רשת כוללים ללימוד כל חלקי התורה .

תוכניות יחודיות מוכחות לזכירת וקניין הש"ס

לוגו בבבבבבבבבבבבבבבבבבב

מלאכת חרישה

בשיעור זה נעסוק במלאכת חרישה בשביעית, ומצינו עסק רב בה ובתולדותיה, בשביעית ובתוספת, בקנס ובחשד.

וראשית יש לבאר כי מלאכת החרישה היא חיונית לצמיחה והיא נעשית באמצעות כלי עבודה מיוחד הנקרא 'מחרישה' הוזכר שלש פעמים בתנ"ך (שמואל א פרק יג כ' – כ"א) וירדו כל ישראל הפלשתים ללטוש איש את מחרשתו ואת אתו ואת קרדמו ואת מחרשתו: והיתה הפצירה פים למחרשות ולאתים ולשלש קלשון ולהקרדמים ולהציב הדרבן" שנרתם ע"י עול ורתמות לבהמה או לחילופין ע"י חיבורי מתכת למכונה כגון טרקטור וכוח המושך גורם שהמחרישה תפלח את האדמה "כמו פולח ובוקע בארץ" ומצינו כמה תועליות בחרישה:

שמונה מטרות בחרישה:

א.      לרפויי ארעא – ע"מ שהשרשים יוכלו לחדור בעומק.

ב.      להמית צמחים מזיקים – כך מפורש בירמיהו (פרק ד פס' ג') "כי כה אמר ה' לאיש יהודה ולירושלם נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים".

ג.       לאפשר זריעה – וכן מצינו בישעיהו (כח כ"ד – כ"ה) "הכל היום יחרוש החורש לזרע יפתח וישדד אדמתו הלוא אם שוה פניה והפיץ קצח וכמון יזרוק ושם חטה שורה ושערה נסמן וכסמת גבלתו"

ד.      לכסות זריעה.

ה.      לסתום סדקי הקרקע ע"מ להגן על השורשים מיובש, מחלות וטפילים.

ו.       לשמר את לחות הקרקע.

ז.       לאורר את האדמה ע"מ שיגיע חמצן לשרשים.

ח.     לאפשר למי ההשקיה להספג בעומק ולא לזרום למרחק.

איסור חרישה

יש לחקור חקירה גדולה, האם מלאכת חרישת השדה נאסרה מן התורה או לאו.

¡      שהרי כתב הרמב"ם בפרק א הלכה א וז"ל: מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית שנאמר ושבתה הארץ שבת לה' ונאמר בחריש ובקציר תשבות, וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, עכ"ל. ולכאורה נראה מהא דהביא את הפסוק 'ושבתה הארץ' נראה כי יש איסור תורה על כל מלאכות שבהם לא תשבות הארץ ובכללם חרישה.

¡      ובפרט מהא דהביא את הפסוק 'בחריש… תשבות' נראה כי ס"ל דחרישה נאסרה מן התורה.

¡      אך בהלכות ב – ג כתב וז"ל: אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה, ואחד הכרם ואחד שאר האילנות. וזמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה, ולמה פרטן הכתוב לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה עליהן, אבל מכין אותו מכת מרדות, עכ"ל. ומכאן מבואר כי החרישה אינה כלולה יחד עם מלאכות דאורייתא שלוקין עליהן – אלא דוקא מקומה עם מלאכות דרבנן שדינן במכת מרדות, ומכאן נראה שחרישה מדרבנן.

¡      ויותר מזה כתב בהלכה ד' וז"ל: כיצד החופר או החורש לצורך הקרקע או המסקל או המזבל וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ, וכן המבריך או המרכיב או הנוטע וכיוצא בהן מעבודת האילנות מכין אותו מכת מרדות מדבריהן, עכ"ל. הרי שבמפורש כלל הרמב"ם את החרישה עם מלאכות דרבנן מובהקות – ונראה שס"ל דחרישה דרבנן.

¡      ובהלכה י' כתב הרמב"ם וז"ל: ומפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם כמו שביארנו, עכ"ל. ומדקדוק דבריו מוכח שלא רק שאין מלקות בחרישה אלא היא מותרת מן התורה – וא"כ מוכח שחרישה דרבנן.

