רשת כוללים ללימוד כל חלקי התורה .

תוכניות יחודיות מוכחות לזכירת וקניין הש"ס

לוגו בבבבבבבבבבבבבבבבבבב

הקלה על סבלו של חולה בשבת

דברים שרגילים לעשותם לחולה

נמסר בס"ד בהיכל כולל 'דורשי ציון' בפני רבני 'חבורת ההלכה' ביום שני י"ט במרחשון תשפ"א פרשת חיי שרה.

בשיעור זה נעסוק בדיני חולה שיש בו סכנה שמותר לחלל שבת עבור רפואות המוציאות אותו ממצב פיקוח הנפש אבל יש לחקור מה יהיה הדין בעשיית פעולות שאין בהם הצלה ישירה מפיקו"נ אלא הם חלק מהרגילות שבה מטפלים בחולי שיש בו סכנה.

במסכת שבת (קכט.) נאמר בזה"ל: אמר רב יהודה אמר שמואל: עושין מדורה לחיה בשבת.

סבור מינה: לחיה – אין, לחולה – לא. בימות הגשמים – אין, בימות החמה – לא.

(ולא היא, לא שנא חיה ולא שנא חולה, לא שנא בימות הגשמים ולא שנא בימות החמה – מדאתמר)

אמר רב חייא בר אבין אמר שמואל: הקיז דם ונצטנן – עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז.

ונחלקו רבותינו הראשונים בגירסה ובביאור גמרא זו:

רש"י (בד"ה הקיז) והרי"ף והרמב"ן (תורת האדם שער המיחוש) והטור (בסי' ש"ל) נקטו כי שרי להסיק לכל חולה שיש בו סכנה ולכן הותר להסיק לחיה בתוך שבעה ולמי שהקיז דם ונצטנן וכ"ש לחולה שיש בו סכנה – והביאור דכל הני רפואתן היא ההיסק.

ומדבריהם מוכח כי הם גרסו את הסוגריים בגמרא (ולא היא, לא שנא חיה ולא שנא חולה, לא שנא בימות הגשמים ולא שנא בימות החמה – מדאתמר).

אלא שהרמב"ם (הלכות שבת פ"ב הי"ד) כתב וז"ל: עושין מדורה לחיה ואפילו בימות החמה מפני שהצנה קשה לחיה הרבה במקומות הקור, אבל אין עושין מדורה לחולה להתחמם בה, הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז, עכ"ל.

והראב"ד העיר על דברי הרמב"ם וז"ל: אבל אין עושין מדורה לחולה להתחמם בה. א"א ובפרק יום הכפורים (יומא פד) תניא בהדיא מחמין חמין לחולה בשבת בין להשקותו בין להברותו וכו' ואפשר דבחולה שיש בו סכנה היא, עכ"ל.

וכתב במגיד משנה[1] וז"ל: ומדבריו נראה שסובר שדברי רבינו הם בחולה שאין בו סכנה ודחק באפשר דההיא דפרק יה"כ שיש בו סכנה הוא. ובודאי מוכרח הוא שם וסיפא דההיא ברייתא וספקו דוחה את השבת וכבר כתבה רבינו למעלה בראש הפרק בדין חולה שיש בו סכנה וכן יראה מדברי הר"א ז"ל דלחיה כל ל' עושין לה מדורה דכל ל' לענין מדורה חולה שיש בה סכנה היא ואני הייתי סבור לפרש דחיה דוקא תוך שבעה וכמו שכתבתי למעלה וחולה לדעת רבינו אפי' יש בחולי סכנה אין בצנה סכנה ואפשר בבגדים. ומחממין לו חמין מלתא אחריתא ואין דומה לעשיית מדורה אבל אני מבטל דעתי מפני דעתו לפי שאם הוא שיש בו סכנה – הא משמע דלכל צרכיו מחללין ואף על פי שאין במניעת דבר שעושין לו סכנה, עכ"ל.

