תוכניות יחודיות מוכחות לזכירת וקניין הש"ס

מהדרין וחיוב בנר חנוכה

נמסר בס"ד בהיכל כולל 'דורשי ציון' בפני רבני 'חבורת ההלכה' ביום חמישי כ"א בכסליו תשפ"ב
בשיעור זה נחקור חקירה גדולה – האם ההידור הוא חלק בלתי נפרד מן המצוה או שמדובר בשני ענינים שונים.
ונפק"מ באדם הרוצה להדר ולהדליק בברכה חוץ מהנר שמדליק בעל הבית ומצינו הידור כזה בבני אשכנז הנוהגים להדליק כל בני הבית – דאם ההידור הוא חלק מן המצוה ויצא כבר יד"ח המצוה ע"י בעה"ב ממילא אין לו רשות יותר להדליק שהרי יצא בהדלקת החיוב ע"י בעה"ב וההידור כלול בתוכה ואם ההידור הוא חלק נוסף הרוכב ע"ג עיקר המצוה – ממילא אפשר לצאת בהדלקת בעל הבית אבל יכול להוסיף הידורים בהא דמדליק איהו בברכה.
ונקדים כי יש חלוקה בקדושת והגדרת נרות החנוכה ולכאורה מצינו חמשה סוגי נרות:
  • 'נר עיקר' – הוא הנר שבו יוצאים כל בני הבית מעיקר דינא דגמרא שהורתה 'מצות חנוכה נר איש וביתו' – והוא הנר הראשון שמדליק בעל הבית.
  • 'נר הידור' – הוא נר שבעה"ב מוסיף על החיוב ע"מ להדר את הידור מוסיף והולך.
  • 'נר הידור' – הם הנרות שמדליקים כל בני הבית אחרי הדלקת בעל הבית.
  • 'נר קצת הידור' – הוא הנר שאם כבתה נרו והדליק שוב יש בזה מעט הידור.
  • 'נר חול' – הוא נר השמש שבו מדליק את נרות המצוה ומעמידו בסמיכות אליהם ע"מ למנוע שימוש לאורה.
הדלקה מנר לנר
ומצינו לפמ"ג ורע"א שנקטו כצד הראשון שההידור הוא חלק בלתי נפרד מעצם המצוה וע"מ לקיים בעצמו הידור של 'מהדרין מן המהדרין' בעצמי עלי להתנער מעיקר החיוב שביצע בעה"ב.
וכתב רבי עקיבא איגר (שו"ת מהדורא תניינא סימן יג) וז"ל: ע"ד שאלתו במי שהדליק נר חנוכה בליל ח' ושכח לברך על הדלקתה ורק קודם שהדליק כולן, נזכר דעדיין לא בירך אם יש לו לברך או לא, תשובה: לענין ברכת להדליק, לכאורה כבר גמר מצותה מיד כשהדליק נר אחד, דמה שמוסיף הנרות רק מחמת הידור מצוה דלא שייך לברך עליו, ואין להביא ראיה דשייך לברך על ההידור דאנן מברכין כל ב"ב, אף דמדינא נר איש וביתו ואינך בכלל המהדרים, זה אינו, דשאני התם כיון דרצונו להיות מהמהדרים כוונתו שלא לצאת בשל זה המדליק, וממילא מחויב מדינא. וכמ"ש המג"א (סי' תרע"ז סק"ט) ומה"ט קשה לי במ"ש הרמ"א (סי' תרע"ד) ונהגו בנרות חנוכה שלא להדליק אפילו מנר לנר, ובמג"א שם דבנר א' סגי לכל בני בית, והא מ"מ כיון דאין רצונו לצאת בהדלקתו של זה המה מחוייבים מדינא בהדלקה והוי נר חנוכה ממש וצע"ג. אבל לענין מספר הנרות, מיד שהדליק נר אחד יצא ידי המצוה, וההוספה רק מכלל מהדרין י"ל דלא שייך לברך עליו, עכ"ל.
ונרחיב הביאור, בשו"ע סי' תרעד סעיף א וז"ל: מדליקין נר חנוכה מנר חנוכה, ודוקא להדליק מזה לזה בלא אמצעי, אבל להדליק מזה לזה על ידי נר של חול, אסור; ויש מתירים גם בזה, אא"כ הוא בענין שיש לחוש שיכבה הנר של חול קודם שידליק נר אחר של חנוכה, עכ"ל. הרי שהתיר השו"ע להדליק נר חנוכה מנר חנוכה אחר ולא חילק במעלת הנרות ולכן אפילו מי שהדליק נר הראשון ויצא בו יד"ח יכול מעתה להדליק עמו את שאר נרות ההידור דכולהו חשיבי 'מצות חנוכה' אבל הרמ"א פליג ע"ז וז"ל: הגה: ונהגו להחמיר בנרות חנוכה שלא להדליק אפילו מנר לנר, דעיקר מצותו אינו אלא נר אחד והשאר אינו למצוה כ"כ ולכן אין להדליק זה מזה (הג"מ ומרדכי), עכ"ל. הרי שהרמ"א חילק בין נר החיוב לנרות ההידור ואסר להדליק מחיוב על הידור ולכאורה היה מקום לומר שרק מי שהדליק את נר החיוב ורוצה להדליק מהן נרות הידור אסר עליו הרמ"א אך אם בעה"ב הדליק נר חיוב ובא בן הבית להדליק בפנ"ע לכאורה יהיה מקום לומר כי אולי נתיר לו וע"ז בא המג"א בסק"א וחידש וז"ל: דעיקר מצותו כו'. כלומר דבנר א' סגי לכל בני הבית, עכ"ל. ורצונו לומר כי לבד מהנר הראשון שהדליק בעה"ב – כל הנרות הבאים – שלו ושל בני ביתו כולהו 'נרות הידור' חשיבי ואסור להדליקן מהנר הראשון שבו מתקיימת עיקר המצוה.
