תוכניות יחודיות מוכחות לזכירת וקניין הש"ס

דינו של מי שהתחיל ברפואה קודם השבת

נמסר בס"ד בהיכל כולל 'דורשי ציון' בפני רבני 'חבורת ההלכה' ביום חמישי ה' בטבת תשפ"ב
בשיעור זה נעסוק בדיני רפואה שהתחיל בה מערב שבת ויש לעיין האם נתיר את 'גזירת שחיקת סממנין' לבעל מיחושים רק משום שכבר התחיל לעסוק ברפואה קודם השבת, ויש לפנינו כמה מקורות שעסקו בדיני החזרת רפואה דהיינו אדם שהניח מערב שבת רפואה והסירה בשבת – הראשון בסימן ש"א סכ"ב לגבי חזרת קליפי שום ובצל שנפלו, והשני בסי' ש"ג סט"ו לגבי החזרת פלפל וגרגר מלח, והשלישי בסי' שכ"ח סכ"ה לגבי 'חזרת רטיה'.
מקצת חולי
ונקדים הקדמה קצרה בדיני רטיה:
כתב בשולחן ערוך (סי' שכח סעיף כה) וז"ל: רטייה שנפלה מעל גבי המכה על גבי קרקע, לא יחזירנה; נפלה על גבי כלי, יחזירנה וע"י אינו יהודי מותר להניחה אפי' בתחלה. הגה: ומותר לומר לאינו יהודי לעשות רטייה על מכה או חבורה (א"ו הארוך), ואסור ליתן עליה אפר מקלה דמרפא, כי אם ע"י אינו יהודי. (מרדכי פרק שמונה שרצים), עכ"ל שו"ע ורמ"א.
כאן מלמד אותנו השו"ע את דיני הרטיה שהיא תחבושת שיש עליה שכבה עבה של משחה סמיכה מאד ויש בה שלשה חילוקי דינים:
  • הכנת רטיה בשבת אסורה מן התורה מדין 'ממרח' שהיא תולדה דממחק.
  • הנחת רטיה [שהוכנה מערב שבת] ע"ג מכה – אסורה מדרבנן מגזירה שמא ימרחנה.
  • החזרת רטיה – דהיינו רטיה שהיתה מונחת ע"ג מכה מערב שבת וזזה ממקומה או אפילו נפלה ע"ג כלי זה מותר ללא פקפוק.
ונמצא כי במקרה השני יש איסור דרבנן להניח רטיה ע"ג מכה, ומנגד התיר השו"ע להניח ע"י גוי ויש להבין מה פשרה של הוראתו זו דהא מצינו ארבעה חילוקי רפואה:
  • חולה שיש בו סכנה – שמותר לחלל עבורו את השבת ואפילו באיסורי תורה.
  • חולה שיש בו סכנת אבר – מותר לישראל לחלל עבורו את השבת באיסורי דרבנן בלבד.
  • חולה שאין בו סכנה – מותרת אמירה לגוי באיסור תורה וכן איסור דרבנן בשינוי ע"י ישראל.
  • בעל מיחוש – אסור הכל.
ובשלמא דברי הרמ"א ניחא שהתיר אמירה לגוי באיסור דאורייתא מיירי חולה שאיב"ס, אבל על איזה מקרה דיבר השו"ע שהתיר רק 'שבות דשבות' דהיינו אמירה לגוי בדרבנן דהא אי מיירי בחולה שאיב"ס היה צריך להתיר אמירה לגוי להכין רטיה ואי מיירי בבעל מיחושים היה צריך לאסור אפילו 'תרי דרבנן' אבל התשובה נמצאת בסי' ש"ז סעיף ה וז"ל:  דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לא"י לעשותו בשבת; והוא שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה; כיצד: אומר ישראל לא"י בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה; או להביא מים דרך חצר שלא עירבו, לרחוץ בו המצטער; ויש אוסרין, עכ"ל.
ועפ"ז נבאר כאן כי השו"ע מיירי במקצת חולי שהיא דרגה ממוצעת בין חולה שאיב"ס לבין בעל מיחושים – ולצורך רפואתו התירו 'שבות דשבות'.
חזרת רטיה
במסכת עירובין (קב:) נאמר 'מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה, אם בתחילה – כאן וכאן אסור'  כלומר: אם הורדה רטיה מגופו ועתה רוצה להחזירה – במקדש התירו אך בשאר מקומות אסרו וביאר רש"י באיסור זה וז"ל: אבל לא במדינה – גזירה שמא ימרח הרטיה, ומירוח היינו מוחק האמור באבות מלאכות של שבת, עכ"ל.
הראת לדעת כי רש"י נקט כי ישנה רק בעיה מצד ממרח אך לא מדין 'שחיקת סממנים' ויש להבין מדוע, דהא אם חששת למירוח ז"א שהחזרה רטיה שהוסרה לגמרי נחשבת כהנחה חדשה וא"כ יש למיחש גם לגזירת שחיקת סממנין, ומכאן הסיק מהרש"ק שכיון שהרטיה ניתנה מקודם השבת ממילא אין לחוש יותר לגזירת שחיקת סממנין והטעם הוא דאדם הבא בתחילה לעסוק ברפואות עלול לשחוק אבל אדם שכבר התחיל לפני יום או יומיים – הרי הכין כבר את כל רפואותיו ומה לו לשחוק עוד.
