תוכניות יחודיות מוכחות לזכירת וקניין הש"ס

הנרות הללו קודש הם

נמסר בס"ד בהיכל כולל 'דורשי ציון' בפני רבני 'חבורת ההלכה' בכסליו תש"פ
בגמרא מסכת שבת (כא:) הובאה ברייתא בזה"ל: וכבתה אין זקוק לה, ורמינהו: מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. מאי לאו, דאי כבתה הדר מדליק לה – לא, דאי לא אדליק – מדליק. ואי נמי: לשיעורה. עד שתכלה רגל מן השוק, – ועד כמה – אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עד דכליא ריגלא דתרמודאי, ע"כ. ומצינו לפרש בהאי ברייתא שש דרכים שונות.
一. כבתה זקוק לה.
הדרך הראשונה היא סברת רב הונא שנקט כי 'כבתה זקוק לה' ולכן ניסה להוכיח מהברייתא כי כבתה זקוק לה, שהרי מצותה שתהיה דולקת בפועל כל משך הזמן משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק, ונדחו דבריו דהרי פסקינן כי כבתה אין זקוק לה.
二. תירוץ ראשון 'שיעורא בעידנא'
הדרך השניה הוא תירוץ ראשון בגמרא, 'דאי לא אדליק – מדליק' וממנו יש ללמוד את זמן ההדלקה, דהיינו רק משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק, אבל אחר זמן זה תם עידן המצוה ומי שידליק מכאן והלאה לא קיים מצות הדלקה וברכתו לבטלה [ובאמת מצינו בזה אריכות דברים ברבותינו הראשונים והרשב"א ביאר וז"ל: לאו למימרא דאי לא אדליק בתוך שיעור זה אינו מדליק, דהא תנן (מגילה כ' ב') כל שמצותו בלילה כשר כל הלילה, אלא שלא עשה מצוה כתקנה דליכא פרסומי ניסא כולי האי ומיהו אי לא אדליק מדליק ולא הפסיד אלא כעושה מצוה שלא כתקנה לגמרי, וכן כתב מורי הרב ז"ל בהלכותיו, עכ"ל, ואילו ראבי"ה (סימן תתקעב) חידש דאחר שכלתה רגל ידליק מדין תשלומין וז"ל: וגם נ"ל דאפילו לאחר שתכלה רגל מן השוק מיחייב להדליק. ובלבד ששכח ולא ביטל במזיד כמו שנוכיח לפנים, וגם חייב לברך. והאי דקאמר דאי לא אדליק מצי מדליק, פירוש מצי מדליק לשם מצווה בזמנה. ואל יאמר כיון שעבר הזמן מה לי למהר עדיין יש שהות כל הלילה להדליק שלא בזמנה, אלא עד שתכלה רגל מן השוק שכר הדלקה בזמנה יהבי ליה ומכאן ואילך שכר מצוה בעלמא יהבי. כדתנן בפ"ק דברכות (ט ע"ב) הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה. וגרסינן בפרק תפילת השחר (כו ע"א) א"ר יוחנן טעה ולא התפלל תפלת מנחה מתפלל תפילת ערבית שתים, ואין בזה משום עבר זמנו בטל קרבנו וכ"ש בתפלה דחד יומא דחוזר ומתפלל, מיתיבי מעוות לא יוכל לתקן זה שביטל קרית שמע או תפלה א"ר יוחנן הכא במאי עסקינן כגון שביטל במזיד אמר רב אשי דיקא נמי דקתני ביטל ולא קתני טעה. והכי הלכתא דליכא מאן דפליג. מכאן אני דן נמי דהוא הדין בנר חנוכה. ומצינו בדברי הריטב"א חידוש גדול דעד שכלתה רגל מדליק בחוץ ומשכלתה רגל מדליק בפנים וז"ל: ולפי פירוש זה יש לפרש דה"ק דאי לא אדליק מדליק בחוץ עד ההיא שעתא, אבל בתר הכין אינו מדליק אלא בפנים, דלדידהו נמי ודאי משום דלא מצי למעבד היכירא לרשות הרבים לא נפטר מלעשות היכירא לו ולבני ביתו דהא לקמן אמרינן דבשעת הסכנה מדליקה על שולחנו ודיו, עכ"ל.] ונמצא שלפי תירוץ זה אין כלל שיעור בנר ואפילו נרות קטנים חזו להדלקה ובלבד שידליק בפרק הזמן משתשקע החמה ועד שתכלה רגל.
三. תירוץ שני, 'שיעור בשמן'
הדרך השלישית היא התירוץ השני בגמרא – 'אי נמי לשיעורא' שהוא שיעור השמן הניתן בנר ושיערו חכמים זמנו שיוכל לדלוק שיהוי זמן 'משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק' שהוא כמו חצי שעה, אך לפי תירוץ זה אין כלל הגבלת זמן בקיום המצוה ומצותה לכתחילה כל הלילה בברכה אך מי שידליק נר קטן דלית ביה שיעורא לא עשה ולא כלום ויכבה וימלאהו כראוי ויחזור וידליק בברכה.
四. שני התירוצים לחומרא
הדרך הרביעית היא שיש לחוש לשני תירוצי הגמרא הסותרים זא"ז ולהחמיר כתרוויהו וממילא חובה עלינו להקפיד ולהזדרז להדליק משתשקע החמה ועד שתכלה רגל כדי לחוש לתירוץ הראשון, אך מנגד נחמיר למלא תמיד את הנר בשיעור של כחצי שעה בעירה כתירוץ שני, ואף נחמיר להדליק כל הלילה אם לא עדיין לא הדליק אך לא נברך מחשש לתירוץ הראשון, וכך נראה מדברי הר"י פורת בתוס' (כא:) וז"ל: דאי לא אדליק מדליק – אבל מכאן ואילך עבר הזמן. אומר הר"י פורת דיש ליזהר ולהדליק בלילה מיד שלא יאחר יותר מדאי ומ"מ אם איחר ידליק מספק דהא משני שינויי אחרינא, עכ"ל.
五. שני התירוצים לקולא
הדרך החמישית היא להקל כקולות שני התירוצים גם יחד וזיל הכא מידחיא לך, ונמצא שאיני מחוייב להדליק אחר שכלתה רגל וכקולת התירוץ הראשון, ואף איני מחויב ליתן בנר כמות של חצי שעה, אך עכ"ז כתב הלבוש (סי' תרעב ס"ב) שיהא בו שיעור מועט ולא שידלק ויכבה מיד, והכרח לזה מהדין המפורש בכבתה דאינו זקוק לה ואם אין שיעור כלל מהו החידוש באינו זקוק, והרי דלקה רגע אחד ודי, אלא ע"כ שצריכה לדלוק שיהוי שיש בו חשיבות אך לא חצי שעה, וכן מצאתי בבית הלוי (על התורה, חנוכה) שטען כי מה פירסומי ניסא איכא בהדלקת רגע, והביא ראיה מהא דצריך לקנות נר שבת ולוותר על נ"ח ואם אין צורך בשיהוי הדלקה בנ"ח יטיף כמה טיפין וידליק ויצא יד"ח והשאר יהיה למצות שבת ולמה יוותר על מצות נ"ח אלא ודאי שיש שיעור מועט, [ונר שבת ברור שצריך שיעור כדי סעודתו או עד שיישן] וכדיעה זו נקט ראבי"ה סי' תתקעב הוב"ד בהגהות מימוניות בשם ר"ת הל' חנוכה פ"ד ה"ה, ובאו"ז הל' חנוכה סי' שכב, וכ"כ ר' יחזקיהו ממגדיבורג וז"ל: יש שפוסקין דבדרבנן הלך אחר המיקל, הילכך אזלינן הכא לקולא והכא לקולא, וליכא שיעורא לנר חנוכה, וגם אם לא הדליק עד שתכלה רגל מן השוק, דעד אותו זמן איכא פרסומי ניסא, שוב אינו מדליק ופטור, עכ"ל. והקשו הרבנים בשיעור על הכרעה זו דבשלמא היינו בוחרים את התירוץ המיקל, ניחא אך הכא תפסו מקולי זה ומקולי זה ונמצא שפסקו דלא כאף אחד מן התירוצים.