ובפמ"ג א"א סק"א הוסיף כי פשיטא ששני בעלי בתים המדליקין בפתח אחד יכולים להדליק 'נר חיוב' מנר שיוצא בו שכינו יד"ח.
וע"ז תמה הגרעק"א כיון שלשיטתו בני הבית מדליקים משום שאינם חפצים לצאת בהדלקת בעל הבית וממילא הנר הראשון של כל אחד ואחד מהם הרי הוא 'נר חיוב' שבו יוצאים ידי חובתן ומדוע לא ידליקו אחד מהשני[1].
ונמצאו לפנינו ארבע דרגות:
  • הדלקת נר הידור של בעה"ב מנר העיקר שלו – לשו"ע מותר ולרמ"א אסור.
  • הדלקת נר ראשון של בני הבית מנר חיוב של בעה"ב – מחלוקת הגרעק"א שמתיר [מחשיב זאת כנר עיקר] והמג"א אוסר [מחשיב זאת כנר הידור].
  • נר הידור מנר הידור – לכ"ע שרי.
  • נר עיקר של בעה"ב מנר עיקר של שכנו בעה"ב – לכ"ע מותר.
ומבין שיטי הדברים עולה ומתבהרת שיטתם של האחרונים שלפ"ד השו"ע ברור ופשוט שאין להפריד בין העיקר להידור ולכן הורה שרק בעל הבית מדליק ואחרים לא ידליקו שהרי יוצאים הם בהדלקתו ואין להם כח להפריד בין 'עיקר החיוב' להידור ולכן אינם יכולים להדליק 'הדלקת הידור' בברכה, אבל במנהג בני אשכנז שבני הבית מדליקין בברכה אחר הדלקת בעה"ב יש לחקור מהיכן מנהגם, וביאר הגרעק"א כי כיון שרצונם שלא לצאת בהדלקת בעה"ב ממילא אין צורך להפריד את ההידור מעיקר החיוב אלא פשוט 'עוקרים' את העיקר שבידי בעה"ב ויוצרים 'עיקר חדש' וז"א שבני הבית מכוונים שלא לצאת יד"ח בהדלקת בעל הבית וממילא חל עלייהו חיוב הדלקה חדש – וחידש הגרעק"א שממילא מתחדשת עוד נפק"מ בהדלקת נר מנר שלפי מהלך זה יהיה היתר לבני הבית להדליק את נר העיקר דילהו מנר העיקר של בעל הבית כיון שלכולהו איכא חיוב ונרם הוא נר עיקר.
אבל מדברי המג"א עולה כי בני הבית מדליקים בברכה ועכ"ז נר דידהו כנר הידור חשיב ואסור להדליקו מנר העיקר של בעה"ב ונראה לבאר ביסוד סברתו כי התיר לבני הבית להדליק בברכה כיון שהוא סובר דיש אפשרות להפריד בין עיקר החיוב שנתחייבו בני הבית בהדלקת בעה"ב לבין ההידור שרצונם להוסיף בהדלקות הידור בעצמם וע"ז נתקנה ברכה – והרי זה ממש כהצד השני דחקירה דידן.
פלוגתת הראשונים – הדלקת אשתו
שיטת מהרי"ל
ומצאתי שכבר קדמו בפלוגתא זו הראשונים כמלאכים בשו"ת מהרי"ל[2] (סימן קמה) נקט כצד הראשון שבחקירה וממש כסברת הגרעק"א והפמ"ג וז"ל מהרי"ל: שאלה: ועל נר חנוכה היכא דמדליקין עליו בגו ביתא בודאי, אם צריך להשתתף אעפ"כ מפני חשדא בני הבית או אם די כשיודיע להם. ואם גם הוא מדליק ומכניס עצמו לחיוב אם מברך עליו, שהרי לא גרע מן המהדרין שהרי חזינן דמברכין, או אם נאמר שאינן בכלל המהדרי' שהרי פטור אפילו לדידן שעושין כמהדרין, גם מדלא עבד רבי זירא המצוה עצמה וסמך על ביתו. גם תימא אשר שמעתי מגדולים וההמון נוהגין בו לברך נס קודם זמן ואחר כך מתנה הנרות הללו כו', ובכמה מקומות ראיתי ממסכת סופרים הנוסח אינו כן, שאומר שמברך להדליק ומתנה ואומר הנרות כו' ואחר כך נס. וכן העתיקו הגדול בחיבור הגהות בספר רמב"ם ועל הברכה אין לתמוה על המנהג כי הוא לפי הגמרא דידן אך לפי התוספות יש לתמוה למה משנה.
תשובה: נר חנוכה נהוג בכל דוכתי' שכל אורחים ובחורים מדליקין אף על גב דמדליקין על כל אחד ואחד בביתו ושמא בימי ר' זירא דלא היו מדליקין אלא על פתחי חצירות והבתים אין לחוש, אבל השתא דהיכירא לבני הבית מי מפיס להכיר אם הוא נשאוי או לא, ולהאי דנהוג האידנא להדליק נר כל אחד ואחד, ודלא כמו שפסק ר"י דיותר הידור בנר איש וביתו ולהוסיף א"כ אתו למחשדיה ומשום ברכה לבטלה אין כאן כיון דאין רוצה לצאת בשל אשתו ממילא חל חיובא עליה ומר' זירא אין ראיה דהא קמן הוא משתתף מעיקרא והאידנא רובא דעלמא אין משתתפין. וטעמא נראה דשייך חשדא אפי' לדידן דלא נתן דבריהם לשיעורין.
ומה שמאחרים הנרות הללו אחר כל הברכות, נ"ל משום דאין להדליק עד שיגמור כל הג' ברכות הכא כמו שעושין בקריאת מגילה ונטילת לולב דכולהו בעינן עובר לעשייתן ומסכת סופרים איכא למימר דסבירא כמ"ד בירושלמי בשעת עשייתן. ואנו אין לנו אלא תלמוד דידן דעיקר. וכ"ש דאין מנהג פשוט לאמרה, והיאך נפסיק בטפל לבין העיקר.