 וכ"כ במג"א סקכ"ו וז"ל: לא יחזירנה. דגזרי' שמא ימרח אבל לשחיקת סמנים ליכא למיחש כיון דהוי מאתמול עליה [ב"י ורי"ו תוס'] ועסי' ש"ג סט"ו מ"ש, עכ"ל. וגם הט"ז בסקי"ח נקט בטעם חשש מירוח בלבד ואחריהם הלך המשנ"ב בסקפ"א וז"ל: לא יחזירנה – שמא ימרח על גבה להחליק הגומות שיש בה ומירוח רטיה מלאכה דאורייתא היא משום שהוא בכלל ממחק אבל משום שחיקת סממנים ליכא למיגזר כיון דהיו מאתמול עלויה, עכ"ל.
'מרגלא בפומא דאינשי'
והמהרש"ק[1] בספר החיים סי' שכ"ח פ"ו (בד"ה בסעיף ל"ז) כתב כי 'מרגלא בפומא דאינשי' שאם כבר התחיל לעסוק ברפואות קודם השבת – זה מתיר לו להמשיך בנטילת הרפואות גם בשבת ויסוד היתר הוא שמסתבר דאם התחיל – הרי שהכין ושחק סממנים כל צרכו ולא גזרו חכמים בכה"ג.
והביא המהרש"ק ראיה מדין 'חזרת רטיה' במידה והרטיה נפלה ע"ג קרקע שאסור להחזירה רק מטעם 'גזירה שמא ימרח' אבל אין לחוש משום שחיקת סממנים – ואף שבנתינת רטיה חדשה ברור שיש איסור מגזירת 'שחיקת סממנים' – ולכן גם לגבי המשך נטילת תרופות שכבר התחיל ליטלן בע"ש כך נימא – דאי ליכא למיחש בהו משום 'מירוח' כגון גלולות או מיני מאכלים – יש להתיר את המשך נטילתם בשבת.
ויש כמה דרכים להבין את יסוד ההיתר של 'התחיל בריפוי':
  • ההבנה הפשוטה בדברי המהרש"ק כי עצם הא שהתחיל בריפוי מע"ש זהו עצמו מתיר וכמו שביאר מהרש"ק עצמו את ההיתר דאדם המתחיל טיפול הרי הוא מכין כבר מראש את כל הסממנים הדרושים לרפואתו [ובארחות שבת נקט כי רק תרופה שכל יום של טיפול מחזק את קודמו רק בזה שרי אך תרופה שאינה קשורה לחבירתה אין להתיר] ונראה לבאר בעומק סברת מהרש"ק כעי כאשר כבר התחיל בטיפול – אין כבר שייכות של גזירת שחיקת סממנים ונטילת התרופה אינה 'דוחה שבת' אלא היא היתר גמור.
  • הגרשז"א (הוב"ד בשש"כ פל"ד הע' ע"ז) חידש כי אין להתיר רק על סמך 'התחיל בטיפול' אלא מיבעי לן הכרח כלשהו ויימצא בשלשה אופנים:
  1. תרופה שנדרש לקחתה שבעה ימים וממילא אין מציאות של נטילתה ללא יום השבת – בזה יש להתיר התחלה לפני שבת.
  2. ואפילו בתרופה שזמנה פחות משבוע – אם הרופא יקבע כי חובה לקחתה בהקדם האפשרי ע"מ לסלק את המיחושים – יש היתר להתחיל מע"ש וממילא נתיר לו את המשך הטיפול בשבת כדין 'המשך טיפול'.
  3. גם בתרופה שזמנה פחות משבוע – ואין הזמן בהול להתחיל מיד – עכ"ז אם שגה והתחיל את הטיפול ועתה לא כדאי להפסיק יום כיון שייגרם נזק או אפילו תפוג השפעת היום הקודם – נתיר להמשיך את המשך הטיפול.
  • ובשם החזו"א מוסרים כי יצא לחדש דכל מאי דאסרינן ריפוי בשבת זהו רק במיחוש בעלמא שכאשר בא מעצמו כך ילך מעצמו אך אם מדובר במחלה שנדרש טיפול של מספר ימים למגרה – לא גזרו על שחיקת סממנים.
ויש לעורר כי החזו"א מיירי רק לגבי מחלה אבל לגבי בעל מיחושים לא מיירי החזו"א אבל הגרשז"א דיבר בין בהא ובין בהא.
ובשיעור עורר הרב ר' מאיר אליהו כהן שליט"א כי נראה שסברת הגרש"ז אינה מסכמת לגמרי ע"ד מהרש"ק ולכן דרש עוד תנאים להיתר.
