תוכניות יחודיות מוכחות לזכירת וקניין הש"ס

נר חנוכה – איש וביתו

 

בגמרא שבת (כא:) נאמר בזה"ל: תנו רבנן, מצות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין – נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך; ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך. אמר עולא: פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא, חד אמר: טעמא דבית שמאי – כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דבית הלל – כנגד ימים היוצאין. וחד אמר: טעמא דבית שמאי – כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל – דמעלין בקדש ואין מורידין. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שני זקנים היו בצידן, אחד עשה כבית שמאי ואחד עשה כדברי בית הלל, זה נותן טעם לדבריו – כנגד פרי החג, וזה נותן טעם לדבריו – דמעלין בקדש ואין מורידין, ע"כ.

ונבאר: ת"ר מצוות חנוכה נר איש וביתו, פירוש – דעיקר המצוה הוא בהדלקת נר אחד לכל המשפחה שדרה בבית, ולא משנה כמה בני בית או איזה יום של חנוכה מדובר – תמיד אחד.

אך המהדרין – מדליקין נר לכל אחד מבני הבית כל יום, פירוש – דביום ראשון של חנוכה כשלצורך הענין יש עשרה אנשים בבית – נדליק עשרה נרות, וביום השני של חנוכה גם נדליק רק עשרה נרות, הרי שההידור משתנה לפי כמות תושבי הבית ולא לפי סדר ועילוי הימים, וצריך לומר שההידור הוא בכך שאנו מורים כי כל אנשי בית זה מפרסמים את הנס.

וממשיכה הגמרא – והמהדרין מן המהדרין – יום ראשון מדליקין נר אחד, אך ביום השני  – שנים, עד שביום שמיני – נדליק שמונה וזהו הידור שאנו מורים שיש עילוי במספר וריבוי הימים.

שני טעמי תקנת 'מהדרין מן המהדרין'

ונתנה הגמרא תרי טעמי לשבח – מדוע ב"ה קבעו במהדרין מן המהדרין כי יש להוסיף בכל יום נר נוסף – אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא, חד אמר טעמא דב"ה – כנגד ימים היוצאים, וחד אמר טעמא דב"ה – דמעלין בקודש ואין מורידין.

פירוש – הטעם הראשון מתייחס לספירת הימים – ולכן ביום הראשון אנו מדליקין אחד, משום שהיום יצא יום אחד מחנוכה, ולמחר מדליקין שנים משום שיצאו שני ימים מחנוכה כולל היום שאנו עומדים בו. אך הטעם השני מתייחס לכלל שבכל התורה כולה 'מעלין בקודש ואין מורידין' דהיינו – כל דבר שבקדושה תמיד עלינו לעלות אותו ולהשביחו וח"ו שלא להורידו מגדולתו.

 

שיטת הרמב"ם

וכאן בשיטת המהדרין מן המהדרין למד הרמב"ם כפשוטה של סוגיא שזהו המשך של 'המהדרין' שהוזכר בתחילה דהיינו:

מצוות חנוכה – אם רציתי לצאת יד"ח – אדליק נר אחד כל יום מימי החנוכה לכל המשפחה.

והמהדרין – אך אם אחפוץ להדר במצוות – אדליק בכל יום מימי החנוכה נרות כמספר בני הבית.

והמהדרין מן המהדרין – אם ארצה להגדיל עשות – אוסיף כל יום מימי החנוכה לכל אחד מבני ביתי נר, והתוצאה תהיה כמ"ש הרמב"ם בלשונו הזכה (פ"ד ה"ב) וז"ל: כיצד, הרי שהיו אנשי הבית עשרה, בלילה הראשון מדליק עשרה נרות ובליל שני עשרים וליל שלישי שלשים עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונים נרות.

'והרכיב' הרמב"ם את מהדרין מן המהדרין על הידור המהדרין.

ולסיכום דעת הרמב"ם – ג' דרגות בסדר עולה:

מצוות חנוכה – נר אחד כל יום – מתייחס לבית.

מהדרין – נר אחד בכל יום לכל אחד מבני הבית – מתייחס לבני הבית.

מהדרין מן המהדרין – נר נוסף לכל אחד כל יום – מתייחס גם למספר בני המשפחה וגם למספר ימי חנוכה.