הראת לדעת כי מהרי"ל ס"ל בתרתי כהא דאין מציאות ועמידה להידור בפני עצמו:
  • בהא דהורה למי שרוצה להדליק להתכוין שאינו רוצה את עיקר הדלקת הבית.
  • בהא שהורה שלא להפסיק בין נר העיקר לנרות ההידור באמירת הנרות הללו מוכח כי אין ההידור עומד בפ"ע אלא ההידור הוא גופו חלק בלתי נפרד מן המצוה.
שיטת תרומת הדשן
אבל בתה"ד (סימן קא) מצינו כצד השני של החקירה וכפי שביארנו בדברי המג"א וז"ל תרומת הדשן:
שאלה: אכסנאי שהוא נשוי רשאי הוא להדליק בברכה חוץ לביתו או לאו?
תשובה: יראה דצריך לדקדק בדבר. אחד מהגדולים הורה ונהג דרשאי להדליק בברכה. ואמר אף על גב דאמרינן בגמרא דכיון דנסיבנא אמינא השתא ודאי לא צריכנא, היינו דלא מחייב, אבל אי בעי מצי להדליק, ולא הוי ברכה לבטלה, דהוי נמי בכלל המהדרין. ועוד איכא למיחש דילמא מישתלי אינשי ביתיה ולא מידלק עילויה. ואמר שכן אירע לו פעם אחת, דאיהו לא מדלק משום דהוה סומך עלה, ואיהי נמי לא מדלקה משום דסבורה היתה דהוא ידליק עליה במקום שהוא. ונחלק עליו אחד מהגדולים תלמידו, ואמר דהואיל ולא צריך ופטור מן הדבר א"כ היה נקרא הדיוט אם יעשה. וכ"ש דהוי ברכה לבטלה, כיון דלא אשכחן מהדרין זה בתלמוד, ע"כ דבריהם, וכו'… אמנם מטעם מהדרין אפשר ויתכן שפיר דמי להדליק בברכה כה"ג, דכי היכא דיש הידור בנר לכל אחד ואחד בבית אחד, ה"נ יש הידור בנר לאיש ונר לאשתו בשני מקומות. והתנא לא פסיקא ליה למיתני הך מהדרין, דלא שכיחא כולי האי. וכיון דאשכחן בתלמוד מהדרין, ומהדרין מן המהדרין, אין זה כמוסיף על התלמוד שהוא גורע, עכ"ל.
הראת לדעת מדברי תה"ד כי אף שהבעל יוצא מדינא בהדלקת אשתו שיש בה שתי מעלות הראשונה שמדליקה בביתר והשנית שהיא כגופו, ועכ"ז התיר לבעל להדליק בברכה במקום שנמצא בו מטעם 'תוספת הידור' ומבואר מדבריו כי ההידור אינו חלק אחיד עם העיקר אלא זה לעצמו וזה לעצמו ואפשר להתחייב בהדלקת אשתו אך מנגד להדליק בעצמו 'הדלקת הידור' בברכה.
ולסיכום: חקרנו חקירה, האם ההידור והעיקר הם 'חלק אחד' ואין להפריד ביניהם או שמא יש בכן שני מרכיבים שאפשר להפרידם ומצינו בזה כמה נפק"מ:
  • הדלקת אשתו – בעל הנמצא במקום מרוחק ואשתו מדליקה עליו בביתו האם יכול להדליק בברכה – מהרי"ל הפמ"ג והגרעק"א נקטו כי יכול לברך בתנאי שמכוין שלא לצאת בהדלקת אשתו ואילו התה"ד [וכך נראית לכאורה שיטת המג"א] ס"ל דאף שיוצא בהדלקת אשתו עכ"ז נתיר לו לברך מדין מהדרין – ומוכח שס"ל דהעיקר והידור תרי עניני חשיבי.
  • כוונה שלא לצאת – ואגב נמצא בזה נפק"מ לדינא בבן בית שבעה"ב הדליק ובן הבית לא כיון שלא לצאת – מעתה לפ"ד המהרי"ל ייאסר עליו להדליק בברכה ואילו לפ"ד תה"ד נתיר לו.
  • הנרות הללו – ובדברי מהרי"ל יש מקום לקשור בין פלוגתא זו למחלוקת במיקום אמירת 'הנרות הללו' שלדברי מהרי"ל [הסובר שההידור והעיקר חד הם] אין לומר הנרות הללו בין הכרת להדליק לבין ברכת שעשה נסים אלא אך ורק אחר שלשת הברכות, ובהא דהורה מהרי"ל שלא להפסיק נראה שאינו מוסכם שהביא המשנ"ב בסי' תרע"ו סק"ח פלוגתא [ונראה דבהא תליא מילתא והפמ"ג לשיטתו!]
  • אחד מדליק ושני ממשיך – ואם בהפסקה עסקינן י"ל דמצינו דין הפסקה גם לגבי התחיל להדליק נר ראשון ורוצה לתת לחבירו להדליק תרע"א ס"ז לגבי הדלקה בבית הכנסת פלוגתת הלבוש למול מג"א [בשם מהרש"ל!].
  • הדלקה מנר לנר – והגרעק"א קישר פלוגתא זו לדין הדלקה מנר לנר דהיינו הדלקת הנר הראשון של בני הבית מנר העיקר של בעל הבית – שאם נאמר שהעיקר וההידור יחדיו ממילא בני הבית מוכרחים לכוין שלא לצאת בהדלקת בעה"ב ואז הדלקתן אינה הדלקת מהדרין אלא הדלקת חיוב ונתיר להם להדליק את נרותיהם מנר בעה"ב, אבל לפי צד השני שבו הלך תה"ד [וכך נראית שיטת המג"א] י"ל שבני הבית מדליקים בברכה רק מדין 'מהדרין' וממילר כל נרותיהם נחשבים נרות הידור ונאסור עליהם להדליק מנרו של בעה"ב.
