רשת כוללים ללימוד כל חלקי התורה .

תוכניות יחודיות מוכחות לזכירת וקניין הש"ס

לוגו בבבבבבבבבבבבבבבבבבב

ספיחי שישית ושביעית

גזירת ספיחין

צפייה בדרייב בשלושה חלקים –

https://drive.google.com/file/d/1rN14QfAJxTzd4ucAWSO2nRGc8Otdrnpt/view

https://drive.google.com/file/d/12vw4Jeb_6Nwuoqxyj6xi6G5GzwpZrLfP/view

https://drive.google.com/file/d/1nyDDRrvFdiulTfw7D9boqWbLGHwkoORb/view

 

נמסר בס"ד בהיכל כולל 'דורשי ציון' בפני רבני 'חבורת ההלכה' בתמוז תשפ"א.
ובו תתבאר באר היטב טעם גזירת ספיחין ותשע הנפק"מ הנובעות מחילוקי הטעמים בין הרמב"ם להר"ש, ובסופו נאגוד את כל שבע עשרה המקרים שבהם לא גזרו גזירת ספיחין.
כתב הרמב"ם בהלכות שמיטה (פרק ד הלכה א – ב) וז"ל: כל שתוציא הארץ בשנה שביעית, בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית, בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו ושניהם נקראו ספיח, בין מן העשבים והירקות שעלו מאיליהן ואין להן זרע הכל מותר לאכלו מן התורה שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, ואפילו שדה שנטייבה בשביעית וצמחה פירותיה מותרין באכילה, וזה שנאמר את ספיח קצירך לא תקצור שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה, ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה, כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר, או שקצר לעבודת הארץ כמו שבארנו, אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל. ומדברי סופרים שיהיו כל הספיחים אסורין באכילה, ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עבירה, שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמח יאכל מהם ויאמר ספיחים הן, לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית, עכ"ל.
הרי שהרמב"ם מפורשות נתן טעם בגזירת ספיחין שהיא משום עוברי עבירה שיעשו איסור בשביעית ויתלו את הגידולים בהיתר 'עלו מאליהן' ולכן אסרו חכמים את כל העולין מאליהן.
ובאמת יש להבין מהיכן למד הרמב"ם את טעם איסור ספיחין, ולשם הבנה שלימה יש להקדים את המשנה בשביעית פ"ט מ"א: הפיגם והירבוזין השוטים והחלגלוגית כוסבר שבהרים והכרפס שבנהרות והגרגר של אפר פטורין מן המעשרות ונלקחין מכל אדם בשביעית שאין כיוצא בהם נשמר רבי יהודה אומר ספיחי חרדל מותרין שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה ר' שמעון אומר כל הספיחים מותרין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהם בירקות שדה וחכ"א כל הספיחין אסורין, ע"כ.
ובמהר"י קורקוס כתב וז"ל: נראה שלמד טעם זה רבינו ממה שהתירו אותן מינין שאין דרך לזורען בגנות נראה שכיון שהטעם הוא מפני שלא יזרעם ויאמר שמאיליהן עלו ולכך התירו מה שאין לחוש לכך, עכ"ל.
הרי שלמד מהא דהתירה המשנה ליקח פיגם, ירבוזין, חלגלוגות ושאר ירקות שדה זולים מכל אדם בשביעית ולא חשה לאיסור ספיחין – מובן כי יסוד ההיתר הוא שכיון שירקות אלו גדלים הרבה בהפקר ממילא אין לגזור שמא ילך אדם ויזרעם באיסור שהרי מצוים הם ללא הגבלה.
ובכסף משנה הביא מקור לדברי הרמב"ם מהמשך המשנה וז"ל: כן יש ללמוד מהמשנה הנזכרת דקתני התם ר' יהודה אומר ספיחי חרדל מותרין שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה ואף על פי שאין הלכה כמותו אלא כחכמים שאמרו כל הספיחים אסורים יש ללמוד מדבריו טעם איסור הספיחים, עכ"ל הכס"מ.
ובאמת כדברי מהר"י קורקוס מצינו בירושלמי מפורשות שתמה היאך ניקחים הירקות הללו מכל אדם בשביעית וז"ל הירושלמי: מהו שיהו אסורין משום ספיחים נשמענא מן הדא רבי יודא אומר ספיחי חרדל מותרין שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה ואלו הואיל ולא נחשדו עליהן עוברי עבירה יהו מותרין, ע"כ. הרי שמפורשות ביארו בירושלמי כי אין לגזור בירקות הללו משום ספיחין מחמת 'שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה' ומינה תלמד שאם היה חשד עוברי עבירה – היה מקום לגזור גזירת ספיחין.
אלא שמצינו להר"ש[1] (פ"ט מ"א) שכתב וז"ל: ויש לתמוה דהשתא ספיחי שביעית לר"ע אסורים מדאורייתא אפילו באכילה ואפילו רבנן מודו דמדברי סופרים מיהא אסירי כדקתני בהדיא בתורת כהנים ובכמה משניות אשכחן דשרו באכילה מתני' דהכא דהפיגם והירבוזים וההיא דהאומר לפועל הי לך סלע זה ולקט לי ירק היום בפ"ח (משנה ד) ולוקט ירקות שדה ובנו מוכר על ידו בפ"ז (מ"ג) וצ"ל דכולהו בשל ערב שביעית ומה שיש בהן תורת שביעית לפי שנלקטים בשביעית דבירק אזלינן בתר לקיטה אבל לענין איסור ספיחים דנפקא לן מדכתיב מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף משמע דתחלת גידול בעינן בשביעית אבל ירק שגדל בששית והוסיף בשביעית הנהו ספיחי ששית מיקרי ולא ספיחי שביעית אף על גב דבתבואה ודאי דדינה בתר שליש אם לא הביאה שליש בששית אסורה משום ספיחי שביעית כדמוכח בירושל' בפ' בתרא דמעשרות, עכ"ל.