שיטת התוספות

וכתבו התוספות – נראה לר"י דב"ש וב"ה לא קיימי אלא אנר איש וביתו, שכן יש יותר הידור דאיכא היכרא כשמוסיף והולך או מחסר שהוא כנגד ימים הנכנסים או היוצאים, אבל אם עושה נר לכל אחד אפי' יוסיף – מכאן ואילך ליכא היכרא שיסברו שכך יש בני אדם בבית. וביאור דבריהם – שמתחילה היינו סוברים שתרי טעמי שנקטה הגמרא במהדרין מן המהדרין, הם רק למשוך את לבנו לאהבתו ויראתו, אך תוספות (ד"ה והמהדרין) חידשו שגם משמעות הלכתית ישנה בהני תרי טעמי וחלוקים הם ולפי טעמא דהיכר הימים אין להוסיף נרות שיגרמו לבלבול וחוסר היכר כמה נרות מדליקין.

וביארו התוספות – שאם תלמד כפשוטה של סוגיא וכמו שלמד הרמב"ם, לא יהיה שום היכר דהרי בבית הרמב"ם הדליקו ביום שני – עשרים נרות, ומאן יימר לי דישנו קשר בין ריבוי הנרות לבין היכר הימים, ויתכן שאתמול הדלקתי עשרה נרות כי כך היו בני בית בבית אך עתה ביום שני התרבו הספסלים ונוספו בני בית ובטל טעמא דגמרא – היכר הימים.

ולכן פירשו :

מצוות חנוכה – הרוצה לצאת יד"ח ידליק נר אחד לכל המשפחה בכל יום ואין היכר למנין בני הבית ולא למנין הימים.

והמהדרין – נר לכל אחד מבני הבית, ואין היכר למנין הימים, אך הדגשתי את מנין בני הבית המפרסמים את הנס.

והמהדרין מן המהדרין – הם בוחרים לוותר על היכר במניין בני הבית המפרסמים את הנס ומדגישים את היכר ימי החנוכה היוצאים.

נקודה חשובה לציין כי לשיטת תוספות לו היו לי עשרה בני בית בהידור המהדרין הייתי מדליק בסך הכל בכל חג החנוכה שמונים נרות ואקרא 'מהדרין', אך אם ארצה להתעטר בתואר 'מהדרין מן המהדרין' אדליק בסך הכל בכל ימי החנוכה שלושים וששה נרות ולא יותר.

ולסיכום דעת התוספות – ג' דרגות בסדר עולה

מצוות חנוכה – ואין היכר למספר בני הבית ולא למניין הימים.

מהדרין – וישנו היכר למספר בני הבית אך לא למניין הימים.

מהדרין מן המהדרין – ישנו היכר למספר בימים היוצאים וויתרתי על היכר בני הבית.

וזאת בשונה משיטת הרמב"ם שלא 'ויתרתי' על שום הידור כדי להיות מהדר מן המהדר.

הגר"א – הרמב"ם ס"ל כהרי"ף

ואחר שלמדנו שמה שגרם לתוספות לרחוק משיטת הרמב"ם המבוארת והנוחה בסוגיא – היא משום קושיתם דהרי לפי שיטת הרמב"ם בטל טעם הש"ס – היכר הימים, ואכן קושיא חזקה, ומה יענה הרמב"ם.

וביאר הגר"א (סי' תרעא ס"ב) דישנן תרי טעמא בגמרא, היכר הימים ומעלין בקודש, ואכן האחד שהוא היכרא אינו מתאים לשיטת הרמב"ם, אך הטעם השני – כצפיחית בדבש, והוא – 'מעלין בקודש ולא מורידין' וזה בדיוק מה שעושה הרמב"ם – מרבה באור ונרות ואין צורך כלל להיכרא.

אבל עדיין קשה על הרמב"ם מדוע בחר בטעם השני דמעלין בקודש והעדיף אותו על פני טעמא דהיכר הימים.

