תוכניות יחודיות מוכחות לזכירת וקניין הש"ס

מעשה בריאין

נמסר בס"ד בהיכל כולל 'דורשי ציון' בפני רבני 'חבורת ההלכה' בשבוע פרשת בא שבט תשפ"ב
בשיעור זה נעמיק בגדרי מעשה בריאין הכולל בתוכו מאכלי בריאות ומרחצאות בריאות ועוד פעולות בריאותיות כגון שפשוף וחימום הגוף ובכולם נחקור מה מגדיר את המעשה כמעשה בריאות או כמעשה רפואי, ומה דין אדם בריא לגמרי האוכל מאכלי חולים, ומה דין אדם תשוש מזג העושה פעולות רפואיות לחזק מזגו והאם ייאסר על חולה לאכול מאכלי רפואה ללא כוונת רפואה.
בגמרא בשבת קט: הובאה משנה בזה"ל: אין אוכלין איזביון בשבת, לפי שאינו מאכל בריאים. אבל אוכל הוא את יועזר, ושותה אבוברואה. כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין שותה, חוץ ממי דקלים וכוס עיקרין, מפני שהן לירוקה. אבל שותה הוא מי דקלים לצמאו, וסך שמן עיקרין שלא לרפואה, עכ"ל.
מוכחא מילתא
וכתב בטור סימן שכח וז"ל: כל אוכלין ומשקין שהן מאכל בריאין מותר לאוכלן ולשתותן לרפואה אעפ"י שהן קשין לקצת בריאים ומוכחא מלתא דלרפואה עביד אפ"ה שרי כיון שדרך בריאין לאוכלן ולשתותן וכל שאינו מאכל ומשקה בריאין אסור לאוכלו ולשתותו לרפואה אבל אם אוכל ושות' אותו לרעבו ולצמאו ואין לו חולי שרי, עכ"ל.
וכתב הבית יוסף וז"ל: כל אוכלין ומשקין שהם מאכל בריאים וכו' וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים וכו' אבל אם אוכל ושותה אותו לרעבו ולצמאו וכו'. משנה וגמרא בפרק שמנה שרצים (קט:) וכו'… ומשמע דכל שאינו חולה כלל מותר לו לאכול ולשתות אוכלין ומשקין שאינם מאכל בריאים דכיון שאינו חולה ליכא למיגזר מידי הילכך אפילו אינו לא רעב ולא צמא מותר לאכלן ולשתותן והא דנקט לרעבו ולצמאו לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט, וכן נראה מדברי המרדכי שכתב בפרק שמנה שרצים (סי' שפד) שמותר לאכול שרפים מתוקים ולגמוע ביצה חיה כדי להנעים הקול ואין בו משום רפואה כיון דאין לו מכה בגרונו, עכ"ל.
וכן הורה בשולחן ערוך סימן שכח סעיף לז וז"ל: כל אוכלים ומשקים שהם מאכל בריאים מותר לאכלן ולשתותן, אף על פי שהם קשים לקצת בריאים ומוכחא מלתא דלרפואה עביד, אפילו הכי שרי; וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים, אסור לאכלו ולשתותו לרפואה. ודוק' מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא, אבל אם אין לו שום מיחוש, מותר. הגה: וכן אם נפל למשכב, שרי (ב"י), עכ"ל.
ובסעיף לח כתב וז"ל: מותר לאכול שרפים מתוקים ולגמוע ביצה חיה כדי להנעים הקול, עכ"ל.
ערוך השולחן 'כוונת ריפוי'
וכתב בערוך השולחן סימן שכח סעיף מז וז"ל: כל האוכלים שבריאים אוכלים אותם וכל המשקין שבריאים שותין אותן מותר לבעלי מיחוש לאכלן ולשתותן לרפואה ולא שייך לגזור בזה משום שחיקת סממנים כיון דמאכל בריאים הוא ולא עוד אלא אפילו הם מהדברים שיפה למקצת דברים וקשה למקצת דברים כגון טחול שיפה לשינים וקשה למעיים וכרישין קשין לשינים ויפין לבני מעיים [ברכות מ"ד:] מ"מ מותר לאוכלן אף שמוכחא מילתא דלרפואה קעביד מ"מ סוף סוף בריאים אוכלים זה ודע דבברכות (ל"ח.) משמע להדיא דאם מכוין לרפואה אסור שאומר שם על הך דכל האוכלין אוכל אדם לרפואה גברא לאכילה קמיכוין ורפואה ממילא קא הוי ע"ש והרמב"ם בפכ"א דין כ"ב כתב אוכל אדם וכו' ואוכלן כדי להתרפאות בהן מותר ע"ש ומשמע דאפילו עיקר אכילתו הוא לרפואה וכן לשון הטור וש"ע סעיף ל"ז שכתבו מותר לאכלן ולשתותן לרפואה משמע דעיקר כונתו לרפואה וצע"ג, עכ"ל.
וביאור דברי ערוך השולחן כי בגמרא מסכת ברכות (לח.) נאמר בזה"ל: שתיתא, רב אמר: שהכל נהיה בדברו, ושמואל אמר: בורא מיני מזונות. אמר רב חסדא: ולא פליגי, הא בעבה הא ברכה; עבה – לאכילה עבדי לה, רכה – לרפואה קא עבדי לה. מתיב רב יוסף: ושוין, שבוחשין את השתות בשבת ושותין זיתום המצרי; ואי סלקא דעתך לרפואה קא מכוין, רפואה בשבת מי שרי? אמר ליה אביי: ואת לא תסברא? והא תנן: כל האוכלין אוכל אדם לרפואה בשבת וכל המשקין שותה! אלא מה אית לך למימר? – גברא לאכילה קא מכוין, הכי נמי – גברא לאכילה קא מכוין. לישנא אחרינא: אלא מה אית לך למימר – גברא לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא קא הויא, הכי נמי – לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא קא הויא, ע"כ. ותו"ד הגמרא כי רב הורה שברכת השתיתא היא 'שהכל' משום שמיועדת לרפואה. וע"ז הקשתה הגמרא מברייתא שהתירה הכנת שתיתא בשבת – ואם היא לרפואה היאך שרי להכינה. ותירצה הגמרא ע"פ המשנה שהתירה לאכול 'מאכלי בריאין' וגם כאן השתיתא נחשב 'אוכל' והאיש מתכוין לאכילה והרפואה באה ממילא וא"כ מוכח מכאן שאין היתר להתכוין להתרפא במאכלי הבריאים אלא צריך כונה דוקא שרוצה רק באכילה ולא ברפואה ע"מ להתיר את השימוש במאכלי הבריאים.