ותו"ד שתמה היאך מבואר בהאי מתניתא ובעוד מקומות כי יש היתר אכילת ירקות בשביעית ומדוע לית למיגזר בהו משום ספיחין ותירץ הר"ש בצורה מחודשת כי הכא מיירי ביבולי שישית שנכנסו לשביעית ולכן אינם נחשבים 'ספיחי שביעית' אלא 'ספיחי שישית' ויש להבין בדברי הר"ש כי בעצם שאלתו היא שאלת הירושלמי והירושלמי תירץ תירוץ אחר – דאה"נ מדובר בירקות שגדלו בשביעית אך עכ"ז מותרים משום שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה וא"כ מדוע הוצרך הר"ש לחדש ביאור שלא נזכר בש"ס הירושלמי.
ובאמת בנקודה עמוקה זו ייתכן שמצינו מחלוקת מקיפה בין הרמב"ם לבין הר"ש והיא מלאה בנפק"מ.
והנפק"מ הראשונה הניכרת ביותר היא בדין 'ספיחי שישית' דהיינו ירקות שנזרעו בשישית והוסיפו לגדול בשביעית ועתה נלקטים בשביעית – דלהר"ש אין בהם איסור ספיחין אך הרמב"ם אוסר אותם מכל וכל וז"ל הרמב"ם פ"ד הי"ד וז"ל: פול המצרי שזרעו לזרע בששית ונגמר פריו קודם ראש השנה של שביעית, בין ירק שלו בין זרע שלו מותר בשביעית, ואם זרעו לירק ונכנסה עליו שביעית בין ירקו בין זרעו אסור כספיחי שביעית, וכן אם זרעו לזרע ולירק אסור, ע"כ.
ולסיכום – ירקות שגדלו בשישית ונכנסו לשביעית – להר"ש אין בהם איסור שביעית אך להרמב"ם הם אסורים באיסור ספיחין שהרי בירק אזלינן בתר לקיטה והם נלקטו בשביעית.
ומינה נבין נפק"מ נוספת שלהרמב"ם ברור ומובן כי תבואה וקטניות שלא הביאו שליש לפני השביעית הרי בכניסת השביעית מיד קופץ עליהם איסור ספיחים אך הר"ש מודה בדין זה ואכן הוא עצמו מעיר לשיטתו  כי צריך ביאור מה בין תבואה וקטניות שחובה שיביאו שליש לפני השביעית ואם לא הרי הם ספיחים, לבין ירקות שדי בתחילת גידולם בשישית ע"מ שייחשבו 'ספיחי שישית'.
טעם הרמב"ם וטעם הר"ש
ואם כנים אנו בזה וישנה מחלוקת בין הרמב"ם להר"ש בטעם גזירת ספיחין  – בשלמא הרמב"ם ביאר טעמו אך יש להבין אליבא דהר"ש מדוע גזרו חכמים גזירת ספיחין ויש לבאר בפשטות כי הר"ש נקט כי רבנן גזרו גזירתם 'כעין דאורייתא' שהרי מצינו מחלוקת תנאים מהו יסוד איסור ספיחין ר"ע סבר כי ספיחין דאורייתא, אך רבנן ס"ל דספיחין דרבנן כן מפורש בספרא (בהר פרשה ג פרק ד אות ה') בזה"ל: וכי תאמרו עתידים אתם לומר מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתינו, אם אין אנו זורעים מה אנו אוספים, אמר רבי עקיבא מיכן סמכו חכמים על הספחים שיהו אסורים בשביעית וחכמים אומרים אין ספחים אסורים מדברי תורה אלא מדברי סופרים, אם כן למה נאמר הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתינו, אמרת לנו לא תזרעו ומה שאנו אוספים אין מכנסו לקיום אמרת לנו בערוהו ומה אנו אוכלים מן הביעור והילך, ע"כ. וא"כ י"ל דר"ע אסר כל מה שיגדל בשנת השביעית מגזירת הכתוב ורבנן דפליגי עליה וס"ל דספיחין דרבנן – אסרו את כל הספיחין שגדלו דוקא בשביעית ולא את ספיחי שישית שנכנסו לשביעית.
ד' שדות כזב"ן
ולפ"ז נבין עוד נקודה מענינת שהרמב"ם (פ"ד ה"ד) פסק כי ד' שדות[2] שמוכח שהגדל בהן לא נזרע ברצון הבעלים מסיבות שונות – לא גזרו בהן ספיחין וז"ל: ספיחים העולים בשדה בור ובשדה ניר ובשדה כרם ובשדה זרע מותרין באכילה, ומפני מה לא גזרו עליהם לפי שאין אדם זורע מקומות אלו, שדה בור אין אדם נפנה לשם, ושדה ניר רוצה הוא בתיקונה, ושדה כרם אינו אוסר כרמו, ושדה זרע הספיחין מפסידין אותה, עכ"ל.  ומקורו מירושלמי (בבא בתרא פרק ה' הלכה א') וז"ל הירושלמי: דמר ר' ינאי כל הספחין אסורין חוץ מן העולים בשדה בור ובשדה ניר בשדה כרם ובשדה זרע. בשדה בור דלא משגח עליה בשדה ניר דו בעי מתקנה חקליה בשדה כרם שלא לאסור את כרמו בשדה זרע שאינו רוצה בהן ואם תאמר רוצה בהן כאילו עקורין ומונחין לפניו, ע"כ.
הרי שבמקומות כאלו שאין לאדם רצון בספיחים העולים – לא גזרו חכמים וזה תואם ליסודו של הרמב"ם שכל גזירת ספיחין היא מפני 'עוברי עבירה' שיזרעו בחשאי ויאמרו כי הגידולים עלו מאליהן אבל כאן שאין את החשש של עוברי עבירה – כיון שגם עוברי העבירה אינם חפצים בהנך גידולים – ממילא לא ראו חכמים לגזור אבל לשיטת הר"ש  שאיסור ספיחין אינו מפני עוברי עבירה אלא עצם העובדה שהגידול צמח בשביעית בזה די לנו לאוסרו – אין היתר של ד' שדות – ואה"נ בדברי הר"ש לא מופיע ההיתר של ד' שדות – ולכאורה יש להקשות על הר"ש מהירושלמי – אבל זה אינו קושיא כיון שיכול הר"ש לבאר את דין ד' שדות לענין גזל דהיינו שההולך בשאר שני שבוע בשדה זרועה ורואה ספיחין של זרע אחר העולה בין היבולים – מותר וכך ביאר בפני משה שם.
צמחי ההרים
ואף תתחדש עוד נפק"מ דומה במיני צמחים גרועים שמצויים בשדות הפקר ולכן אין לעוברי עבירה רצון לזרוע כיוצא בהן אך מנגד הרי הן גדלו בשביעית ולכן הר"ש יאסור מאותם ואילו הרמב"ם מפורשות התירם וז"ל הרמב"ם (פ"ד ה"ג)הא למדת שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילנות והעשבים שאין זורעין אותם רוב האדם כגון הפיגם והירבוזין השוטים וכל כיוצא בהן, אבל הירקות שדרך רוב האדם לזורעם בגנות ומיני תבואה וקטניות כל הצומח מהן אסור מדבריהם והמלקטן מכין אותו מכת מרדות, עכ"לובמשנה שביעית פ"ט מ"א הובאה רשימה ארוכה של מיני צמחים: 1. הפיגם. 2. הירבוזין השוטים. 3. החלגלוגות. 4. כוסבר שבהרים. 5. כרפס שבנהרות. 6. גרגר של אפר. ובירושלמי שם הוסיפו את 7. סיאה. 8. אזוב. 9. קורנית.