וע"ז עונה הגר"א – ועפ"ז מוכיח שגם הרי"ף סובר כשיטת הרמב"ם בדין מהדרין מן המהדרין, והיאך – הרי הרי"ף לא גילה דעתו ורק העתיק את הסוגיא, וז"ל הגמרא: אמר עולא, פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא, חד אמר: טעמא דבית שמאי – כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דבית הלל – כנגד ימים היוצאין. וחד אמר: טעמא דבית שמאי – כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל – דמעלין בקדש ואין מורידין. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שני זקנים היו בצידן, אחד עשה כבית שמאי ואחד עשה כדברי בית הלל, זה נותן טעם לדבריו – כנגד פרי החג, וזה נותן טעם לדבריו – דמעלין בקדש ואין מורידין, ע"כ. והרי לפנינו שהגמרא אחר שהביאה את דברי עולא שציטט את שני הטעמים מביאה את דברי ר' יוחנן שהביא מעשה בשני זקנים שהיו בצידן שאחד נהג כמנהג ב"ש ואחד נהג כמנהג ב"ה בהדלקת נרות חנוכה, והזקן שנהג כדברי ב"ה נתן טעם לדבריו מדוע הוסיף ועלה 'דמעלין בקודש ולא מורידין', והוכיח הגר"א שר' יוחנן פסק את ההלכה מהו הטעם המבורר מבין שניהם, והרי"ף שהעתיק את דברי ר' יוחנן בהכרח שכוונתו לפסוק את הטעם דמעלין בקודש ולא חייש לחששא דתוספות כיון שאין לו בכלל את הטעם של היכר הימים, ועתה ששני עמודי הוראה נקטו כך – מה נענה אבתרייהו.

סיכום שיטת תוספות והרמב"ם וטעמיהם

יש שלש דרגות בלבד:

  • א. מצוות חנוכה – נר איש וביתו, ושניהם מודים בהגדרה.
  • ב. המהדרין – נר לכל אחד ואחד, וגם לא יחלקו תוספות והרמב"ם.
  • ג. המהדרין מן המהדרין – בזו נקודת המחלוקת בין הרמב"ם לתוספות. לרמב"ם – 'מהדרין מן המהדרין' הוא המשך ישיר להידור הקודם 'מהדרין', אך לתוספות – 'מהדרין מן המהדרין' הוא במקום 'מהדרין'.

ולדוגמא: אדם שבביתו עשר נפשות. לרמב"ם – ידליק ביום ראשון עשרה נרות וביום שני עשרים עד שביום שמיני שמונים. לתוספות – ידליק ביום הראשון אחד וביום השני שניים עד שביום שמיני שמונה.

וכן בבית בעלי התוספות – נבחין במנין הימים, ובביתו של הרמב"ם – לא נכיר כמה ימים מימי החנוכה יצאו.

וביאר הגר"א שהרמב"ם ורבו הרי"ף תפסו לעיקר את הטעם השני שהובא בגמרא 'דמעלין בקודש ולא מורידין', ולכן מרבים הם באור ושלהבות, משום שהבינו כי כך נפסק בגמרא. לעומת התוספות שאחז בטעם הראשון של היכר הימים היוצאים ועשאהו טעם כעיקר, ואסר להרבות בנרות שיבטלו את היכר הימים.

דעת השו"ע

ואחר שביררנו כל זאת נעלה לשולחן גבוה וניחזי כי השו"ע (סי' תרעא ס"ב) פסק כדברי התוספות בדין מהדרין מן המהדרין וז"ל: כמה נרות מדליק – בלילה הראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה עד שבליל אחרון יהיו שמונה, ואפי' אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר. עכ"ל.

וקצת תימה דהרי אחר שחשף זרוע קדשו הגר"א והראה דהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעה אחת – מדוע פסק השו"ע כך.

והתשובה כבר נמצאת בדברי הרמב"ם שכתב כי המנהג פשוט בכל עירנו בספרד לנהוג כפסק התוספות, ולכן אין תימה שהשו"ע השאיר את המנהג על כנו.

דעת הרמ"א

אך בדברי רבינו הרמ"א יש לדקדק אחר דבריו הקדושים ולהבין את סברתו שכתב: ויש אומרים שכל אחד מבני הבית ידליק, וכן המנהג פשוט. ע"כ. וציין המציין – רמב"ם.

וכתב ע"ז הט"ז (סק"א) וז"ל: ובכאן יש חידוש במנהג שהספרדים נוהגים כתוספות [שהיו חכמים אשכנזים] והאשכנזים כרמב"ם, וזה לא מצינו בשאר מקומות. עכ"ל. והבין הט"ז כי הרמ"א ס"ל כהרמב"ם ופליג על תוספות.

ששה שינויים בין מנהג אשכנז לרמב"ם

אך יש לעיין בדברי הט"ז כי לכאורה רואים אנו שיש 'ששה שינויים' בין סברת הרמב"ם למנהג אשכנז שהביא הרמ"א.