תורת שבת 'קשה ומועיל כאחד'
ובתורת שבת תמה ע"ד השו"ע שהתיר אפילו אם 'מוכחא מילתא' וטען כי אין להתיר בכה"ג אא"כ מיירי בכגון מאכל שיש לו קושי מסוים לענין אחד ובכ"ז אוכלו ורק זה התירו, וכ"כ עוד אחרונים התהל"ד וקצוה"ש, וכן מבואר במאירי שבת (קי.) וז"ל: כל האוכלים אדם אוכל לרפואה ר"ל כל האוכלים שדרך הבריאים לאכלן ואפי' היה בו קצת הוכחה שלרפואה הוא אוכלו כגון שהוא מזיק לאיזה דבר כגון טחול שהוא מזיק לשנים והוא אוכלו לרפואה לאיזה דבר אין חוששין שיאמרו היאך אפשר שהוא אוכלו והרי הוא מזיק לשנים אלא שהוא אוכלו לרפואה שמאחר שהוא מאכל הרבה בריאים בחול אין חוששין לכך, עכ"ל.
אבל כדברי השו"ע ויותר מזה מצינו בחידושי הרשב"א ברכות לח. וז"ל: ואי ס"ד לרפואה קא מיכוין רפואה בשבת מי שרי, פירוש דקסבר רב יוסף דאם איתא להא דרב חסדא שאין דרכן של בני אדם לעולם לשתות שתיתא רכה אלא לרפואה א"כ אסור לשתותה בשבת, והיינו דל"ק לי' שתית שמן בשבת ע"י אניגרון למי שחושש בגרונו משום דאניגרון כיון שדרכן של בני אדם לשתותו כך ליהנות בו לפעמים ושלא מחמת רפואה השתא נמי דשתי ליה לכוונת רפואה לא גזרינן ביה משום שחיקת סמנין, דאיכא למיתלי דילמא לשתיית הנאה בעלמא קא מיכוין, ולא פלוג רבנן בין שותה לרפואה לשותה לכוונת הנאה, אבל שתיתא כיון דלעולם לא עבדי לה רכה אלא לרפואה אף על גב דאוכל הוא לא ליכליה בשבת דאית בי' משום שחיקת סמנין, והיינו נמי דלא אקשי ליה אביי מן החושש בגרונו לא יערער לתוכו שמן אבל נותן הוא לתוך האניגרון וכדאמרן אלא אקשי מדתנן כל האוכלין אדם אוכל לרפואה דמשמע כל האוכלין ואפילו אותן שאין דרכן של בני אדם לאוכלן אלא לצורך רפואה דמ"מ כיון דתורת אוכל יש להן אף על פי שאינו אוכלן אלא לרפואה אפילו הכי שרו, כנ"ל.
וכ"כ התוספות ברכות דף לח. (ד"ה והא תנן) וז"ל: דמשמע מדנקט כל האוכלין דאפי' כל שעקרו לרפואה כיון שראוי לאכילה שפיר דמי, ע"כ.
תוספות הרא"ש ברכות דף לח. וז"ל: ומשמע מדנקט כל האוכלין דאפילו עיקרו לרפואה כיון שראוי לאכול מדתנא כל, ע"כ.
ונראה לבאר גדר בהבנת ההיתר כי כל דבר הנחשב אוכל כגון שתיתא שכאשר היא סמיכה ועבה הרי היא אוכל לכל דבר וענין אלא מאי אם מדללים אותה הרי היא רכה ונחשבת רק מאכל חולים וא"כ י"ל שהשתיתא היא אוכל אלא צורת ההכנה שלה גרמה שתחשב 'מאכל חולים' ובזה התירו כיון שעצם השתיתא נחשבת אוכל ולא אכפת לן בהא שדוללה.
הכל לפי הזמן והמקום
וראשית צריך לדעת שההגדרה נקבעת לפי הזמן והמקום כפי שהביא המשנ"ב בסי' ק"ה על דין בליעת שמן' שהתיר בו השו"ע וז"ל המשנ"ב: ויש אוסרין בזה ומסיק המג"א דתלוי הכל לפי המקום והזמן דאם אין דרך הבריאים לבלוע שם שמן באותו מקום אסור כמ"ש סעיף ל"ז, עכ"ל.
וגדולה מזו מצינו בשו"ע סימן שכ"ז ס"א וז"ל: החושש במתניו, לא יסוך שמן וחומץ; אבל סך הוא שמן לבדו, אבל לא בשמן ורד משום דמוכחא מלתא דלרפואה קא עביד; ואם הוא מקום שמצוי בו שמן ורד ודרך בני אדם לסוכו אפי' בלא רפואה, מותר. הגה: ובמקום שאין נוהגין לסוך בשמן כי אם לרפואה, בכל שמן אסור (בית יוסף).
מרחצאות וימים
ויש עוד לידע שלא רק 'מאכל בריאין' הותר אלא גם 'מרחץ בריאין' וכ"כ בשולחן ערוך סימן שכח סעיף מד וז"ל: רוחצין במי גרר, ובמי חמתן, ובמי טבריא, ובמים היפים שבים הגדול אף על פי שהם מלוחים, שכן דרך לרחוץ בהם וליכא הוכחה דלרפואה קא עביד, אבל לא במים הרעים שבים הגדול, ובמי משרה שהם מאוסין ואין דרך לרחוץ בהם אלא לרפואה, ודוקא ששוהה בהם, אבל אם אינו שוהה בהם, מותר, שאינו נראה אלא כמיקר, עכ"ל.