ובחזו"א סי' ט' סקי"ז חידש כי גזירת ספיחין בצמחים גרועים משתנה לאורך שינויי הדורות ואם בתקופה מסוימת צמח מסוים נהיה 'בעל חשיבות' ומגדלים אותו בגנות וכגון הפיגם ששמו גם 'רודא' – כיום שהוא צמח שכמעט אינו מצוי בשדות ואילו בכל משתלה הוא נמכר במחיר הגון.
ואגב יש לעורר כי כל מה שדיברנו בד' שדות ובמיני צמחים גרועים זהו אך ורק במידה ועלו מאליהם אך אם יזרע אדם בארבע שדות או אם יזרע בידיים מיני צמחי הרים גרועים [וכיום ג"כ ראיתי שנוהגים אנשי 'רשות הטבע' לפזר זרעי צמחי בר בשדות בר] משמע מדברי החזו"א (ס"י סק"ו) דבכל גווני יש לאסור וז"ל: וכן בד' שדות שלא גזרו על ספיחיהן נראה דדוקא בעלו מאליהן אבל עבר וזרע הגדולין אסורין משום ספיחין, עכ"ל. וכיון שבד' שדות אסר – נראה פשוט שיאסור גם בזרע מיני זרעים גרועים דמאי שנא.
ירק רב שנתי
ועוד יש לחדש נפק"מ בין הרמב"ם להר"ש בצמח 'רב שנתי' שבו יש להבחין בשלשה מיני גידולים:
א.      גידולים הממשיכים מהצמח הקיים – בזה נראה פשוט שלכ"ע יש להתיר את הגידולים שהרי הצמח עצמו יכול לחיות כמה וכמה שנים ולכן במקרה זה בעצם דינו דומה לאילן – ולכן יש לומר שבצמח כמו 'פסיפלורה' שאם הוא נשתל קודם השמיטה – נתיר את הפירות החדשים שגדלו השנה.
ב.      גידולים שעלו מאליהן בשנת השמיטה – בזה נראה פשוט שיש לאסור מדין ספיחים.
ג.       שתיל עצמאי העולה מתוך שרשי הצמח הותיק – והדבר מצוי בשיחי 'תות שדה' או בשיח הבננה – בזה נראה שיחלקו הר"ש והרמב"ם – הר"ש יתיר ככל הירקות שנזרעו בשישית וגדלו בשביעית וכן הכא כיון שהצמח עולה מתוך שרשי הצמח הקיים הרי גם הוא נכנס בהגדרת 'ספיחי שישית' אך הרמב"ם יאסור את השתיל.
ובירושלמי מסכת שביעית פ"ט ה"א אין מחייבין אותו לעקור את הלוף בשביעית אבל מניחו כמו שהוא אם צימח מוצאי שביעית מותר אין מחייבין אותו לשרש הקינרס בשביעית אבל משקף בעלין אם צמחו מוצאי שביעית מותר ולא נמצא מאבד אוכלי בהמה מאיליהן הן אבודין, ע"כ.
ובשלמא דין הלוף ברור ומובן שהרי הוא 'פקעת' אחת שממנה יוצאים העלים כל שנה ושנה ולכן קבע הירושלמי שאין בו בכלל דין ספיחין, אך לגבי 'קינרס' יש להבין – מהי הוראת הירושלמי התמוהה 'אין מחייבין אותו לשרש הקינרס בשביעית אבל משקף בעלין' – דאי אית ביה משום ספיחין – היה צריך להורות על עקירתו, ואי לית ביה משום ספיחין – מדוע צריך לשקף בעלים, אלא יש לומר דהאי קינרס הוא צמח 'רב שנתי' ולכן אין מחייבין אותו לעוקרו אבל משום שתכונתו היא להוציא שתילים חדשים מתוך שרשיו – ממילא חייבים לשקף בעלים דהיינו לקצוץ את כל הגידולים החדשים שמתפתחים מתוך השרשים – והוראה זו תומכת בדברי הרמב"ם שיש לאסור משום ספיחים את הירקות שדינם כספיחי שישית ואכן מצינו ברמב"ם שהביא הלכה זו בפ"ד הי"ח וז"ל: אין מחייבין אותו לשרש את הלוף, אלא מניחו בארץ כמות שהוא, אם צמח למוצאי שביעית מותר, ואין מחייבין אותו לשרש את הקנדס אלא גוזז בעלין ואם צמח למוצאי שביעית מותר, עכ"ל.
תבן, מורסן וקנה תלתן
בירושלמי מסכת שביעית (פ"ט ה"ה) הובאה מחלוקת אמוראים גדולה בדין תבן של שביעית והוא קנה החיטה היבש שמיועד לאכילת בהמה בלבד אחר שנטלנו את השיבולת שבה גרגרי החיטה וז"ל: תבן של שביעית מה שיהא אסור משום ספיחים רבי לוי צינברייא שאל לרבי בא בר זבדי ושרי אמר רבי זעירא ואנא דלא סמכית עלי אשתאלת לאילין דבית ברסנא ואמרין נהגין הוינא כנישין תבן מן ערובת שמיטתא וכד מחסרין מייתי מן שורייא
אמר רבי ירמיה מתני' אמרה שהוא מותר דתני הצבועין והפטמון לוקחין מורסן מ"מ ואינו חושש סבר רבי ירמיה מימר אפילו מן החשוד א"ל רבי יוסי לא אמרו אלא בשאינו יודע אם חשוד הוא אם אינו חשוד הא דבר ברי שהוא חשוד אסור
אמר רבי שמאי מתני' אמרה שהוא אסור דתנינן תמן ובשביעית ובכלאי הכרם והקדש אם יש בזרע ובעץ כדי ליתן טעם לא נמצא מאבד אוכלי בהמה תפתר באוכלי בהמה לאדם אמר רבי מנא תיפתר בקדושת שביעית בביעור ולית את שמע מינה כלום, עכ"ל הירושלמי.
ותו"ד הירושלמי שרבי לוי שאל האם בתבן יש איסור ספיחין והשיב לו רבי אבא בר זבדא שאין בתבן איסור ספיחין אבל רבי לוי לא סמך על הוראת ההיתר והלך לשאול את חכמי 'בית ברסנא' והם אמרו לו כי יש איסור ספיחין בתבן ולכן הם טורחים לאסוף מערב שביעית תבן של שישית ואם נגמר להם – הם אוספים תבן 'מן שורייא' –  שבזה נאמרו פירושים רבים או מלשון היתר, או מלשון בין שורות השדה (כ"כ בפאת השולחן) או מהקש הגדל בין אבני החומה, ורבי ירמיה הביא ראיה להתיר תבן מדין 'מורסן' שהוא ג"כ שאריות גרועות מהחיטים אבל משלב הטחינה ודחה רבי יוסי שבזה לא נאמר שאין איסור ספיחין אלא רק שאין זה מוחזק כספיחין והנפק"מ בחיטים שגדלו בודאי בשביעית – אם אין במורסן ותבן גזירת ספיחין – מותר להשתמש בהם אך אם יש גזירת ספיחין אין היתר.