¡      אלא שבפרק ג' הלכה ה' כתב הרמב"ם וז"ל: היו עשרה אילנות לתוך בית סאה או יתר בין עושין בין אינם עושין חורשין כל בית סאה בשבילן, עשר נטיעות מפוזרות לתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה ודבר זה הלכה למשה מסיני, עכ"ל. וכאן לכאורה מפורש כי חרישה היא מדאורייתא דאם לא אסרתה התורה – מדוע באה הלכה למשה מסיני להתירה, אלא ע"כ שנאסרה מן התורה ובאה הלל"מ להתיר חרישת נטיעות עד ראש השנה – ומוכח כי חרישה אסורה מדאורייתא.

למעשה, נמצא כי משלשה מקומות עולה כי חרישה דאורייתא ואילו משלשה מקומות אחרים נראה כי חרישה מדרבנן.

ומצינו בזה ארבע שיטות בין חכמי ישראל יש שנקטו כי חרישה דאורייתא ויש שנקטו דהיא מדרבנן, ויש שתפסו דרך אמצעית דיש חרישה האסורה מדאורייתא ויש שאסורה מדרבנן, ויש שנקטו כי חרישה אסורה רק מהלכה למשה מסיני, ונפרט יותר:

חרישה דאורייתא

בגמרא מו"ק (ב:) הקשו על רבה ורב יוסף שטענו כי המשקה מים לזרעים הוא זורע או חורש  בזה"ל: תנן משקין בית השלחין במועד ובשביעית. בשלמא מועד משום טירחא הוא, ובמקום פסידא שרו רבנן. אלא שביעית, בין למאן דאמר משום זורע, ובין למאן דאמר משום חורש – זריעה וחרישה בשביעית מי שרי? הרי שהיה ברור לגמרא כי חרישה אסורה מן התורה ורק אביי תירץ כי כיום שביעית דרבנן ורבא ביאר כי השקיה היא רק תולדה דחורש ותולדות אסורות רק מדרבנן, וכ"כ הריטב"א וז"ל: חרישה וזריעה בשביעית מי שרי. פי' מדאורייתא ואפי' למ"ד החורש בשביעית אינו לוקה, מודה שאפי' בערב שביעית שלשים יום איכא איסור תורה או מהלכה או מקראי כדאיתא לקמן, וכ"ש בשביעית עצמה דאתי בק"ו, עכ"ל. וכ"כ המאירי (מו"ק ג.) וז"ל: אף על פי שביארנו שהחרישה אינו לוקה עליה בשביעית מ"מ איסור עשה מן התורה יש בה כדכתי' בחריש ובקציר תשבות ואף על פי שהוא נאמר בשבת בסוגיא זו פירשנוהו על השביעית ויש צדדין שהוא לוקה על החרישה והוא אם חרש לחפות זריעותיו בחרישתו ולא משום חרישה אלא משום זריעה שהחיפוי בכלל זריעה הוא כמו שביארנו בכלאים א"כ מה שאמרו באחרון של מכות כ"א ב' יש חורש תלם אחד וחייב עליו שמנה לאוין ומפרש לה שחורש בשור ובחמור מוקדשין וכלאים בכרם ושביעית ונמצא שלוקה על חרישת שביעית וכן על חרישה בכלאים וכאן כתבנו בשניהם שאינו לוקה בחרישה על כל פנים אתה צריך לפרשה במחפה את זריעותיו והוא תולדת זריעה[1], עכ"ל.

חרישה דרבנן

אך המבי"ט (ח"א סי' כ"א) נקט כי חרישה היא רק מדרבנן.

חרישה – דרבנן ודאורייתא

ויש שנקטו דרך הכרעה דהא והא איתא – יש חרישה האסורה מן התורה ויש חרישה האסורה רק מדברי חכמים ומצינו בזה שתי שיטות:

הרדב"ז (שו"ת ללשונות הרמב"ם פ"א ה"א) הקשה את דברי הרמב"ם אהדדי שהביא את הפסוק 'בחריש ובקציר תשבות' ומנגד מבואר מדבריו שחרישת שביעית אסורה רק מדרבנן, ועוד הקשה שאם כן מדוע הוצרכה הלכה למשה מסיני להתיר חרישת עשר נטיעות עד ראש השנה.