ובדבריו מצינו שני ביאורים חדשים:

  • לפ"ד המ"מ בשיטת הראב"ד –נתיר להסיק עבור יולדת ועבור מי שהקיז דם כיון שהם נחשבים 'מסוכנים אצל צינה' מחמת איבוד הדם אבל לגבי חולה שיש בו סכנה ההיתר הוא שונה לגמרי – משום שהסקה לחימום אינה 'צורך הכרחי' לחולה שיש בו סכנה[2] דמדורה זהו חלק מסדרי הטיפול בחולה ואפילו שאם לא יסיקו לו – לא יסתכן ולכן הותר להסיק וזה כלל יסודי בהלכות טיפול בחולה מסוכן שאף שאין סיכון במניעת טיפול מסוים עכ"ז שרי לעשותו. וע"ז הורתה הגמרא (ביומא פד:) וז"ל: תניא נמי הכי: מחמין חמין לחולה בשבת בין להשקותו בין להברותו. ולא שבת זו בלבד אמרו אלא לשבת אחרת. ואין אומרים: נמתין לו שמא יבריא, אלא מחמין לו מיד, מפני שספק נפשות דוחה את השבת ולא ספק שבת זו אלא אפילו ספק שבת אחרת. ואין עושין דברים הללו לא על ידי נכרים ולא על ידי כותיים, אלא על ידי גדולי ישראל. ואין אומרין יעשו דברים הללו לא על פי נשים ולא על פי כותיים, אבל מצטרפין לדעת אחרת[3].
  • לפ"ד המ"מ עצמו – הרמב"ם אכן מדבר על שלשת 'חולים מסוכנים' חיה בתוך שבעה והקיז ונצטנן – אבל לגבי חולה שיש בו סכנה – אין צורך בעשיית מדורה אלא אפשר לחממו בבגדים – ולכן נאסרה ההדלקה לצרכו – ואף שבסדר הנוהג הוא לחמם חולה ע"י מדורה בשבת אין היתר להסיק אלא יחמם בבגדים.

נמצא כי לפ"ד הראב"ד כפי שנתפרשו ע"י המ"מ – מצאנו שתי קולות גדולות:

  1. חיה כל שלשים – אף שלשאר דברים אין מחללין עליה שבת – מותר להסיק לצרכה מדורה.
  2. חולה שיש בו סכנה – מותר להסיק לצרכו מדורה ואף שאין תלויה הצלתו בהיסק זה.

למעשה נראה משלש הוראות השו"ע כי נקט כדברי הראב"ד והיאך שפירשם המ"מ.

שהרי כתב בסימן שכח סעיף ד וז"ל: מכה של חלל אינה צריכה אומד, שאפילו אין שם בקיאים וחולה אינו אומר כלום, עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול; אבל כשיודעים ומכירים באותו חולי שממתין ואין צריך חילול, אסור לחלל עליו אף על פי שהיא מכה של חלל, עכ"ל.

ובסימן שכח סעיף יח וז"ל: הקיז דם ונצטנן, עושים לו מדורה אפילו בתקופת תמוז, עכ"ל.

שולחן ערוך סימן של סעיף ו' וז"ל: עושין מדורה ליולדת כל שלשים יום, ואפילו בתקופת תמוז, עכ"ל.

אבל לגבי היתר מדורה לחולה שיש בו סכנה לא הוצרך לכתוב בפירוש כיון שכבר קדם ושנה בסעיף ד' את ההיתר לעשות לחולה שיש בו סכנה כל שרגילים.

וכ"כ מגן אברהם בסק"ד וז"ל: כל שרגילין. משמע אף על פי שאין בו סכנה במניעת הדבר ההוא [מ"מ ב"י] ועמ"ש סי"ח וסט"ז וכ"כ רדב"ז ח"א ס"ל, עכ"ל.

הראת לדעת כי המג"א נקט בדעת השו"ע שהורה כהרה"מ בכל דרכיו,  וכך נראה מפשטות דברי המשנ"ב שהבין בשיטת השו"ע, ובסימן ש"ל התיר השו"ע להסיק מדורה עבור יולדת כל שלשים יום והביה"ל הביא חבילי ראיות נגדו ולפ"ז נמצא כי הביה"ל החמיר פעמיים נגד המ"מ והשו"ע – בדין מדורה לחיה ובדין עשיית דברים שרגילים.