六. הרמב"ם, שני התירוצים משלימים זא"ז
ויש לנו את דעת רבינו הרמב"ם דס"ל דשני התירוצים אינם סותרים זה לזה אלא משלימים זה את זה, ובאמת זמן ההדלקה הוא אך ורק משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק, ואחר זמן זה תם עידן המצוה לגמרי, אלא שבא התירוץ השני להוסיף עוד ביאור ששיעור השמן כרוך עם זמן ההדלקה, דהיינו לכתחילה עלי להדליק מיד ששקעה החמה וליתן בה שיעור שמן עד שתכלה רגל ע"מ שתדלק בפועל כל זמן ההדלקה [ואם לא נתן שיעור מספיק בשעת הדלקה לא עשה ולא כלום] אלא שאם נתאחר מעט ובא להדליק כעשר דקות לפני תום הזמן, די לו ליתן שיעור מועט של שמן בנר כדי עשר דקות בלבד והרי להרמב"ם יש שיעור בנר אך זהו 'שיעור משתנה' ע"פ זמן ההדלקה, וז"ל הרמב"ם (פרק ד הלכה ה): אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין, שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, וכמה הוא זמן זה כמו חצי שעה או יתר, עבר זמן זה אינו מדליק, וצריך ליתן שמן בנר כדי שתהיה דולקת והולכת עד שתכלה רגל מן השוק, הדליקה וכבתה אינו זקוק להדליקה פעם אחרת, נשארה דולקת אחר שכלתה רגל מן השוק אם רצה לכבותה או לסלקה עושה, עכ"ל.
עיון בשיטות הרמב"ם והשו"ע
ובשלמא לדברי הרמב"ם הללו ברור שנתיר להשתמש בנר הדולק מיד אחר תום זמן המצוה דתרתי למעליותא אית ביה, שהרי אליבא דתירוצא קמא כבר הזמן אינו ראוי למצוה והיאך ייאסר השימוש בנר, ואף אליבא דתירוצא בתרא יש שיעור בנר, וא"כ לפי דברי הרמב"ם אחר שכלתה רגל מן השוק ברור שאין לאסור את עודפי השמן, שהרי אין שום שייכות הדלקה בשעה זו.
שתי קושיות ע"ד השו"ע
אלא שעתה יש לדון בהכרעת השו"ע, שכתב בסי' תרעב ס"ב וז"ל: שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא, הלכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור, ואם נתן בה יותר יכול לכבותה לאחר שעבר זה הזמן, וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זה הזמן. ומיהו ה"מ לכתחלה, אבל אם עבר זה הזמן ולא הדליק, מדליק והולך כל הלילה, ואם עבר כל הלילה ולא הדליק, אין לו תשלומין, עכ"ל. ובתחילה תפס כשיטת הרמב"ם והיקל שתי קולות:
הראשונה: שפסק כי מותר להשתמש לאורה אחר זמן מצותה.
והשניה: שהורה כי שיעור ההדלקה משתנה לפי זמן ההדלקה דהיינו אם ידליק משתשקע החמה יתן שמן כדי חצי שעה ואם ידליק עשר דקות אחרי השקיעה יצטרך ליתן שמן רק כדי עשרים דקות.
תירוץ נפלא על הקושיא הראשונה 
ולכאורה, כיוון שראינו כי חשש השו"ע לדיעות האחרות והחמיר להדליק כל הלילה אם לא הדליק בזמנה, מדוע בשני ענינים הנ"ל [שימוש לאורה אחר זמן מצותה, ושיעור הדלקה משתנה] היקל, והרי אם בא להחמיר דלית שיעור בזמן יחמיר גם בחשש להא דלית שיעור בנר, ועוד דאם כבר החמיר שההדלקה יכולה להמשך בלילה אחר שכלתה רגל, היאך היקל ליתן בנר שיעור ביחס לעד שתכלה רגל, אבל נראה לי לבאר בעומק דעת השו"ע בס"ד, שלגבי דין שימוש לאורה לא ברירא כלל שיש לאסור אליבא דשני תירוצי הגמרא, שהרי לתירוץ הראשון יש מקום לומר שכיוון שהזמן שאחר שכלתה רגל אינו ראוי להדלקה כלל, ממילא גם עודפי השמן שיש בנר לא יתקדשו, ואף לתירוץ השני יש מקום לומר שכיוון שנאמר שיעור מדוד וקבוע לשמן לא יתקדש הנותר [ואף דאפשר למימר איפכא, שלתירוץ הראשון דלית שיעורא בשמן ממילא הכל מתקדש, ולתירוץ השני יש לומר שכיוון שכל הלילה ראוי למצוה ואם לא לאדם זה שיצא יד"ח הרי ראוי לאדם אחר שעדיין לא יצא יד"ח, ממילא כל שיעור שיש בנר יתקדש והשיעור שנאמר בגמרא הוא רק שיעור התחלתי שלא יפחות ממנו – לא חש לזה השו"ע].
ובר מן דין, והרי יסוד הקושיא מבוסס על כך שהשו"ע הורה להדליק כל הלילה מחמת שחשש לתירוץ שני אבל עוד יש לי לומר שבאמת לא רק ע"ז סמך השו"ע אלא באמת מצינו לרבים מרבותינו הראשונים שהורו להדליק כל הלילה גם לפי התירוץ הראשון שקבע מצותה משתשקע החמה ועד שתכלה רגל – דאי לא אדליק מדליק, וביאר הרשב"א וז"ל: לאו למימרא דאי לא אדליק בתוך שיעור זה אינו מדליק, דהא תנן (מגילה כ' ב') כל שמצותו בלילה כשר כל הלילה, אלא שלא עשה מצוה כתקנה דליכא פרסומי ניסא כולי האי ומיהו אי לא אדליק מדליק ולא הפסיד אלא כעושה מצוה שלא כתקנה לגמרי, וכן כתב מורי הרב ז"ל בהלכותיו, עכ"ל, וכ"כ הריטב"א וז"ל: ולפי פירוש זה יש לפרש דה"ק דאי לא אדליק מדליק בחוץ עד ההיא שעתא, אבל בתר הכין אינו מדליק אלא בפנים, דלדידהו נמי ודאי משום דלא מצי למעבד היכירא לרשות הרבים לא נפטר מלעשות היכירא לו ולבני ביתו דהא לקמן אמרינן דבשעת הסכנה מדליקה על שולחנו ודיו, עכ"ל. וכ"כ במחזור ויטרי (סי רלו) וז"ל: מצותה מן המובחר להדליק משתשקע עד שתכלה מיהו כל הלילה יכול להדליקה עד הבקר. דלא נתנו בו הזמן הזה. אלא משום פרסומי ניסא דהוי אז יותר. ומזה נלמד שרבים מרבותינו הראשונים הבינו כי גם לפי תירוץ ראשון יש להדליק כל הלילה בדיעבד, ולא מחמת ספק ולכן יש לצדד בדעת השו"ע שאם בא להדליק בלילה ידליק בברכה, דאית הכי ספק ספיקא, שמא הלכה כתירוץ שני שיש לברך כל הלילה ואף אם תאמר שהלכה כתירוץ ראשון, בפשטות ההלכה שיש לברך כל הלילה אלא למצוה מן המובחר יקדים וידליק עד שתכלה רגל.