ומצאתי שבשו"ת דעת תורה להגאון המהרש"ם[2]  יצא להקשות ע"ד המהרש"ק שתי קושיות:
הראשונה: מצינו יסוד הנקרא 'חזרה' גם כאן בסי' שכ"ח לגבי רטיה וגם מצאנו דוגמתו ביתר פירוט בסי' רנ"ג ס"ב לגבי 'חזרת קדירה' והתם הביא הרמ"א את שיטת הר"ן שאם היתה הקדירה ע"ג הכירה בכניסת השבת שרינן להחזיר ללא הגבלות ולעומת זאת אם הקדירה לא היתה מונחת ע"ג הכירה בכניסת השבת וכגון שאחזה בידו – בזה ישנם גדרי חזרה מחמירים ואם יניחנה ע"ג קרקע פסקה שהיה ראשונה ואסור להחזיר וא"כ מוכח כי 'המחייב' בדיני חזרה הוא השהייה בכניסת השבת – לגבי קדירה – ע"ג כירה ולגבי רטיה – ע"ג מכה. ועפ"ז הקשה ע"ד המהרש"ק דבשלמא רטיה שהיתה ע"ג מכה בכניסת השבת והוסרה – ליכא גזירה אבל היאך תתיר לקחת תרופה שלא היתה מעולם על מכתו של האדם ורק על סמך תרופה שנטל לפני שבת[3].
וע"ז נלענ"ד לדחות כי אם באת לדמות חזרת כירה לחזרת רטיה – עליך לדמות לגמרי אבל על כרחך יש חילוק כיון שלגבי חזרת קדירה שהיתה ע"ג האש בכניסת שבת שרינן להחזירה אפילו אםנפלה ע"ג קרקע ולגבי חזרת רטיה ההיתר הוא רק אם הניחה ע"ג כלי אך אם נפלה ע"ג קרקע כבר אסור להחזירה ואפילו ששהתה בכניסת השבת ע"ג המכה.
ועוד יש להבין כי ראייתו מבוססת על דברי הר"ן שאין הלכה כמותו אלא רק הביאו הרמ"א בצירוף כמה היתרים ע"מ לבאר את המנהג שנהגו במקומו להקל אבל הרמ"א עצמו סיים שטוב להחמיר.
ועוד יש לומר כי התרופה שכאן ענינה להיות המשך ישיר לתרופה של אתמול וממילא אין לומר כי זו של שבת לא היתה כאן בערב שבת כיון שהשפעות תרופת אתמול שהו בגוף המתרפא בכניסת השבת והתרופה החדשה היא בעצם המשך לתרופה של אתמול וא"כ תרוייהו כחדא שם חד להו תרופה ועושות פעולה אחת של ריפוי.
שתיית ושריית חילתית
ועוד טען המהרש"ם כי מסוגית 'שתית חילתית' יש להביא ראיה כי אין היתר ליסוד 'התחיל מערב שבת' ויסוד הדברים במסכת שבת (קמ.) וז"ל:משנה. אין שורין את החילתית בפושרין, אבל נותן לתוך החומץ.
גמרא. איבעיא להו: שרה מאי? תרגמא רב אדא נרשאה קמיה דרב יוסף: שרה – חייב חטאת. אמר ליה אביי: אלא מעתה שרה אומצא במיא, הכי נמי דמיחייב? אלא אמר אביי: מדרבנן, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. בעא מיניה רבי יוחנן מרבי ינאי: מהו לשרות את החלתית בצונן? אמר ליה: אסור. – והא אנן תנן: אין שורין את החלתית בפושרין הא בצונן – מותר! – אמר ליה: אם כן, מה בין לי ולך? מתניתין יחידאה היא, דתניא: אין שורין את החלתית לא בחמין ולא בצונן, רבי יוסי אומר: בחמין – אסור, בצונן – מותר. למאי עבדי ליה – ליוקרא דליבא.
רב אחא בר יוסף חש ביוקרא דליבא, אתא לקמיה דמר עוקבא. אמר ליה: זיל שתי תלתא תיקלי חילתתא בתלתא יומי. אזל אישתי חמשא בשבת, ומעלי שבת. לצפרא אזל שאל בי מדרשא, אמרו ליה: תנא דבי רב אדא, ואמרי לה – תנא דבי מר בר רב אדא: שותה אדם קב או קביים – ואינו חושש. אמר להו: לשתות – לא קמיבעיא לי, כי קא מיבעיא לי – לשרות, מאי? אמר להו רב חייא בר אבין: בדידי הוה עובדא, ואתאי שאילתיה לרב אדא בר אהבה, ולא הוה בידיה. אתאי שאילתיה לרב הונא, ואמר: הכי קאמר רב שורה בצונן ומניח בחמה. כמאן דשרי? – אפילו למאן דאסר, הני מילי – היכא דלא אישתי כלל, אבל הכא כיון דאישתי חמשא ומעלי שבתא, אי לא שתי בשבת – מיסתכן, ע"כ.
ביאור הדברים כי יש שני ענינים בחילתית:
  • שריית חילתית – שהיא אסורה בשבת מדין 'עובדין דחול'.
  • שתיית חילתית – שהיא מותרת לכל אדם כיון שהיא מוגדרת כמשקה בריאין.
ובגמרא מסופר על החכמים שסבלו מיוקרא דליבא ושתו מי חילתית בימי חמישי ושישי והיה פשוט להם כי מותר לשתות את מי החילתית בשבת אלא שהסתפקו  האם שריית החילתית מותרת במצבם והורו להם כי אף שמעיקר הדין היה צריך לאסור שהרי יש בזה איסור של 'עובדין דחול' עכ"ז מאחר וכבר התחילו את הטיפול בחילתית – אם יפסיקו יהיה בכך סכנה ולכן התירו להם.