צמח צדק – ריפוי בעופרת

ובשו"ת צמח צדק (לובאוויטש או"ח סימן לח) הבין כי המ"מ התיר כנ"ל וחיבר בין השו"ע למ"מ וז"ל: נשאלתי על חולה המסוכן מאד שנסתכן פתאום ורבים אומרים שהוא מתולעים אי שרי לעשות לו סגולה שקורין 'אוש גיסין' עופרת שיש בזה מלאכה גמורה וחיוב חטאת כמ"ש הרמב"ם והביאו המג"א סי' שי"ח המתיך א' מכל מיני מתכות כו' והאיש היוצק העופרת אומר שריפא ושנה ושילש לחולי תולעים. לכאורה יש ללמוד היתר מלשון הש"ע סי' שכ"ח ס"ד כל מה שרגילים לעשות לו בחול וכו'…. ולכן בשבת אפשר להקל בשאילתינו עכ"פ כיון שאומר שריפא ושינה ושילש הרי נאמן אדם לומר שהוא מומחה ואפשר גם באם כמה פעמים לא ריפא ג"כ כיון דמ"מ כ"פ ריפא ג"כ ורגילים לעשות לחולי כזה סגולה כזו בחול ויהי' זה דומה לדינו של המ"מ. ואף על פי שהמ"א סקי"ז נ' דס"ל כרש"י וכ"ד רבינו ז"ל להחמיר לבעל נפש. מ"מ שא"ה שבודאי אין בזה צורך כ"כ. משא"כ בזה שמא יועיל והרי ס' נפשות להקל. א"כ יש לסמוך על המ"מ וש"ע ואין להחמיר כלל. משא"כ בדינו של המ"מ לא שייך לומר כן כי אין בדבר זה ס' נפשות ולכן החמיר לבעל נפש ודו"ק, עכ"ל.

קובץ הערות – עדיין לא נגמרה המצוה

ומצאתי בקובץ הערות[4] (סימן יח ה – ט) שביאר בטוב טעם את גדרי סברת ההיתר בזה וז"ל: כתב במ"מ פ"ב מהל' שבת הי"ד, דבחולה שיש בו סכנה מחללין שבת לכל צרכיו, אפילו אין במניעת הדבר ההוא סכנה. וכן הוא באו"ח סי' שכ"ח ס"ד – עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול. ובמשנה ברורה שם [ס"ק י"ד וביה"ל ד"ה כל שרגילים] הביא מחלוקת הפוסקים בזה, והוכיח שרוב הראשונים חולקין על דעת זו. ועיקר ראיתו מיוהכ"פ, דחולה שיש בו סכנה צריך אומד אם יכול לסבול התענית עיין שם. ובאמת טעם המתירין צ"ע, דמה בכך שהחולה יש בו סכנה, כיון דאין במניעת הדבר שעושין לו סכנה, דהא דפיקו"נ דוחה שבת ילפינן [יומא פ"ה ע"ב] מקרא וחי בהם ולא שימות בהם, שצריך לדחות שבת בשביל חיותו, אבל הכא שמלאכת חילול שבת לא מעלה ולא מורידה להחיותו, מנ"ל שמותרת:

והנה לענין מילה בשבת קיי"ל [שבת קל"ג ע"ב] דהיכא דלא סילק ידו, חוזר בין על ציצין המעכבין את המילה בין על ציצין שאין מעכבין, והיכא דסילק ידו אינו חוזר אלא על ציצין המעכבין. וטעם החילוק הזה, דציצין שאין מעכבין, מצד עצמן אינן דוחין שבת, דאין חיובן אלא משום הידור מצוה [שם], אבל היכא דלא פירש עדיין, הן שייכין להמילה עצמה, וכיון דניתנה שבת לידחות אצל מילה, צריך לעשות את המילה בשבת כדרך שהוא עושה בחול. אבל היכא דסילק ידו, מצות מילה כבר נגמרה, וההידור בפני עצמו אינו דוחה שבת:

ואכתי צריך ביאור, דמה בכך שלא סילק ידו, מ"מ הא הידור אינו דוחה שבת. וי"ל לפי המבואר ביומא (מ"ו ע"ב) דשבת הותרה בציבור ולא דחויה, ה"נ במילה בשבת הותרה, ומשו"ה צריך לעשות בשבת כמו שעושין בחול, וכיון שבחול צריך לעשות גם ההידור, ה"נ בשבת, דכיון שהותרה שבת אצל מילה, שבת וחול שוין הן (וצ"ע בתוס' [ד"ה רבי אליעזר] וחידושי רמב"ן ורשב"א ר"פ ר"א דמילה [שבת ק"ל ע"א], במה שהקשו [למה] יביא סכין אצל תינוק עיין שם, שנראה שנחלקו בזה רבותינו), אבל היכא דסילק ידו כבר נגמרה גוף המצוה, וההידור גרידא אינו דוחה שבת:

ובפ' השוחט [חולין כ"ט ע"ב] פריך בגמ', וכי מאחר דאפילו פסולא דרבנן ליכא למה לי למרק, ומבואר מלשון זה דאילו הי' מצוה דרבנן למרק הי' מותר, אף דנראה דמירוק הוה מלאכה דאורייתא, כמו בחובל בטריפה [פסחים ע"ג ע"א]. והיינו, דכיון דשבת הותרה בציבור, הוה כאוכל נפש ביום טוב, דהותר אפילו לצורך מצוה דרבנן, כגון ס"ת לקרות בו [תוס' ביצה י"ב ע"א ד"ה ה"ג רש"י]. ולכאורה קשה, דמצוה דרבנן לא עדיף מציצין שאין מעכבין, דהיכא דסילק ידו אסור לגמור, והכא כהן גדול השוחט סילק את ידו. וצ"ל כיון דעדיין עבודת הקרבן לא נגמרה, עדיין הוה כלא סילק ידו, דדוקא לגבי מילה היכא דסילק ידו כבר נגמרה מצות מילה. וכן בחולה שיש בו סכנה, כל זמן שלא עברה הסכנה הוה כלא סילק ידו:

ובזה נתבאר טעם המתירין, דכל זמן דהחולה מסוכן, עדיין לא נגמרה מצות פיקו"נ, והוי כלא סילק ידו, דכיון דעדיין לא נגמרה גוף המצוה, צריך לעשותה כמו שעושין בחול, וס"ל להמתירין דשבת הותרה אצל פיקו"נ, כדעת הר"מ מרוטנברג, הובא ברא"ש שילהי מס' יומא [פ"ח סי' י"ד] עיין שם, דמדמי לה להיתר אוכל נפש ביום טוב, דודאי אינו בתורת דחיה, עכ"ל.

ולמדנו מדבריו שדימה את ההיתר לעשות לצורך חולה לדין ציצין שאינן מעכבין את המילה ולאוכל נפש ביו"ט.

קושיות על ההבנה שהשו"ע הורה כהמ"מ

אלא שיש לעיין על יסוד ההבנה שהשו"ע פסק כהמ"מ דהא שיטת הרה"מ נדחתה ע"י הביה"ל באותות ובמופתים, והביא חבל ראשונים דפליגי עליה ובאמת לא מצאנו עוד סומכים ותומכים לסברת המ"מ דאפילו שיטת התשב"ץ שהביא בביה"ל דס"ל כהמ"מ מיירי בסוגיית 'יתובי דעתא' וז"ל הביה"ל: והנה מלבד דעת המ"מ מצאתי עוד איזה פוסקים דמשמע דס"ל כדבריו וז"ל התשב"ץ ח"א סי' נ"ד ואפילו הדלקה והבערה שהוא מלאכה גמורה עושין אותה בשביל חולה שיש בו סכנה אף על פי שאין עיקר רפואתו בהדלקת הנר אלא שצריכין אנו לצרכי רפואתו והכי תניא בפרק מפנין אם היתה צריכה לנר וכו' מכאן נראה שאפילו משום ישוב דעתו של חולה אפילו אינו צריך לרפואתו אלא ישוב דעתו בלבד וה"ה שאר מלאכות שהחולה מתיישב דעתו בהם שעושין אותן בשבת עכ"ל ומשמע לכאורה דס"ל כהמגיד, עכ"ל. ולענ"ד אין לדמות את שיטת התשב"ץ שהיקל במילי דמיתביה דעתיה דחולה והוא היתר מיוחד מתוך אומד דעתם של חז"ל את החולה שמרוב פחד יבוא להסתכן ולכן התירו והיא סוגיית 'מייתבא דעתא' אך הכא הוי סוגיא אחרת והיא 'דברים הרגילים להעשות לחולה'.

וא"כ קשה מאד לומר כי השו"ע הורה קולא כ"כ גדולה כשיטת יחיד ואף שאין בפעולות אלו הצלת נפשות.

חולה שיש בו סכנה – אכילה בשיעורין

ועוד קשה דאם השו"ע נקט כהמ"מ מדוע באכילת יוה"כ הורה כי יש להאכיל בשיעורין והורה בשולחן ערוך (סימן תריח סעיף ז) וז"ל: כשמאכילין את העוברות או את החולה, מאכילין אותם מעט מעט כדי שלא יצטרף לשיעור; הלכך מאכילין אותו כב' שלישי ביצה בינונית, וישהו כדי אכילת ארבעה ביצים; והשתיה, יבדקו בחולה עצמו כמה היא כדי שיסלקנו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו, עכ"ל. וכאן מיירי בחולה שיש בו סכנה ובודאי אין רגילות להאכילו בשיעורין וא"כ מדוע הורה השו"ע שלא להאכילו כדרך[5].