  • שכח לברך – וכל זאת ייסד הגרעק"א ע"מ להשיב על השאלה מה יהיה דינו של מי ששכח לברך 'להדליק נר חנוכה' וקדם והדליק את נר העיקר – האם יוכל לברך לפני תום הדלקת נרות ההידור ותלה זאת בחקירה הנ"ל שאם ההידור חשוב לברך עליו בפ"ע – הרי שגם עתה נתיר לברך על נרות ההידור 'להדליק נר חנוכה' ואפילו שכבר הדליק את נר העיקר ויצא בו יד"ח, אך אם ההידור אינו חשוב לברך עליו בפ"ע וההיתר לבני הבית לברך על הדלקתם הוא אך ורק משום שהפקיעו את עצמם מהדלקת בעה"ב ממילא אין היתר לברך על נרות ההידור את ברכת 'להדליק נ"ח'.
  • ברכה על נרות הידור – ובעיקר דין ברכה על נרות הידור ומצאתי שנחלקו בזה רבותינו האחרונים [פר"ח וא"ר] בברכה על נרות הידור כתב בבית יוסף (סי' תרעב) וז"ל: וכתוב בארחות חיים (הל' חנוכה אות י) מי שלא הדליק בליל שלישי אלא שתי נרות או בליל רביעי אלא שלשה זה היה מעשה בלוני"ל והחמירו שידליק מה שחסר להדליק ואין צריך לברך פעם אחרת כי הברכה שעשה בתחלה על חיוב כל הנרות עשאה, עכ"ל.
וכתב הפר"ח (תרע"ב סוסק"ב) וז"ל: נשאלתי על מי שהיה עומד בליל שביעי והיה לו להדליק ז', וכסבור שהוא ליל ששי והדליק ו', ואח"כ נודע לו שהוא ליל שביעי וצריך להדליק נר אחר, אי בעי לברוכי או לא. והשבתי, דכיון דמצות חנוכה נר לאיש וביתו, ואינך דמדליק הוו משום הידור לא בעי לברוכי. ועוד שהרי כתב בב"י [עמוד תרכד ד"ה וכתוב] בשם ארחות חיים [הלכות חנוכה סימן י] מי שלא הדליק בליל שלישי אלא ב' נרות, זה היה מעשה בלוני"ל והסכימו שידליק מה שחסר להדליק, ואין צריך לברך פעם אחרת. ואפילו לדעת תרומת הדשן [סימן קא] שכתב, דאכסנאי נמי אם רצה להדליק בברכה משום הידור שפיר דמי, מודה הכא. וכל שכן שאין דבריו מחוורים, וכמו שכתבתי בסימן תרע"ז, עכ"ל. הרי שלמד הפר"ח מדין הב"י שהורה למי שידע שהיום רביעי וטעה במעשה והדליק רק שלשה נרות להדליק ללא ברכה – גם לגבי אדם שטעה בידיעה וסבר כי היום נר שישי והדליק ששה נרות [וכאן הטעות במעשה מקורה בטעות בידיעה] שגם כאן ידליק את הנר השביעי בלא ברכה.
ורבי עקיבא איגר (שו"ת מהדורא תניינא סימן יג) טען כי הראיה מדברי הב"י היא להיפך דהא הב"י הורה שאין לברך כיון שהברכה שבירך חלה על כל הנרות והרי היה בדעתו להדליק ארבעה והדליק שלשה וא"כ הטעות היתה במעשה ולא בידיעה וא"כ כוונת הברכה היתה אמורה לחול על ארבעה נרות וממילא כאשר ידליק את הנר הרביעי א"צ לברך כי נתכוין עליו בשעת ההדלקה אך במקרה של הפר"ח היתה בעיה בידיעה שהיא גרמה לחסרון במעשה וא"כ המדליק לא כיון לפטור בברכתו את הנר השביעי, וז"ל של הגרעק"א: ובאמת כפי הראיה ב' מהב"י, ראיה לסתור סברתו הראשונה, דממה דנקט הטעם דדעתו היה בשעת הברכה על כל הנרות שצריך להדליק, משמע דבלא"ה היה צריך לברך משום הידור, והאלי' רבה (סס"י הנ"ל) כתב לדייק מהב"י אם אין דעתו לכך דסבר שלא יהיה לו יותר ואח"כ נזדמן לו צריך לברך עיין שם: מ"מ חזינן דהפר"ח נקט לסברא פשוטה משום הידור לא שייך לברך, א"כ הדבר במחלוקת שנוייה, דדעת הפר"ח דאין לברך, ודעת הא"ר דבעי ברוכי, עכ"ל.
  • ברכת ראיה – ולפ"ז נראה דה"ה ברכת ראיה על נרות הידור תליא בפלוגתא זו שהורה השו"ע למי שאינו מדליק ולא עתיד להדליק וגם אין מדליקין עליו שכאשר רואה נר חנוכה עליו לברך שעשה נסים ושהחיינו – ויש לחקור האם כאשר רואה את נרות ההידור עליו לברך ולפי הצד הראשון אין לברך כיון שאין מציאות ועמידה לנרות ההידור בפני עצמם ואינם מזקיקים ברכה אבל לפי הצד השני צריך לברך על ראייתם.
שיטת מהרש"ל – קושי עצום
ובשלמא סברות הראשונים ברורות אך יש לעיין בדברי המהרש"ל (שו"ת סי' פה)  וז"ל: ואיש ואשתו בודאי מספיק להם נר אחד ואכסנאי הנשוי אם אינו יודע שאשתו מדליקה עליו יכול להדליק ולברך אבל אם יודע בבירור שהיא מדלקת עליו אין לו לדלוק אם לא שהוא בבית יחידי ומשום הרואה ידליק אבל מ"מ לא יברך והיכא שלא ידע שהיא הדליקה עליו ובא באותו לילה צריך לחזור ולהדליק ולברך לפי שחל עליו חובת חכמים אבל היכא שאינו רוצה לצאת בהדלקה של אשתו שמדלקת עליו בבית נראה דלא כל כמיניה ואינו יכול לברך. ומה שהאידנא הבחורים מחמירים על עצמם שלא להשתתף בפריטי ועדיפי לדעתייהו מרבי זירא (שם כ"ג) זהו מנהג אשכנז שמגביהין הטפל ומניחין העיקר והלואי שלא יקילו במצות החמורות.