ותו"ד שסוגי המים שבריאים רגילים לרחוץ בהם למרות מליחותם זה מתיר לחולה לרחוץ בהם כיון שאין שום הוכחה שבא לרחוץ לרפואה [ויש לעיין שנראה כי הדברים ממש כשיטת התו"ש וסתרי לשיטת השו"ע בסעיף ל"ז] וכ"כ המשנ"ב בס"ק קלח וז"ל: ודע דאפילו יש לו חטטין בראשו ג"כ מותר [הסכמת הפוסקים], והוסיף בשעה"צ סקצ"ט וז"ל: חידושי רמב"ן ורשב"א ומאירי וחידושי ר"ן, דלא כב"ח ומהרש"א בתרוץ ב' שרוצים לאסור בחמי טבריה בדאשתהי ויש לו חטטין בראשו, עכ"ל.
אבל סוגי מים שאין דרך הבריאים לרחוץ בהן כגון מי משרה ומים רעים שבים הגדול [ובגמרא הוסיפו ימה של סדום וכ"כ במשנ"ב סי' קל"ח] אסור להשתהות שם אבל מותר לרחוץ בלא שהיה כיון שזה גם מנהג הבריאים להשתטף בהם מחמת החום או מלכלוך כבד[1].
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שכו סעיף א וז"ל: אסור לרחוץ כל גופו, אפי' כל אבר ואבר לבד, אפילו במים שהוחמו מערב שבת, בין אם הם בכלי בין אם הם בקרקע; ואפילו לשפוך המים על גופו ולהשתטף, אסור; אבל מותר לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו. הגה: או שאר איברים, כל שאינו רוחץ כל גופו (ב"י בשם הרא"ש פרק תינוקת). והני מילי בחמי האור, אבל בחמי טבריא מותר לרחוץ אפילו כל גופו יחד, ואין צריך לומר בצוננין. והא דשרי בחמי טבריא, דוקא בקרקע, אבל בכלי, לא, דאתי לאיחלופי בחמי האור.
וכתב במשנה ברורה סקכ"ד וז"ל: ר"ל אף על גב דכלי אסור להטבילו ולטהרו מטומאתו בשבת ויו"ט מפני שנראה כמתקן הכלי עי"ז אדם שאני מפני שהוא נראה כמצנן עצמו במים ואפילו אם העת קר וגם המים סרוחים שאין דרך לרחוץ בהם מ"מ לפעמים כשאדם בא מן הדרך ומלוכלך בטיט וצואה הדרך לרחוץ אף באלו וע"כ מותר אפי' היה יכול לטבול קודם השבת. ונוהגות הנשים שאינן טובלות שלא בזמנן בשבת וכתבו הפוסקים דיפה נהגו משום דכיון דסוף סוף המנהג בזמננו לאסור בשבת לרחוץ כל הגוף אפילו בצונן וכנ"ל א"כ ניכר דהוא משום טבילה ומחזי כמתקן וכתבו האחרונים דמ"מ נראה דמותר לטבול לקריו כיון דנתבטל התקנה ומותר בתורה ובתפלה אפילו קודם טבילה וכנ"ל בסי' פ"ח א"כ לא מחזי כמתקן ע"י הטבילה ועיין במש"כ בביאור הלכה דיש מחמירין וסוברין דאין לחלק בין טבילת קרי לשאר טומאות ומי שנוהג להקל אין למחות בידו כי רוב האחרונים סותמין להקל בזה ועכ"פ בנטמא בשבת ויו"ט גופא נראה בודאי דאין להחמיר וכן נתפשט המנהג להתיר אך יזהר מאד שלא יבוא לידי סחיטה דהוא איסור גמור, עכ"ל.
ותו"ד שההיתר לטבילת אדם הוא בכך שאינו ניכר שכוונתו לטהר עצמו וממילא אין כאן 'מיחזי כמתקן' כיון שאפשר לתלות את הטבילה ברצון לרחוץ אלא שלפי המנהג שנהגו שלא לרחוץ ממילא אין במה לתלות את הטבילה ולכן כתב תרומת הדשן שהחמירו על עצמם שלא לטבול טבילה שלא בזמנה, ולגבי טבילת קרי יש מקום להקל כיון שאינו נחשב 'תיקון גמור'.
וכתב התוספת שבת שעל פי המנהג שנהגו בני אשכנז שלא לרחוץ בשבת ואפילו בצונן [משא"כ לבני ספרד שמותר להם לרחוץ כל גופם בצונן ואפילו בחמי טבריה שרי] ממילא גם אותו בעל חטטין הרוצה לרחוץ עצמו במי ים הגדול או אפילו שלא לשהות בים המלח שמעיקר הדין שרי עכ"ז כאן סר יסוד תליית ההיתר בנראה כרוחץ כיון שכולם מבינים שאין כאן באמת רצון לרחוץ כיון שביום השבת לא רוחצים מחמת המנהג.
והוקשה לי במאי קמיירי, דהיאך אותו אדם רוצה לרחוץ נגד מנהגו ורק משום רפואה אסרנו עליו דהא אי מיירי בחולה שאיב"ס נראה שנתיר לו גם במים דמוכחא מילתא דלרפואה קעביד ואי בבעל מיחושים קמיירי מדוע הותר לו לרחוץ נגד המנהג, וחובה עלינו לבאר כי מיירי הכא במצטער שהתיר לו הגרעק"א רחיצה אפילו במים שהוחמו מערב שבת דבמקום צערא לא גזרו וכ"ש שהותר לו לעבור על מנהג המקום שלא לרחוץ ועתה נוצרה בעיה חדשה כיון שגזירת שחיקת סממנין חלה על המצטער וא"כ יש לאסור לו את הרחיצה, ועוד י"ל דבמקום מיחוש לא נהגו להחמיר אבל איכא חיסרון מחמת גזירת שחיקת סממנין.