ודבר פלא נקרה בדרכי בחידושי הגרי"ז על הרמב"ם (שביתת עשור פ"ב ה"ח) שהעיד כי אביו הגדול היה מורה ובא להאכיל חולה כדרך ואין צורך להאכילו לשיעורין וזו ע"פ סברת המ"מ וחילק כי במידה והרופה קובע כי אם לא יאכל יסתכן – אז מאכילין אותו בשיעורין משום שהחולה עדיין לא הגיע לידי סכנה ולכן יש למנוע את הסכנה ע"י שיעורין וע"ז דיבר השו"ע אבל במידה והחולה כבר הוגדר כמסוכן – ממילא לא שייכי כאן אומדנא ושיעורים אלא הטיפול בו הוא ממש כדרך שרגילים לטפל בו בחול.

המתנה לטיפול

ועוד קצת קושיא יש מהוראת השו"ע בסימן שכח ס"ד וז"ל: אבל כשיודעים ומכירים באותו חולי שממתין ואין צריך חילול, אסור לחלל עליו אף על פי שהיא מכה של חלל, עכ"ל. וצריך להבין אם יש לפנינו אדם המוגדר כחולה שיש בו סכנה מדוע נתחשב בשאלה אם החולי ממתין או לא והרי כל מה שרגילין בחול לעשות עושין לו ובחול אין ממתינין למוצאי שבת.

ובתהל"ד דחה קושיא זה בטענה כי יש לחלק בין מצב שכבר הותר לטפל בחולה שיש בו סכנה – ממילא עושין לצרכו כל שרגילין אך כאן – אף שהחולה מוגדר כמסוכן עכ"ז עדיין לא התחיל ההיתר לטפל בו ואפילו דברים שיסלקו את הסכנה וכל שכן שנאסור לעשות לצרכו 'דברים הרגילין'.

השו"ע לא כהרב המגיד

ועלה בדעתי לחלק כי השו"ע בסעיף ד' כלל לא הורה כהמ"מ אלא דבריו עולים בקנה אחד עם שיטת הרמב"ן שבביה"ל הוכיח כי אינה כשיטת המ"מ וז"ל הביה"ל: גם מדברי הרמב"ן בעצמו אין ראיה כ"כ דהא דכתב עושין לו כל שרגילין לעשות לו בחול ממאכלים ורפואות מסתברא שאין כוונתו אפילו לדבר שאינו להעביר הסכנה אלא כיון דמיירי שאין כאן בקי ואינם יודעין מה לעשות להכי אמר שיעשו כל הדברים שעושין בחול להעביר הסכנה לפי הבנתם אבל אה"נ דגם לפי הבנתם אינם רשאין לעשות לו דברים שאפילו בחול יודעין הם בעצמם שאינה להעביר הסכנה ומש"כ ממאכלים ורפואות היינו מאכלים הקלים שרגילים לתת דלחולה שלא יתחלש שגם מניעת דבר זה יהיה לפעמים סיבה לחזק חליו ויוכל לבוא לידי סכנה ואביא ראיה לדברינו מדברי הרמב"ן בעצמו בתה"א וז"ל לא נצרכא אלא בסומא מהו דתימא כיון דלא חזיא אסור קמ"ל יתובי דעתיה דחולה בעלמא מחללינן שבתא במלתא דמסתכנא בה עכ"ל הרי מוכח דיתובי דעתא דחיה אינה כ"א משום דקים להו לחכמים דמסתכנא בה, עכ"ל הביה"ל.

וכן מוכח מסידור השיטות בב"י שבתחילה הביא את דברי הרמב"ן וז"ל: ומ"ש רבינו מחללין עליה את השבת בסתם אפילו אין שם בקי והחולה אינו אומר כלום אבל כשיודעין באותו חולי שאין צריך לחלל את השבת אין מחללין. זה לשון הרמב"ן בספר תורת האדם (שער הסכנה ד"ה בפרק אין מעמידין) פירוש מכה של חלל דאמרינן בגמרא אינה צריכה אומד לומר שאפילו אין שם בקיאין וחולה נמי אינו אומר כלום עושין לו כל שרגילין לעשות לו בחול ממאכלים ורפואות שהם יפים לחולה ומחללים שבת ואין נשאלין כלל אבל כשיודעין ומכירין באותו חולי שהוא ממתין ואין צריך חילול ודאי אסור לעשות לו וכל שכן בחולה או רופא אומר שאין צריך דאין מחללין אף על פי שהיא מכה של חלל הא במכה שאינה של חלל נשאלין בבקי או בחולה ואין מחללים עליו עד שיאמר אחד מהם צריך הוא לחילול או שיעשה אצל אחד מהם ספק נפשות עכ"ל וכן כתב בשמו הר"ן בפרק שמנה שרצים (שם) והרב המגיד בפרק ב' (שם) עכ"ל הב"י.