וצ"ב מהי עומק סברתו שהרי בריר לנא דלא ס"ל כתה"ד שהתיר לברך מטעם שיש גם בזה הידור ואף אינו מסכים לסברת מהרי"ל המתיר לברך אחר שהפקיע עצמו מהדלקת אשתו – כיון שמהרש"ל אינו מתיר כלל לאיש להדליק בברכה.
ולכאורה היה מקום להבין בדבריו כי כיון שאשתו מדלקת עליו הרי הוא יוצא בעל כרחו כיון שההדלקה היא חיוב על הבית והבית נפטר בהדלקת האשה ממילא אין על הבעל חיוב כלל וכלל ובעל כרחו יוצא בהדלקת אשתו – יש להבין מדוע המהרש"ל עצמו בהמשך התשובה מתיר לאיש שלא ידע שאשתו הדליקה עליו ובא לביתו – להדליק בביתו בברכה והרי כבר נפטר בעל כרחו בהדלקת אשתו.
קושיא גם ע"ד המשנ"ב
והקושיא תחזור גם על דברי המשנ"ב סימן תרעז סק"ב שציטט את דברי מהרש"ל והביאם להלכה וז"ל: ועיין בט"ז בשם רש"ל דדוקא כשהוא יודע בבירור שאשתו מדלקת עליו אבל אם אינו יודע יש לו להדליק וגם לברך. ומטעם זה מי שלא ידע שהדליקו עליו ובא באותו לילה לביתו ומצא שהדליקו עליו צריך להדליק דכיון שלא ידע מתחלה מסתמא היה דעתו להדליק בעצמו ולא לצאת בשל אשתו וממילא חל עליו תקנת חכמים, עכ"ל.
ובסקט"ז כתב וז"ל: ויש מן הפוסקים שסוברין אחרי דחז"ל פטרוהו ע"י הדלקת אשתו לא כל כמיניה לומר איני רוצה לצאת בשל אשתי וידליק בלא ברכה. והנה אף דודאי אין למחות ביד הנוהגין לברך אחרי דהרבה אחרונים הסכימו לברך מ"מ טוב יותר להדר לשמוע הברכות מפי אחר ויענה אמן [ויכוין לצאת בהן] וידליק נרותיו או יראה לשער להדליק נרותיו ולברך עליהן זמן מה קודם שמדלקת אשתו בביתו דהיינו שהיא מדלקת אחר מעריב כמנהג העולם והוא ידליק קודם מעריב, עכ"ל.
ביאור נפלא! מהרש"ל ס"ל דגורם ברכה שא"צ
ובתחילה רציתי לבאר בדרך מחודשת ע"פ הקדמה:
בבית יוסף אורח חיים סימן תרעז כתב וז"ל: כתוב בתרומת הדשן (סי' קא) דאכסנאי שהוא נשוי אם רצה להדליק ולברך משום הידור שפיר דמי ולי נראה דאין לסמוך על זה לברך ברכה שאינה צריכה:
כנסת הגדולה הגהות בית יוסף אורח חיים (סימן תרעז)  וז"ל: ולי נראה דאין לסמוך על זה לברך ברכה שאינה צריכה וכו'. נ"ב: ומהרי"ל בתשובה סימן קמ"ה כתב דמשום ברכה לבטלה אין כאן, כיון שאינו רוצה לצאת בשל אשתו ממילא חל חיובא עליה. אמר המאסף: יש לתמוה על רבינו המחבר ז"ל שראה תשובות מהרי"ל ז"ל כמו שהביא בדינים אלו רבים מתשובותיו, איך סתם וכתב דאין לסמוך על זה משום ברכה שאינה צריכה, ומהרי"ל כתב דאין כאן משום ברכה שאינה צריכה.
ונראה לי דכשנדקדק דברי רבינו המחבר ז"ל ודברי מהרי"ל ז"ל אין כאן קושיא, שמהרי"ל ז"ל כתב דמשום ברכה לבטלה ליכא, ורבינו המחבר ז"ל כתב דאין לסמוך על זה משום ברכה שאינה צריכה. וביאורן של דברים, שמהרי"ל ז"ל כתב דמשום ברכה לבטלה ליכא, ועם כל זה כתב רבינו המחבר ז"ל דאין לסמוך על זה משום ברכה שאינה צריכה, דנהי דמשום ברכה לבטלה ליכא מטעם שכתב מהרי"ל, מכל מקום אין לסמוך על זה משום ברכה שאינה צריכה, דכיון דהיה יכול לצאת בהדלקת אשתו ולא רצה, אעפ"י שאין כאן ברכה לבטלה ברכה שאינה צריכה איכא, עכ"ל.
הרי שהבין כנה"ג שדקדק הב"י בדבריו ולא אמר 'ברכה לבטלה' כי אמת שאם ירצה להפקיע עצמו יכול אלא שגרם 'ברכה שאינה צריכה' ואה"נ ובמידה ולא ידע את ההלכה וכיון שלא לצאת בהדלקת אשתו ממילא חייל עליה חיוב חדש ומדליק בברכה ועבירה שעבר היתה בהא שכיון שלא לצאת בהדלקת אשתו וגרם ברכה שא"צ.
ולפ"ז אפשר לבאר גם בדברי המהרש"ל שס"ל כמהרי"ל והפמ"ג והגרעק"א שאדם יכול להפקיע עצמו מהדלקת אשתו אלא מאי, בהא פליג עלייהו שהם סוברים דאין בפעולה זו שום גרמת ברכה שא"צ והוא סובר שיש, אבל במידה ולא ידע שאסור לגרום ברכה שא"צ או במידה ולא ידע שאשתו הדליקה עליו וממילא לא נתכוין לצאת בהדלקתה שלא עבר על גרמת ברכה שא"צ – נורה לו להדליק בברכה, וע"פ ביאור זה עולה דאיש שלא יודע בודאות האם אשתו מדלקת עליו – רשאי לכתחילה להפקיע עצמו ואינו נחשב 'גורם ברכה שא"צ' כיון שיש ספק אם בכלל מדליקים עליו בביתו.