אלא שבתהל"ד יצא לחדש להיתר כיון שבטבילת בעלי קריין עדיין שרינן למרות המנהג וא"כ יש לתלות שטובל לקריו וכ"כ בקצוה"ש אלא שהעיר כי טעם זה שייך רק באיש.
ובשבט הלוי (ח"ח סימן פד) יצא לאסור הכל כיון שכהיום לא נוהגים לטבול במעיינות טבעיים וממילא אין לתלות בזה וז"ל: ובעניותי אם אנו מתירים לטבול לקריו או לקדושה ולסמוך על עיקר הדין דמיחזי כמיקר, עדין אין הכרח להתיר גזירת רפואה כיון דמוכח לרפואה קעביד ואין דרך לרחוץ בעלמא, וגם כהיום אין אחד מאלף שטובל במקומות אלה לטבילת טהרה, אלא במקואות בנוים, עכ"ל.
ולענ"ד המציאות היא שונה – פוק חזי מאי עמא דבר – דטבלי אינשי במעיינות וימים, ועוד יש להתיר מחמת שרוצה לנקות עצמו דבזה ודאי ליכא מנהגא לאסור ואפילו ברחיצה אחר מקוה או מי שמזיע מאד יש שהקלו וראיתי סברא בארחות שבת לגבי שחיה בבריכה בשבת שיש לומר דבמקום צורך גדול [כגון צורך בריאותי בשחיה] אפשר דלא גזרו.
ולמעשה נראה כי בעל מיחושים ספרדי שרי לו רחיצה בים התיכון וטבילה ללא שיהוי בימה של סדום ואילו לאשכנזי אסור מדין מנהג או מחמת שאין במה לתלות.
ולחולה שאיב"ס שרי לכ"ע הכל ואפילו שיהוי בימה של סדום.
ואילו למצטער אשכנזי אסר התוספת שבת וכן בשבט הלוי, ואילו בקצוה"ש ובתהל"ד התירו לאיש דיכול לתלות בטובל לקריו, והצעתי כי גם לאשה שרי מכח התליה שרוצה לנקות עצמה מטיט וכדומה, אבל לספרדים שרינן.
חיזוק מזג
ונחזור להוראת השולחן ערוך סימן שכח סעיף לז וז"ל: כל אוכלים ומשקים שהם מאכל בריאים מותר לאכלן ולשתותן, אף על פי שהם קשים לקצת בריאים ומוכחא מלתא דלרפואה עביד, אפילו הכי שרי; וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים, אסור לאכלו ולשתותו לרפואה. ודוקא מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא, אבל אם אין לו שום מיחוש, מותר. הגה: וכן אם נפל למשכב, שרי (ב"י), עכ"ל.
ובטור כתב בסגנון דומה וז"ל: כל אוכלין ומשקין שהן מאכל בריאין מותר לאוכלן ולשתותן לרפואה אעפ"י שהן קשין לקצת בריאים ומוכחא מלתא דלרפואה עביד אפ"ה שרי כיון שדרך בריאין לאוכלן ולשתותן וכל שאינו מאכל ומשקה בריאין אסור לאוכלו ולשתותו לרפואה אבל אם אוכל ושותה אותו לרעבו ולצמאו ואין לו חולי שרי, עכ"ל.
והמעיין יבחין בהבדל דק בין לשון הטור ללשון השו"ע בדין מאכל 'שאינו של בריאין' התיר הטור לאכלו לרעב וצמא אבל השו"ע השמיט דבר זה ועוד יותר הדגיש בב"י שהטור כתב זאת שלא בדוקא וז"ל: ומשמע דכל שאינו חולה כלל מותר לו לאכול ולשתות אוכלין ומשקין שאינם מאכל בריאים דכיון שאינו חולה ליכא למיגזר מידי הילכך אפילו אינו לא רעב ולא צמא מותר לאכלן ולשתותן והא דנקט לרעבו ולצמאו לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט, וכן נראה מדברי המרדכי שכתב בפרק שמנה שרצים (סי' שפד) שמותר לאכול שרפים מתוקים ולגמוע ביצה חיה כדי להנעים הקול ואין בו משום רפואה כיון דאין לו מכה בגרונו, עכ"ל.
אבל המג"א בסקמ"ד לא ניחא דעתו בהבנה זו וכתב ע"ז בזה"ל: בטור כתוב ושותה אותו לרעבו לצמאו מותר משמע דאם עושה לרפואה אסור אף ע"פ שהוא בריא.
  • א. וכ"מ בסמ"ד דהא הרוחץ בים בריא הוא
  • ב. וכ"מ בירושלמי דף י"ד ע"ג גבי מי משרא
  • ג. ועוד דקאמר בגמ' אף על פי שיש לו חטטין בראשו כו' ע"ש
  • ד. וכ"מ ספכ"ב דשבת דאמרי' אסור לעמוד בקרקע של דיומיס', שמעמל' ומרפא
  • ה. וב"מ בברכות ד' ל"ח דפריך ורפואה בשבת מי שרי ולא משני דמיירי באדם בריא אלא ע"כ אפי' באדם בריא אסור
  • ו. וכ"כ ט"א ד"ז ע"ב
  • ז. וכ"כ הרמב"ם ומ"מ בהדיא פכ"א ע"ש דין כ"ב
  • ח. וכ"מ בתו' ד' י"ח בד"ה ומתרפאת עמ"ש סכ"א
  • ט. וכ"מ בגמ' דף ק"ח רבין הוי אזיל בתריה דר"י א"ל מהו למימשי מהנהו מיא כו' משמע דבריא הי' ועמ"ש סמ"ב וע"ש בתוס':
ובנהר שלום ניסה להעמיד דברי השו"ע כדברי המג"א וכל ההיתר הוא רק במי שאין לו מכה בגרונו ורק רוצה להנעים את קולו ובזה התיר השו"ע אבל לחזק מזגו גם השו"ע אסר.