צ"ע בקושיא השניה
אבל לגבי הקולא הגדולה שהיקל השו"ע ליתן בנר שיעור קטן מחצי שעה, וסמך על 'שיעור משתנה' קשה מאד דגם אם נבאר שרצה לחדש כי ממה נפשך תצא בשיעור זה שהרי לדברי הסוברים שאין שיעור בנר ודאי שיצאת יד"ח בנר קטן כזה, מ"מ עדיין נתקשה לדברי התירוץ השני שיש שיעור בנר ויש ליתן תמיד שיעור חצי שעה, ומדוע לא חש השו"ע להעמיד דבריו כשני התירוצים גם בכמות השמן, וגם אם נאמר שהורה להדליק כל הלילה בגלל כל הני גדולים עכ"ז כיוון שלשיטתם הלילה זמן חיובא הוא הרי היה לו לחוש וליתן שיעור דליקה גם ללילה, וצ"ע.
חידוש גדול בהבנת שיטת השו"ע
ומתוקף הקושיא יש ליישב שהבין השו"ע כי באמת הלכה כהרמב"ם, אלא שגם להרמב"ם אם לא הדליק בזמנה יש להדליק כל הלילה וכמו שכתבו כל הראשונים הנ"ל, ואם הדליק בתוך שיעור הדלקה יצא יד"ח ומצותו מן המובחר ואף שלא נתן שיעור בשמן אלא עד כדי שתכלה רגל, ועדיף זמן הדלקה קצר בזמנה מאשר זמן הדלקה מרובה שלא בשעת מצותה, ובאמת אם יבא להדליק בלילה יצטרך ליתן שיעור חצי שעה, וכך יהא הדין אם יבא להדליק משתשקע החמה, אלא שאם יבא להדליק כעשר דקות לפני שתכלה רגל נאמר לו שדי ליתן עשר דקות בנר, כיוון שזכה לתפוס בהדלקה בזמנה והיא שבחה ומעלתה, ושני דינים שונים הם הדלקה בזמנה, והדלקה שלא בזמנה. ואפשר עוד להוסיף נופך ע"פ שיטת הראבי"ה שביאר כי ההדלקה בלילה היא 'תשלומין' להדלקה בזמנה וקבע כי אם לא הדליק בשוגג יוכל להדליק בלילה אך אם נמנע מלהדליק בזמנה במזיד ע"ז נאמר "מעות לא יוכל לתקון" וא"כ ברור שלפי הראבי"ה הדלקה בשעתה קצרה ככל שתהיה שוה פי כמה מהדלקה בלילה שבאה כתשלומין להדלקה בזמנה.
ולסיכום:
  1. השו"ע פסק כהרמב"ם לגמרי.
  2. השו"ע הבין כי גם אליבא דהרמב"ם יש מקום לחייב בהדלקת לילה, ורק שאינה מעולה.
  3. שתי ההדלקות דינים שונים להם, להדלקה בזמנה יש חידוש של 'שיעור שמן משתנה' והיא כבודה והדרה שמעיד עליה כי שיעורה מצומצם ובזמן מיוחד ואילו להדלקת לילה יש שיעור קבוע.
  4. במצב של 'חפיפה' בין שתי ההדלקות כגון שבא להדליק כעשר דקות לפני שתכלה רגל הדין יהיה כדין הדלקה בזמנה ויתן רק כמות מצומצמת של עשר דקות.
שמנים ופתילות גרועים בשבת
ועל פי הכרעת הדין בדין שימוש לאור נ"ח אחרי זמן מצוותו, תיוולד נפק"מ גדולה בדין 'מדליק בשמנים גרועים' האסורים בשימוש בשבת דלתירוצא קמא דאית 'שיעורא בעידנא' ואחר שכלתה רגל שרי לאישתמושי לאורה יש לאסור ליתן יותר מהשיעור בשמנים ופתילות האסורים בשבת שהרי אחר זמן מצוותו יבא להשתמש בנר כדרכו וישכח ויטה, וכן פסק הרמ"א לאיסור (תרע"ג ס"א) בשם תשובת הרשב"א. אך למ"ד אית שיעורא יש לצדד להתיר ליתן יותר מכדי השיעור ואין לחוש לאיסור שבת שהרי מחמת שכל הלילה זמן הדלקה ממילא י"ל דכל מה שיתן בנר נתפס בקדושת נ"ח וכיוון שאסור להשתמש לאורה לא יבא להטות.
התחיל לאכול
ועוד נפק"מ תהיה בדין התחיל לאכול בשעת הדלקת הנרות דלתירוצא קמא דיש זמן מדוד להדלקה חייב לפסוק ואפילו שמצוה זו היא מדרבנן, כ"כ בשעה"צ סי' תרעב סקט"ו והוסיף שם בשם הב"ח שיש לפסוק מחמת חשיבות המצוה דאית בה פרסומי ניסא, אך לתירוצא בתרא א"צ לפסוק כיוון שכבר התחיל לסעוד וכל הלילה לפניו להדלקה, ונראה לענין הלכה שאנן חיישינן לשני התירוצים נורה למי שהתחיל לאכול ונמצא בתוך חצי שעה מצאת הכוכבים שבו לתירוצא קמא חלה עליו חובה להפסיק יפסיק מיד וידליק אך אם הוא נמצא כעת בלילה [אחר חצי שעה שאר צאת הכוכבים] אינו צריך להפסיק ממה נפשך, דלתירוצא קמא כבר אין מצוה בהדלקה ולתירוצא בתרא אין צורך להפסיק.
הדלקת חוץ או בית
ויש עוד לעיין בחילוק בין התירוצים, דלפום ריהטא נראה דתירוצא קמא שייך רק בהדלקת חוץ אבל אם תעבור ההדלקה לתוך ביתו כבר אין לחוש לשיעור הזמן וכל הלילה כשר להדלקה, אבל תירוצא בתרא שייך גם בהדלקת בית דמיבעי שיעורא.
סיכום הנפק"מ בין התירוצים
ולסיכום, מצינו כמה נפק"מ בין שני תירוצי הגמרא:
  1. האם יש זמן מוגבל של חצי שעה להדלקת נרות או שכל הלילה כשר.
  2. האם ישנו שיעור של נתינת שמן בנר בכמות שתבער חצי שעה, או שאפילו כמות קטנה מספיקה.
  3. האם נתיר ליהנות מאורה של נר חנוכה הדולק אחר צאת הכוכבים או אחר חצי שעה מתחילת ההדלקה.
  4. האם נתיר ליתן כמות גדולה בשבת משמנים ופתילות פסולים.
  5. האם התחיל לאכול אחר שנתחייב בהדלקה חייב להפסיק ולהדליק.
  6. האם ישתנה הדין בזמן שמדליקין בבית.
  7. ובהמשך השיעור נביא עוד נפק"מ, האם נצטרך לבער את השמן הנותר בנר אחר החנוכה.
'הסתירה הגדולה'
שימוש בשיירי הנר, אחר זמנו או שכבה ואינו זקוק לו
וכתב בבית יוסף (סימן תרעז) הנותר מן השמן והפתילות בליל ראשון מוסיף עליו ומדליק בליל שני וכו' עד שהרי הוקצה למצותו. כן כתב הרא"ש בפרק במה מדליקין (סי' ט) בשם שאילתות דרב אחאי (סי' כו שאילתא ב) והמרדכי בשם ילמדנו ופסיקתא רבתי. וא"ת והרי כתב רבינו בסימן תרע"ב צריך ליתן בה שמן כזה השיעור ואם נתן בה יותר יכול לכבותה לאחר שעבר זה הזמן וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זה הזמן שעבר עיקר מצותה וגם הרי"ף (ט.) והרא"ש (סי' ג) כתבו כן בפרק הנזכר ודברים אלו סותרים זה את זה, וכן כתב הר"ן (ט. ד"ה אי נמי) שהגאונים שאומרים שאם כבתה ונשאר שמן ביום הראשון מוסיף עליו ומדליק ביום שני וכו' נשאר בה ביום אחרון עושה לו מדורה ושורפו במקומו שהרי הוקצה למצותו הם חולקים על מה שכתב הרי"ף שאם היתה דולקת והולכת עד כשיעור הזה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו אבל אין נראה כן מדברי הרא"ש שאף על פי שכתב סברא זו דעושה לו מדורה בשם השאילתות אם איתא שהיה סובר שהיא חולקת על הסברא הראשונה ה"ל לכתבן סמוכות זו לזו ורבינו פשוט הוא שסובר שאינן חולקות שהרי כתב לשתיהן סתם, עכ"ל הב"י. ותורף דבריו שיש להקשות 'סתירה גדולה' בין שני דינים שנתפרשו בדברי רבותינו הראשונים, בדין הראשון [סי' תרע"ז] הצרכנו לשרוף את שיירי נ"ח ביום השמיני ולמדנו מזה שאסור להשתמש בשיירים. ואילו בדין אחר [סי' תרע"ב] התרנו להשתמש באור נ"ח לשימושי חולין, ואף שהר"ן ראה בזאת סתירה ומחלוקת ומאן דתני הא לא תני הא דאי נ"ח אסור בהנאה כך נורה בין לגבי שימוש לאורה אחר חצי שעה כמו לאחר החנוכה ואם שרי לכבותה ולהשתמש באורה אחר חצי שעה ממילא גם אין צורך לשרוף את השמן הנותר ביום השמיני, עכ"ז הסיק הב"י שאין סתירה מדברי הראשונים שכתבו בסתמא את שני הדינים ולא העירו שיש סתירה.