ותירץ כי שלש סוגי חרישות יש:

חרישת תיקון קרקע – שאיסורה רק מדרבנן ועליה אמר הרמב"ם שלוקין עליה 'מכת מרדות' ועוד יש חרישה לצורך גידולים ומתחלקת לשתי חרישות, חרישה לחיפוי זרעים וחרישה להשבחת אילנות – והם בעצם אינן 'חרישות' אלא 'זריעות' וכלולות באיסור המפורש 'שדך לא תזרע' – ועל זה כתבה התורה 'בחריש… תשבות' ופסוק זה בא ללמדנו כי יש איסור עשה על הזריעה [זריעה ע"י חרישה] מלבד איסור ל"ת המפורש "שדך לא תזרע"

א.      חרישה לצורך תיקון והשבחת קרקע  – ולא נאסרה מן התורה לא בשביעית ולא בתוספת שביעית – וכל תוקף איסורה הוא רק מדרבנן.

ב.      חרישת חיפוי זרעים – והיא כלולה באיסור התורה 'שדך לא תזרע' – וע"ז יש להקשות והרי בט"ל מלאכות מלאכה זו אינה שייכת לזריעה אלא לחרישה 'הזורע והחורש' והיא חרישת חיפוי [אבל עכ"ז כדבריו מצאתי במאירי שביאר היאך לוקין על חרישה בשביעית והרי ליכא לאו] ואפילו אם נאמר שהיא אב מלאכה נוסף 'כעין זורע' עדיין אין מקום לחייב כיון שבשביעית רק על הני אבות והני תולדות בלבד חייבנו ואין להרחיב את האיסור.

ג.       חרישה לגידול אילנות – שהיא בכלל זריעה כמו שהזמירה היא תולדה דזריעה שהיא לגדל האילן ולהצמיחו כן החרישה לצורך האילנות הוי בכלל זריעה שע"י חרישה זו גדל האילן כמו שע"י חרישה מגדל הזרע והוי בכלל זריעה נמצאת למד דחרישת האילנות בשביעית אסורה מן התורה – וע"ז יש להקשות שבפשטות נראה כי החרישה הנ"ל היא 'תולדה דזריעה' ומפורשות נקטו בגמרא מו"ק ב: שתולדות דזריעה כגון משקה ומנכש אינן מדאורייתא אלא רק מדרבנן.

וכדברי הרדב"ז מצאתי בדברי בן דורו מהר"י קורקוס (פ"א ה"ד) וז"ל:

ביאור דברי רבינו דשני מיני חרישות הם החורש לצורך האילנות כדי שיגדלו וכאשר יתבאר זו היא החרישה שאסורה מן התורה כאשר נתבאר אבל החרישה שאינה לצורך האילנות אלא לצורך הקרקע פי' שלא יפסד ויתקלקל הקרקע אינה אסורה מן התורה והרי היא כחופר בעלמא או מסקל שאינם אסורות מן התורה וזהו שכתב החורש לצורך הקרקע וכו' נראה שיש שם חרישה אחרת שאינה לצורך הקרקע שהיא אסורה מן התורה והיא אשר בא עליה הלכה למשה מסיני דעשר נטיעות, עכ"ל.

אבל במרכבת המשנה (פ"א ה"ו) כתב וז"ל: והכלל דבפרקין ה"א דהחרישה עשה דבר תורה ואם עבר וחרש בשביעית לצורך זריעה עובר בעשה אבל אינו לוקה אלא על הזריעה שהיא בלא תעשה והחורש בשביעית לצורך זריעה במוצאי שביעית אינו עובר בעשה אלא דאסור מיהת מדברי סופרים, עכ"ל.

חרישה – הלכה למשה מסיני

ויש שנקטו כי חרישת שביעית אסורה רק מהלכה למשה מסיני וצד זה הובא בריטב"א (מו"ק ב:) וז"ל: חרישה וזריעה בשביעית מי שרי. פי' מדאורייתא ואפי' למ"ד החורש בשביעית אינו לוקה, מודה שאפי' בערב שביעית שלשים יום איכא איסור תורה או מהלכה או מקראי כדאיתא לקמן, וכ"ש בשביעית עצמה דאתי בק"ו, עכ"ל. וכ"כ בד"א פ"א סק"ו בשם החזו"א סי' יז סק"א – ולכאורה יש לתמוה דהא לא מצינו בשום מקום שבאה הלכה למשה לאסור חרישה אלא רק באה להתיר, ועוד יש להבין דבשלמא בדאורייתא מצינו חילוק בין אבות לתולדות דהא בצירה בכלל קצירה, וזמירה בכלל זריעה אך מהיכי תיתי לחלק בהללמ"ס בין אב לתולדה, ומצינו שבתוספת שביעית הורה הרמב"ם בפרק ג ה"ט וז"ל: אף בזמן המקדש מותר לסקל ולזבל השדות ולעדור המקשאות והמדלעות ובית השלחין עד ר"ה, ומזבלין ומפרקין ומאבקין ומעשנין ומקרסמין ומזרדין ומפסלין ומזהמין את הנטיעות וכורכין וקוטמין אותן, ועושין להם בתים ומשקין אותם, וסכין את הפגין, ומנקבין אותן, כל עבודות אלו מותרות בערב שביעית עד ר"ה של שביעית ואפילו בזמן המקדש, עכ"ל. ובשלמא שאר תולדות הותרו שהרי הלכה למשה מסיני שאסרה בתוספת שביעית אסרה דומיא דאורייתא אך היאך התרת תולדות חרישה אם כל איסור חרישה נתחדש מהלכה למשה מסיני.