אך כמה אחרונים פרכו ראיות המג"א והם החמד משה והתורת שבת ובמנורה הטהורה וכן היעב"ץ במור וקציעה וכ"כ התהלה לדוד והאגלי טל.
וכן נראה שהבין בשו"ת הלכות קטנות (ח"א סימן קא) וז"ל: וכפי זה אלו השואפים תמיד בנחיריהם עשב הטוטו"ן אף על פי שמכוונים בזה לבטל הנזילות כיון שהם בריאים ודרכם לשאוף אותו בבריאותם מותר בשבת דלא שאני לן בין סיכה שדרך הבריאים לסוך בהם דשרי בשבת אף שהוא לרפואה לשאיפה הזאת.
ועוד יש להתיר בזה כיון שהשואפים אותו הם בריאים גמורים שאין להם חולי כלל דכל הני מילי דמתני' דתנן אין אוכלין אזוב יון וכו' לפי שאינו מאכל בריאים מיירי באדם שחושש ואינו נופל למשכב ולא חולה אלא שחושש והוא מתחזק והולך כבריא אבל מי שאין לו מיחוש כלל והוא בריא ליכא למיגזר ביה מידי משום שחיקת סמנין וזה מבואר בטור או"ח סי' שכ"ח סל"ז עי"ש וכתב מרנא מוהריק"א זיל כבר כתבתי שכל הדינים האלו באדם שחושש ומתחזק והולך כבריא וכו' דכל שאינו חולה כלל מותר לו לאכול ולשתות אוכלים ומשקים שאינם מאכל בריאים דכיון שאינו חולה ליכא למיגזר מידי הילכך אפי' אינו רעב וצמא מותר לאוכלן ולשתותם והא דנקט לרעבו ולצמאו לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט וכן נראה מהמרדכי שמותר לאכול שרפים מתוקים ולגמוע ביצה חיה כדי להנעים את הקול ואין בו משום רפואה כיון שאין לו מכה בגרונו עכ"ל וא"כ בנ"ד כיון שאין לו מכה ולא מיחוש הוי כגומע ביצה חיה ושרי, עכ"ל ההלק"ט.
הרי שבתחילה יצא להתיר לאדם שרוצה לסלק הנזילות את ההרחה בטבאק מדין 'מאכל בריאין' ואח"כ חידש להתיר גם אם אינו נחשב מאכל בריאין משום שהאדם השואף הוא בריא והרי יש לו נזילות ורוצה לסלקה אלא על כרחך הבין כאן ההלק"ט בשיטת הב"י כי רצון לסלק נזילות הוא עדיין מוגדר כבריא העוסק ברפואות.
וכן נראה מדברי הרדב"ז (שו"ת חלק ג סימן תרמ) שהעמיד את המשנה רק בבעל מיחושים אך לא בבריא  הרוצה לחזק מזגו וז"ל: וכן צריך לפרש מ"ש הריטב"א ז"ל עלה דהך מתני' דכל האוכלין אוכל אדם וכו' וז"ל הא דתנן כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין שותה טעמא דמלתא דכיון שהבריאים דרכן לאוכלו או לשתותו שלא לרפואה אין לגזור בו בחולי שאין בו סכנה משום שחיקת סמנים ע"כ. וטעמא שדרך הבריאים לשתותו אבל אם אין דרך הבריאים לשתותו אסור לחולה שאין בו סכנה הכא נמי לאו בחולי כל גופו קאמר אלא בחושש בעלמא שאינו נופל למשכב או שיש לו חולי באבר א' וכן הדבר מוכרע שהרי הוא בעצמו כתב בפ' מפנין וז"ל ואם אין בו סכנה אלא שנופל במטה מותר ע"י עכו"ם או ע"י ישראל ובשבות ע"י שינוי ואיכא צד אחר שהוא מסוכן אותו אבר מותר אפילו ע"י ישראל שבות דרבנן ואפי' שלא ע"י שינוי כדאמרינן בע"ז עין שמרדה מותר לכתחלה סבור מינה הנ"מ היכא דשחקי סמנים מאתמול הדר אמרי אפי' לא שחיקי מאתמול דשורייני דעינא בליבא תלי' מ"מ מעיקרא דלא ידעינן האי טעמא שרי היכא דשחיקי סמנים מאתמול והיכא שאינו נופל במטה אלא מיחוש בעלמא אסור לעשות לו כלל אלא ע"כ הוא כעין כל האוכלים אוכל אדם לרפואה וכו' ע"כ. הרי לך בהדיא שהריטב"א ז"ל בעצמו מפרש להך מתני' במיחוש בעלמא דאם הוא מאכל בריאים מותר ואם אינו מאכל בריאים אסור דגזרינן משום שחיקת סמנים ואם שותה אותו לצמאו מותר כדכתב ר"י בעל הטורים ז"ל אבל בחולה בכל גופו אף על פי שאין בו סכנה הדבר ברור שמותר לשתות משקה המשלשל או זולתו מהמשקין המרפאין.
ובמאירי (קט.) ג"כ מוכח כי אכילה לחיזוק חשיבא מאכל בריאין וז"ל: כל מאכל שאין אכילתו ניכרת שהיא לרפואה אף על פי שהוא מועיל לרפואה ושהוא אוכלו לרפואה מותר שאין הדבר מוכיח שהוא נעשה לרפואה כגון שיאכל גרגיר להאיר את העינים או תרדין לשלשל וכיוצא באלו שהרי אף הבריאים אוכלים אותו שלא לכונת רפואה וכן הדין בכל המרקחות הרפואיים או המחזקים שכלם אף הבריאים אוכלין אותם דרך הנאה וחזוק אבל העשבים שאין אכילתם לעולם אלא לרפואה אסור לאכלן בשבת, עכ"ל.