שני יישובים על הסתירה
וממשיך הב"י וז"ל: ומצאתי כתוב בשם מהר"י אבוהב ז"ל שיש לחלק ביניהם שכשנתן השמן בנר ולא הקצהו אלא לשיעור זמן הדלקה יכול אחר כך להסתפק ממנו אם ירצה אבל כשנתן השמן בנר בסתם אז הוקצה למצות נר חנוכה וצריך לעשות לו זה התיקון עכ"ל, ולי נראה לחלק ביניהם בענין אחר שמה שכתב בסימן תרע"ב מיירי שנתן בה שמן יותר מכשיעור ואחר שדלק כשיעור מותר ליהנות ממנו דלא הוקצה למצוה אלא כדי שיעור הצריך בלבד ומה שכתב בסימן זה מיירי בשנותר מהשמן הצריך לשיעור הדלקה הוא הוקצה למצותו ולפיכך צריך לעשות לו מדורה דכיון דמשיעור הדלקה הוא הוקצה למצותו ואסור ליהנות ממנו וכן כתוב בהגהות מיימוניות, עכ"ל הב"י.
ונמצא שלמדנו מדברים אלו יסוד בדיני חנוכה דאיכא 'הקצאה למצוה', לביאור ההגה"מ ישנה הקצאה רק לשיעור הנצרך להדלקה, אך לדברי מהר"י אבוהב ברור ששיעור חצי שעה הוא נתפס בהקצאה אך הוסיף להחמיר שההקצאה היא לכל מאי דאיכא בקערה אא"כ היה בדעתו שלא להדליק זמן מרובה, ומצינו בב"ח בסימן תרע"ב שנקט לחומרא בשיעורי ההקצאה וז"ל: ועוד נלע"ד דכיון דאיכא תרי לישני ורוב פוסקים מפרשים דפליגי ור"י ורבינו תם כתבו דנהגו כלשון ראשון וללשון ראשון אסור לכבותן או להשתמש לאורן לאחר שדלקו השיעור שהרי ללשון ראשון לא הוזכר שום שיעור והכל שוה אם כן מדינא נמי אסור ואף על גב דקיימא לן כלשון שני דצריך ליתן שמן בנר שידליק חצי שעה היינו דוקא להחמיר אנו תופסין כמותו אבל לא להקל ולכן יראה דאף לעצמו אין להקל לכבותן ואין צריך לומר שלא יורה כך לאחרים ודלא כמו שכתב מהרש"ל דיכול לכבותן וכן כתב בספר צידה לדרך ויש מדקדקים שלא לכבותה ולא להשתמש לאורה הואיל ושם השמן למצוה עכ"ל ובמסכת סופרים (פ"כ ה"ג) איתא להדיא ואין מגביהין ממקומו עד שיכבה ואף על פי דבהגהות מיימוניות (שם אות ד) מפרש דהיינו דוקא כששם בו שמן כשיעור מצומצם לא אתברר לן מנא ליה לפרש כך להקל. ולקמן בסוף סימן תרע"ז (ס"ה) יתבאר דאפילו לאחר שכבה מעצמו אסור, עכ"ל הב"ח. 
הרי שלמד רבינו הב"ח כי מהספק היאך נכריע בשני תירוצי הגמרא אנו מחוייבים ליתן בנר כמות של חצי שעת הדלקה וזאת כדי לחוש ללשון שני אך עכ"ז יש לחוש ללשון ראשון שלדבריו לית שיעורא כלל וכל כמה שיתן בנר קיים מצות חנוכה בין יותר ובין פחות, אא"כ יתנה שרוצה להקצות רק שיעור מסויים [אך לדעת הב"ח הכל לחומרא ולית לן להקל בשיעור הלכתחילה].
שיעור בנר, חומרא או קולא
ועל פי כל הנ"ל נולדה לנו נפק"מ חדשה, אם אין שיעור בנר הרי זהו לקולא בדין שיעור הלכתחילה אך לחומרא בגדרי הקצאה דכל כמה שיתן בנר חלה ע"ז הקצאה בין מרובה ובין מועט, אך לעומת זאת לדברי הסובר דאית שיעורא בנר הרי זה לחומרא בדין של הלכתחילה אך מצד שני יימצאו שתי קולות גדולות בדיני הקצאה, האחת: אם יתן יותר מכשיעור בנר לא תחול ע"ז ההקצאה, וראיה לדין 'יותר מכשיעור' מפסק בשו"ע סימן תרע"ב סעיף ב' וז"ל: שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא, הלכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור, ואם נתן בה יותר יכול לכבותה לאחר שעבר זה הזמן, וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זה הזמן, עכ"ל. ואף אם ייתן מעט שמן בנר ג"כ לא חלה ההקצאה וכך פסק השו"ע בסימן תרע"ה סעיף ב' וז"ל: יש מי שאומר דכיון דהדלקה עושה מצוה צריך שיתן שמן בנר, כדי שיעור, קודם הדלקה, אבל אם בירך והדליק ואח"כ הוסיף שמן עד כדי שיעור, לא יצא ידי חובתו. אבל בנתן שיעור וכבה נראה שייאסר המותר וכך פסק השו"ע בסי' תרע"ז סעיף ד' וז"ל: הנותר ביום השמיני מן השמן הצריך לשיעור הדלקה, עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו שהרי הוקצה למצותו, עכ"ל. ונמצא שאכן הב"ח תלה שני דינים אלו במחלוקת שני תירוצי הגמרא אי איכא שיעורא בעידנא או שמא דרוש שיעורא בשמן, ולתירוץ הראשון דלא בעינו שיעור בשמן כל כמות מוקצית והופכת לנ"ח אא"כ יתנה, ולפי דברי הב"ח משמע שאליבא דתירוצא בתרא שדרש שיעור בשמן ברור שלא יתקדש מותר השמן.
שיטת הרא"ש, שני פירושים בביאור 'לשיעורא'
אבל המעיין ברא"ש ימצא שלא ברירא לו דאי אית שיעורא הוי השיעור הגבלה להקצאה ואם יתן הרבה שמן הוי כאילו התנה בפירוש, שהרי כתב הרא"ש (שבת פרק ב' ס"ג) וז"ל: אי נמי לשיעורא, שיש ליתן שמן בנר שיהא דולק כשיעור הזה. א"נ אם אחר שדלקה כשיעור הזה רצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו, עכ"ל. ומוכח מדבריו שלפי הביאור הראשון ייאסר לכבות את הנר או להשתמש בו אף שאית ביה שיעורא, וחובה עלינו לבאר דאף אם יש קצבת זמן אין זה מגביל את שיעור השמן להקצאה [וכך נבאר בדברי מהר"י אבוהב שלא תלה זאת כהב"ח בדיעות שלא הצריכו שיעור] ויש לתמוה מדוע בכלל יש צד לחשוב שתחול ההקצאה למצוה על התוספת שהוסיף, בשלמא לדעת הב"ח שלמד כי חיישינן לדעות דלא מצרכי שיעורא ניחא, אך לפ"ד השו"ע דפסקינן להלכה כי אית שיעורא בנ"ח גם לקולא שהרי התיר להשתמש לאורה אחר תום עידן מצותה ללא כל תנאי, היאך נבאר את האיסור שחל על התוספת [וכן הקשה הט"ז בסי' תרע"ב סק"א שהקשה דאין איסור תופס אלא מאי דחזי ליה] ונראה לבאר בדברי הרא"ש כי האי שיעורא הוא אך ורק כשיעור שלא יפחות ממנו אך אה"נ יכול להוסיף והכל ייחשב נ"ח אלא שעל דברי השו"ע אי אפשר לבאר כן דהרי התיר להשתמש לאורה אחר שתם זמן מצותה.