ומכאן הביא מהרש"ם ראיה שיסוד ההיתר אינו מבוסס על 'התחיל מערב שבת' אלא ההיתר מתבסס על הסכנה שבעצירת הטיפול.
ולכאורה היה מקום לתמוה כיון שבגמרא לא מיירי על 'שתיית חילתית' שהיא קשורה לסוגיית 'שחיקת סממנין' שאותה טען מהרש"ק כי יש להתיר כיון שהתחיל מע"ש אלא רק על 'שריית חילתית' שאיסורה הוא רק מכח 'עובדין דחול' וממילא מה אכפת לן בהא שהתחיל מע"ש – אין בזה היתר למיעבד עובדין דחול.
אבל המעיין בדברי השו"ע (בסי' שכ"א סעי' י"ח) ימצא כי חידש גדר חדש באיסור 'שריית חילתית' והוא 'שדרך לשרותו לרפואה'[4] וז"ל: אין שורין את החלתית לא בפושרין ולא בצוננין, שדרך לשרותו לרפואה; אבל נותנו לתוך החומץ ומטבל בו פתו. היה שרוי מאתמול, מותר לשתותו בשבת. ואם שתה ממנו יום חמישי ויום ששי וצריך לשתות גם בשבת, מותר, שכך הוא דרך רפואתו לשתותו שבעה ימים זה אחר זה, הילכך מותר לשרותו בצונן וליתן בחמה, מפני שהוא סכנה אם לא ישתה ממנו, עכ"ל.
ועפ"ז י"ל דשייך לגזירת שחיקת סממנין שהותרה מכח ההתחלה בימים הקודמים והדרא קושיא לדוכתא – דאם כל האיסור הוא מיסוד 'שחיקת סממנין' מדוע לא התירו את השריה מדין 'התחיל בחמישי ושישי' ורק התיר מחמת הסכנה.
רמב"ם – פלאי פלאות
אבל המעיין בהרמב"ם ימצא דבר פלא כפול.
הרמב"ם חידש כי במקום שלא נוהגים לשתות מי חילתית ממילא הפך המשקה הזה לתרופה בעלמא ואסור לבעל מיחושים לשתותו, אבל אם התחיל לשתות מבחמישי ושישי – נתיר לו את שתית מי החילתית.
כך כתב בפרק כא הלכה כב וז"ל: אוכל אדם אוכלין ומשקין שדרך הבריאים לאכלן ולשתותן כגון הכסבר והכשות והאזוב אף על פי שהן מרפאין ואכלן כדי להתרפאות בהם מותר הואיל והם מאכל בריאים, שתה חלתית מקודם השבת והרי הוא שותה והולך מותר לשתותו בשבת אפילו במקומות שלא נהגו הבריאים לשתות החלתית, עכ"ל.
אבל בפרק כב הלכה ז חידש חידוש נוסף והוא שאת שריית החילתית שרינן מכח שהתחיל בחמישי ושישי ואם לא ישתה יחלה ולא נקט כלישנא דגמרא דעלול להסתכן  וז"ל: אין שורין את החלתית בין בפושרין בין בצונן אבל שורה אותו בתוך החומץ, ואם שתהו ביום חמישי וששי הרי זה שורה בשבת בצונן ומניחו בחמה עד שיחם ושותה, כדי שלא יחלה אם פסק מלשתות, עכ"ל.
ונמצא כי הרמב"ם חידש שני חידושים:
  • בפרק כ"א הכ"ב חידש כי משקה מי חילתית במקום שאין רגילים לשתותו הרי הוא כתרופה בעלמא ובכ"ז שרי למי שהתחיל [ולא ביאר כאן מהו יסוד ההיתר] ולפ"ז י"ל כי ההנחה שהניחה הגמרא דמשקה החילתית הוא 'משקה בריאין' זה רק משום שבמקומם וזמנם היו רגילים לשתותו הבריאים ביומיום.
  • ובפרק כ"ב ה"ז חידש כי שריית חילתית מותרת במידה והתחיל טיפול בחמישי ושישי מחשש 'שלא יחלה' ודלא כטעם המבואר בגמרא שאם לא ישתה יסתכן.
ולכאורה מכאן ראיה לדברי מהרש"ק שהרי אין בכאן סיכון ובכ"ז התירו וכנראה שההיתר מבוסס על היסוד של 'התחיל בטיפול'.
אך בשש"כ (פל"ד הע' ע"ז) הביא את חידושו גדול של הגרשז"א שביאר כי הרמב"ם בא ללמדנו כי יסוד ההיתר אינו 'התחלת הטיפול' בחמישי ושישי אלא הגורם המתיר הוא יסוד מחודש 'שלא יחלה' וענינו הוא שאדם החש בראשו מיחוש אך יודע כי מיחוש זה יתפתח לכאב חזק שיגרום לו להיות חולה שאין בו סכנה ואז נתיר לו את נטילת התרופות – בא הרמב"ם ללמדנו כי 'החכם עיניו בראשו' וכבר מעתה יש להתיר את נטילת הרפואה – וע"פ ביאור זה קמה וגם ניצבה קושית המהרש"ם על דברי המהרש"ק.