הקדמה – מחלוקת ר"ע ור"י

ולמעשה נמצא כי נראה מאד דחרישה אסורה מדאורייתא אך לא ברור היכן נכתב דין זה בתורה ותוך כדי הלימוד[2] עלה בדעתי ביאור נפלא וחובה להקדים לו איזו הקדמה, נחלקו התנאים בדין איסור חרישת ערב שביעית אם היא מן התורה או מהלכה למשה מסיני רבי עקיבא ס"ל שהאיסור הוא מן התורה ולמד זאת מהפסוק "בחריש ובקציר תשבות" שלא ייתכן לפרשו על שבת בראשית או על שמיטה ולכן חידש כי הביאור בפסוק הוא על איסור חרישה בדבר שקצירו אסור, ועל איסור קצירה של דבר שחרישו אסור וז"ל הירושלמי שביעית פ"א ה"א: כתיב (שמות כג יב) "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות וכתיב בחריש ובקציר תשבות" מה אנן קיימין אם לענין שבת בראשית והלא כבר נאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ואם לענין שבתות שנים והלא כבר נאמר שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך אלא אם אינו ענין לשבת בראשית ולא לענין שבתות השנים תניהו ענין באיסור שני פרקים הראשונים בחריש ובקציר תשבות בחריש שקצירו אסור ואיזה זה זה חריש של ערב שביעית שהוא נכנס לשביעית ובקציר שחרישו אסור ואיזה זה זה קציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית, ע"כ.

ברור אם כן שלפי רבי עקיבא חרישה בערב שביעית היא דאורייתא, וכל שכן חרישת שביעית.

ומפורשות הגדיר רבי עקיבא את החריש בשביעית כאיסור – שאסר לקצור בשמינית יבול שביעית משום 'שחרישו אסור'.

אך אליבא דרבי ישמעאל אין ללמוד איסור חרישה בתוספת שביעית מהאי פסוקא אלא למדנו מכאן דין לגבי היתר קצירת העומר בשבת 'מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר' ולכאורה נראה שנחלקו התנאים בתרתי:

א.      האם חרישת תוספת שביעית דאורייתא – כך סובר ר"ע, או הלכה למשה מסיני – כך סובר ר"י.

ב.      האם חרישת שביעית היא אסורה מן התורה – כך סובר רבי עקיבא, או מותרת – כך סובר רבי ישמעאל.

אבל באמת קשה לומר כן, משום שאם תאמר שר"י ס"ל שחרישה מותרת בשביעית – היאך תאסור לחרוש בערב שביעית מן התורה ותתיר בשביעית עצמה והרי זה 'יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא' שהרי רק ארבע מלאכות נאסרו בשביעית[3].

ועוד יותר יקשה על הרמב"ם שמבואר בדבריו כי חרישת שביעית היא רק מדרבנן ומנגד מפורשות הורה כי אתיא הלכה למשה מסיני למישרא חרישת עשר נטיעות בשביעית,  

וביותר יוקשה שהרמב"ם בפתיחת הלכות שביעית הביא את הפסוק "בחריש ובקציר תשבות" וזאת למרות שבהלכות תמידין ומוספים התיר את קצירת העומר בשבת – והרי היתר זה מבוסס על דרשת בחריש ובקציר תשבות לענין שבת וא"כ מה ענין פסוק זה להלכות שביעית, וכבר תמהו בזה הגרעק"א במשניות אות י"ב ואף במנ"ח מצוה שכ"ו הקשה בזה"ל: וצ"ע ד' הר"מ דפוסק כר"י א"כ הפסוק בחריש מיירי בשבת וכ"כ הר"מ התו"מ דקצירת עומר ד"ש וכר"י והיאך כתב כאן רפ"א דמצוה לשבות בשנת השמטה ומביא פסוק זה דבחריש. ובאמת לר"י לא מיירי הפסוק זה משמטה רק משבת וע' בטעם המלך מ"ש בזה, עכ"ל.