מה בין נוי סוכה ונר שבת לנר חנוכה
חילוק בין היתר נויי סוכה ושמן אחר השבת לנותר מנ"ח
וכתב הב"י וז"ל: ואיכא למידק למה צריך לעשות מדורה למותר השמן והפתילות מאי שנא מעצי סוכה ונוייה דשרי אחר החג כבר תירץ הר"ן (שם) דהתם לא מקצה להו אלא לימי החג לפי שעשויין להשאר אחר החג ולא מקצה להו למצותן לגמרי אבל שמן ופתילה שעשויין להתבער לגמרי כי יהיב להו בנר לגמרי מקצה אותן למצוה דאין אדם מצפה אימתי תכבה נרו ואם נשתיירו הרי הן אסורין שהרי הקצה אותן למצותן לגמרי ודומה לעצי סוכה ונוייה שנפלו בחג שאסורין כדמוכח בפרק המביא כדי יין (ביצה ל:) ולא דמי לנר של שבת שעשויה להיות כולה למצוה ואפילו הכי נהנין אחר השבת מן השמן ומן הפתילה משום דהתם אף בעודו דולק לעצמו למצותו נהנין ממנו מה שאין כן בנר חנוכה וכיוצא בזה כתבו התוספות בפרק כירה (שבת מד. ד"ה שבנר), עכ"ל הב"י.
וז"ל התוספות במסכת שבת (מד.) ד"ה שבנר ושבקערה אסור ור' שמעון מתיר: ואחר השבת מותר אפי' לר' יהודה וה"נ תניא לקמן גבי נויי סוכה אסור להסתפק מהן עד מוצאי י"ט האחרון אבל בתר הכי שרי וקשה לר"י דמ"ש מנר חנוכה דתניא כבה ליל ראשון מוסיף עליו בליל ב' ומדליק בו כבה ליל ח' עושה לו מדורה בפני עצמו מפני שהוקצה למצותו ואומר ר"י דנר חנוכה עיקרו לא להנאתו בא אלא לפרסומי ניסא ומשום חביבותא דנס אינו מצפה שיכבה אלא מקצה לגמרי למצוה אבל נר שבת להנאתו בא יושב ומצפה שיכבה ולכך מותר, עכ"ל התוספות.
הגדרה נאה, ע"מ לאסור צריך 'תרתי לריעותא'
ורציתי להוסיף קצת נופך בביאור החילוק בין נויי סוכה ונר שבת לנ"ח, שהרי הביאו התוס' שתי דוגמאות לדברים שנאסרו בתוך זמנם מכח הקצאה למצוה אך אחר תום זמן המצוה פקעה הקצאתן והותרו לשימוש ויש להבין מדוע בנר חנוכה נמשכת הקצאתו אפילו לאחר החנוכה עד שאין לו תקנה אלא שריפה, והתשובה לזה היא שאמנם בנוי סוכה יש ריעותא גדולה שכל זמן הקצאתו לא היה עומד להנאת ושימוש האדם אך מנגד יש בו טיבותא גדולה שמעולם לא סבר האדם לכלותו ולאבדו אלא להשתמש בו למצוה כמות שהוא שלם, ודין גרמא ליה שאחר תום עידן המצוה מותר להשתמש בו כיוון שגם בזמן ההקצאה, לא היתה הקצאתו שלימה והחיסרון הוא בגדרי 'הקצאה' מתוך 'הקצאה למצוה', ומנגד נר שבת אית ביה ריעותא גדולה שבזמן הקצאתו עומד לאיבוד ולזה הקצהו לאבדו ולשורפו למצותו, אלא שבתוך זמן ההקצאה היה מותר ליהנות מהמצוה וזו טיבותא גדולה וממילא מעולם לא היתה הקצאתו שלימה כיוון שאפילו בזמן תוקף הקצאתו היה עומד לאישתמושי ביה והחיסרון כאן הוא בגדרי 'מצוה' מתוך 'הקצאה למצוה' אך בנר חנוכה אית ביה תרתי לריעותא, גם 'מצוה שלימה' שהרי אינו עומד ליהנות ממנו בתוך זמן מצותו מחמת איסורו, ואף 'הקצאה שלימה' שהרי מכוין לשורפו ולאבדו כדי לקיים מצותו וממילא כאן יש 'הקצאה למצוה' שלימה, ונאסר השמן גם אחר תום עידן המצוה.
ארבע שיטות במותר השמן
ומצינו בדין 'מותר השמן' ארבע דיעות בין רבותינו הראשונים:
  1. המחמיר ביותר הוא רב אחאי גאון שאסר את מותר השמן אפילו אחר חנוכה, והבינו חלק מהראשונים כי הוא ס"ל דכל שתתן בנר הוי הוקצה למצוותו וכך הבין מהר"י אבוהב וחידש שאם יטיל תנאי מהני, וכן נקט הב"ח לדינאאלא שהוא הוסיף וביאר את הדין הנ"ל מחשש לדיעה שאינה מצריכה שיעור.
  2. בב"י יצא לחלק בין נתן כשיעור וכבה בתוך זמנו שע"ז חלה ההקצאה בחנוכה ואפילו אחר החנוכה לבין נתן יותר מכשיעור וכבה אחר זמנו שע"ז אין הקצאה לא בחנוכה ובודאי שלא אחר החנוכה, וכן מצינו בהגהמ"י.
  3. אחריו מצינו את דעת תוס' רי"ד(פסקי רי"ד מסכת שבת מה.) שהיקל בשמן אחר חנוכה אך מנגד אסר את שיורי השמן במהלך ימי החנוכה וז"ל: בנר חנוכה נמי אף על פי שהוקצה למצותו אם כבה מותר ליהנות ממנו. ומכאן תשובה לר' אחאי גאון, שכתב בשאילתות בפרשת ואתה תצוה, דנר חנוכה שכבה בלילי שמיני והותיר בו שמן עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו, שכיון שהוקצה למצותו אסור להשתמש ממנו, דמאי אולמיה דנר חנוכה מנר שבת, בודאי כל שמונת ימי חנוכה [המותר הוא אסור מפני טעם הנרות שהוקצו לכל שמונת ימי חנוכה ואסור להשתמש בהן כל שמונה] דומיא דאתרוג שהקצהו כל שבעת ימים, והילכך השמן הנותר בהן אין להתירו, דאדעתא דהכי שם אותו שידליק בו כל שמונת ימי חנוכה, ואם ישאר בליל ראשון מדליק בליל שני, אבל הלילה האחרון לא הקצה אלא מה שראוי להדליק, אבל הנותר לאחר שכבה מותר בהנאה כמו שמותר נר שבת לר' שמעון.