ביאור ארבע הוראות המהרש"ל
ולפ"ז יתבארו כל ארבע הוראות המהרש"ל:
  • ואכסנאי הנשוי אם אינו יודע שאשתו מדליקה עליו יכול להדליק ולברך – כיון שיש ספק אם תדליק עליו יכול לכתחילה לעקור עצמו מהדלקת אשתו ואינו גורם ברכה שא"צ.
  • אבל אם יודע בבירור שהיא מדלקת עליו אין לו לדלוק – שהרי גורם ברכה שא"צ.
  • והיכא שלא ידע שהיא הדליקה עליו ובא באותו לילה צריך לחזור ולהדליק ולברך לפי שחל עליו חובת חכמים – שהרי לא כיון לצאת בהדלקתה ואין עליו תביעה שגרם ברכה שא"צ כיון שאשתו הדליקה בלא ידיעתו וממילא עתה חלה עליו חובת הדלקה גמורה.
  • אבל היכא שאינו רוצה לצאת בהדלקה של אשתו שמדלקת עליו בבית נראה דלא כל כמיניה ואינו יכול לברך – שהרי גורם ברכה שא"צ.
אך המאמר מרדכי סימן תרעז סק"ה אינו מסכים להבנת הכנה"ג בדברי הב"י ומחדש כי גם הב"י וגם מהרש"ל ס"ל דאי אפשר לכוין שאינו רוצה לצאת כלל וממילא  אם עשה כן הרי הוא עובר על ברכה לבטלה ולא על 'ברכה שא"צ' וז"ל: ואפי' אם הוא אצל יהודים וכו' דין זה הוא מתורתו של הגאון בעל תה"ד ז"ל וכבר כתב מרן ז"ל בב"י שאין לברך ברכה שא"צ ודבר ברור הוא דלית ליה למרן ז"ל האי דינא שכתב רמ"א ז"ל שהרי דבריו הן הן דברי בעל תה"ד ז"ל ולכן יש לתמוה על הרב החבי"ב ז"ל בשיירי שלו שרצה לחלק בין מ"ש רמ"א ז"ל למ"ש הרב ת"הד וכתב דמרן ז"ל אינו חולק בזה ומבואר בהדיא מדבריו שהבין דר"מא ז"ל מיירי במי שאין מדליקים עליו תוך ביתו י"עוש. ואחר השתטחי לפני עפרות כפות רגליו הם דברים זרים הרבה לפע"ד דמפשט דברי מור"ם ז"ל מוכח דמיירי במי שמדליקין עליו בביתו שהרי כתב כן בסתם על דברי רבינו המחבר ז"ל דמיירי בהכי ועוד דאי במי שאין מדליקין עליו מאי אם רוצה להחמיר ולהדליק דקאמר והלא הוא חייב להדליק מדינא וכ"ת דקמ"ל דאע"פ שאין לו פתח פתוח לעצמו יכול להדליק בברכה א"כ הו"ל לכתוב כן לעיל ס"א בדין אכסנאי ועוד דגם זה נראה שהוא פשיטא דמאחר שחייב להדליק ולא נפטר מחיוב מצותו כיון שאין מדליקי' עליו בביתו והוא אינו רוצ' להשתתף בהדי בע"ה ממילא יש לו להדליק ולברך ואין כאן חשש ברכה לבטלה:
ותו איכא לאתמוהי עליה דהרב החבי"ב ז"ל שהרי בש"ע נרשם דין זה בשם תה"ד ומהרי"ל ז"ל ודבר ידוע שהרב החבי"ב ז"ל מזכיר אלו הציונים בכמה דוכתי גם בד"מ למור"ם ז"ל מבואר שדבריו הם מדברי תה"ד שהביא הב"י לכן לא ירדתי לסוף דעת הר' החבי"ב ז"ל בזה ואין ספק שמרן ז"ל חולק על דין זה שכתב רמ"א ז"ל וכמ"ש והנה בעיקרא דדינא חזינא להרב ט"ז ז"ל שהאריך להוכיח כדברי רמ"א ז"ל ותמה על מרן ז"ל דמאי שנא מברכת ענט"י לעיל סי' ו' וברכת יוצר המאורות וכל שאר הברכות שהדבר תלוי בכוונתו שאם רוצה לצאת בברכת חבירו רשאי ואם לאו הרשות בידו לברך לעצמו וה"נ הכא אם רוצה שלא לצאת בהדלקת אשתו רשאי י"עוש ולע"ד אין מזה סתירה לדברי מרן ז"ל דפשיטא ופשיטא הוא דבמה שהאדם חייב ויכול לפטור את עצמו בברכת חבירו שהרשות בידו שלא ליפטר ולברך לעצמו וזה פשוט מצד עצמו דכיון דבעינן כוונת שומע ומשמיע ואיהו מכוין שלא לצאת ממילא חל עליה חיובא ובעי ברוכי ואין כאן חשש ברכה לבטלה דאינו חייב לצאת בברכת חבירו ברם הכא אין הדבר תלוי בכונתו אלא כל שאשתו מדלקת עליו בתוך ביתו לא חייבוהו חכמים להדליק במקום שהוא ולא בכונה תליא מלתא והלכך אין לומר שיכוין שלא לצאת בהדלקת אשתו
ותדע דהכא לאו בכונה תליא מלתא שהרי אינו שומע הברכות ואינו עומד שם ואפי' רחוקים הם כמה אמרו חכמים הדלק' אשתו פוטרתו וממילא לא דמיא להנהו דאייתי בידי' הרב ט"ז ז"ל אלא כל שאשתו מדלקת עליו פטרוהו חכמים ולאו בר חיובא הוא ולאו כל כמיניה למימר איני רוצה לצאת בהדלקת אשתי ונראה שזאת היתה כוונת רש"ל ז"ל שכתב הרב ט"ז ז"ל בשמו דלאו כל כמיניה שלא לצאת בהדלקת אשתו ודלא כהרב ט"ז ז"ל שהגדיל התימא עליו י"עוש ועיין לעיל סי' תקפ"ט ושאר דוכתי דאנן קי"ל דהפטור מן הדבר ורוצה להחמיר אין לו לברך וה"נ דכוותה אף שיש לחלק כנ"ל ועיין לקמן, עכ"ל.