ורבי שמאי הביא ראיה מדין 'עץ של תלתן' שגם הוא נחשב כפסולת מגידולי התלתן ועכ"ז מצינו שיש בו איסור שביעית ולכאורה ההבנה היא שהאיסור המדובר כאן הוא איסור ספיחין ודחה רבי מנא שאפשר שהאיסור כאן הוא רק 'איסור ביעור' אבל ספיחין ליכא.
למעשה למדנו מהירושלמי שאפשר שבצמח מסוים יהיו דיני 'קדושת שביעית' אך לא יהיו בו איסור ספיחין ולכאורה אף שנסתפקו בדבר האמוראים הרמב"ם (פ"ד ה"ד) הכריע שאין איסור ספיחין בתבן  וז"ל: וכן התבן של שביעית מותר בכל מקום ולא גזרו עליו, עכ"ל. ונראה כי הבין דאפשר למיסמך על ההוראה הפשוטה של רבי בא בר זבדא להתירא. וכתב ע"ז  הראב"ד וז"ל: א"א לא גזרו עליו איסור ספיחים אבל קדושת שביעית ודאי יש בה לאבדה אסור ושלא לעשות בה סחורה, עכ"ל.
ומפורשות מצינו ברמב"ם פרק ה' הל' כ וז"ל: מרחץ שהוסקה בתבן ובקש של שביעית מותר לרחוץ בה בשכר, ואם אדם חשוב הוא אסור שמא יסיקו בה דברים אחרים בשבילו כדי שיהיה ריחה נודף, ונמצאו מפסידין פירות שביעית. ובהלכה כג כתב וז"ל: אין נותנין תבן וקש של שביעית לא לתוך הכר ולא לתוך הטיט, ואם נתן ה"ז כמבוער, תנור שהסיקוהו בתבן ובקש של שביעית יוצן, ומשתרד רביעה שנייה במוצאי שביעית נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית, עכ"ל. הראת לדעת כי מפורשות נקט הרמב"ם כי יש קדושת שביעית בתבן ובקש של שביעית ואף שאין בו משום ספיחין ואין סתירה בין הדינים וזה שלא כהבנת הרדב"ז פ"ד ה"ד וז"ל: וכן התבן של שביעית וכו'. ואי קשיא הא דתנן פ"ט מאימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית ואפילו למאן דגריס עד אימתי נהנין ושורפין כדאיתא בפ"ק דתעניות משמע דשביעית נוהגת בתבן ובקש וי"ל דהכא איירי בתבן הגס שאינו ראוי לבהמה ומתניתין דהתם איירי בתבן וקש הראויין למאכל בהמה ועדיין יתבאר לקמן בע"ה. ירושלמי תבן של שביעית מהו שיהיה אסור משום ספיחי שביעית רבי לוי צנבריא שאל לרבי אבא בר זבדא ושרא ועל זה סמך רבינו וכתב התבן של שביעית מותר בכל מקום, עכ"ל. הרי שהוקשה לו איך יתכן שלא יהיה איסור ספיחין אך קדושת שביעית תחול ולכן העמיד את הדין שאין איסור ספיחין בתבן רק בתבן מקולקל שמיועד רק לבניה.
ובאמת שדבריו נסתרים מהשגת הראב"ד על הרמב"ם שכתב שאף שאין בו איסור ספיחין עכ"ז יש בתבן זה קדושת שביעית ואף מהר"י קורקוס הבין כי הראב"ד אינו חולק על הרמב"ם וז"ל: בהשגות כתיבת יד מצאתי א"א לא גזרו עליו איסור ספיחין אבל קדושת שביעית ודאי יש בה לאבדה אסור ושלא לעשות בה סחורה ע"כ ודין זה הוא בירושלמי דשביעית פ"ט וזהו לשונו שם תבן של שביעית מהו שיהא אסור משום שביעית ספיחין רבי לוי צנברייא שאל לרבא בר זבדא ושרא ע"כ ובודאי שגם רבינו בדין ספיחים הוא מדבר כאן כי דין קדושת שביעית יתבאר פ"ה ושם כתב דין התבן והקש, עכ"ל מהר"י קורקוס. ושמחה גדולה היתה לי בראותי שכיוונתי לדבריו שהביא את הראיה מירושלמי.
ולסיכום – מצינו בטעם היתר התבן שלשה ביאורים:
א.      הרש"ס ביאר את ההיתר מכח דין 'מאכל בהמה' דלית ביה משום ספיחין.
ב.      הרדב"ז מוקים בתבן לבנין – שאינו ראוי למאכל בהמה – והקשינו על דב"ק.
ג.       החזו"א מחדש כי במאכל בהמה יש גזירת ספיחין והכא מיירי בתבן הראוי למאכל בהמה ועכ"ז אין איסור ספיחין בתבן – דכיון דגזרו על הגרעינין – די בכך ולא ראו חכמים צורך לגזור גם על הקש שאין בו חשיבות וז"ל החזו"א: בירושלמי שביעית פ"ט ה"ה תבן של שביעית מהו שיהא אסור משום ספיחין, מבעי לי' דאע"ג דיש בו זרע ואיכא למיחוש דאתו לזרוע בשביל התבואה, מ"מ כיון דאסרינן לי' הזרע שפיר אפשר למשרי את התבן דנמצא שאינו מרויח בזריעתו אלא התבן ומשום תבן לא יזרע בשביעית ולא פשיט מהא דאין לוקחין פשתן דהא מסקינן בפ"ה דמעשרות דמשום קנסא הוא, עכ"ל.
ולכאורה נראה לחדש כי בדין 'תבן מורסן וקנה תלתן' יחלקו הרמב"ם והר"ש וממש כפלוגתא דאמוראי – הרמב"ם סובר כי אין איסור ספיחין בתבן של שביעית משום שלשיטתו 'המחייב' בגזירת ספיחין הוא החשש מפני עוברי עבירה וכאן לא ראו חכמים לגזור כיון שלא יבואו לזרוע חיטה לצורך התבן, אך י"ל בשיטת הר"ש שהוא יאסור דהא לשיטתו 'המחייב' באיסור ספיחין הוא באם גדל בשביעית וכאן התבן הוי  'גידולי שביעית' ויש לאוסרו.
נפק"מ בגזירת חנוכה
כתב הרמב"ם (פ"ד הלכות ה – ו) וז"ל: ספיחין של שביעית שיצאו למוצאי שביעית אסורין באכילה וכו'… ועד מתי אסורין ספיחי שביעית במוצאי שביעית מר"ה ועד חנוכה ומחנוכה ואילך הן מותרין, עכ"ל.
וביאר מהר"י קורקוס (פ"ד ה"ה) בטעם הגזירה וז"ל: וטעם הדבר שכיון שעיקר האיסור אינו דבר תורה אלא מדברי סופרים ומשום קנס וחשש מפני שלא יזרע וכו' אין לחוש לכך כיון שאינו נהנה מהם עד חנוכה, עכ"ל.
אבל בר"ש (שביעית פ"ו מ"ד) ביאר בטעם האיסור של הירק שנתלש בשביעית ולא אזלינן ביה בתר לקיטה וז"ל: ואף על גב דבירק אזלינן בתר לקיטה מכל מקום חיישינן שלא יהא מן הנלקט בשביעית, עכ"ל.