ובשיעור עורר הרב ר' חיים יו"ט קולסקי שליט"א כי אפשר לדחות את הראיה והמאירי רק התיר בגוונא דהמרקחת היא 'הנאה וחיזוק' אך לא 'חיזוק' לבד ונפק"מ לסוגי 'ויטמינים' שמיועדים ללעיסה ויש בהם טעם טוב שלכ"ע ייחשבו מאכלי בריאין ונתיר אפילו לחולה לאוכלן.
ולסיכום, השו"ע וחבל אחרונים נקטו כי שרי לבריא הרוצה לחזק מזגו לאכול מאכלים שאינם נחשבים 'מאכל בריאין' ואף שרוצה לחזק מזגו, אבל המג"א אסר זאת ואחריו החרו החזיקו החיי"א ושו"ע הרב וכן הורה בפשטות במשנ"ב ולא ציין שיש חולקים בדבר.
וכיון שמצינו פלוגתא גדולה בדין זה נראה להורות לספרדים לקולא ולהתיר נטילת ויטמינים המיועדים לחיזוק מזגי וטבעי האדם אבל לאשכנזים יש להחמיר אא"כ מיירי בגוונא דיש תרופה שמיועדת לחיזוק מזג ואם לא יקח אותה יום אחר יום ברצף ייחלש מזגו וכגון שנשאלתי לגבי אשה אשכנזיה הנוטלת 'מסטיק תימני' לחיזוק מזגה ע"מ שתוכל להתעבר בקלות או למנוע כתמים והשבתי שיש יכולה להקל בזה כיון שיש לצרף את המצוה של פריה ורביה לשיטות החולקים על המג"א ושמחתי שמצאתי את הוראת השבט הלוי (ח"ט סי' ס"ז) שתיר הרבה יותר וז"ל: הנה דרכי להורות בעניי להתיר לקיחת תרופות בשבת לחשוכי בנים משום מצוה דרבה דפרו ורבו, ויש יסוד לזה ממש"כ הרדב"ז ח"ג סי' תר"מ להוכיח במישור דגזרה דשחיקת סממנים קיל אפילו משבות דשבות באמירה לגוי דשחיקת סממנים רק בגדר גזרה בעלמא לא בגדר שבות, וא"כ כיון דקיי"ל או"ח סי' ש"ז ס"ה דשבות דשבות באמירה לגוי מותר בצורך מצוה או צורך גדול, מכ"ש כה"ג לצורך מצוה, עכ"ל.
אג"מ – 'שמירת מזג' או 'חיזוק מזג'
ואגב עסקנו בהאי לא נוכל להתעלם מהדיון בנושא 'ויטמינים' שנראה לכאורה כי הוא שנוי בפלוגתא זו של 'חיזוק מזג' אבל באג"מ (ח"ג סי' נ"ד) יצא לחדש כי גם המג"א החמיר רק לבריא הרוצה לחזק עצמו יותר ממה שהוא עכשיו אבל לא לבריא הרוצה לשמר עצמו ממחלות וכדומה וז"ל: וא"כ בבריא שאוכל דברים שאינם ראוים לאכילה אף לכוונת רפואה מה שייך לאסור הא אין מרפאין אותו, ואף שהם רפואה לחולים מ"מ כיון שלבריא אין מרפאין לא שייך לאסור. וכדחזינן מרטייה שע"ג מכה שאסור להניחה ומ"מ על מכה שנתרפאה מותר ליתן רטייה והוא משום דבזו שנתרפאה אינו מרפא, א"כ כ"ש שלבריא לא שייך לאסור אף בדברים המרפאים לחולים מאחר שלו אין מרפאין אף שכוונתו לרפואה. ואף אם נימא דלרפואה הוא מאחר שבלא זה עלול הוא אף שעתה הוא בריא להתחלות בנקל מצנים ופחים וכדומה משאר מאורעות, ובאכילת דברים אלו יעשה שלא יחלה בנקל, נמי הא ודאי יש להתיר מדין רטייה על מכה שנתרפאה ועלולה להתקלקל שמותר, ומדין עלין ע"ג מכה שמותר משום שאינו מרפא אלא שעושין שלא תתקלקל ואינו בהול על זה, א"כ כ"ש שבריא שאין מה לרפאות אותו ואם הרפואה מועלת לו הוא רק שלא יתקלקל להתחלות ע"י איזה מאורעות שאין לאסור משום שודאי אינו בהול שהרי אין לו לחוש בעצם כלל והוא רק לרוחא דמילתא בעלמא שאין לחוש שיהיה בהול על זה.
ולכן צריך לומר דכוונת המג"א הוא דוקא בבריא שהוא חלש בטבעו ורוצה להתחזק ביותר ע"י הדברים שאוכל, שזה סובר הטור שהוא ג"כ בכלל האיסור כיון שיתחזק ע"י זה יותר מכפי מזג טבעו, ואף שגם באופן זה כיון שעכ"פ הוא בריא בלא שום מיחוש היה מסתבר לומר שאינו בהול ואין לגזור בזה ומטעם זה סובר הב"י שמותר, מדייק המג"א מלשון הטור שאסור והוא משום דכיון דעכ"פ הוא נעשה חזק יותר מכפי שהוא בטבעו כמו חולה שמשתנה לבריאות הוא בכלל האיסור דשם רפואה שאסרו אף שליכא בו הטעם דבהילות, והוא כדמצינו בכמה גזירות באיסורים שלא פלוג אם הוא בכלל אותו השם דאסרו. וא"כ באלו הוויטאמינים שאינם מבריאים את האדם לשנותו מכפי שהוא שיהיה מי שחלש בטבעו לחזק יותר אלא שעושין שלא יהיה עלול להתחלות בנקל יש להתיר לכו"ע אף להמג"א. ואם יש וויטאמינים שמשנים בריאותו שעושים מחלש בטבעו לחזק יותר פליגי בזה הב"י והמג"א שיש להחמיר ולאסור כהמגן אברהם. והנה ראיתי בדברי הגר"י לעבאוויץ שליט"א שג"כ מחלק כעין זה מסברתו שהאיסור להמג"א הוא רק כשע"י מה שאוכל יתחזק יותר מכפי שהוא עתה ולא באם הוא רק שלא יתחלש ויגרע מכפי שהוא עתה שזה גם להמג"א מותר. ולפ"מ שבארתי הוא מוכרח כדלעיל, וגם מסתבר שדוקא כשעושה מחלש בטבעו לגוף בריא וחזק ולא כשעושה רק להתחזק מעט יותר, עכ"ל האג"מ.