ותו"ד המאמ"ר שיש לחלק בין ברכה שע"מ לצאת בברכת חבירו מוכרחת כוונת שומע ומשמיע כגון תקיעת שופר וא"כ אין שום חיוב על האדם להתכוין לצאת בברכת חבירו ואין בזה לא ברכה לבטלה ולא ברכה שאינה צריכה אבל כאן בהדלקת נרות חנוכה יש דין ייחודי שהדלקת האשה פוטרת את הבעל גם אם לא שמע ולא נתכוין ולכן אין שום רשות לאדם להדליק בברכה בכל מקום שהוא וגם אם נתכוין לא לצאת בהדלקת אשתו.
הראת לדעת כי ישנה מחלוקת עמוקה בין המאמ"ר לשיירי כנה"ג בשיטת הב"י ששירי כנה"ג ס"ל שאפשר לכוין שלא לצאת ורק יש בזה חסרון של 'ברכה שאינה צריכה' אך לא 'ברכה לבטלה' אבל לשיטת המאמ"ר אי אפשר להפטר מהדלקת אשתו ובעל כרחו יוצא יד"ח – ולפ"ד השיירי כנה"ג אכן נחה שקטה הקושיא שהקשינו ע"ד מהרש"ל דלאו כל כמינה לפטור עצמו מדין 'ברכה שאינה צריכה' אך אה"נ אם קרה מקרה שבא לביתו והדליקו עליו מבלי לשואלו אה"נ שידילק שוב כיון שלא יצא בהדלקת אשתו אך אליבא דהבנת המאמ"ר בדברי המהרש"ל אי אפשר לבאר כך והדרא קושיא לדוכתא.
ונמצא כי להבנת המאמ"ר אין מקום לביאורנו ובאמת אם כנים אנו בביאור שחידשנו בדברי המהרש"ל עולה כי נקט כצד הראשון של חקירתנו שהעיקר וההידור אחים הם ולא יפרדו ואם רצוני לצאת ידי ההידור עלי לעקור את העיקר ויש 'בעיה צדדית' הנקראת גרם ברכה שא"צ – יש להבין:
  • מדוע הורה המהרש"ל עצמו בדין נוסח 'הנרות הללו' לאומרו אחרי ברכת 'להדליק נר חנוכה' ולא אחר ג' ברכות – נגד מהרי"ל, והרי אם הנך סבור שהעיקר וההידור יחדיו הן – היה לך להורות לומר 'הנרות הללו' רק אחר ג' ברכות.
  • ועוד תמיהה גדולה שמצינו למהרש"ל עצמו שהתיר למדליק לברך ולהדליק נר ראשון וליתן לאחר להמשיך להדליק את נרות ההידור – ולכאורה הא בהא תליא.
  • ואף קושית המאמ"ר קמה וגם ניצבה היאך אדם יכול לעקור עצמו מדבר שאין צריך את דעתו.
חידוש מחודש בביאור שיטת המהרש"ל
וזיכוני מן שמיא ועלה בדעתי ביאור נפלא בשיטת מהרש"ל ורציתי להציעו בפני הלומדים, ויש להקדים כמה הנחות יסודיות:
  • אי אפשר לעקור עצמו מנר העיקר שהדליקה אשתו ויוצא בו יד"ח בעל כרחו.
  • אפשר לעקור עצמו מנרות המהדרין שהדליקה אשתו וממילא כעת יכול להדליק בביתו נרות הידור ולברך עליהם.
  • ההידור חייב להיות שייך לעיקר – ואין שום אפשרות להדליק נרות בברכה אם אינך בבית שבו הודלקו נרות העיקר.
  • אם בן בית חפץ להדליק נרות בברכה בביתו אחר שבעה"ב הדליק נרות – עליו לכוין שאינו רוצה לצאת בנרות הידור בעה"ב ורצונו אך ורק בנר העיקר [ובזה על כרחו יוצא יד"ח] וממילא חלה עליו תקנת חכמים להיות מהדר ומדליק בברכה.
  • בד"כ אדם אינו מתכוין לצאת בהדלקת אשתו אבל בנר העיקר יוצא בעל כרחו אך בנרות ההידור אינו מתכוין לצאת בהם ויכול להדליק בברכה כשיטת המהדרין.
  • אדם שנמצא במקום מרוחק מביתו ומסופק אם בכלל מדליקים עליו – יכול להדליק בבקכה כיון שהספק נפל במצוה ולא בברכה.
מהרש"ל – 'דרך אמצע'
ונמצא כי שיטת מהרש"ל היא 'שיטה אמצעית' בין הבנת המאמ"ר להבנת הכנסת הגדולה, שמהרש"ל סובר דבעל כרחו יוצא יד"ח בנר העיקר [כשיטת המאמ"ר] אך בידו הבחירה אם לצאת יד"ח בנרות ההידור [כשיטת הכנה"ג].
ואף שיטת מהרש"ל היא 'דרך ממוצעת' בין שיטת מהרי"ל האוחז כי אפשר לעקור עצמו מחיוב ביתו בעיקר ובהידור אך מהרש"ל מודה לו רק בדין המהדרין אבל בעקירת החיוב פליג עליה וס"ל דלא מהני, וגם מהרש"ל מסכים לחצאין עם שיטת תה"ד דס"ל שא"צ לעקור חיוב אבל יכול לברך על מהדרין מבלי לעקור את החיוב ואילו מהרש"ל ס"ל דאם לא עקר את רצונו מלצאת בהידור אשתו כבר אינו יכול יותר להדליק נרות הידור בברכה.