  4. ויש לנו את דעת הריטב"א (כא:) שהורה כי שרי להשתמש במותר השמן אפילו בתוך ימי החנוכה, ואפילו אם כבה בתוך זמן שיעורא, וליכא הקצאה כלל אלא לצורך קיום המצוה וכיון שקיים את המצוה תו לא חלה הקצאה על השאר, וז"ל הריטב"א: אי נמי לשיעורא. פי' שצריך ליתן בה שמן שתוכל להדליק עד השיעור ההוא לכל הפחות, ועיקר הדין בזה דמכאן ואילך אם רצה לכבותה הרשות בידו ויכול ליהנות ממנה, והוא הדין אם כבתה מאליה ואפי' תוך השיעור כיון דקי"ל שאם כבתה אין זקוק לה, שאע"פ שאמרו שאסור להשתמש לאורה ולהרצות מעות כנגדה, זהו בעוד שדולקת ומשום בזויי מצוה ואבא דכולהו דם כדאיתא לקמן (כ"ב א'), אבל כיון שעשה בה מצותה תו ליכא משום בזויי מצוה דתשמישי מצוה הם ונזרקים (מגילה כ"ו ב'), ולפיכך כל שכבה הנר הרי עבר זמן מצותה לאותה הלילה, כי שאר הלילות מצוה אחריתי היא ונר אחר ושמן אחר, ועדיף מהפריש שבעה אתרוגים לשבעת הימים (סוכה מ"ו ב'), וזה ברור, ולא כדברי האומרים שאסור ליהנות משיירי פתילות ושמן דנרות חנוכה כי אם בנר חנוכה, ומה שנשאר מכל השמונה ימים שעושה לו מדורה ושורפו הואיל והוקצה למצותו כמו שכתבו מקצת התוספות, שלא הוקצה למצותו אלא לזמן קבוע, דאי לא תשמישי מצוה היאך נזרקים, אלא ודאי כדאמרן ואין לפקפק בדבר כלל, מרבינו ז"ל, עכ"ל.
עיצה הגונה, להתנות מראש ואפילו על מה שיישאר בתוך זמנו, ואף שנראה דתנאי לא מהני לדיעות הפוסקות דבעינן שיעורא, בזה הוי ספק ספיקא אי פסקינן כתירוצא קמא דלית שיעורא וממילא תנאי מהני, ואף אם תאמר דלא פסקינן כוותיהו שמא הלכה כדיעות החולקות על רב אחאי.
שלש שיטות בשימוש לאורה אחר חצי שעה
ובהיותנו בזה נסכם את הדיעות בשימוש בנר אחר חצי שעה:
  1. בתוך זמנו או אחר זמנו:השו"ע בסימן תרע"ב ס"ב הורה שמותר להשתמש לאור נר שדלק בכל זמן מצותו וכ"ש לטלטלה או לכבותה, אך אסר להשתמש בנר שכבה בתוך זמן מצותו, ולא חילק בין התנה ובין לא התנה.
  2. 'התנה או לא התנה':רבים מרבותינו האחרונים (מג"א תרע"ז סק"י וא"ר בסי' תרע"ב, וחיי"א כלל קנ"ד סל"א) חשו לדברי הסוברים שאם לא התנה הקצה הכל וממילא דינו כדין נ"ח ואסור לכבותה וכ"ש לטלטלה או להשתמש לאורה, אך אם התנה הכל מותר.
  3. 'חשש לטעות הרואים':מהרש"ל (בשו"ת סימן פה) וז"ל: כיון שדלק כשיעור זה יכול לכבותה אבל בלא כבוי אין נראה להקל כדברי הרי"ף להשתמש לאורה מפני הרואה, עכ"ל. וכתב בדרך החיים (והוב"ד בשעה"צ תרע"ב סקי"ב) שיש בדבריו חומרא וקולא, קולא: דא"צ תנאי ואחר השיעור אפשר לכבות ואף שנתן כמות מרובה, וחומרא: דלא מהני תנאה דהרי הרואים לא ידעי בהאי תנאה וממילא אסור להשתמש לאורה ואפילו לטלטל את הנרות אסור שהרי למדנו בסימן תרע"ה ס"א שאין לטלטל נ"ח מחשש שיאמר הרואה לצרכו הוא דאדלקה, וכאן חידש הדה"ח ע"פ יסוד מהרש"ל שיש לחוש אפילו לתרי 'טעויות הרואים' הראשונה שיסבור כי הנר הוא נר מצוה והשנית היא שיסבור שבהא דאוחזה, לצרכו הוא דאדלקה.
יישוב חדש ומחודש בביאור 'הסתירה הגדולה'
ולולי דמיסתפינא אמינא יישוב נוסף בסתירה הגדולה בין דין מותר השמן ביום שמיני לבין היתר השימוש בנ"ח מיד אחר גמר שיעור ההדלקה, ואקדים כי לא מצאתי ליישוב זה מי שיכתוב כמותו וממילא אין לסמוך עליו לדינא כלל, ורק מטרתו לעורר את לב המעיינים ונתחדש לי בס"ד ואורו עיני השתא בכסליו תש"פ וכדי שלא ישתכח ממני אעלנו על הכתב.
ויש לנו להקדים הבנת שני דינים יסודיים, הראשון – טעם איסור השימוש לאור נ"ח, והשני גדרי דין 'ביזוי מצוה'.
מדין מה נאסר 'שימוש לאורה'
במסכת שבת (כא:) הובאו דיעות האמוראים רב הונא ורב חסדא שאסרו להדליק נ"ח בשבת בשמנים ופתילות גרועות, ואז נחלקו עליהם בזה"ל: אמר רבי זירא אמר רב מתנה, ואמרי לה אמר רבי זירא אמר רב: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת – מדליקין בהן בחנוכה, בין בחול בין בשבת. אמר רבי ירמיה: מאי טעמא דרב – קסבר: כבתה אין זקוק לה, ואסור להשתמש לאורה, ע"כ. ובהמשך הסוגיא מפורש שגם רבי יוחנן הורה כן. 
ובדף כב. נאמר: אמר רב יהודה אמר רב אסי: אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי: וכי נר קדושה יש בה, מתקיף לה רב יוסף: וכי דם קדושה יש בו, דתניא: ושפך וכסה – במה ששפך יכסה, שלא יכסנו ברגל, שלא יהו מצות בזויות עליו. הכא נמי – שלא יהו מצות בזויות עליו. בעו מיניה מרבי יהושע בן לוי: מהו להסתפק מנויי סוכה כל שבעה, אמר להו: הרי אמרו, אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. אמר רב יוסף: מריה דאברהם, תלי תניא בדלא תניא. סוכה – תניא, חנוכה – לא תניא. דתניא: סככה כהלכתה, ועיטרה בקרמים ובסדינין המצויירין, ותלה בה אגוזים אפרסקין שקדים ורמונים ופרכילי ענבים, ועטרות של שבלים, יינות שמנים וסלתות – אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של חג, ואם התנה עליהן – הכל לפי תנאו. אלא אמר רב יוסף: אבוהון דכולהו דם.
גדרי ביזוי מצוה
ולכאורה משמע מדברי רב יוסף שהאיסור להשתמש לאור הנרות הוא משום 'ביזוי מצוה', ואם כן צ"ב דברי כל האמוראים [שמואל, רב הונא, רב חסדא, ואביי שבתחילה לא קיבל חומרא זו עד שנמסר לו משמיה דרבי יוחנן וקיבלה] שהקילו בשימוש לאור נר חנוכה וכי לא ס"ל דאיכא 'ביזוי מצוה' והא איכא שתי ברייתות מפורשות שלימדו כי ישנו דין 'ביזוי מצוה':
הראשונה: ושפך וכסה – במה ששפך יכסה, שלא יכסנו ברגל, שלא יהו מצות בזויות עליו. והשנית: סלע של מעשר שני אין שוקלין כנגדו דנרי זהב, ואפילו לחלל עליו מעשר שני אחר. וע"פ שתי ברייתות אלו תתבאר עוד ברייתא שלישית שאסרה ליהנות מנויי סוכה והיא: סככה כהלכתה, ועיטרה בקרמים ובסדינין המצויירין, ותלה בה אגוזים אפרסקין שקדים ורמונים ופרכילי ענבים, ועטרות של שבלים, יינות שמנים וסלתות – אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של חג, ואם התנה עליהן – הכל לפי תנאו. ועתה נאמר שנאסרו נויי סוכה משום ביזוי מצוה, והיאך יחלקו האמוראים על הברייתות המפורשות.