הראת לדעת כי המחייב לדעת הר"ש הוא החשש שמא הירק באמת יגמר גידולו בשביעית ואז ייחשב ספיחי שביעית [לר"ע מדאורייתא ולחכמים מדרבנן] ואז אחר שגדל ונקצר בשביעית – יטמינוהו לשמינית ויבואו לאכול דבר שהוא 'חפצא דאיסורא' ולכן גזרו איסור בכל ירק עד חנוכה.
אבל להרמב"ם [ע"פ מהר"י קורקוס] טעם הגזירה היא ממש 'משום עוברי עבירה' – שיבואו לזרוע בסוף השביעית ירק ע"מ שיהא מזומן להם למוצאי שביעית.
ולסיכום: מצינו מחלוקת בין הרמב"ם והר"ש בטעם איסור ירק שנקטף בשמינית עד החנוכה – הרמב"ם [ע"פ מהר"י קורקוס] חשש לעוברי עבירה שיזרעו בשביעית וא"כ הגזירה היא על 'מעשה האיסור' ששיך בגברא אבל לדעת הר"ש טעם הגזירה הוא על החפצא דהיינו שיש חשש שילקוט אדם ירקות שביעית בשביעית עצמה ויצניעם למוצאי שביעית.
שיעור תבואה עד שליש
עוד נפק"מ חשובה בין הרמב"ם להר"ש הוא בדין המוסכם לכ"ע  – שבתבואה וקטנית השיעור המחייב הוא הגעה לעונת המעשרות וז"ל הרמב"ם (פ"ד ה"ט): באחד בתשרי ר"ה לשמיטין וליובלות, פירות ששית שנכנסו לשביעית אם היו תבואה או קטניות או פירות האילן והגיעו לעונת המעשרות קודם ר"ה הרי אלו מותרין, ואף על פי שאוסף אותם בשביעית הרי הן כפירות ששית לכל דבר, ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ר"ה הרי הן כפירות שביעית, עכ"ל. ושיעור שליש גידול בתבואה מבואר ברמב"ם הלכות מעשר פרק ב הלכה ה וז"ל: אי זו היא עונת המעשרות, משיגיעו הפירות להזריע ולצמוח הכל לפי מה שהוא הפרי, כיצד וכו'… התבואה משתביא שליש, עכ"ל.
ואף הר"ש מסכת שביעית פ"ט מ"א מסכים לדין זה וז"ל: אף על גב דבתבואה ודאי דדינה בתר שליש אם לא הביאה שליש בששית אסורה משום ספיחי שביעית כדמוכח בירושל' בפ' בתרא דמעשרות (ה"ב) דאמרי' גבי תבואה לר"ע הביאה פחות משליש לפני שביעית ונכנסה שביעית אסורים משום ספיחים, עכ"ל.
ומעתה – אדם שיזרע חיטים ובשישית והביאו שליש – הרי החיטים הללו ייכנסו לתוככי שנת השבע ויביאו את 'גמר גידולם' בשביעית אבל עכ"ז אין בהן ום קדושת שביעית ולכן א"צ להפקירן או לקוצרן בשינוי וכל דיני ביעור לא יחולו עליהן וברור שאין בהן איסור ספיחין אלא דינם כדין יבולי שישית גמורים, אבל אם התבואה לא הביאה שליש בשישית – החיטין יהיו אסורות באיסור ספיחין לעולם.
ובזה נתקשו האחרונים לבאר את דעת הר"ש מאי שנא תבואה וקטניות מירקות – דבשלמא ירק שהוא עצמו נאכל כגון חסה וכרפס יש הבנה שאפשר להתירו אם התחיל לצמוח בשישית כיון שהחל לגדול החלק הנאכל והשאר הוא 'ספיחי שישית' אבל מדוע בירקות כגון עגבניות חציל ודלעות אפשר להתיר את הקיום ע"י התחלת הצמיחה ומצאתי שעורר בשאלה זו הרב השואל בשו"ת מנחת יצחק (חלק ו סימן קכה)וז"ל: בנידון תפוחי אדמה שנזרעו והשרישו בשישית אי שייך בהם משום ספיחים בשביעית בס"ד ירושלים עיהקת"ו יום ה' נח תשל"ג לפ"ק. א"כ הרה"ג מוה"ר דוד טאוב שליט"א, אב"ד דק"ק תפרח ת"ו. אחד"ש. ע"ד השאלה בחקלאים שומרי שמיטה, הנוהגין לזרוע בערב שנת השביעית כל מיני פרי אדמה, היינו תפוחי אדמה, ובצל, וכדומה והן מדקדקים שיהי' זמן להשריש בקרקע קודם ר"ה ראש השנה, ושוב הוי כדין ירקות שנזרעו בששית וצמחו בששית שאז אינם אסורים משום ספיחים כשיטת הר"ש (שביעית פ"ט מ"א) ורמב"ן (פ' בהר כ"ה – ה) אבל קדושים בקדושת שביעית, וכ"פ בפאת השלחן ובחזון איש, וע"ז כתב כ"ת לחלק בין תפוחי אדמה לשאר ירקות כמו בצל וכדומה, דבתפו"א אף שהזרעים כבר השרישו בקרקע בר"ה, והתחילו לצאת העלים מהקרקע, אבל העלים הללו לא אוכלים, רק אחרי טיפולים שונים (המותרים בשביעית) בעוד חדשיים בערך מתחיל להיות תפו"א קטנים, שבר"ה עוד ל"ה דבר בעולם וכל גידולם בשנה השביעית, איך אפשר להגיד ע"ז שצמחו בששית עכת"ד. עכ"ל. ובאמת שבשו"ת מנחת שלמה (חלק א סימן מט) כבר עורר בזה כי אה"נ יש לחלק כדברי השואל  וז"ל: בירקות שנזרעו בששית ונלקטו בשביעית פסק הרמב"ם בפ"ד הי"ב שהולכים אחר לקיטה גם לענין איסור ספיחין, והר"ש סיריליאו בשביעית קמ"א ע"ב דחה דעת החולקים ופסק להלכה כהרמב"ם, גם המבי"ט בח"ג סימן מ"ה כתב: "והירקות אין שום דרך לאכלם בשביעית משנה ששית דאזלינן בהו אחר לקיטה אלא שמסתפקים בירקות של גויים בקדושת שביעית", אולם הפאה"ש ועוד גדולי אחרונים הכריעו דלענין ספיחין דרבנן יש לסמוך על הר"ש והרמב"ן והרא"ש שכתבו דאם צמחו בששית אף על גב דלענין קדושת שביעית אזלינן בתר לקיטה מ"מ לענין איסור ספיחין הו"ל כספיחי ששית ולא ספיחי שביעית, והיה נלענ"ד פשוט דכמו שלענין תבואה מודו כו"ע דאם הביאה שליש בשביעית אסור משום ספיחין, כך גם בירקות נהי דלענין קדושת שביעית אזלינן בתר לקיטה מ"מ לענין ספיחין סגי בעונתן למעשר שחייבין בין גדולים ובין קטנים, ולכן אותן הירקות שדרכן להאכל עלין סגי במה שצמחו מעט בששית, ואלה שמוציאים פירות כמו קשואין ודלועין בעינן דוקא שיצא תחלת הפרי בששית, ורק אז הו"ל כהבאת שליש בתבואה אבל לא בפחות מזה, עכ"ל.
אבל משם החזו"א מסרו שהתיר בירק על פי תחילת גידול שהוא הצצת העלים מעל פני הקרקע ולא חילקו בין סוגי הירקות ובמשפטי ארץ (פט"ז הע' 18) מצאתי שחידש כי בירקות כגון עגבניה אין משמעות לקנה ולכן ברגע שהתחיל הגידול כבר נחשב כספיחי שישית אך בתבואה – הרי היא ראויה למאכל גם בעודה ירק כדוגמת 'חזיז' ולכן בבוא שלב הגרעינים הרי זה נחשב כגידול חדש.