וכן נקטו כמה מגדולי האחרונים שיש להתיר בכל דבר שהוא 'תוספי תזונה' משום דהוי ממש כעין מאכל כיון שהאוכלו מכוין בזה להשלים חסר שיש בתזונתו ואה"נ אם היה לפניו סוג ירק שיש בו את אותו החומר הדרוש לבריאות הרי ודאי שהיה אוכלו אלא שכיון שאין לפניו את מרכיבי המזון הנ"ל ממילא הוא 'משלים' את החסר ע"י התוספים ולכן יש להחשיבם כמאכל בריאין ממש.
אבל ראיתי סברא שיש להחשיב ויטמינים כמאכל בריאין כיון שרבים בי האדם הבריאין האוכלין אותם ולענ"ד יש לפקפק בטענה זו כין שזה שהרבה בריאין אוכלין אותן זה עדיין לא נחשב כמאכל בריאין אלא זוהי הגדרה חדשה של 'בריאין אוכלין' דהיינו שיסוד ההיתר בכאן מבוסס על כך שהמאכל הוא אוכל ממש ולכן אין חשש אם החולה יאכלנו אבל דבר שאינו אוכל אין היתר לחולה לאכלו וזה שהבריאין רגילים לאכלו מכל מיני סיבות עדיין אין זה מגדיר אותו כמאכל.
ויטמינים לחולים ויש בהם טעם טוב
ויש לעורר כי כל מאי דהדגשנו להתיר להולכים אחר הב"י זהו רק ליטול דברי חיזוק לבריא תשוש כח אבל לבעל מיחושים בודאי שאין להתיר נטילת ויטמינים כיון שאינם נחשבים 'מאכלי בריאים' אבל עכ"ז יש להתיר לבעלי מיחושים ולפוסקים כמג"א ועכ"ז רוצים לחזק מזגם לאכול מיני ויטמינים שיש בהם טעם טוב כיון שהם מוגדרים כמאכלי בריאין.
פעולה רפואית או שגרתית
ובעודנו עסוקים בשיטת המג"א רציתי לעורר בעוד חומרא גדולה שנקרתה לפני שעל שיטת השו"ע שהורה בסמ"ב בזה"ל: אין מתעמלין, היינו שדורס על הגוף, בכח כדי שייגע ויזיע, ע"כ. כתב המג"א בסקמ"ו וז"ל: כ' בשלטי גבורים דוקא לשפשף בנחת שרי ולא בכח לרש"י ולהטור ולהרמב"ם אפי' בכח שרי אם אינו מכוין לבוא לידי זיעה ומסופקני בשפשוף שעושין ליגיעי כח כדי להשיב כחן אליהם ולבטל מהם עיפותן צ"ע אם מקרי רפואה או תענוג ולפירש"י וטור פשיטא דאסור דהא אפי' לתענוג אסור ע"כ ועמ"ש סל"ז, עכ"ל. ובמשנ"ב ס"ק ק"ל כתב וז"ל: והשפשוף שעושין ליגיעי כח כדי להשיב כחן ולבטל מהם עייפותן מסתפק בש"ג אם דבר זה דומה לרפואה ואסור או לא אך לפי מה שכתב המ"א בסקמ"ג דאפילו בריא גמור אם עושה שום רפואה כדי לחזק מזגו אסור גם בזה אין להקל, עכ"ל.
הראת לדעת כי בספקו של הש"ג הכריע המג"א ואחריו המשנ"ב להחמיר בשפשוף תשושי כח להשיב כחו ולבטל עייפותו כיון שדימוהו לסוגיית 'חיזוק מזג' וגדולה מזו מצינו בסי' ש"א בדברי שעה"צ סק"ט שהסתפק האם יש לאסור ריצה בשבת לצורך שיוכל לפנות מקום לאכילה מדין חיזוק מזג וז"ל: ואם רץ וכוונתו כדי שיהיה תאב לאכול, ממגן אברהם משמע קצת דשרי, אכן בט"ז איתא בהדיא לאסור, ואף דטעמו משום דריצה גופא לא חשיבא עדיין תענוג, ואם כן לפי מה דסוברים הרבה אחרונים בזה דלא כהט"ז, ממילא שרי גם בזה, כיון דהריצה הוא לצורך אכילה שהיא עונג שבת, מכל מקום אינו מבורר להיתר, דאפשר דמה שהוא עושה פעלות כדי שיהא תאב לאכול הוא בכלל לרפואה, עכ"ל.
ובאמת הדמיון קשה וכתב בתורת שבת לחלוק ע"ד המג"א וטען כי לפ"ז ייאסר לעיף לישן בשבת משום רפואה וצריך לבאר כי כל הנ"ל אינם 'פעולות רפואיות' אלא 'פעולות שגרתיות' ואין להם שייכות עם גזירת שחיקת סממנים.
אליה רבה – חולה בכוונת הנאה
ועוד הערה חשובה רציתי לעורר על שיטת האליה רבה שהחמיר לאסור על בעל מיחושים לאכול מאכלי חולין בלא כוונת ריפוי כגון שרוצה לאכלם לרעבו וצמאו והוב"ד במשנ"ב בס"ק קי"ט וז"ל: והיכא דיש לו שום מיחוש אפילו הוא אוכל ושותה לרעבון ולצמאון אסור [א"ר וכ"מ בטור] והטעם דכיון דהוא חולה וזה הוא רפואתו יאמרו שלרפואה עושה זה ועיין בבה"ל, עכ"ל.
