל ועתידה ליפול מעצמה, ולפיכך ממהרין הלוקטים להסירה ולהשליכה כדומן על פני השדה, אך הקליפה הקשה – הרי היא שבח האגוז ומהניא ליה לאישתמורי וממילא חפצים בה האוצרים, ואף בבית משיירים הקליפה עד שעת אכילה, ואף שבמפעלים סותרים את הקליפה הקשה של הבוטנים – אין זה גורם להיות כבר דישה, אלא הם ממהרים לסלקה מסיבות של 'נוחות', אך אין חיסרון בעצם מציאות הקליפה – והא ראיה כי כיום רבים האגוזים המפוצחים במפעל וכי תעלה על דעתך לאסור כיום, אלא מאי כיון שיש דרך לשומרם בטריות ממילא המפעל מפצח אבל אין זו 'ריעותא בקליפה'.

ובוודאי להולכים בשיטת השו"ע אין לחוש לדישה, ויתירו את פיצוחי הבטנים, דהרי אפי' במלילות ממש דוודאי הויא דישה – שרא לן השו"ע, ולפיכך – יקוים בו "ואכלת פרי בטנך".

אך אפשר עוד לומר דליכא הכא מח' בין השו"ע לרמ"א, ונדייק זאת מדברי הרמ"א שכתב וז"ל: 'ויש מחמירין' ולכן אסור לפרק האגוזים לוזים או אגוזים גדולים מתוך קליפתן הירוקה, וטוב להחמיר מאחר שיכול לאכלן כך בלא פירוק. עכ"ל.

והרי שאחר שביאר את דעת 'יש מחמירין' פסק כי 'מהיות טוב – אל תקרי רע' ואם יש בידך לנהוג כדעת שניהם – אל תקלף את האגוזים אלא תאכלם ללא פירוק, אך אם אין אפשרות – לא אסר הרמ"א ויתיר כדעת השו"ע.

וכ"כ בביה"ל (ד"ה בשינוי) בדעת הרמ"א וכתב שכך כתב האליה רבה בשם היש"ש ונחלת צבי, ומסתבר הדבר דהרי רוב הראשונים סברי ליה הכי, ויש להוכיח עוד יסוד זה דהרמ"א לא פליג על השו"ע שהרי בסי' תק"י בהלכות יו"ט התיר השו"ע מלילה ללא שינוי ולא חלק עליו הרמ"א, ולדעת היש מחמירין הרי תרי חומרי איכא – א. בשבת שאסרו את המלילה בכל גווני. ב. ביו"ט שהתירו את המלילה רק בשינוי.

ולפיכך, לא נחלקו השו"ע ורמ"א בדין זה כלל אלא שבמקום שאפשר ליהנות מהאגוז מבלי לעבור על דברי 'היש מחמירין' החמיר הרמ"א ואסר קילוף כיוון דאפשר, ועוד אפשר לצדד בהיתר הקילוף ע"פ יסוד הגר"א בדעת הרמ"א.

ונקדים הקדמה קצרה: הרמ"א פסק (סוף סי' שכא) דאסור לקלוף שומים ובצלים כשקולף להניח אבל לאכול לאלתר – שרי.

ומקורו בירושלמי (הובא בב"י) – האי מאן דשחיק תומא כד מיפרק רישיה חייב משום דש, ולפ"ז מובנים מאד תחילת דברי הרמ"א שאסר קילוף השום, אך סוף דבריו צריך ביאור – מדוע שרי בקולף לאלתר, דהרי היתרא דלאלתר שייך לכאורה רק במלאכת בורר, ומפני כך ציין הגר"א על דברי הרמ"א – עיין סי"ב בהגהה, וכוונתו ברורה – דשם התיר הרמ"א מלאכת טוחן בלאלתר ע"פ תשובת הרשב"א.

ולפ"ז זכינו לדין חדש – דלא רק בורר לאלתר שרי אלא אף טוחן, וחידש הגר"א דאפי' במלאכת 'דישה' אמרינן דשריא בלאלתר.