חזרת רטיה – שחיקת סממנין
ובר מן דין, המעיין במקורות סוגיית חזרת רטיה יבחין כי מהרש"ק בנה יסודותיו רק על דברי רש"י שלמד כי האיסור בחזרת רטיה הוא רק משום חשש מירוח וליכא חשש 'שחיקת סממנין' אבל המעיין בדברי תוספות בעירובין (קב:) ימצא כי הביאו את דברי הר"י פורת שחלק על ההבנה הזו ונקט כי בחזרת רטיה איכא תרי איסורי האחד שחיקת סממנין והשני מירוח, וז"ל התוספות:
מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה – פי' בקונט' גזירה שמא ימרח אבל לשחיקת סממנין ליכא למיחש כיון דמאתמול הוה עילויה וקשה דבפרק במה אשה (שבת דף סד:) אמר אשה יוצאה בפילפל ובגרגיר מלח ואם נפל לא תחזיר ואמאי כיון דכבר הוי עילויה ויש לומר דהתם טעמא לפי שנראית כמו שמתכוון להוציא לחוץ ואתי למשרי הוצאה והר"ר יוסף פירש לשם הטעם משום שחיקת סממנים וכן יש לפרש בשמעתין ונקט רטיה לרבותא אף על גב דאיכא למיחש לשחיקת סממנין ולמירוח אפי' הכי מחזירין במקדש, עכ"ל.
וחזרו התוספות על יסוד זה בשבת (סד:) ע"ד המשנה. יוצאה אשה… בפילפל, ובגלגל מלח, וכל דבר שניתן לתוך פיה, ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת. ואם נפל – לא תחזיר.
וכתבו תוספות שם ד"ה ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת וז"ל: פירש הר"ר פורת גזירה משום שחיקת סממנים כיון דלרפואה הוא ול"נ דאם כן אם נפל אמאי לא תחזיר האמר בפרק בתרא דעירובין (דף קב: ושם) מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה וע"כ לא אסרינן להחזיר הרטיה אלא משום שמא ימרח והכא לא שייך מירוח דאין שייך מירוח אלא בדבר לח כגון רטיה אבל בפלפלין ובגלגלא לא שייך מירוח לכן נ"ל ובלבד שלא תתן לכתחלה מפני שנראה כמערמת להוציאה ולפירוש זה כל הנך דלעיל מוך שבאזנה ושבסנדלה אסורין לתת לכתחלה וא"ת א"כ היכי שרו לקמן פורפת על האבן או על האגוז והא נראה כמערמת וי"ל דהתם ניכר הדבר והכל יודעין דלכך צריכה וליכא שום חששא אבל בדבר שהיא נותנת בתוך פיה אינם יודעין למה היא נותנת, עכ"ל.
וביאור הדברים כי התוספות הביאו עוד מצב שבו נאמר בו 'איסור חזרה' והוא לגבי פלפל וגרגר מלח שניתן בפה לרפואה מערב שבת – אך בשונה מרטיה כאן אין חשש מירוח, ומזה הסיק הר"י פורת כי האיסור בחזרת רטיה אינו רק משום מירוח אלא גם משום שחיקת סממנים ובפלפל וגרגר מלח לא שייך חשש מירוח אך יש לחוש לשחיקת סממנים, אך התוספות הציעו ביאור בשיטת רש"י כי ברטיה החשש הוא רק משום מירוח ולא משום שחיקת סממנים והאיסור בפלפל וגרגר מלח אינו משום שחיקת סממנין כיון שהיו שם מאתמול אלא החשש הוא משום מיחזי כהוצאה לרה"ר.
ונפק"מ בין השיטות תהיה בחזרת גרגר מלח כאשר אינה רוצה לצאת מביתה – דלהר"י פורת אסור כיון שיש בעצם הנתינה גזירת משום 'שחיקת סממנין' ואילו אליבא דרש"י נתיר את הנתינה כיון דליכא למיחש לכלום.
וכדברי הר"י פורת שנקט כי יש בחזרת רטיה וגרגר מלח משום שחיקת סממנין מצינו גם בדברי הרמב"ן (תורת האדם שער המיחוש) שביאר את איסור חזרת רטיה משום 'שחיקת סממנין' וז"ל: אבל מיחוש שאין בו חולי ואין אדם חולה ממנו אלא מתחזק והולך כבריא בשוק, בזה לא התירו שבות כלל ואפי' ע"י גוי, ולא עוד אלא דברים שאין בהם משום מלאכה ולא כלום בעולם גזרו משום שחיקת סממנים. וזהו החושש בשניו לא יגמע בהן את החומץ. ואמרו בפ' אין מעמידין (כ"ח א') תנא היכא דכיבי לי' טובא נמי חושש קרי ליה, כלומר כיון שאין אדם חולה מזה ואין בו סכנה כלל. וזהו החושש במתניו לא יסוך והחושש בגרונו לא יערענו בשמן. וזהו חמין ושמן חוץ למכה אבל לתוך המכה אסור. וזהו חזרת רטיה במדינה דאסור. וכולן גזירה משום שחיקת סממנין דאסור כדאמרינן בפרק במה בהמה (נ"ג ב'). וזו היא דרך שלישית, עכ"ל.