א. מי מדליק – שבדברי הרמב"ם רואים שסובר שרק בעה"ב מדליק את כל נרות ההידור בהמהדרין מן המהדרין, ולא כמו שכתב הרמ"א שכל אחד ואחד מדליק לעצמו.

ויש לציין כי דברי הרמב"ם מדוייקים מדברי הברייתא שאמרה והמהדרין – נר לכל אחד ואחד, ולא אמרה נר כל אחד ואחד שהיה משמע שכל אחד ואחד מדליק.

ב. מי מברך – שלפי דברי הרמב"ם בעה"ב הוא גם מברך, ולפי מנהג אשכנז כל אחד ואחד מברך ומדליק לעצמו.

ג. הדלקת נשים – שלדעת הרמב"ם – שמדליקים נר נוסף כנגד כל אחד מבני הבית – מדליקים גם כנגד נשים וז"ל: והמהדר במצוה מדליק נרות כמניין אנשי הבית נר לכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים. אך לדעת המנהג שהביא הרמ"א כתב המשנ"ב (סי' תרעה סק"ט) שהביא חלק מדברי העולת שמואל שאכן נשים אינן מדליקות כלל – נשואות מדין אשתו כגופו ונערות מטעם דהויין 'טפילות לאנשים' ואכמ"ל.

הרי שלדעת הרמב"ם מדליקין בעבור נשים ולפי המנהג הנ"ל אין מדליקין על נשים כלל.

ד. הדלקת קטנים – השלטי גיבורים (ט: בדפי הרי"ף) שהביא לשון ריא"ז וז"ל: מצות נר חנוכה איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד בין אנשים ובין נשים אבל על הקטנים שאינם מחוייבים נראה שאינו מדליק. עכ"ל.

הראת לדעת שמבואר בדבריו שפסק כי בעה"ב מדליק והרי זה כשיטת הרמב"ם, וכן נקט כי מדליקים על הנשים, ועכ"ז הורה כי אינו מדליק עבור הקטנים. אך בדברי הרמ"א (סי' תרעה ס"ג) כתב: ולדידן דכל אחד מבני הבית מדליק בפני עצמו, קטן שהגיע לחינוך צריך להדליק גם כן. עכ"ל. והרי זה שינוי נוסף דלהולכים בשיטת הרמב"ם אין מדליקין על הקטנים ולהרמ"א מדליקין.

ה. בבית או ברה"ר – הבדל זה הוא מאוד משמעותי ואפשר לומר אף הבולט ביותר, היכן מיקום ההדלקה. דהרמב"ם (פ"ד ה"ז) כתב וז"ל: נר חנוכה מצוה להניחו על פתח ביתו מבחוץ. ע"כ. כדינא דגמרא. והרמ"א לעומת זאת הניחו במקום הכי רחוק ממקומו של הרמב"ם, וחזר על זה מס' פעמים שאנו מניחים בפנים ממש דהיינו לא בחוץ ולא בחצר, ואפי' לא כמנהג הראשונים שהיו נותנים על פתח ביתם והיה עוד היכר לבני רה"ר, אלא מנהג הרמ"א היה להדליק בתוך הבית הפנימי ולסגור את הדלת וללא שום היכר לבני רה"ר.

ו. זמן ההדלקה – הבדל זה בעצם נובע מההבדל הקודם והוא המשך ישיר שלו, דלשיטת הרמב"ם שמדליק בחוץ – כתב (פ"ד ה"ה) וז"ל: "שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, וכמה הוא זמן זה, כמו חצי שעה או יתר, עבר זמן זה אינו מדליק" עכ"ל. הרי שלהרמב"ם זמן ההדלקה מוגבל לפרק זמן דחצי שעה. אך הרמ"א (סי' תרעב ס"ב) כתב: יש אומרים שבזמן הזה שמדליק בפנים אינו צריך ליזהר להדליק קודם שתכלה רגל מן השוק, עכ"ל. ולפי דברי הרמ"א זמן ההדלקה הוא כל הלילה.

ואחר שביררנו את דברינו היטב עולה הקושיא החזקה, כיצד יתכן לדמות את מנהג הרמ"א לשיטת הרמב"ם, כפי שדימה הט"ז, הרי חוץ מריבוי הנרות לכאורה אינם דומים כלל.