למעשה, נראה שלבני ספרד ראוי להחמיר בירקות המצמיחים פרי כגון עגבניה ומלפפון שנזרעו בשישית ועוד לא נראים הפירות כיון שברור שלהרמב"ם והרש"ס הכל ספיחין – ואפילו אם תסמוך על הר"ש כמו שפסקו כמה מגדולי האחרונים ובינהם החזו"א – עכ"ז אין הדבר מוסכם שהר"ש מקיל בירקות כאלו אלא יתכן שהיקל רק בירקות עלים בלבד וכשיטת המנחת שלמה.
חציר לסוסים ולרכש
ואגב נעורר כאן עוד נידון הלכתי שמאוד נוגע למעשה בענין מאכלי בהמה שמאכילים את הפרות והסוסים החציר דגן והוא בעצם חיטה ושעורה שנזרעו ולא הביאו שליש – ואז בעודן ירוקות הרי הן נקצרות ומניחים אותם לייבוש בשדה ואח"כ מאספים אותם ואוגדים אותם לאלומות גדולות המכונות 'בלות' והריוח במזון זה שכיון שהוא נקצר בעודו ירוק – ממילא משתמרים בתוכו כל החומרים המזינים שממלאים את השיבולת הלא מוגמרת.
ובשמיטה יש לחקלאים בעיה גדולה היאך לפרנס את בהמותיהם וע"ז יש שתי דרכים להתבונן על גידול החציר הנ"ל – או כירק כיון שלעולם לא תביא התבואה שליש ואז יהיה היתר לשיטת הר"ש לזורעה בשישית ולהמתין לגידול ראשון שלה שהוא הצצה מעל פני הקרקע ומעתה והלאה כל הגידול יהיה קדוש בקדושת שביעית אך לא ייחשב ספיחין [ואת הטיפול בו שמירה קצירה איסוף ושיוק למגדלי הבהמות נעשה ע"י 'אוצר בית דין'] אבל בהשקפה זו יש שתי בעיות – האחת שחובה שהזרעים ינבטו בשישית אבל אם זרע ממש בערב ר"ה של שביעית והזרעים נבטו בשביעית עצמה – הכל ספיחין, ועוד בעיה יש כאן – שכל זה רק להר"ש ודעימה אך להרמב"ם הכל אסור מדין ספיחין.
ולכן ישנה השקפה נוספת שאפשר להביט בה על הגידולים הללו והיא שבעצם הכל רק 'תבן' של שביעית שהרי הגרגרים שבשיבולת אינם כאן ורק החלק הפחות חשוב נמצא כאן ועל זה חז"ל לא גזרו כמו שהארכנו למעלה, והריוח בזה שאפילו אם גדלה החיטה בשביעית כגון שנזרעה סמוך לשביעת ממש – עכ"ז החציר אינו נחשבה כספיחין ואפילו לשיטת הרמב"ם החציר יהיה כשר שהרי דינו כתבן שאין בו ספיחין, אבל ברור שקדושת שביעית יש בתבן הנ"ל.
אלא שיש לעורר שלכאורה על מנת שהחלק של 'קנה השיבולת' ייחשב כתבן וקש – יש להמתין לבוא השיבולת ובה גרגרים זעירים ואז ממילא אנו מבחינים בשני חלקי החיטה – חלק ראשון: השיבולת, וחלק שני: הקנה שהוא בעצם תבן – ומותר לקצור הכל בחדא מחתא כיון שהגרגרים הללו לא הביאו שליש ולכן אינן נחשבים ממש לחיטה שהיא אסורה באיסור ספיחין.
למעשה, נראה שיש להתיר את זריעת החיטה לכ"ע, הרמב"ם יתיר מדין 'תבן של שביעית' ואילו הר"ש [שנקטנו בדעתו לעיל כי לית ליה האי התירא] יתיר מצד היתר 'ירק שגדל בשישית'.
איבוד פירות שביעית – ואכילתם בעודן בוסר
אבל כעת נוצרה בעיה חדשה והיא 'איבוד פירות שביעית' או 'אכילת פירות שביעית שלא כדרך' כהוראת הרמב"ם פ"ה ט"ו – י"ז וז"ל: אין אוספין פירות שביעית כשהן בוסר שנאמר תאכלו את תבואתה אינה נאכלת עד שתעשה תבואה, אבל אוכל מהן מעט בשדה כשהם פגין כדרך שאוכל בשאר שני שבוע, ולא יכניס לאכול בתוך ביתו עד שיגיעו לעונת המעשרות.
ומאימתי יהיה מותר לאכול פירות האילן בשדה בשביעית, הפגין של תאנים משיזריחו אוכל בהן פתו בשדה וכן כל כיוצא בהן, הבוסר משיוציא מים ואוכלו בשדה וכן כל כיוצא בו, הזיתים משיכנסו סאה של זיתים רביעית שמן פוצע ואוכל בשדה, הכניסו חצי לוג כותש וסך בשדה, הכניס שליש מותר להכניס לביתו שהרי הגיעו לעונת המעשרות.
מותר לקוץ אילנות לעצים בשביעית קודם שיהיה בהן פרי, אבל משיתחיל לעשות פרי לא יקוץ אותו שהרי מפסיד האוכל ונאמר לכם לאכלה ולא להפסיד, ואם הוציא פירות והגיעו לעונת המעשרות מותר לקוץ אותו שהרי הוציא פירותיו ובטל דין שביעית ממנו, עכ"ל.
ולכאורה כאן הקוצר את התבואה קודם שהביאה שליש הרי הוא בגדר 'מפסיד פירות שביעית' וגם אם מאכיל לבהמה יש לומר שהוא 'אוכל טרם שנעשתה תבואה' וגם בזה יש איסור.
ומצאנו שבשו"ת מהרי"ט[3] (חלק א סימן פג) עסק בשאלה דומה וז"ל: שאלה נשאלתי בתותין הללו שמאכילים העלים שלהן לתולעי המשי אם מותר לעשות כן בשביעית הואיל ומאכל אדם הם ומפסידין אותו בלקיטת העלין הללו ושנינו בסוף פרק ד' מאימתי אין קוצצין את האילן בשביעית החרובין משישלשלו וכו' ושאר כל האילן משיוציא וכו' ופירש הרמב"ם ז"ל משיוציא משיתחילו בו העלין הירוקי' וכן פירש רש"י ז"ל בפרק מקום שנהגו משיוציאו תחלת העלין בימי ניסן וטעמא משום דלאכלה אמר רחמנא ולא להפסד ואף על פי שרבינו שמשון ז"ל פירש משיוציא פירי הוה ליה יחיד כנגד רבים. ועוד אף לפי דבריו רוב מה שמאכילין לצורך המשי הוא אחר שחנטו הפירות והרי הם מפסידין הפירות בידים שאפילו יניחו הפרי במקומו הואיל ונוטלין את העלין הפירות מתיבשין ונושרין ואין לומר דכיון דנהני' יותר באות' עלין לצורך המשי לא מיקרי הפסד כדאמרינן בסוף פרק החובל בלאו דלא תשחית דאמרי' אם היה מעול' בדמי' מותר לקוצצו דלא מיקרי השחתה וגבי בחלו ביני גופני קאמר רב יוסף זיל אייתו לי מקורייהו גופני מייתו דיקלי דיקלי לא מייתו גופני לא דמי דהכא במידי דאכילה קדושה תליא דכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ואף על פי שמשתכר כפלים הפסד פירות שביעית מיקרי אף על פי שמשתכר במעות וכו'… ומשנים קדמוניות נהגו היתר ומעולם לא נשמע מי שמחה בידם אלא שבשנה זו ערערו עליהם ת"ח בדבר.