חידוש הגר"א בדישה לאלתר

ואיידי דחביבים עלי דברי קדשו של רבינו הגר"א נשתעשע בהם מעט.

דיש להקשות לכאורה על דבריו מסעיף דידן (סי' שיט סעי' ו) דפסק השו"ע: אין מוללין מלילות, אלא מולל מעט בראשי אצבעותיו. עכ"ל. וכתב ע"ז הרמ"א – ואע"פ שמפרק האוכל מתוך השיבולים, הואיל ואינו מפרק רק כלאחר יד כדי לאכול שרי. עכ"ל.

ועתה נקשה קושיא גדולה ע"ד הגר"א – אי דישה לאלתר שריא – מדוע הכא הצרכנו דישה בשינוי.

וא"א לומר דהכא שרינן לאחר זמן, דהא משמע מדברי הרמ"א דהכא מיירי לאכול מיד, דכתב: הואיל ואינו מפרק רק כלאחר יד כדי לאכול שרי. ע"כ. ומשמע דמיירי לאכול לאלתר.

ונראה לתרץ דיש לחלק בין מלילה לקילוף שום ובצל, דבמלילה – המולל אוחז בידו שיבולת המכילה בר ומוץ, ואחר מלילתו אינו יכול לאכול את הנמלל, דהרי הגרעינים מעורבים עדיין במוץ, ונדרשת פעולה נוספת בין המלילה לאכילה והיא פעולת ברירה, אך בכל קילוף – בין קילוף אגוזים ולוזים ובין שומים ובצלים – המקלף אוחז בידו פרי עטוף בקליפה – קולף ומיד יכול לאכול, ואין הפסק בין הדישה לאכילה ולכן הכא אפשר לומר שפעולת הדישה תחשב 'כמעשה אכילה', אך בזמן שישנה חציצה בין מעשה הדישה לפעולת האכילה אי אפשר להתייחס למעשה הדישה כפעולת אכילה.

וזה מה שעלה בדעתי בתחילה, אך אח"כ עיינתי בדבר והצעתי לפני הלומדים חילוק דלא בכל פעולת דישה יתיר הגר"א לדוש סמוך לסעודה, דישנה דישה שהיא 'פעולת שדה', כדוגמת מלילת מלילות שהינה בעצם חיקוי של פעולת הדישה הנעשית ע"י האיכר במורג חרוץ אך עתה הדישה נעשית בביתו ובידיו של המולל, ודישה כזו – לא נתיר לאלתר ללא שינוי דהרי אינה כלל פעולת אכילה אלא פעולת דישת שדה, ולעומת פיצוח אגוזים ולוזים וקילוף שומים ובצלים שכל עניינה 'מלאכת בית' ואין דשים כדוגמתן בשדה.

וביסוד זה בשיטת הגר"א סרה עוד קושיא עצומה שהרי בסי' שכח (סעי' לג) פסק השו"ע: גונח מותר לינק חלב מהבהמה דבמקום צערא לא גזרו רבנן. עכ"ל. והרי הכא – חליבה מבהמה אסורה בשבת משום 'מפרק' והותרה רק לחולה בשינוי.

ויש להבין – הרי הכא ממש שותה לאלתר את החלב – ומדוע ייאסר לכל אדם לינק והרי הותרה דישה לאלתר – אלא ודאי שיש לומר דבמלאכה כעין חליבה שאין עניינה להיות מלאכה הסמוכה לאכילה לא יתיר הגר"א דישה, וישרה סברא זו בעיני הלומדים, ולכן נאמר גם כאן בנידון דבוטנים – דאף אם תאמר דאיכא הכא דש – יתיר הגר"א בגדרי לאלתר.

העולה מן האמור:

א. בספר שבט הלוי טען כי יש בקילוף בוטנים משום 'דש' ולכן אסור לקלפם בשבת ואפי' בשינוי, אך הכא הובאו צדדים שאין כאן כלל דש ואע"פ שהאידנא מקלפים מהם במפעל – אין זה הופך את קילוף הקליפה למעשה – דישה.