וכ"כ הרשב"א  (חידושים שבת קכט.) וז"ל: והוי יודע שלא התירו דברים הללו כלל אלא בדבר שיש ממנו חולי לכל גופו של אדם כגון חיה כל שלשים אי נמי בסכנת אבר אחד, וכן מכחל עינא בסוף אוכלא ופצוחי עינא שהוא נופל למשכב או חולה ומצטער ממנו, אבל חושש והוא מתחזק והולך כבריא אין מתירין לו אפילו שבות של דבריהם ואפילו על ידי גוי, ולא עוד אלא בדבר שאין בו מלאכה ולא כלום בעולם גזרו משום שחיקת סמנין, וזהו חושש בשיניו לא יגמע בו את החומץ, וחושש במתניו לא יסוך יין וחושש בגרונו לא יערערנו בשמן (לעיל קי"א.), וזהו חמין ושמן חוץ למכה שרי אבל תוך המכה אסור (לקמן קל"ד:), וזהו חזרת רטיה במדינה שאסור (עירובין ק"ב:), וזהו כל רפואות שאסורים משום שחיקת סמנין אפילו בדבר שהבריאין מותרין בו אם רצו כמו ששנינו במשנת פרק שמנה שרצים (ק"ט:), ואין צריך לפרש בזה יותר שכל מסכתא זו בשיטה זו הולכת, עד כאן, עכ"ל הרשב"א.
קליפי שום ובצל
ובר מן דין, הגר"א בסימן ש"ג הקשה ע"ד רש"י מהתוספתא בשבת שאסרה להחזיר קליפי שום ובצל הנתונים על המכה ובהם ליכא למיחש משום מירוח כיון שאינם רכים ונמרחים ולא משום מיחזי כמוציא כיון שניכר לכל שכוונתו להגן על מכתו [וממש כפי שכתבו התוספות עצמם בשבת ס"ד לגבי פורפת על האבן ועל האגוז] וז"ל התוספתא (שבת פרק ה הלכה ג): יוצאין במוך ובספוג שעל גבי מכה ובלבד שלא יכרוך עליהן חוט או משיחה יוצאין בקליפת השום ובקליפת הבצל שעל גבי מכה אם נפל לא יחזיר ואין צריך לומר שלא יתן כתחלה בשבת, ע"כ.
ונפסק בשולחן ערוך סימן שא סעיף כב וז"ל: יוצאים במוך וספוג שעל המכה לפי שהם מרפאים הילכך הוי כמו תכשיט, וכן בקליפת שום ובצל או באספלנית ומלוגמא ורטייה שעליה, ואם נפלו מעליה לא יחזירנה וכ"ש שלא יתנם בתחלה אבל אסור לכרוך חוט או משיחה על המכה לצאת בו, דכיון שאינם מרפאים הוו משוי; אבל באגוד שכורך על הרטייה שלא תפול מעליו, יכול לילך בו וקושרו ומתירו, עכ"ל.
וז"ל הגר"א בביאורו (סימן שא סכ"ב): וכן בקליפה כו' ואם נפלו כו'. תוספתא שם. ומכאן קשה על פירש"י בפרק בתרא דעירובין דפי' דאיסור חזרת רטיה משום ממרח ומש"ה הוצרך תוס' לפ' מש"ש בפ"ו דשבת ובלבד שלא תתן כו' ואם כו' דקאי על כל המתני' ומשום הוצאה וליתא, עכ"ל.
סתירה ברש"י
ואף רש"י סותר דברי עצמו שכתב במסכת ביצה (יא:)  וז"ל: מהו דתימא טעמא – דהתירא משום דלא גזרו על השבות שבמקדש, ולקשור רטיה וכן כל דבר רפואה, שאין מלאכה אלא שבות, הוא שגזרו חכמים בכל רפואות גזירה משום שחיקת סמנין, עכ"ל.
סתירה במשנ"ב
ואף המשנ"ב עצמו, אף שכאן בסימן שכ"ח נקט בפשטות כדברי רש"י וכסברת מג"א ומהרש"ק וז"ל המשנ"ב בסקפ"א: לא יחזירנה – שמא ימרח על גבה להחליק הגומות שיש בה ומירוח רטיה מלאכה דאורייתא היא משום שהוא בכלל ממחק אבל משום שחיקת סממנים ליכא למיגזר כיון דהיו מאתמול עלויה, עכ"ל.
עכ"ז המעיין בדבריו בסי' ש"א לגבי האיסור שנקט השו"ע בסעיף כ"ב להחזיר אספלנית רטיה וקליפי שום ובצל ימצא כי חשש לגזירת שחיקת סממנין ואף שהיו מאתמול עילויה וז"ל המשנ"ב בסקע"ו: לא יחזירנה – דהוי כמו נתינה לכתחלה דאסרו רבנן לעשות רפואה בשבת וכדלקמן בסי' שכ"ח, עכ"ל.