ואח"כ בפיסקא אחרת הביא את מחלוקת רש"י והמ"מ וז"ל: ומדברי רש"י משמע דלא שרי לחלל שבת בשביל חולה שיש בו סכנה אלא דוקא בדבר שאם לא יעשוהו לו הוא מסוכן למות בשבילו אבל דבר שאף אם לא יעשוהו לו אינו מסוכן למות בשבילו אין עושין אותו על ידי ישראל שבסוף פרק מפנין (קכט.) אהא דאמרינן חולה שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה פירש רש"י צרכי חולה שאם לא יעשו לו רפואה זו אין מסוכן למות ומכל מקום צריך הוא לה אבל הרב המגיד כתב בפרק ב' (הי"ד) גבי אין עושין מדורה לחולה דלחולה שיש בו סכנה משמע דלכל צרכיו מחללין ואף על פי שאין במניעת הדבר שעושין לו סכנה, עכ"ל הב"י.

ואם הבנתו היתה שהרמב"ן והמ"מ ס"ל אותה סברה – מדוע 'פיצל' בין השיטות ולא צירף את הרמב"ן למחלוקת המ"מ נגד רש"י.

ובבית יוסף סימן של העיר הב"י שיש מקום לסברא שהרמב"ם מסכים עם רש"י [והיא סברת המ"מ שדחאה מפני דעת הראב"ד] וז"ל: ובסימן שכ"ח (ק. ד"ה מ"ש רבינו וכן מכה) כתבתי דמשמע מדברי רש"י דכל שאין במניעת אותו דבר סכנה אין מחללין עליו את השבת ואפשר שהרמב"ם סבור כן ומיירי בחולה שיש בו סכנה וכמו שהיה סבור הרב המגיד, עכ"ל.

שלש שיטות בטיפול בחולה שיש בו סכנה

ולכן רציתי לחדש כי שלש שיטות ישנן:

  • שיטת המ"מ בביאור הראב"ד בשיטת הרמב"ם – וכך הורה בסתמא שו"ע הרב [וכן הוא בשו"ת צמח צדק] – מותר לעשות דברים שרגילים לעשות לחולה ואף שאין במניעתן סכנה.
  • שיטת הרמב"ן וכך סובר השו"ע דאין היתר לעשות הכל לחולה אלא רק דברים שמסייעים אותו להתקדם בריפוי אך אפילו שאינן מוציאין אותו בצורה ישירה מכלל סכנה.
  • שיטת רש"י – מותר לעשות רק דברים שמסלקים את הסכנה בצורה ישירה.

והמעיין ברדב"ז ימצא גם הוא כדברינו (שו"ת ח"ד סימן קל) וז"ל: שאלה שאלת אם מותר לעשות לחולה שיש בו סכנה בשבת דברים שאין בהם צורך כל כך. תשובה דבר זה מחלוקת בין הפוסקים ואני מן המקילין מדקאמרינן דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות ואם כן יהיה מותר לעשות לו אפי' דברים שאין בהם צורך. הא ליתא ודאי דאין כאן צד סכנת נפשות אבל בדברים שיש בהם קצת צורך אפשר שאם לא תעשה לו הדברים שיש בהם קצת צורך יבוא לדברים שיש בהם צורך הרבה והדבר ידוע דאפילו ספק ספקא דוחה את השבת. תדע שהרי שוחטין לחולה בשבת אעפ"י שאפשר להאכילו נבלה דאין בו אלא איסור לאו משום דילמא ידע שהיה נבלה ויקוץ בה ויסתכן, עכ"ל.

הראת לדעת כי התיר אך ורק בדברים שאם תימנע מהן יכול לבוא החולה לידי התדרדרות במצבו אבל לא 'כל שרגילות' והן הן דברי הרמב"ן שהתיר לעשות לחולה 'ממאכלים ורפואות'[6].