חידוש מחודש בדין חרישה

ורציתי להציע בפני הלומדים חידוש כי באמת ברור ופשוט לתלמוד כי אם הייתי יכול להעמיד את האי פסוקא בשביעית או בשבת וללמוד ממנו דין פשוט 'יש לשבות מחרישה וקצירה בשבת' היה בעדיפות ראשונה אך הגמרא דחתה אפשרות זו משום שלגבי שבת לא צריכא שכללה את כל המלאכות 'לא תעשה כל מלאכה' וקצירה וחרישה בכלל. ומאידך לגבי שביעית אין צורך בהאי פסוקא משום שכבר חידשה התורה כי רק ארבע מלאכות נאסרו בלאו והם זריעה זמירה קצירה בצירה, וממילא גם העשה של 'ושבתה הארץ' מוגבל רק לארבע מלאכות אלו, וא"כ לא ייתכן שהתורה תכתוב פסוק 'מיותר' לדין עשה בקצירה שהרי כבר נלמד מצירוף הפסוקים "את ספיח קצירך לא תקצור" "ושבתה הארץ" אלא שלפי זה יוצא שעדיין בפסוק "בחריש ובקציר תשבות" יש חידוש גדול – שמלאכת 'חרישה' בשביעית נאסרה בעשה מדאורייתא, וההכרח ללמוד את הפסוק לגבי שבת נובע רק מייתור המילה 'ובקציר' ולכן נדרש הפסוק לגבי שבת 'מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר' אך באמת הדרשה לגבי איסור עשה בחרישת שביעית נותרה על כנה, וא"כ הכל בא על מקומו בשלום:

א.      רבי ישמעאל ס"ל כי יש איסור עשה בחרישת שביעית וזאת מהדרשה הפשוטה בפסוק 'בחריש… תשבות'.

ב.      כך גם סובר הרמב"ם ולכן הביא בפ"א ה"א את האי פסוקא – ואין זה סותר למה שנקט בדרשת הפסוק כרבי ישמעאל לגבי קציר העומר בשבת.

ג.       פסוק 'ושבתה הארץ' באמת אינו מלמד שיש איסור עשה בכל המלאכות משום שאחר שהגבלנו את הלאוים רק לארבע מלאכות – ממילא העשה של 'ושבתה הארץ' בא ללמדנו אך ורק שיש איסור עשה בארבע מלאכות – אבל אינו עשה כללי.

ד.      מאחר שהרמב"ם נקט כי אין איסור לאו אלא רק איסור עשה בחרישה – ממילא יתבארו דברי הרמב"ם (פ"א ה"ב) וז"ל: אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה, ואחד הכרם ואחד שאר האילנות. ובהלכה ד כתב וז"ל: כיצד החופר או החורש לצורך הקרקע או המסקל או המזבל וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ, וכן המבריך או המרכיב או הנוטע וכיוצא בהן מעבודת האילנות מכין אותו מכת מרדות מדבריהן, עכ"ל. ובא למימר דאין מלקות על החרישה אבל יש מכת מרדות מדבריהם – שהחמירו חכמים בהאי עשה וציוו שהעובר על העשה ילקה מדבריהם.

ואין לתמוה מפני מה לא מנה הרמב"ם שני עשין – משום דעשה דושבתה מיירי רק על ד' מלאכות, ואילו העשה של בחריש תשבות מיירי רק על מלאכת חרישה וא"כ יש לנו איסור עשה אחד על ארבע מלאכות ועוד אחד אחר על מלאכת חרישה ולעולם לא יעבור אדם על שני עשין במלאכה אחת.

ושמחתי כהולך בחליל כשמצאתי ראיה לדברי בדברי מהר"י קורקוס (פ"א ה"א) וז"ל: ואפשר עוד דכ"ע מודו דמלת חריש לצורך חרישה בשביעית גופה הוא דאתא וכן כתבו בתוספות דלא מייתר לרבי עקיבא אלא מלת בקציר דאלו מלת בחריש אצטריך למיסר חרישה בשביעית מדאורייתא אלא דסבר ר' עקיבא כיון דבקציר אתא לתוספת בחריש נמי לתוספת ולפי זה אפשר דגם ר' ישמעאל מודה דבחריש לאסור חרישה דבשביעית הוא דאתא דבהא לא פליג כאשר כתבתי וייתורא דבקציר לחוד הוא דדריש ר' ישמעאל לקצירת העומר שדוחה שבת דכיון דקציר מייתר סמכינן לה לחריש כדדריש מה חריש רשות וכו', עכ"ל. וזכינו וכיונו לדעתו הגדולה.