ב. ועוד נטען כי לדעת המחבר – אף אם ישנה דישה – שריא בשינוי ומעט, ואף הרמ"א כך ס"ל.

ג. ועוד נאמר דלדעת הגר"א – דישה ע"מ לאכול לאלתר – שריא.

קילוף שקדים

ובקילוף שקדים יתווספו עוד צדדי קולא דהרי לשיטת הט"ז – כל שהוחל בדישתו מע"ש – אין בו דישה אח"כ, הרי הכא כבר נקלפה ממנו קליפתו הירוקה בשדה, וכן הוא בקילוף 'פיסתוקים'.

ובפרט לדעת השו"ע הרב דתלה הכל בקליפה עליונה והרי היתה קליפה עליונה והוסרה, וליכא עוד משום דישה.

קילוף בוטנים מקליפתן האדומה

ואחר כל הנ"ל יצא ברור שאין שום איסור דישה בקליפה האדומה הפנימית שעוטפת את הבוטנים לכל הדעות והשיטות ועוד נוסף כאן טעמא להיתירא דהרי היא נאכלת, ולכן הכא אפי' לטעמא דהמג"א שהתיר בלקיטת גרגרי קטניות משום שהקליפה עצמה נאכלת גם כאן נתיר את קילופה, וכן יהיה הדין בשקדים שהושרו במים ואז נשלפת מהן הקליפה החומה הדקה שיש להתיר בשופי.

ולפי זה יצא שהרוצה למלול בידו מלא חפנים מהבוטנים ע"מ להסיר את קליפתן האדומה – שרי דאין כאן משום דישה ולא מצאנו חשש ואיסור למלול.

לנשוף ע"מ לסלק את הקליפה הדקה

ואף לנשוף ברוח פיו על הפסולת ולסלקה יש לצדד להתירא ע"פ הגמ' בביצה (יג:) כיצד מנפח אמר רב אדא בר אהבה אמר רב מנפח מקשרי אצבעותיו, מחכו עליה במערבא – כיון דמשני בחדא אפי' בכולא ידא נמי אלא אמר ר' אלעזר מנפח בידו אחת ובכל כחו, ע"כ.

וביאור הדברים דאחר פעולת המלילה שבה התפרק האוכל מהפסולת אך עדיין מעורב בו – מגיעה פעולת הבירור – והיא נקראת 'ניפוח', ולמסקנת הסוגיא יש לנפח בשינוי דהיינו – ביד אחת ובכל זאת שרי בכל כוחו.

וכן פסק ברמב"ם וכן פסק בשו"ע (שיט סעיף ז) וז"ל: היו לו מלילות מע"ש, לא ינפה בקנון (ופירש"י: כלי שראשו אחד רחב והשני עשוי כמין מרזב, ונותנין הקטניות בראשו הרחב ומנענע האוכל ומתגלגל דרך המרזב, והפסולת נשאר בכלי) ותמחוי, (פי' קערה גדולה) ולא בשתי ידיו, אלא מנפה בידו אחת בכל כחו, עכ"ל.

ביאור פעולת הניפוח

אך כיצד בפועל מתבצעת פעולת הניפוח, בזאת הביא הערוך שני פירושים:

א. מלשון נפה – שמנענע מיד ליד שילך הקליפה, ולפ"ז נראה שהעדיף לגרוס במשנה ובגמ' – מנפה באות ה' ולא מנפח באות ח', וכן היא הגירסא במשנה במעשרות (פ"ד מ"ה) וכן גרס השו"ע.

ב. ויש מפרשים – שמנפח בפיו שילך הקליפה מלשון – "ויפח באפיו נשמת חיים", ולפ"ז יעדיף את הגירסא מנפח והיא גירסת הרי"ף והרמב"ם ועוד ראשונים, אך באמת – אין לדייק מהגירסא דבלשון הקודש האותיות ה' ו ח' מתחלפות הן.