ובביה"ל הביא שמדברי רש"י והטור באמת עולה כדברי הא"ר שמי שיש לו מיחוש אסור לו לאכול מאכלי חולים המרפאים גם אם כוונתו לאכילה ושתיה ולא לריפוי אך מפשטות המשנה ומדברי רבינו חננאל, הרמב"ם והר"ן עולה כי אין כוונתו להתרפא לא שייכא הגזירה של שחיקת סממנין ואפילו שהוא עצמו חולה.
וכן הובאו דברי האליה רבה בביה"ל סי' מ"ד ד"ה אלא לרפואה לגבי רחיצה במי מרפא לחולה בלא כוונת ריפוי.
אבל המעיין בדברי השו"ע ימצא כי שיטתו דשרי לבעל מיחושים לרחוץ במי מרפא בלא כוונת ריפוי או לאכול מיני מאכלי חולין לרעבו וצמאו שהרי כתב וז"ל: וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים, אסור לאכלו ולשתותו לרפואה. ודוקא מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא, אבל אם אין לו שום מיחוש, מותר, עכ"ל. ודיוק זה דייק בתורת שבת [ושמחתי כשמצאתי במחצית השקל סקמ"ג שנקט בפשטות דלחולה שרי לאכול מאכלי חולים ולרעבו וצמאו] ורציתי להוסיף ביאור בזה כי אין לאסור כאן מדין 'פסיק רישא' כיון שיסוד האיסור של נטילת תרופות הוא מבוסס על החשש שמא ישחוק סממנין ואם אינו מכוין לריפוי ממילא לא גזרו אטו שחיקה כיון שלא יבוא לידי שחיקה או מטעם שאינו בהול או מטעם שלא יורה היתר לעצמו לשחוק סממנין ועין בשיעור 'שחיקת סממנין' שהארכנו ביסוד זה.
ונמצא א"כ כי לספרדים ההולכים אחר הוראות השו"ע [שהקל כרבינו חננאל והרמב"ם] יש להקל ולהתיר לבעל מיחושים לרחוץ במרחצי חולים או לאכול מאכלי חולים בלא כוונת ריפוי אך לאשכנזים יש להחמיר מחמת דברי הא"ר [שהחמיר כרש"י והטור].
ארבעת החומרות במעשה בריאין
ולסיכום, מצינו בגדרי 'מעשה בריאין' ארבע חומרות גדולות:
  • תוספת שבת שהחמיר לאשכנזים שנוהגים שלא לרחוץ כלל בשבת – ממילא אין היתר לרחוץ גם לרפואה כיון דמיחזי כרפואה דאין לתלות שמקרר עצמו – ולא מצאתי שהובאה שיטתו במשנ"ב והבאתי שיש אחרונים שנקטו להקל כיון שנראה כטובל לקריו והוספתי שאפילו בלא זה יש להקל כיון שמסברא נראה דהמנהג אינו אוסר רחיצה לצורך ניקוי של טיט וא"כ יש במה לתלות – ולספרדים אין לחוש לכל זה כיון שאין להם מנהג לאסור רחיצה בצונן או בחמי טבריה.
  • מג"א שאסר לבריא מאכל חולין אא"כ לרעבו ולצמאו אבל לחיזוק מזג לא וכך נקטו בנהר שלום חיי"א שו"ע הרב ובמשנ"ב – ומדברי הב"י נראה דפליג ע"ז וכן מבואר בדברי רבותינו האחרונים חמד משה והתורת שבת ובמנורה הטהורה וכן היעב"ץ במור וקציעה וכ"כ התהלה לדוד והאגלי טל כולהו ס"ל דלא כהמג"א ולכן לספרדים ודאי שנקל ואפילו לאשכנזים יש לצרף את כל הני שיטות במקום מצות פריה ורביה וכדומה.
  • מג"א שהגדיר שפשוף תשושי כח כחיזוק מזג [וגדולה מזו דן השעה"צ בסי' ש"א סק"ט לגבי ריצה ע"מ שיוכל לאכול] – ותו"ש פליג כיון שמחשיב זאת כפעולה שגרתית וגם בזה המיקל ומצרף את החולקים ע"ד המג"א לא הפסיד.
  • אליה רבה שאסר לחולה מאכל חולין לרעבו וצמאו וכן אסר רחיצת הנאה לחולה במי רפואה – ותו"ש סקמ"ח פליג ודייק כן בדעת השו"ע ולכן נאמר כי לספרדים יש מקום להקל כפשטות דברי השו"ע.
ונזכה לאהבת התורה ולומדיה, נתנאל ברבי שאול ניר
השיעורים נמסרים תמידין כסדרן בס"ד בימי שלישי וחמישי בשעה 11:45 בחדר השיעורים שבעזר"נ של ביהמ"ד 'מתמידים' ברחוב דרכי איש, ופתוחים לכל הלומדים.
תגובות: בטל' 0548-411554 מייל:gmail.com@0548411554N
לשמיעת שעורי ההלכה בקול הלשון: 073-2951256 יש להקיש 6 ואח"כ להקיש 1
לשיעורים בנושאים נוספים 073-2951256 ומיד להקיש 9
ובאתרי 'דורשי ציון וקול הלשון' תמצא את המאמר הזה ורבים כמותו לשמיעה, קריאה וצפיה.
_____________________________________________________
[1] אגב, הרמב"ם נקט שכל האיסור כאן אינו משום רפואה אלא משום צער בשבת ולפ"ז גם לבריאים אסור לשהות במי משרה ומי סדום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דיני ''מעשה בריאים'' בשבת

תגיות האתר

רוצה להינות שתוכן תורני ישירות אצלך המייל? הרשם כאן ותהיה מעודכן