סיכום כל הוראות השו"ע

ועתה נבוא לבאר את כל הוראות השו"ע:

  • היקל כדברי המ"מ רק לגבי יולדת כל שלשים, כיון שיש בכאן ספק פיקו"נ לשיטת המ"מ.
  • אבל לגבי קולת המ"מ לעשות כל שרגילין לצורך חולה שיש בו סכנה – זה לא היקל כיון שבאמת אין סכנה במניעת הענינים הללו ולמה יקל נגד דברי הרמב"ן ולכן דייק וכתב 'עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול'
  • וברור שיתיר להסיק מדורה להקיז דם ונצטנן – כיון שלא נחלקו בזה מעולם.
  • אבל לגבי חולה שיש בו סכנה לא גילה דעתו וא"כ נראה שגם לגבי חולה יתיר למיחש לספק נפשות בשיטות שאר ראשונים והם המ"מ בשיטת הראב"ד והרי"ף ודעימיה.
  • ובהלכות יום הכיפורים סימן תריח סעיף ז כתב וז"ל: כשמאכילין את העוברות או את החולה, מאכילין אותם מעט מעט כדי שלא יצטרף לשיעור, עכ"ל. דכיון שאפשר להשיג את אותה התוצאה של שביעת החולה בשיעורין – למה נאכיל בדרך הרגילה.

ונ"ל להביא כמה דוגמאות:

  1. כוונון מיטה חשמלית – רש"י והרמב"ן יאסרו והמ"מ יתיר.
  2. הבאת משככים דרך רה"ר או לחיצה על כפתור המשחרר משכך – רש"י יאסור הרמב"ן והרה"מ יתירו.
  3. שני פצעים אחד מסוכן ואחד לא – לתפור תפירות נוספות במקום אחר שאינן מסכנות – רש"י והרמב"ן יאסרו והמ"מ יתיר.
  4. שליפת מחט עירוי מציקה – רש"י והרמב"ן יאסרו והמ"מ יתיר.

מסקנא דמילתא

למעשה, רש"י החמיר והצריך שהרפואה תהיה הצלה ממשית מהסכנה ולעומת זאת המגיד משנה היקל והתיר אפילו דברים שאין בהם להציל את החולה מהסכנה אלא יסוד ההיתר בהם הוא הרגילות לעשותן לחולה ונראה לבחור דרך אמצע והיא להקל בכל דבר שיש סיכוי שיחזק את גופו של החולה ויסייע לו להתמודד עם החולי ואפילו במעט והיא שיטת הרמב"ן והרדב"ז וכך נראה שפסק השו"ע.

איסור דרבנן ומשככי כאבים

אלא מאי, בדברים שכל איסורם רק מדרבנן היקל הביה"ל כשיטת המ"מ ולכן בכתיבה במחשב יש להקל, ועוד נראה להקל בכל 'משככי כאבים' להחשיבם כהצלה מפיקוח נפש כיון שבעוד הגוף מתייסר מכאב – קשה להתחיל בתהליך הריפוי ולכן אפשר לצרף סברא זו לקולא ולהתיר לחלל שבת במלאכות דאורייתא עבור שיכוך כאבי חולה שיש בו סכנה.

לייתובי דעתיה

וזאת למודעי כי כל מה שכתבנו זהו בחולה שאינו משדר אותות מצוקה בזה שלא מטפלים בו כסדר הנוהג בחול אבל אם מבחינים כי החולה מוטרד מאד ונראה לו שמתרשלים בטיפול בו ויש חשש שיילחץ בצורה מופרזת והוא מצב הנקרא 'פאניקה' או דכדוך עמוק – יש לעשות לצרכו את כל סדרי הפעולות הרגילות והוא היתר מיוחד הנקרא 'לייתובי דעתיה' ואינו קשור למחלוקת הראשונים הנ"ל – דאפילו רש"י יודה בהא.

ונזכה לאהבת התורה ולומדיה, נתנאל ברבי שאול ניר

השיעורים נמסרים תמידין כסדרן בס"ד בימי שלישי וחמישי בשעה 11:25 בחדר השיעורים שבעזר"נ של ביהמ"ד 'מתמידים' ברחוב דרכי איש, ופתוחים לכל הלומדים.

תגובות: בטל' 0548-411554 מייל:gmail.com@0548411554N

לשמיעת שעורי ההלכה בקול הלשון: 073-2951256 יש להקיש 6 ואח"כ להקיש 1

לשיעורים בנושאים נוספים 073-2951256 ומיד להקיש 9

ובאתרי 'דורשי ציון וקול הלשון' תמצא את המאמר הזה ורבים כמותו לשמיעה, קריאה וצפיה.