יישוב דברי הט"ז ע"פ ביאור מחודש בשיטות הרמב"ם והרמ"א

אך נ"ל לבאר דהיא גופא קמ"ל, ובהבדל החמישי והבולט מכולם שם נמצא הביאור – דהרמ"א אכן סובר כהרמב"ם, אך מכורח הנסיבות שהיו במקומו הדליקו בתוך הבית פנימה – ואין יותר היכר לרה"ר, והגדיר זאת הרמ"א – שההיכר לבני הבית.

ומצב זה גרם שינוי בדין – דבשלמא אם היה הרמ"א מדליק על פתח ביתו – היה משוה מדותיו לרמב"ם ואוסר על כל אחד ואחד להדליק וכ"ש לברך, משום שההיכר הוא לבני רה"ר – ומשום כך הבית עומד כיחידה אחת ובראשו בעה"ב דהפרסום הנס לבני רה"ר, ולכן מן הדין שבעה"ב ידליק ויהדר להכין ולהזמין לכל אחד נר בהדלקתו, אך חל איסור גמור על אחד מדיירי הבית להדליק בברכה משום שכבר יצאו בהדלקת בעה"ב ואין להם שום חיוב הדלקה יותר, ונ"ב דאפי' אם יתכוונו בפירוש לא לצאת וגם המדליק יתכוון שלא להוציאם ייתכן שיאסר עליהם להדליק בברכה, משום שבזמן שההדלקה לבני רה"ר – חיוב ההדלקה חל על הבית ולא על כל גברא וגברא, וא"כ בהדלקת בעה"ב נפטר הבית ואי אפשר יותר להדליק בברכה.

אך בנסיבות הקיימות שההדלקה 'עברה' לתוך הבית ואין לבעה"ב המדליק שום יחס עם בני רה"ר – ההדלקה היא למען בני הבית עצמן וחיובא רמיא עלייהו להדליק ולברך, ואמנם אם ירצו להפטר בהדלקת בעה"ב אכן נראה שיוכלו להפטר, אך המצב הזה מאפשר להם להתנער מהדלקת בעה"ב ולהדליק לעצמם בברכה, וחיובא רמי אקרקפתא דגברי.

בחוץ – חיובא אחפצא, בפנים – חיובא אגברי

ונמצא שזהו מצב מחודש, דאם ההדלקה בחוץ – החיוב על הבית ואין לנו רשות להתנער מהן ולהדליק בברכה אחר הדלקת בעה"ב, אך אם מדליקים בפנים – החיובא אגברי וכאן נתיר להפטר בברכת והדלקת בעה"ב אך הרוצה להדר ולברך ולהדליק לעצמו – רשאי.

ובזה נבין גם את החילוק בחיובי נשים, דהרמב"ם הצריך להדר בהדלקת נשים – משום שהן היו באותו הנס והן מכלל בני הבית. אך לדעת הרמ"א – כיוון שהן 'טפילות' אין עניין לחייבן בהדלקה נפרדת כיוון שהן יוצאות ע"י הדלקת בעה"ב.

וכן בדין קטנים צריך לבאר, דהרמב"ם מעוניין לייצג את הנס וליחד כלי דולק לסמל שיש כאן אדם המפרסם את הנס – ואיך יעשה שקר בנפשו דקטן מחמת חסרון דעתו לאו בר פרסום הוא. אך לדעת הרמ"א – ישנו חיוב אגברי לקיים בעצמם מצוות נר חנוכה, וגם קטן צריך להיות שותף בחינוך למצוה.

ולסיכום: נראה שהרמ"א סובר לחלוטין כהרמב"ם, ואם היה מדליק בחוץ היה מדליק כהרמב"ם, אך מכח הנסיבות שהזקיקוהו להדליק בפנים גדרי החיובים השתנו, ולכן :

  • בחוץ – בעה"ב מדליק ומברך לכולם, בפנים – כל אחד ואחד מדליק ומברך לעצמו.
  • בחוץ – בעה"ב מדליק לצורך הידור נשים, בפנים – נשים אין מדליקות.
  • בחוץ – אין בעה"ב מהדר בנרות לצורך קטנים ואפי' הגיעו לחנוך, בפנים – קטנים שהגיעו לחינוך מדליקים.
  • בחוץ – הרמב"ם הדליק משום שלא היתה 'שעת סכנה', בפנים – הרמ"א הדליק מכורח הנסיבות.