וביותר יש להקשות על שיטת שמואל עצמו שתמה וכי נר קדושה יש בו והוא עצמו אסר לדעת רב אדא בר אהבה להדליק אפילו נר חנוכה מנר אחר ע"י קינסא משום ביזוי מצוה, ועוד בסגנון שאלתו וכי נר 'קדושה' יש בו וכי רק בתשמישי קדושה יש דין ביזוי והא אפילו בתשמישי 'מצוה' מצינו איסור ביזוי.
חילוק בין שימוש בחפצא עצמו לבין שימוש לאורה
אלא שחובה עלינו לבאר בזה חילוק גדול בין 'עצם הנר' הכולל בתוכו  שני דברים, הראשון: 'עצם השמן' שבו ודאי דאית למיחש ביה לכל הדיעות משום ביזוי מצוה, והשני: 'עצם השלהבת' שברור שנאסור להדליק בה נר של חול מדין ביזוי מצוה [ובכגון זו נחלק ההוא מדרבנן עם רב אדא בר אהבה מה דין הדלקה מנר לנר באמצעות קינסא אליבא דשמואל רב אדא אסר שהרי משתמש בגוף הנר וההוא מרבנן התיר מחמת שעושה כן לצורך מצות חנוכה לית בזיון], לבין 'הארת הנר' ונחדש כי בשימוש לאור הנר המאיר דלית ביה מששא לית בזיון, ולא הסכים שמואל שייאסר להשתמש לאורו ולכן כאשר שמע שמואל את החומרא שלא להרצות מעות כנגד נ"ח תמה ואמר וכי נר קדושה יש בו כי רק מטעמא דקדושה יש לאסור את השימוש באור אך לא מטעם דביזוי [ורב יוסף הוא דלא אסיק אדעתיה ששמואל באמת אית ליה ביזוי מצוה ורק באור הנר ס"ל דאין לאוסרו משום ביזוי ולכן טרח להוכיח כי יש מושג של ביזוי מצוה].
והרי עתה הכל בא על מקומו בשלום דכל הברייתות הנ"ל מיירי בגוונא דמשתמש בעצם החפצא דמצוה לשימוש חול ממש, אך הכא בדין הנאה מנר חנוכה התיר שמואל להשתמש לאורו דאינו החפצא דמצוה עצמו, ואף יימצא מקום להקל בשימושי החפצא עצמו למצות נר חנוכה אחרת בין מנר לנר ובין ע"י קינסא.
ועפ"ז נקום ונאמר כי אין שום הכרח לאפושי פלוגתא ולומר שרב חולק עם שמואל בגדרי 'ביזוי מצוה' ורב מחשיב את השימוש  לאור הנר לביזוי מצוה ואילו שמואל סובר שאין כאן ביזוי [אבל ברור שרב יוסף ס"ל דשימוש  לאור נ"ח אסור מדין ביזוי מצוה], אלא בכל שימוש חול בגוף הנר יודו כ"ע דאיכא ביזוי, אך נחלקו רק בגדרי קינסא או הדלקה מנר לנר אי חשיבא ביזוי או הכחשה או שכיוון שעביד לצורך נר חנוכה אחר לית ביזוי והכחשה.
אבל לגבי שימוש לאור הנר נחלקו בענין אחר רב סבר דראו חכמים לאסור ועשאוה כאור מנורת המקדש שיש בה קדושה שהרי אינה עומדת להשתמש בה בני אדם אלא רק לכבוד ולתפארת, ואילו שמואל ס"ל דלא עשאוה כמנורה ולא קידשו חכמים את הנר ולכן תמה על דברי רב אסי וכי נר קדושה יש בו.
הדמיון לנרות מנורת המקדש
ובאמת מצינו לכמה מרבותינו הראשונים שביארו את האיסור להשתמש לאור הנרות מטעם הדמיון למנורת המקדש [הרז"ה, הרשב"א בפי' ראשון, ר"ן ומאירי] ומצאנו עוד כמה מהלכות ומנהגי ההדלקה המבוססים על הקשר והדמיון למנורת המקדש:
  1. הדלקה בשמן זית:אף שכל השמנים כשרים לנ"ח, ואפילו בנרות שעוה, עכ"ז ראוי להדר בהדלקה בשמן זית דוקא לפי שבו נעשה הנס (כ"כ המאירי כא. ארחות חיים, וכל בו בסימן מד והוב"ד בד"מ סי' תרע"ג).
  2. חידוש פתילות בכל לילה:המנהג להחליף כל לילה את הפתילות הובא במאירי (כא.) ונתן בו טעם וז"ל: ואף חידוש הפתילות בכל לילה אינו מן הדין אלא דרך הידור ומדמיון נרות של מקדש, עכ"ל. ומנהג זה הובא גם בתניא רבתי (סי' לה) אלא שנקט טעם אחר 'שבכל לילה התחדש הנס', ובארחות חיים הובאו שני הטעמים, אלא שהאבודרהם הוכיח מהדין המפורש בדף כג. עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום כולו, למוצאי שבת מכבה ומדליקה, ופירש רש"י וז"ל: דולקת – שהדליקה למצות חנוכה בערב שבת. ומדליקה – למצות הלילה, עכ"ל. הרי מפורש מדבריו דשרי להשתמש באותן הפתילות שוב ושוב, וכ"כ בא"ר תרע"ג ס"ק ט"ז מסברא דנפשיה, ובאמת הורה השו"ע בסי' תרע"ג ס"ד וז"ל: אין חוששין לפתילות להחליפם עד שתכלה, עכ"ל. ויש להוסיף כי יש כאן גם מעלות יתירות שכיוון דאיתעביד ביה מצוה חדא ניעביד בה מצוה אחריתי, ועוד כתב המשנ"ב בסקל"א דאלו שהודלקו כבר הם נוחין להדליק.
  3. מטבע ברכה: הקשה הראב"ד בהשגות (ברכות פי"א הט"ו) על השינוי בין מטבע ברכת 'על מקרא מגילה' למטבע ברכת 'להדליק נר חנוכה' ותירץ וז"ל: א"נ, מפני שזו הברכה הוקבעה על הנרות שבמקדש שהן של תורה לפיכך עשאוהו כשל תורה, עכ"ל.
  4. מקום וכיוון הנרות בביהכנ"ס:כתב בתרומת הדשן (סימן קד) שאלה: הנרות של חנוכה של בהכ"נ האיך מסדרין אותן בין מזרח למערב או בין צפון לדרום, תשובה: יראה דהך מילתא תליא בפלוגתא דתנאי, והגאונים נמי מחולקים בההיא פלוגתא. במנחות פ' שתי הלחם (צח:) פליגי בה רבי ורבי אלעזר בן שמעון במנורה שבמקדש. רבי סבר ממזרח למערב היו מונחין, וראב"ש סבר מצפון לדרום היו מונחים. והיה נראה דהלכה כרבי מחבירו, וכן פרש"י בפי' חומש אליביה. אמנם רמב"ם וסמ"ג כתבו דמצפון לדרום היו מונחין. והשתא היה נראה הואיל וכתב סמ"ק שאנו מדליקין בבהכ"נ לצד דרום זכר למנורה, אם צריכין גם לסדר הנרות כמו שהיו מסודרים במנורה, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ברוב מקומות שראיתי היו מסודרים בין מזרח למערב, בווינ"א, קרימ"ש, ניאוש"טט. אך במרפור"ק נוהגין לסדרם בין צפון לדרום. ונהרא נהרא ופשטא, דכל חד איכא תנא וגאון דסבר כוותיה. אמנם אם הייתי במקום שאין מנהג, הייתי מנהיג כמו שראיתי ברוב מקומות, וכרבי מחבירו, עכ"ל. הרי שלמדנו מדבריו שמקום הנחת הנרות בכותל דרום וכיוון הנרות צריך להיות דוגמת מנורת המקדש.   