_____________________________________

[1] ר' וידאל די טולושא נולד בערך בשנת ה"א ס' כנראה בעיר טולושא שבספרד והיה מראשוני מפרשי הרמב"ם ומהגדולים שבהם, אם כי פירושו 'מגיד משנה' [על שמו כונה 'הרב המגיד', ובקיצור: ה"ה או מ"מ] מקיף פחות ממחצית ספר 'משנה תורה'. היה חברו של רבנו ניסים ב"ר ראובן גירונדי [הר"ן] תלמיד תלמידו של הרשב"א; הוא מפרש את הסוגיות בדרך כלל בשיטת הרשב"א, אך מביא גם בשעת הצורך את פירושיהם של ראשוני ספרד האחרים, כרמב"ן, רבנו יונה, הרא"ה ועוד. דרכו להשתדל למצוא את מקורותיו של הרמב"ם וליישב את הקשיים שבדבריו, ובעיקר להצילו מהשגות הראב"ד, אך לעיתים הוא מודה שדברי הרמב"ם מוקשים. בתחילת הספרים וה'הלכות' הוא מסביר את סדר ההלכות ואת סדר הפרקים שברמב"ם, על פי הנחתו שהרמב"ם סידר את ספרו באופן מחושב ומדוקדק. לשונו קצרה ומדוייקת. פירושו מוערך מאוד ע"י המפרשים שבאו אחריו. ומרן הב"י מכנהו בתואר 'קדוש' ומהר"י קורקוס כותב עליו 'ומי לנו גדול בהבנת דברי הרמב"ם כמו הרב במגיד משנה ומי לנו בקי בחיבור כמותו' ואף בדברי המקובלים קשרו כתרים לגודל נשמת המ"מ והודיעו כי היה 'ניצוץ מנשמת הרמב"ם' נפטר בערך בשנת ה"א ק"ל.

[2] שהרי אפשר לחממו בבגדים כמו שיכתוב אח"כ המ"מ בסברא שניה.

[3] והליץ בזה הרב ר' ברוך מרלטקו שליט"א כי אם נמחקת שורה בגמרא – ממילא נוצר שינוי בטבע המציאות והא ראיה שהריף גרס את השורה 'ולא היא…' ולכן טען כי יולדת אינה מסוכנת אצל צינה כל שלשים ואילו המ"מ בשיטת הראב"ד שגרסו את השורה ס"ל דחיה כל שלשים מסוכנת אצל צינה.

[4] רבי אלחנן בונם ב"ר נפתלי ביינוש וסרמן נולד בליטא בשנת תרל"ה למד בישיבת טלז אצל ר"ש שקופ ורבי אליעזר גורדון, ונודע מצעירותו כעילוי וכדמות מוסרית נעלה. למשך תקופה קצרה עבר לבריסק ולמד אצל רבי חיים סולוביצ'יק. נשא לאשה את בתו של רבי מאיר אטלס מגדולי רבני ליטא (בת אחרת שלו היתה נשואה לרבי חיים עוזר גרודזנסקי) ולמד ולימד במקומות שונים, ובשנת תרס"ז החל ללמוד ב"כולל קדשים" אצל החפץ חיים בראדין, והפך להיות תלמידו המובהק. בשנת תרפ"א הקים את ישיבתו המפורסמת "אהל תורה" בעיר ברנוביץ' שבפולין, שהייתה מיועדת לבחורים צעירים. נחשב לאחד ממנהיגי עולם הישיבות ותנועת 'אגודת ישראל'. רבי אלחנן נהרג על קידוש השם בשנת תש"א בעיר קובנה בידי הליטאים, ימים מועטים לאחר הפלישה הנאצית.

[5] ויש לעורר כי בביה"ל לא הקשה את הקושיא הנ"ל אלא בחר להקשות דוקא מהוראת המשנה 'חולה מאכילין אותו ע"פ בקיאין' ולענ"ד אין בכאן קושיא כלל כיון שאה"נ צריכין בקיאין לקבוע אם האדם הוא חולה או לא אבל אין הכוונה שחולה שיש בו סכנה מותר להאכילו רק לפי כמויות שייקבעו הבקיאין.

[6] ולפענ"ד דבריו עולים בקנה אחד עם סברת הרמב"ן אבל בביה"ל הבין כי הרדב"ז ס"ל כהמ"מ.

לצפיה בשיעור

רוצה להינות שתוכן תורני ישירות אצלך המייל? הרשם כאן ותהיה מעודכן