ונראה לי שיש להורות היתר בענין זה מטעם שהאילנות הללו משעת נטיעתן אינם מיוחדים למאכל ולא לעשות פירות אלא נוטעין אותם מתחלה לצורך המשי ולא קרינן ביה לאכל' ולא להפסד הואיל ומתחילתן אינן עומדים לאכילה ואדרבא הפסד הוא להם אם היו מניחי' אות' לפירות לפי שהם משתכרין יותר ויותר בגידול המשי מן הפירות ולמה שה' מיוחדים שרי לאסתפוקי בהו דתנן בפרק ח' חשב עליו לעצים הרי הוא כעצים כגון הסיאה והאזוב והקורנית אף על גב דמאכל אדם הוא כדתנן במעשרות פרק שלישי הסיא' והאזוב והקורנית שבחצר אם היו נשמרין חייבים ותנן כלל גדול אמרו במעשרו' כל שהוא אוכל ונשמ' אלמא מאכל הוא ומחשבה מועלת להפקיעם מידי שביעית כל שכן הכא דמתחילה אין נוטעין אותה אלא לכך וכו'…
והא דאין אוכלין פגין קודם שביחלו דרשי' בספרי תאכלו את תבואתה אינה נאכלת עד שתעשה תבוא' אבל לצורך אחר כל שעדיין אינם ראוים לאכיל' מותר. ויש לתרץ דדוקא ליהנות בהם בדברים שדרכו ליהנות מותר דדרשי' בפ' מקום שנהגו והיתה שבת הארץ לכם לכל צרכיכם ולאו הפסד היא הואיל ועכשיו אינו ראוי אלא לנו כשהוא ראוי לאכיל' אין עושין ממנו שאר צרכים דאז הוי הפסד אבל כשאינו ראוי לאכיל' לא הוי הפסד הילכך לקוץ את האילן שאין דרך הנאתן בכך ולא מתהני כלל ממה שמוציא האילן בשביעית ולא מתכוין אלא לעצים בהא ודאי דאסור כל היכא דחניט הפרי. והשתא בנ"ד הואיל ועדיין לא נראו הפירות לאכיל' מותר לעשות מהם דברים שהם ראויים להם כגון לאכילת תולעים אלו ולא קרינן לאכיל' ולא להפסד הואיל ועדיין אינם ראויים לאכיל' ומכל מקום אין אנו צריכין לזה שאפי' שהיו ראוים לאכיל' כבר הוכחנו שהואיל ואינו מיוחד אלא לזה מתחילה ולא לפירות מותר, וכו'… וכבר הסכמנו ההלכה אל המעשה שלא יהיה בדבר ספק והנראה לע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זל"הה.
הרי שהתיר המהרי"ט את האכלת התולעים בעלי התות משתי סיבות – האחת – שהעצים ננטעו לצורך העלים שמשמשים כמאכל לתולעי המשי, והשנית – שחידש כי האיסור לאכול תבואה שאינה גמורה הוא רק בצורה של שינו כגון אדם שיאכל פירות בוסר אבל להאכיל לבהמה בוסר הדבר מותר כיון שלצורכה אין כאן שינוי והבוסר ראוי לה.
ועפ"ז יש לומר שבחציר יש את שני הטעמים שהביא המהרי"ט להתירא – הרי הוא נזרע לצורך הבהמות, ואף עתה בשלב שעוד לא הביאה שליש – הרי תבואת הבוסר ראויה למאכל בהמה.
ספיחי נכרי
ועוד תתחדש נפק"מ נוספת בין הרמב"ם להר"ש והיא בספיחין שעלו בשדה שהנכרי אמון עליה [ואפשר להעמיד בגוי הזורע בקרקע שאינה שלו כגון שמצוי היום שערבים 'משתלטים' על 'קרקעות מדינה'  – ואז לא נכנס לשאלה הגדולה אם יש קנין לגוי להפקיע או שלא כיון שהגוי לא קנה את הקרקע – שהוראת הרמב"ם (פ"ד הכ"ט) דלית בה משום ספיחין  וז"ל: עכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה, והעכו"ם אינן מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהם, עכ"ל. ולכאורה אם כנים אנו בדברינו – נראה שהר"ש יאסור את גידולי הגוי מדין ספיחין שהרי לדעתו לא נאסרו ספיחין משום 'עוברי עבירה' אלא משום שהמחייב באיסור ספיחין לשיטתו הוא 'הגידול בשביעית' והרי ספיחין אלו גדלו בשביעית[4].
פרחי נוי
כאן נדבר על 'פרחי נוי' שהם צמחים שאין בהם קדושת שביעית כיון שאינם מיועדים למאכל אדם או מאכל בהמה ואפילו אין בהם ריח, אך יש רצון לעוברי עבירה לזורעם שהרי צמחים אלו נמכרים במשתלות כתב בדרך אמונה פ"ד סקי"ז וז"ל: דבר שאין בו קדו"ש אין בהן משום ספיחין כגון פשתן וכורכמין וכן זרעוני גינה שאין נאכלין לא לאדם ולא לבהמה ואין עומדין אלא לזריעה אין בהן איסור ספיחין, ובציון ההלכה אות כ"ח כתב בשם החזו"א שאין בפשתן איסור ספיחין, וז"ל: שם סי' י' סקי"ב וסי' כ"ז סק"ב וכ"כ מרן באגרת כת"י וחזר בו ממש"כ בסי' ט' סק"ד ועמש"כ בזה בבה"ל לקמן פ"ח הי"ד וראיתי בכת"י מאאמו"ר זללה"ה שמצדד דכותנה דינו כפשתן ועי' בס' ארחות רבנו ח"ב ע' שנ"ב מש"כ בשם מרן החזו"א ובשם אאמו"ר זללה"ה בענין הכותנה, עכ"ל. וכן התיר הגרשז"א במנחת שלמה סי' נ"א אות י"א אך בספר אז נדברו (ח"ד סי' ד') כתב שבחזו"א לא הכריע בזה ולכן יש להחמיר ולאסור מדין ספיחין גם בדברים שאין בהם קדושת שביעית [אך יש רצון לעוברי עבירה לזורען].
ועתה נאמר כי כל המחלוקת הנ"ל היא שייכא רק בשיטת הרמב"ם שלדבריו יש סברא לאסור מעצם הרצון של עוברי העבירה אבל לפי הר"ש לא שייך כל זה כיון שיסוד האיסור לשיטתו אינו מבוסס על 'עוברי עבירה'.
שיטת הרמב"ן