הבנה הפוכה – הרמ"א סובר כהתוספות ולא כהרמב"ם

אך עדיין לא העלנו ארוכה להבנה שלימה בדברי הרמ"א דהרי הרמ"א (סי' תרעא ס"ב) כתב: ויזהרו ליתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד כדי שיהא היכר כמה נרות מדליקין. ע"כ. והרי אם סברתך כסברת הרמב"ם אין עליך לחשוש לכך שלא יהיה מינכר היכר הימים משום שטעם אחר לך – דמעלין בקודש, ואם דברי הרמ"א כסברת הרמב"ם מדוע חשש לשיטת התוספות.

ועוד נוסיף כי אין כוונתנו להקשות על הרמ"א מדוע החמיר, אלא קושיתנו – דאם אנו לומדים את הגמרא כרמב"ם אין מקום כלל לסברת התוספות ואין כלל מציאות של היכר לימים היוצאים לפי שיטת הרמב"ם דאית ליה פרסומי ניסא בהדלקה כנגד כל תושבי הבית או ריבוי הארה גדולה.

ואם נעיין בדרכי משה היטב, נווכח כי לא טעינו – ומדגיש כי כדי לצאת ידי שיטת תוספות יש להפריד ולהרחיק את ההדלקות אחת מחבירתה.

ולכאורה היה נראה לומר דאמנם הרמ"א סובר כהרמב"ם וכמ"ש בדרכי משה, אך 'מהיות טוב אל תיקרי רע' ואם יש לך אפשרות להרוויח את הידור התוספות אע"ג דלא סבירא ליה – מדוע שלא נקפיד על כך.

אך המעיין בדבריו יראה כי אינו כך שהרי הדגיש (ס"ז) וכתב: ומכל מקום המנהג להדליק בטפח הסמוך לפתח כמו בימיהם [פירוש – טפח הסמוך לפתח מבפנים] ואין לשנות אא"כ רבים בני הבית שעדיף יותר להדליק כל אחד במקום מיוחד מלערב הנרות ביחד ואין היכר כמה נרות מדליקין. עכ"ל.

היוצא מדבריו כי ההקפדה על חומרת התוספות איננה רק 'המלצה' כאשר מתאפשר, אלא גם כאשר ישנה התנגשות של מנהג עם שיטת התוספות יש לבטל את המנהג לטובת שיטת תוספות שחששו להיכרא דנרות, ויש לציין כי בהדלקה בבית עדיין יש לומר שמתקיימת בכ"ז היכרא, כיוון שבני הבית יודעים מי הדליק וכמה – ובכ"ז החמיר.

חידוש – הרמ"א סובר כהתוספות בכל דרכיו

הרי ששיטת התוספות אינה 'מקרית' בדרכו של הרמ"א, ולכן נ"ל לומר כי הרמ"א כלל אינו פוסק כהרמב"ם, אלא כל דבריו כדברי התוספות, ואה"נ דאם ידליק הרמ"א בחוץ – ידליק רק בעה"ב כשיטת התוספות, ואפי' אם ירבו בני הבית – לא ידליקו יותר דחיישינן להיכירא.

אך חידש הרמ"א בדעת תוספות גדר שלא היה עד עתה והוא כי ארבע דרגות יש בשיטתם:

  • א. מצוות חנוכה – נר איש וביתו.
  • ב. המהדרין – נר לכל אחד ואחד.
  • ג. המהדרין מן המהדרין – מוסיף והולך וגם אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר – מפני היכירא דימים היוצאים.
  • ד. והמהדרין מן המהדרין מן המהדרין – כל אחד ואחד מבני הבית מוסיף והולך.

וזה לא ייתכן במציאות דתוספות של הדלקה בחוץ שהרי שם חובה להדליק דוקא בטפח הסמוך לפתח ואין מקום לכולם ואם ידליקו הרי זה יפגע בהיכר הימים, אבל במציאות של הדלקה בבית שאינו מוגבל למקום מצומצם אפשר לחדש את המנהג של 'מהדרין מן המהדרין מן המהדרין' שבו כל אחד ואחד מבני הבית מוסיף והולך.

ובוודאי שכאשר ההדלקה מיועדת לפרסומי ניסא לבני הבית והם עצמם צריכים לבודד את נרותיהם אחד מהשני – ההדלקה בברכה חוזרת אל בני הבית.