אך פליג מהרש"ל ע"ד שני הראשונים מהרי"ל ותה"ד דתרוייהו התירו לאדם שאשתו מדלקת עליו להדליק במקום אחר:
המהרי"ל כיון שיכול לעקור את עיקר החיוב – ובזה המהרש"ל פליג וטוען כי אין אפשרות לעקור את עיקר החיוב.
והתה"ד התיר לאיש להדליק בברכה במקום אחר בטענת 'מהדרין' וע"ז חולק המהרש"ל וס"ל דאי אפשר למיעבד 'מהדרין' כאשר עיקר החיוב אינו סמוך ונראה.
ביאור ארבע הוראות המהרש"ל
ועתה נבאר את ארבע הוראות המהרי"ל ככתבם וכלשונם על פי הביאור המחודש:
  • ואכסנאי הנשוי אם אינו יודע שאשתו מדליקה עליו יכול להדליק ולברך – כאן ההיתר הוא רק מכח הספק דכיון שאינו יודע אם אשתו מדליקה עליו ממילא אם לא ידליק – לא יצא יד"ח נר חנוכה ולכן משום הספק במעשה המצוה חובה עליו לקיימה וכיון שאין הספק נופל בברכה אלא רק במעשה המצוה ממילא עליו להדליק ולברך.
  • אבל אם יודע בבירור שהיא מדלקת עליו אין לו לדלוק – לגבי נר עיקר אינו יכול להפטר כיון שיוצא בהדלקת אשתו בעל כרחו, ולגבי המהדרין אינו יכול לכוין שאינו חפץ בהדלקת אשתו כיון שההידור אינו סמוך לעיקר.
  • והיכא שלא ידע שהיא הדליקה עליו ובא באותו לילה צריך לחזור ולהדליק ולברך לפי שחל עליו חובת חכמים – כאן לא כיון לצאת בנרות ההידור וממילא יכול להדליק בברכה את נרות ההידור ולגבי נר העיקר יצא בעל כרחו בין ידע ובין לא ידע.
  • אבל היכא שאינו רוצה לצאת בהדלקה של אשתו שמדלקת עליו בבית נראה דלא כל כמיניה ואינו יכול לברך – כאן מדובר באדם שאשתו מדלקת עליו בביתו והוא נמצא במקום מרוחק ורוצה להפקיע עצמו מההדלקה שמדליקה אשתו בביתו אינו יכול כיון שלגבי הדלקת נר העיקר אין זה תלוי ברצונו ובעל כרחו יוצא יד"ח ואף אינו יכול לכוין שלא לצאת בנר ההידור של אשתו ולהדליק נר הידור שלו כי נר הידור תמיד חייב להיות סמוך על נר העיקר וכיון שהעיקר נמצא בביתו ממילא אינו יכול להדליק הידור במקום שהוא.
ונזכה לאהבת התורה ולומדיה, נתנאל ברבי שאול ניר
השיעורים נמסרים תמידין כסדרן בס"ד בימי שלישי וחמישי בשעה 11:25 בחדר השיעורים שבעזר"נ של ביהמ"ד 'מתמידים' ברחוב דרכי איש, ופתוחים לכל הלומדים.
תגובות: בטל' 0548-411554 מייל:gmail.com@0548411554N
לשמיעת שעורי ההלכה בקול הלשון: 073-2951256 יש להקיש 6 ואח"כ להקיש 1
לשיעורים בנושאים נוספים 073-2951256 ומיד להקיש 9
ובאתרי 'דורשי ציון וקול הלשון' תמצא את המאמר הזה ורבים כמותו לשמיעה, קריאה וצפיה.
_____________________________________________
[1] ובפרי מגדים (א"א סק"א) הרגיש בקושיא זו ויישב וז"ל: עשה כלומר, דמהדרין נר לכל אחד ומהדרין מן המהדרין מוסיף והולך, וא"כ אף כשיש רבים בני הבית וסמוכים על שלחן אחד די בנר אחד לכולן, אף שמברכין כל אחד לעצמם, היינו שמכוונין שלא לצאת אחד בחבירו, מכל מקום אין מדינא כל כך מצוה, הלכך לא מיבעיא הנוספים שאין להדליק, אף כהאי גוונא אב ובן וכדומה אין להדליק זה מזה,
[2] רבי יעקב בן משה מולין, מהרי"ל, נולד במגנצא שבגרמניה בשנת ה"א ק"כ לערך. הוא למד בישיבות אוסטריה. בשנת ה"א קמ"ז, לאחר מות אביו, ייסד ישיבה במגנצא, ובמהרה נודע כמנהיגה הרוחני של יהדות אשכנז. רבני הדור המפורסמים, ביניהם מהר"י וייל, היו תלמידיו. שאלות בהלכה נשלחו אליו מכל ארצות אירופה. מהרי"ל היה פעיל בעניני קהילה וצדקה, והנהיג את יהדות אשכנז בתקופה קשה עקב מלחמות ההוסיים. הוא היה גם חזן ומחבר ניגונים ידוע, ועד לתקופה המאוחרת נהגו לזמר בקרב יהודי מגנצא ניגונים רבים המיוחסים לו. מנהגיו ופסקיו הם אחד מבסיסי ההלכה האשכנזית עד לימינו. הוא חיבר תשובות וספר מנהגים, פסקים ופירושים, הנקרא בשם מנהגי מהרי"ל. הוא נפטר בוורמייזא בשנת ה"א קפ"ז.

לצפיה בשיעור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

.

לצפיה בשיעור

מהדרין וחיוב בנר חנוכה – ביחד או לחוד

תגיות האתר

רוצה להינות שתוכן תורני ישירות אצלך המייל? הרשם כאן ותהיה מעודכן