ומצאתי ברמב"ן (ויקרא פרשת בהר פכ"ה פס' ה) שהביא את טעמא דהרמב"ם מפני עוברי עבירה ועכ"ז הביא את ההיתר דהר"ש, ולכאורה הבין שלא כדברינו שיש פלוגתא בינייהו אבל המעיין בסו"ד הרמב"ן יבחין כי יש מקום לומר שגם הרמב"ן הבין כי ישנה מחלוקת עמוקה בין השיטות והכריע כשיטת הרמב"ם לגמרי.
וז"ל הרמב"ן: "הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו אם אין זורעין מה אוספין" אמר רבי עקיבא מכאן סמכו לספיחין שהן אסורין בשביעית, וישנה לזו בגמרא בפרק מקום שנהגו (פסחים נא ב), וקתני בתורת כהנים וחכמים אומרים אין ספיחים אסורין מדברי תורה אלא מדברי סופרים, אם כן למה נאמר הן לא נזרע ולא נאסוף, אמרת לנו אל תזרעו ומה שאנו אוספין אין מכניסין לקיום אמרת לנו בערוהו, מה אנו אוכלין מן הביעור ואילך, עד כאן. הרי לדברי חכמים אין איסור הספיחים אלא מדבריהם, כלומר שגזרו בהן לאוסרן לגמרי משום חשד שלא יזרעו ויאמרו ספיחים הם ולכך אמרו בירושלמי (ב"ב פ"ה ה"א), אמר רבי ינאי כל הספיחים אסורין חוץ מן העולים בשדה בור בשדה ניר בשדה כרם בשדה זרע, שדה בור דלא משגח עליה, שדה ניר דהוא בעי מתקני חקליה, שדה כרם שלא לאסור כרמו, שדה זרע שאינו רוצה בקיומו. וכו'…
והספיחין האלו האסורים הם הגדלים בזמן האסור, בתבואה כל שהביאה שליש בשביעית, וכן הירקות כל שצמחו בשביעית, אסורין מן התורה לדברי רבי עקיבא, ולדברי חכמים אסורין מדברי סופרים חוץ מן העולים באותן שדות שהזכירו בירושלמי שכתבנו למעלה. אבל הירקות שצמחו בששית ונלקטו בשביעית, יש בהן משום קדושת שביעית לכל דיניה להפסד ולקרבנות ולסחורה ולביעור ואף על פי שגדלו לגמרי בששית, מפני שאנו הולכים אחר לקיטה בירק בין למעשר בין לשביעית, אבל אין בהם משום ספיחים שאינם ספיחי שביעית שהרי בששית צמחו, ואפילו הוסיפו בשביעית אין בהם דין ספיחים. ובהם שנינו (שביעית פ"ח מ"ד) האומר לפועל הילך איסר זה ולקוט לי ירק היום וכו', וכן שנינו (שם פ"ז מ"ג) לא יהא לוקט ירקות שדה ומוכר בשוק אבל לוקט הוא ובנו מוכר על ידו, ותנן נמי (שם פ"ט מ"א) הפיגם והירבוזין וכולה מתניתין עד ונקחים מכל אדם בשביעית שאין כיוצא בהם נשמר:
ויש אומרים שאלו הנזכרים וכל כיוצא בזה שאין דרך בני אדם לזורען אבל הם מאליהן יוצאים בהרים ובנהרות, אין בהן איסור ספיחים כלל אף על פי שצמחו בשביעית, שלא גזרו אלא בנזרעים כדי שלא יבאו לזורעם, וכן נראה זה מן הגמרא מירושלמי, וזהו ענין הספיחים שהזכירו חכמים בכל מקום, עכ"ל הרמב"ן.
סיכום תשע הנפק"מ
ולסיכום תשע נפק"מ בין הרמב"ם והר"ש:
א.      ירק שגדל בשישית ונקטף בשביעית – 'ספיחי שישית'.
ב.      צמחים שאין כיוצא בהם נזרעים – 'צמחי ההרים'.
ג.       תבן, מורסן וקנה תלתן – חלקי צמח לא חשובים.
ד.      ד' שדות  – כזב"ן.
ה.      רב שנתיים כגון לוף וקינרס – שתילים חדשים העולים מהשרשים של הצמח הישן.
ו.       איסור חיטה וקטנית עד שליש – להרמב"ם ניחא ולהר"ש קשיא בשלמא לרש"ז שתלה גידול ירקות בעונת נמעשרות ניחא – אך לחזו"א שטען כי עצם השתילה של הירקות גורמת היתר – קשיא.
ז.       טעם איסור ירק שגדל בשביעית ונלקט בשמינית עד חנוכה – להרמב"ם משום החשש שמא יעבור עבירה ויזרע בשביעית לצורך שמינית אך להר"ש החשש הוא שמא יטמין מגידולי שביעית לשמינית.
ח.     גידולי נכרי [בקרקע שאינה שלו בטאבו].
ט.     פרחי נוי שאין בהם קדושת שביעית אבל יש חשש עוברי עבירה.
שבע עשרה פרטים שלא גזרו בהן גזירת ספיחין
  1. ירק שהתחיל לגדול בשישית ועתה נכנס לשביעית – לשיטת הר"ש.
  2. ירק שגדל כל צרכו בשישית ונלקט בשביעית [ולא הוסיף כלום בשביעית]  – אין בו ספיחין גם להרמב"ם.
  3. תבואה וקטניות שהביאו שליש בשישית ועתה נכנסו ליגמר בשביעית – דין זה הוא לכ"ע.
  4. אורז דוחן פרגין ושומשמין – שנגמר גידולן בשישית ונכנסים להילקט בשביעית – לשיטת הרמב"ם וי"א שדי בהא דהשרישו בשישית.
  5. ארבע שדות כזב"ן – לשיטת הרמב"ם.
  6. הגדל בעציץ – שאינו נקוב לשיטת הגריש"א ולדברי הגרשז"א אפילו בנקוב.
  7. הגדל בבית – או מדין ד' שדות או מדין ספק הירושלמי.
  8. צמחי ההרים – כגון פיגם, ירבוזים וחלגלוגות – לשיטת הרמב"ם.
  9. תבן, מורסן וקנה תלתן – חלקים לא חשובים – לשיטת הרמב"ם.
  10. פרחי נוי ללא טעם וריח, כותנה ופשתן – נחלקו האחרונים אם יש בהן ספיחין.
  11. גידולי נכרי.
  12. אין איסור ספיחין באילנות.
  13. שיחים רב שנתיים – אין בפירות הגדלים מהם איסור ספיחין.
  14. ירקות שגדלו בשביעית אך נלקטו בשמינית והגיע החנוכה – פוקע מהם איסור ספיחין.
  15. מאכל בהמה – הרש"ס (ירושלמי פ"ט ה"א) סובר כי אין בו איסור ספיחין אך מהרדב"ז מוכח כי ס"ל דאיכא ביה איסור ספיחין, החזו"א (סי' ט סקי"ז) נקט לאיסור.
  16. במקומות שכבשו עולי מצרים ולא עולי בבל – אין איסור ספיחין וכן בעבר הירדן.
  17. פטריות אין בהן ספיחין (דרך אמונה פ"ד ה"ג בביה"ל ד"ה כגון הפיגם).

לשמיעת השיעור

.

לשמיעת השיעור

ספיחי שישית ושביעית עם המחשה נדירה של דיני שביעית כולל סיור בגן הירק

תגיות האתר

רוצה להינות שתוכן תורני ישירות אצלך המייל? הרשם כאן ותהיה מעודכן