וכדברי הפירוש השני כתב בפשטות בספר ערוך השולחן, דוודאי שרי לנשוף ברוח פיו ולסלק את הפסולת, ויש לתמוה כיצד אפשר לקיים דבר הפירוש השני שכעין זרייה עסקינן, דהרי רבינו חננאל כתב מפורשות שפעולה זו 'זורה' שמה, וכך פירש גם רבינו הערוך עצמו בערך 'זר', וחובה עלינו למימר דלדברי הפירוש השני שמדמה המנפח לפעולת זרייה מיירי באדם החפץ לאכול את מה שבידו [וכדוגמת היתרו של מהר"י אבולעפיא המובא בביה"ל (ד"ה הבורר) ועוד תליא סברתו בחבל ראשונים שסברו כן].

ונתחדש הכא שלא רק בבורר שרי לברור פסולת מתוך אוכל בדרך אכילה דהיינו – את מה שבידו ועומד לאכלו, אלא אף במלאכת זורה [שיסודה ברירת פסולת מאוכל בדרך שונה, וכמו שנאמר בגמ' (שבת עג:) היינו זורה היינו בורר היינו מרקד, ופירש רש"י – והלא כולן מלאכה אחת הן דמפריש אוכל מן הפסולת] נתיר את זריית האוכל סמוך ונראה לאכילה, אך דא עקא דאין טבע המלאכה לעשותה בסמוך לאכילה כלל ולכן יש לשנות מדרך הזורים 'הרגילה', דזורה בד"כ מנפה בשתי ידיו ובכל כחו נושף ע"ג התערובת, ולכן הכא נצטווינו לשנות מהרגיל ע"מ שלא ייראה כמלאכת זורה המרוחקת מדרך אכילה, ועתה נותר לן לפתור בעיית בורר פסולת מאוכל והתירו ע"י שעושה כן סמוך לפיו, ומיד אוכל את מה שברר.

ועפ"ז יתבאר קושי גדול גם בפירוש הראשון על מילת מנפח – שביאר שהוא 'מנפה' – ומדמה את פעולת הידיים לפעולת נפה וכברה, ויש לשאול מדוע נתיר – הרי הכא אוחז התערובת בידיו ומכח ניעורו – מברר הפסולת מתוך האוכל, ויש לתמוה – מאין הותר לן לברור פסולת מתוך אוכל, אלא י"ל ע"פ דברי המתירים ברירת פסולת מאוכל סמוך לפה[3].

ועוד אפשר לבאר וזאת ע"פ דברי הרמב"ן שטעמא דהתירא הכא הוא משום 'השינוי', דלפי שני הביאורים איכא שינוי – דאם נופח בפיו ופועל כזורה – בכ"ז משנה מדרך הזורים שהרי 'זורה' משתמש בשתי ידיו והנופח – בידו אחת, ולפי מ"ד שפועלות ידיו כנפה וכברה – גם הוא שינוי גדול ועצום דהרי אין כלי בידו ועוד מנפה בידו אחת.

ולכן בין להאי ובין להאי פירושא שרינן לנפוח ולנפות בידו אחת ולאכול מיד את מה שינפה.

ויש עלינו לזכור דהכא בנידון דקליפות הבוטנים האדומות לא עסקינן בפסולת האסורה מדאורייתא, אלא בבורר דרבנן עסקינן, דהרי הקליפות הנ"ל ראויות לאכילה ע"י הדחק.

וכבר חידש הרב המגיד דבדבר שהוא 'מין אחד' ג' גדרים יש בו:

א. דאם יברור גדולים מתוך קטנים – ברירה זו מותרת ונידונת 'כהעדפה' ואין ברירה במין אחד.

ב. אם יברור חלק שראוי לאכילה ע"י הדחק – בזאת יש איסור דרבנן [וביסס דבריו ע"פ הגמ' (שבת קיד)].

ג. אם יברור חלקים שאינם ראויים לאכילה כלל הרי הוא עובר על בורר מדאורייתא.

והמג"א (סי' שיט סק"ג) 'הרכיב' דברי הרב המגיד על דברי הרמ"א שאסר לברור עלים מעופשין מהעלים היפים, ולפי דבריו העלים המעופשין שעליהן דיבר הרמ"א – מעופשין ברמה שאפשר לאוכלם ע"י הדחק.