יישוב כל הוראות הרמב"ם:

¡      כתב הרמב"ם בפרק א הלכה א וז"ל: מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית שנאמר ושבתה הארץ שבת לה' ונאמר בחריש ובקציר תשבות, וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, עכ"ל. כאן הפסוק מלמד כי יש איסור עשה מוגבל רק לארבעת המלאכות זריעה זמירה קצירה בצירה, וחרישה אינו בכלל האי עשה.

¡      והא דהביא את הפסוק 'בחריש… תשבות' בא ללמדנו דחרישה נאסרה מן התורה לכל הדיעות ולכן כתבה התורה את איסור חרישה – אבל יש בו רק עשה.

¡      ובהלכות ב – ג כתב וז"ל: אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה, ואחד הכרם ואחד שאר האילנות. וזמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה, ולמה פרטן הכתוב לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה עליהן, אבל מכין אותו מכת מרדות, עכ"ל. ומכאן מבואר כי החרישה אינה כלולה יחד עם מלאכות דאורייתא שלוקין עליהן – אלא דוקא מקומה עם מלאכות דרבנן שדינן במכת מרדות, חרישה דאורייתא אך כיון שיש בה רק עשה ולא לאו – אין לוקין עליה אך עכ"ז דלא ליזלזלו בה התקינו שהחורש בשביעית ילקה מכת מרדות.

¡      וזה הביאור במה שכתב בהלכה ד' וז"ל: כיצד החופר או החורש לצורך הקרקע או המסקל או המזבל וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ, וכן המבריך או המרכיב או הנוטע וכיוצא בהן מעבודת האילנות מכין אותו מכת מרדות מדבריהן, עכ"ל. שאף שהחורש דאורייתא בעשה ללא לאו – עכ"ז יש בו מכת מרדות.

¡      אך מה שכתב הרמב"ם בהלכה י' וז"ל: ומפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם כמו שביארנו, עכ"ל. כבר ביאר בביה"ל שם דאתי לאפוקי אך ורק מהני מלאכות שמנה רמב"ם בהלכה ח' –  ט' וז"ל: משקין בית השלחין בשביעית והיא שדה הזריעה שצמאה ביותר, וכן שדה האילנות אם היו מרוחקין זה מזה יתר מעשר לבית סאה מושכין את המים מאילן לאילן, אבל לא ישקו את כל השדה, ואם היו מקורבין זה לזה עשר לבית סאה משקין כל השדה בשבילן, וכן עפר הלבן מרביצין אותו במים בשביעית בשביל האילנות שלא יפסדו. ועושין עוגיות לגפנים, ועושין את אמת המים כתחלה וממלאין את הנקעים מים, עכ"ל.

¡      ועתה ברור ומובן מאי דתנא הרמב"ם בפרק ג' הלכה ה' וז"ל: היו עשרה אילנות לתוך בית סאה או יתר בין עושין בין אינם עושין חורשין כל בית סאה בשבילן, עשר נטיעות מפוזרות לתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה ודבר זה הלכה למשה מסיני, עכ"ל. וכאן לכאורה מפורש כי חרישה היא מדאורייתא דאם לא אסרתה התורה – מדוע באה הלכה למשה מסיני להתירה, אלא ע"כ שנאסרה מן התורה ובאה הלל"מ להתיר חרישת נטיעות עד ראש השנה – ומוכח כי חרישה אסורה מדאורייתא.

ונזכה לאהבת התורה ולומדיה, נתנאל ברבי שאול ניר

השיעורים נמסרים תמידין כסדרן בס"ד בימי שלישי וחמישי בשעה 11:45 בחדר השיעורים שבעזר"נ של ביהמ"ד 'מתמידים' ברחוב דרכי איש, ופתוחים לכל הלומדים.

תגובות: בטל' 0548-411554 מייל:gmail.com@0548411554N

לשמיעת שעורי ההלכה בקול הלשון: 073-2951256 יש להקיש 6 ואח"כ להקיש 1

לשיעורים בנושאים נוספים 073-2951256 ומיד להקיש 9

לשמיעת השיעור

רוצה להינות שתוכן תורני ישירות אצלך המייל? הרשם כאן ותהיה מעודכן