אך בין אם נלמד דהרמ"א כהרמב"ם ובין כתוספות – יצא שכאשר ההדלקה מתבצעת ברחובה של עיר ייאסר על בני הבית לפרוש מברכת המדליק ולהתכוין שלא לצאת ע"מ שיתחייבו בהדלקה בברכה, ואינה 'ברכה שאינה צריכה' אלא 'ברכה לבטלה' משום שהבית נפטר בהדלקת בעה"ב ואין מקום להדלקתם.

ביאור הבית הלוי ורע"א

ונסיים כי יסוד מחודש זה שונה במהותו מיסודו של בית הלוי שהבין בשיטת הרמ"א כי מברכים על 'הידור מצוה' דלדידן אין הברכה כלל על הידור מצוה אלא על חיובא דחל אגברי.

וכן שונה מיסודו של הגרע"א (שו"ת תנינא ח"ב סי' י"ג) שהבין כי מנהג ברכת המדליקים משום שאינם מתכוונים לצאת בברכת בעה"ב, ולכאורה מדבריו גם בהדלקה בחוץ – אפשר להפטר, אך לפמש"כ – הרי תלוי הדבר במיקום ההדלקה – דאם היא בחוץ – יש איסור לברך ולא מהני כוונה שלא לצאת, דבעה"ב פטר את כל בני הבית – דהדלקה חובת ביתא, אך בבית – הרי חל חיובא אגברי ואינם צריכים 'כוונה' שלא לצאת ונכון וראוי שיברכו.

ודומה הדבר של הדלקה בגו ביתא לדין המובא בשו"ע (סי' ח ס"ה) אם שנים או שלשה מתעטפים בטלית כאחת כולם מברכים, ואם רצו אחד מברך והאחרים יענו אמן. וכן כאן אמנם אפשר ליפטר בהדלקת בעה"ב, אך נראה שמותר להיפרד ולהדליק כל אחד בפני עצמו בברכה.

סיכום ההבדלים בין הדלקת חוץ להדלקת פנים

הדלקת חוץ – חיובא אחפצא

  • היכר הימים – להרמב"ם – בעה"ב מדליק כנגד כל בני הבית ומוסיף והולך ואינו צריך ליצור 'היכר' בין הנרות אלא מרבה באור מלילה ללילה, ובעה"ב מברך ואין בני הבית מדליקין ולא מברכין, אך לתוספות – בעה"ב מברך ומדליק מוסיף והולך נר אחד בכל יום ללא קשר לבני הבית – ואין בני הבית מדליקין ולא מברכין.
  • הדלקה וברכה לכל אחד – בין לרמב"ם ובין לתוספות – אשכנזי שרוצה לשנות ממנהגו ולהדליק בחוץ – יאסר על בני הבית להדליק בברכה משום שנפטר חיוב הבית בהדלקת בעה"ב, ואם כהרמב"ם – תאסר רק הברכה, אך לכאורה יוכלו להרבות בנרות כאשר יחפצו, ואם כהתוספות – תאסר על בני הבית גם ההדלקה [מחמת היכר הימים] וגם הברכה [משום שהחיוב עבר לבית].

וביררנו שנראה שדעת הרמ"א כהתוספות.

הדלקת פנים – חיובא אגברי

  • ברכה לכל אחד – בין להרמב"ם ובין לתוספות – יודו כי שרי לכל בני הבית להדליק בברכה, ואם ירצו דכיוון שההדלקה אינה 'מתיחסת' אל 'הבית' אלא אל 'בני הבית' ממילא החיוב עבר אליהם, אך אם ירצו יוכלו להפטר גם בהדלקת בעה"ב אם יתכוונו לצאת בה.
  • היכר הימים – להרמב"ם – אוכל להציב את כל הנרות על שולחן אחד מבלי ליצור 'היכר' ביניהם, ולתוספות – כל אחד ואחד יידרש להציב נרותיו במקום מסויים, ואם לאו – לא יתירו לו להדליק.
  • חינוך קטנים – בין לרמב"ם ובין לתוספות – יש לחנך קטנים.
  • חיוב נשים – בין לרמב"ם ובין לתוספות – נשים נפטרות בהדלקת בעה"ב.
  • זמן ההדלקה – בין לרמב"ם ובין לתוספות – יתאפשר להדליק כל הלילה.

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

.

נר חנוכה - איש וביתו

תגיות האתר

רוצה להינות שתוכן תורני ישירות אצלך המייל? הרשם כאן ותהיה מעודכן