וכך פסק המשנ"ב בכמה מקומות דפסולת של מין אחד כגון חתיכת בשר שהקדיחה בחלקה – איסור ברירתה רק מדרבנן.

ועפ"ז נאמר דהרי הקליפות האדומות שע"ג הבטנים ודאי נאכלות הן ע"י הדחק ואין בברירתן איסור דאורייתא.

ויש לצדד דאפי' איסור דרבנן אין בהן דהרי יש שאוכלין אותן בשופי.

ועוד – דיסודו של הרב המגיד אינו מוסכם לכ"ע שחידש כי איכא 'יסוד חדש' והוא – ברירה מדרבנן – והיכן מצינו ברירה מדרבנן מלבד ברירה ע"י קנון ותמחוי, ולפי רש"י בגמ' (קיד) אין מקום לסברת הרב המגיד, כן פירש המנורה הטהורה, וסיים – והמיקל לא הפסיד, דהיינו – המיקל לברור במין אחד פסולת שראויה להאכל ע"י הדחק – לא הפסיד דיכול לבאר דברי הרמ"א שאסר ברירת עלים מעופשין – מעופשין לגמרי ואינם ראויים לאכילה כלל, אך במעופש מעט וראוי ע"י הדחק – עדיין דינו כברירה במין אחד המותרת.

ולפי דברי המנורה הטהורה – אין ברירה כלל בקילוף הקליפות האדומות ושרי לכתחילה.

ועוד אפשר להוסיף את דעת מהרש"ל ביש"ש הובאו דבריו בביה"ל (ד"ה מתוך אוכל) שסבירא ליה שבמין אחד שאת חלקו הוא 'שומר' אע"פ שאינו ראוי למאכל כלל וחלקו אוכל – אין איסור בברירת הפסולת מתוך האוכל, דאין על הקליפות שם פסולת כלל, וכך נראה שסבר הרמ"א (סי' תקי), ואפי' המג"א שם שחלק על דברי מהרש"ל ס"ל דשרינן לברור פסולת מאוכל לאלתר ורק נחלק על מהרש"ל בשיעור זמן – דמהרש"ל ס"ל דלית הכא בורר כלל וממילא מותר גם לבו ביום, ומג"א ס"ל דאיכא בורר ושרינן לברור פסולת מתוך אוכל לאלתר משום דבשומר עסקינן, ומעתה – לפי דברי מהרש"ל כיון שבקליפה השומרת על הבוטנים עסקינן – לית הכא בורר כלל.

ולפיכך – נראה שאין כל חשש לנשוף בפיו לידו אחת ובכל כוחו ע"ג קליפות הבוטנים ולאכלם מיד:

א. דיש לנו היתרא דמהר"י אבולעפיא ורבים הראשונים שעמו, ולא מצינו חולק על סברתו [ומה שהביא הביה"ל דעת הרא"ש – מיירי בבורר בכלי כמש"כ מהר"י אבולעפיא עצמו].

ב. נראה דלית בקליפות הללו שם פסולת דנאכלות הן.

ג. אף אם תאמר דאינשי מרחקי להו ולא אכלי להו – הרי דינם לכל היותר כפסולת מדרבנן.

ד. גם בפסולת הנאכלת ע"י הדחק יש לנו דעת המנורה הטהורה שאין בה משום בורר ולשיטתו – המיקל לא הפסיד.

ה. כיון דעביד בשינוי – איכא את יסוד הרמב"ן דשרי בניפוח ע"י שינוי, והרי משני בהאי דעביד בידן אחת ובכל כחו.

ו. יש לנו את דעת המהרש"ל דס"ל דלית הכא ברירה כלל דהא הקליפות הללו 'שומר' הן.

ז. מכיון שיאכל לאלתר – מסכים המג"א עם המהרש"ל ומתיר את ברירת הפסולת מתוך האוכל אע"פ שאפשר בדרך אחרת של ברירת אוכל מפסולת.