ובסי' ש"ג לגבי איסור חזרת פלפל וגרגר מלח כתב המשנ"ב בסקמ"ט וסק"נ וז"ל: שלא תתנם וכו' – דבכל רפואה גזרו משום שחיקת סממנים א"נ משום דמחזי כאלו מערמת להוציא משא"כ במוך הנ"ל מוכחא מילתא דצריכה לכך ולא מתחזי כמערמת להוציא [א"ר],
ואם נפל לא תחזיר – הטעם משום דמחזי כאלו מערמת להוציא וכנ"ל וי"א דעיקר הטעם הוא רק משום דזה דומה כנתינה לכתחלה ויש לגזור גם בזה משום שחיקת סממנים ולפי טעם זה אין לאסור להחזיר כ"א בנפלה ע"ג קרקע ולא בנפלה ע"ג כלי כמבואר לקמן בסימן שכ"ח סכ"ה לגבי רטיה שנפלה עי"ש וכן משמע דעת הגר"א בביאורו, עכ"ל.
אג"מ – לא מובן צד ההיתר
ומצאתי בשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ג סימן נג) שנשאל ממש בנושא זה והיה פשוט לו לאסור וז"ל: בחולה שאין בו סכנה שהתחיל ליקח הרפואה בחול וצריך ליקח עשרה ימים רצופין אם יש מקום להתיר ליקח גם בשבת ג' אלול תשכ"ח. מע"כ ידידי הרה"ג מהר"ר אפרים גרינבלאט שליט"א, בדבר חולה שאין בו סכנה באופן שאסור לו ליקח רפואה בשבת והתחיל לקחת בחול כדורי רפואה שנקראו פילן שצריך ליקחם לדברי הרופא משך עשרה ימים רצופין ואם יפסיק יום אחד לא תפעול הרפואה כלום אם מותר ליקח בשבת, הנה לכאורה לא מובן צד ספק ההיתר בזה אלא דאולי מצד הפסדו הגדול בחולי זה שלא יוכל להרפא בדרך הטבע מצטער ביותר בשביל זה שלכן אולי יתחשב כמיחוש שמצטער טובא שנזכר ברמ"א או"ח סימן שכ"ח סעיף י"ז, אבל הא אין הטעם מצד הצער אלא משום שנחלה כל גופו מצד הצער מחמת שאינו יכול לסבול הצער, ולא מצד צער בעלמא שמצטער על מה שלא יתרפא אף שזהו לאינש צער גדול אין להתיר. ואם הוא איש כזה שמחמת שלהתרפא בהפילן צריך עשרה ימים רצופין שא"א בלא שיקח גם בשבת לא יוכל להתרפא יחלה מצד זה בחולשת העצבים שקורין נערוון שיהיה חשש להמחלה שנקרא נערוון ברעק דאן הוא ודאי בדין מיחוש שמצטער כל גופו שיש להתיר שיקח בשינוי קצת השייך לשנות גם ברפואת לקיחת הפילן אף שלא שייך שינוי בהבליעה, דהוא כהסברא השלישית שם, ואם א"א בשינוי יש להתיר גם בלא שינוי כשיטה ראשונה שם, אבל אין מצוי אנשים כאלו ובסתם בני אדם יש לאסור, עכ"ל.
וזאת תורת העולה:
נראה שיש קושי גדול לסמוך על ההיתר של 'התחיל ברפואה מערב שבת' כיון שהוא מבוסס אך ורק על הבנת התוספות בדברי רש"י הנסתרים מתוספתא, ואף רש"י עצמו סותר עצמו במסכת ביצה, גם הר"י פורת, הרמב"ן והרשב"א כולהו ס"ל שאין היתר הנקרא 'התחיל ברפואה מע"ש' שהרי טענו כי יש גזירת שחיקת סממנין ברטיה שנפלה.
בדברי האחרונים ג"כ מצינו שהמהרש"ם בשו"ת דעת תורה חלק על ההיתר והקשה קושיא גדולה מדין שתיית חילתית, ואף בסברת הגרשז"א אף שנקט להתיר עכ"ז הגביל מאד את ההיתר, לגבי מה שמוסרים בשם החזו"א להתיר בשופי ע"פ החילוק בין מחלה למיחוש – קשה לבסס היתר, ביחוד שהאג"מ אסר בהחלטיות, ובשש"כ (פל"ד הע' ע"ז) ראיתי שמצא בשו"ת מהר"י אלגאזי קונטרס הספיקות סק"ו שאוסר בהא.
בדברי המשנ"ב מצינו שסתר את ההיתר שכתב בסי' שכ"ח פעמיים – אחת בשי' ש"א ועוד בסי' ש"ג.
ולכן נראה להתיר רק במידה ויש חשש סכנה אם יפסיק ליטול את התרופה כמו שמצוי בנטילת 'אנטיביוטיקה' שחובה עליו להמשיך את הטיפול עד תום.
ונזכה לאהבת התורה ולומדיה, נתנאל ברבי שאול ניר
השיעורים נמסרים תמידין כסדרן בס"ד בימי שלישי וחמישי בשעה 11:25 בחדר השיעורים שבעזר"נ של ביהמ"ד 'מתמידים' ברחוב דרכי איש, ופתוחים לכל הלומדים.