ח. דעת ערוך השולחן דשרי לנפוח על פסולת ולהרחיקה בנשיפה ואפי' בפסולת גמורה.

העולה מן האמור:

מותר למלול את הבוטנים העטופים בקליפתם האדמדמה ואפי' בשתי ידיו ואין הכא חששא דדש כלל ואין צריך שום שינוי בזה.

ומותר לנפוח על תערובת הבוטנים בקליפתן ע"מ להרחיק את הקליפות האדומות שאינו חפץ בהם ואפי' בכל כוחו, ובלבד שיעשה כן בידו אחת וכל זאת ע"מ שיאכל לאלתר.

ומי שרוצה לצאת בשופי – יאכל מיד מידו לפיו.

ויקויים בנו "וצפונך תמלא בטנם"

ונזכה לאהבת התורה ולומדיה, נתנאל ברבי שאול ניר

השיעורים נמסרים תמידין כסדרן בס"ד בימי שלישי וחמישי בשעה 11:25 בחדר השיעורים שבעזר"נ של ביהמ"ד 'מתמידים' ברחוב דרכי איש, ופתוחים לכל הלומדים.

תגובות: בטל' 0548-411554 מייל:gmail.com@0548411554N

לשמיעת שעורי ההלכה בקול הלשון: 073-2951256 יש להקיש 6 ואח"כ להקיש 1

לשיעורים בנושאים נוספים 073-2951256 ומיד להקיש 9

ובאתרי 'דורשי ציון וקול הלשון' תמצא את המאמר הזה ורבים כמותו לשמיעה, קריאה וצפיה.

_____________________________

[1] ופעולת הדישה בכאן ביאר רש"י וז"ל: ומהו מולל – כגון אם בא לאכול הזרע, מולל השרביטין שהזרע בתוכם, עכ"ל. אבל הוקשה לי דאין נהוג כלל לאכול את הזרעים של צמחים אלו ולכן נ"ל לחדש כי אפשר לבאר גם דמלילה דהכא היא הפרדת העלים של הני תבלינים מעל הקנה שלהן וא"ת דלא הוי מפרק כיון שהעלים גלויים ואינן טמונים – כך באמת טוען הפמ"ג אך באג"ט תלה את הדין הנ"ל במחלוקת רש"י ותוס' בפירוש שדי לדיקלא ואתר תמרישבת עג:) ואה"נ לרש"י חייבים בכה"ג ויש להבין א"כ מדוע הורה רבינו ירוחם להתיר קטיפת פירות מאילן שנפשח ולא חייש למפרק – ותירץ האג"ט כי התם הוי שינוי גדול מדרך הקטיף דבעלמא קוטפים את הפירות מהאילן וכאן נפשח חלק מן האילן בעוד הפירות עליו, ולפ"ז מובן מדוע מותר לאכול אשכול ענבים ואין בזה מפרק – כיון שהדרך היא לפרקם סמוך לאכילתו בדוקא וממילא המלאכה נחשבת כצורך אכילה, משא"כ באשכול תמרים שהדרך לפרקם עוד בשדה, וכן הוא במיני התבלינים שהדרך לתולשן יחד עם הקנה ואח"כ להפרידן בשדה או בגינה ולא סמוך לאכילה.

[2] ועפ"ז גם מובן מדוע התיר הרמ"א בסי' שכ"א סי"ט לקלוף שומים ובצלים ולא חייש למפרק.

[3] וכל זאת הוצרכנו רק לשיטת המג"א בסי' שי"ט סקט"ו והוב"ד במשנ"ב סקנ"ה שמחשיב את שפיכת הרוטב מן הכלי והאוכל נותר בידו כברירת פסולת מאוכל אבל לדברי שו"ע הרב בסידורו שהגדיר את שפיכת הזבוב מהכוס כברירת אוכל מפסולת כיון שהאוכל נותר בידו אין צורך לכל זה דהא גם הכא הפסולת מסולקת אך האוכל נותר בידו.

לצפיה בשיעור

רוצה להינות שתוכן תורני ישירות אצלך המייל? הרשם כאן ותהיה מעודכן