תגובות: בטל' 0548-411554 מייל:gmail.com@0548411554N
לשמיעת שעורי ההלכה בקול הלשון: 073-2951256 יש להקיש 6 ואח"כ להקיש 1
לשיעורים בנושאים נוספים 073-2951256 ומיד להקיש 9
ובאתרי 'דורשי ציון וקול הלשון' תמצא את המאמר הזה ורבים כמותו לשמיעה, קריאה וצפיה.
______________________________________________
[1] רבי שלמה קלוגר – המהרש"ק – נולד בשנת תקמ"ו נפטר בשנת תרכ"ט  כתב את 'ספר החיים' על אורח חיים ולאחמ"כ הוציא את ספרו 'שנות חיים' שבו תשובות להשגות שהשיגו חכמי דורו על ספרו. ספרו המוכר 'בנין שלמה' אינו ספר בפני עצמו אלא הוא קונטרס חדושים שצורף למהדורת היד החזקה בוילנא תר"ס ומאז במהדורות הנפוצות של משנה תורה, בקונטרס זה תרוצים לדברי הרמב"ם במקומות שמפרשים רבים הקשו עליו מסוגיות הש"ס. רבי שלמה נולד לאביו הרב הגאון יהודה אהרן רבה של עיירה קטנה קאמרוב שמה שהיתה סמוכה לעיר ואם בישראל זאמוטש המעטירה. כבר בשנותיו הראשונות נצנצו בו סימני גאונותו המיוחדת ובהיותו בן שש בלבד הפליא את שומעיו בחידושי תורה מעוררי התפעלות. המלמדים שאצליהם למדו ילדי העיירה לא היו מספיקים לנער המחונן והוא קנה תורה מפי אביו. אולם ימי השלוה נפסקו מיד אחר שנהיה בר מצוה, אז נסתלק אביו שהביאו גם לחיי העוה"ז וגם לחיי העוה"ב. הוא הגיע לעיר זאמוטש בה כיהן רבי יוסף הוכגלערנטר הגאון הגדול בדורו בעל "משנת חכמים". לאחר ששוחח עם רבי שלמה הכיר בעל "משנת חכמים" בעלם רך השנים שעתיד להיות אחד מהגדולים אשר בארץ, והוא הכניסו לביתו ולישיבתו והאציל עליו מתורתו. באותה תקופה היה המגיד מדובנה מגיד מישרים בזאמוטש ואף הוא פתח לרבי שלמה שער לאוצרות של עיון באגדתא ובמדרשים. לא ארכו הימים עד שרבי שלמה ישב על כסא הרבנות בעיירה קולקוב הסמוכה ללבוב, זאת ע"פ המלצתו החמה של הגדול בדורו בעל "ישועות יעקב". בשנת תקע"ה נתקבל לאב"ד ור"מ בק"ק יוזעפוף בפולין. בשנת תק"פ נתקבל כרבה של בראדי זאת כאשר רבי אפרים זלמן מרגליות פארה של בראדי דוחק ומאיץ בפרנסי קהילתו לבל יחמיצו את ההזדמנות שגאון כזה יישב בעירם. רבי שלמה קלוגר הרבה לעשות ספרים כמעט עד אין קץ, חלק מהם הם תשובותיו שהשיב לאלפים ולרבבות מכל קצווי תבל אשר בקשו לשמוע ממנו מה יעשה ישראל. בשנת תרכ"ט נאסף רבי שלמה קלוגר לעולמו ובכל מקום אשר דבר פטירתו הגיע ערכו מספד לרבים על רבן של ישראל כי איננו.
[2] רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון, המהרש"ם, נולד בשנת ה"א תקצ"ה באזור גליציה שבפולין ושם נפטר בשנת ה"א תרע"א. הוא נחשב לגדול הדור בהלכה. שמו התפרסם בכל קהילות ישראל באירופה ובאמריקה, ואליו פנו רבים בשאלות להכרעתו הבלעדית. בקיאותו הגדולה בכל ספרות הש"ס והפוסקים באה לידי ביטוי בדיוניו בבעיות השעה, אשר הובאו בפניו. ענייני טכנולוגיה ותעשיה מודרנית, שינויים בחברה היהודית מצויים ומתוארים בתשובותיו הרבות. לאחר פטירתו של ר' יצחק אלחנן ספקטור מקובנה נחשב המהרש"ם פוסק הדור.
[3] ומשיטת השו"ע לא יכלה מהרש"ם להקשות כיון ששם המחייב אינו תלוי כלל בחילוק הימים אלא המחייב הוא האם נעקרת ההנחה הראשונה או לא ובתרופה אה"נ אם לקח מאתמול יש שייכות לתרופה של מחר דהא זו משלימה את מה שהתחילה זו.
[4] וכבר עורר בזה בביה"ל מדוע נטה מן הטעם המפורש בגמרא והוא 'שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול' ולפ"ד נפלאים דברי השו"ע שבא להורות כי אף שהתחיל ברפואה אין להתיר בכה"ג.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התחיל ברפואה מערב שבת

תגיות האתר

רוצה להינות שתוכן תורני ישירות אצלך המייל? הרשם כאן ותהיה מעודכן