שלשה סוגי שימושים
ונמצא שיש לחלק את סוגי השימושים לשלש רמות:   
  1. שימוש בנר עצמו לצרכי חול:שימוש בשמן עצמו לצרכי חול כגון בסיכה או בהדלקה מחדש, ואפילו שימוש בשלהבת להדלקת נר חול – ובכל אלו פשוט וברור שלכל הדיעות והשיטות יש לאסור מדין 'ביזוי מצוה'.
  2. שימוש בנר עצמו לצרכי חנוכה: אך בשימוש בנר להדליק נר חנוכה אחר, וכ"ש בשימוש בקינסא להדליק נר חנוכה אחר [וכן שימוש בנר להדליק נר חנוכה אחר כשהנחה עושה מצוה עי' בשיטת הריב"א המובאת בתוס'] שיש בו צד חומרא וצד קולא, מצד אחד משתמש בגוף הנר, ומצד שני כל מטרתו לצורך נ"ח אחר –בזו שייכא מחלוקת רב ושמואל בסוגיית 'מדליקין מנר לנר'.
  3. שימוש לאור נר חנוכה:בין לצורך תשמיש חשוב או אפילו מגונה כהרצאת מעות, בזה יסכימו רב ושמואל שאין לאסור מטעם דביזוי מצוה, שהרי אינו מבזה את המצוה עצמה אלא רק משתמש לאור היוצא מהמצוה, ולכן מובנת סברת שמואל וסייעתו שהתירו ועכ"ז סברו רב וסייעתו שיש לאסור שימוש לאורה מטעם אחר לחלוטין והוא שרצו חכמים להחיל 'קדושה' על הנרות ולדמותן לנרות המנורה וממש כשם שאנו אומרים בנוסח שאחר ההדלקה 'הנרות הללו קודש הם'.  
שמן יותר מכשיעור, מדוע בכלל חלה הקצאה
ונ"ל לחדש חידוש גדול בגדרי הקצאה למצות נר חנוכה שכל מאי דיתן בנר וידליר יוקצה למצותו וייאסר בשימושי חול ואפילו יטיל תנאי לא מהני, ע"פ יסוד מדיני נויי סוכה שמצינו שני טעמים לאיסורם, הראשון בגמרא שבת משום ביזוי מצוה והשני בביצה והוא משום מוקצה מחמת מצוה ותמהו התוס' בשבת על כפל הטעמים ותירצו דאה"נ שני טעמים חלוקים הם אלא שמשלימים אחד את השני דמוקצה מחמת הקשר למצות סוכה אפשר לומר אך ורק ביו"ט ושבת ולא שייך איסור מוקצה בחול המועד, אך ביזוי מצוה שייך גם בחול המועד ומנגד ביזוי מצוה לא שייך אא"כ הנויים עדיין תלויים בסוכה אבל משעה שנפלו אין לאסור מדין ביזוי וממילא יוצא שכל זמן שהנויין תלוין יש לאוסרם מחמת ביזוי ואם נפלו ופקע מהם איסור ביזוי ביו"ט ושבת יש עדיין מקום לאוסרם ודין מוקצה, אבל נפלו בחוה"מ מותרים לגמרי, אבל השו"ע בסימן תרלח ס"ב וז"ל: וכן אוכלים ומשקים שתולין בסוכה כדי לנאותה, אסור להסתפק מהם כל שמנה, אפילו נפלו (הגה: ובי"ט ושבת אסור לטלטלם דמוקצים הם) ואם התנה עליהם בשעת שתלאם ואמר: איני בודל מהן כל בין השמשות הרי זה מסתפק מהם בכל עת שירצה, שהרי לא הקצה אותם ולא חלה עליהם קדושת הסוכה ולא נחשבו כמותה ודוקא שמתנה בזה הלשון, אבל אם אמר: אני מתנה עליהם לאוכלם כשיפלו, אינו כלום; ואם אמר: אני מתנה עליהם לאכלם אימתי שארצה, מהני, שגם בין השמשות בכלל, עכ"ל. הרי שהחמיר ואסר את נויי הסוכה בכל שמונת ימי החג, ואפילו נפלו, והוראה זו מקורה ע"פ חידושו של הרא"ש בשו"ת (כלל כד סימן ט) וז"ל: אבל נויי סוכה אין לאסרן בחולו של מועד מטעמא דהוקצה למצותו שאין הסוכה בטלה כשאין בה נויין, הילכך איצטריך טעמא דבזויי מצוה אפילו בעודן תלויין. והשתא דאסירי להו משום טעם דבזויי מצוה בעודן תלויין בסוכה אסרינן להו משום הוקצה למצותו אפילו נפלו בחול המועד. אבל אי לאו טעמא דבזויי מצוה אפילו בעודן תלויין הוו שרו בחול המועד, עכ"ל. ונראה ללמוד מדבריו שאף אם לא היתה סיבה להקצאה כדין 'מוקצה למצוה' שהרי אינו נצרך למצוה עצמה עכ"ז אגב חלות איסור 'ביזוי מצוה' בנויים התלויים, מתעורר לחול 'מוקצה למצוה' ומועיל ליתן תוקף חזק מאד לאיסור הנאה מהנויים וכחו במתניו לשמר את איסור הנויים אפילו שכבר לא שייך לאוסרם מכח הביזוי עצמו כגון שנפלו, ונראה להגדיר את איסור נוי סוכה בהגדרה חדשה ושמה 'מוקצה מחמת ביזוי מצוה' שהרי מחמת המצוה לא היה לנו כח להחיל עליו שם מוקצה ורק מחמת הביזוי מצוה התעורר לחול על הנויים שם מוקצה, ומעתה נמצא שבכל מצב יאסרו הנויים בין בשעה שתלויים בסוכה ובין אחר שנפלו.
נר חנוכה 'מוקצה מחמת ביזוי מצוה'
ומזה נלמד לנדון דידן בנר חנוכה, שאם נתן שמן בנר יותר ממידתו אמנם לא היתה ראויה לחול ע"ז ההקצאה שהרי יש שיעור לנר, אלא שכיוון שבשעה שהדליק חל על כל השמן שבנר איסור הנאה מדין ביזוי מצוה הרי מיד חלה גם על המותר הקצאה למצוה ואף שהמותר שאינו נצרך למצוה לית ביה הקצאה למצוה, הרי הוא נתפס בהקצאה למצוה מכח איסור 'ביזוי מצוה', ועתה חוזר חלילה דההקצאה למצוה שחלה עכשיו גורמת שאף כאשר כבר אין מקום לאסור יותר מדין ביזוי דהיינו כאשר כבר יכבה נרו, עדיין יחול איסור על השמן מכח מוקצה, והרי השמן מוגדר בשם 'מוקצה מחמת ביזוי מצוה' כל ימי החנוכה ואף לאחריו משום שמטרת ההקצאה היתה לשם כילוי ופרסומי ניסא ללא צד הנאה אישית.
תנאי בנר חנוכה
וכאן בנ"ח, בשונה מנויי סוכה לא מהני תנאה, משום דשם ברגע שהטלתי תנאי 'איני בודל' הרי הודעתי נאמנה שמעולם לא הפכו הפירות להיות נויי סוכה אלא הפירות הם כמונחים בקופסא, וממילא ברור שאין בהם דיני ביזוי מצוה, אבל כאן מאי אית לך למימר והא מחמת התערובת של השמן ממילא חל על הכל בזמן ההדלקה שם ביזוי מצוה שהרי כל זמן שהנר דולק חל איסור מוחלט ליטול ממנו שמן, וחלה אגב זה גם ההקצאה החמורה, ולא מהני תנאה.
חילוק בין 'המשך הנאה' לבין 'הדלקה מחדש'
ונמצא שעל עצם השמן חלה הקצאה חמורה והמשתמש בו לשימושים אחרים הרי הוא מבזה את המוקצה למצותו, וזה שייך רק בעצם הנר והשמן אך לא באור הנובע מן הנר שמעולם לא נאסר מדין ביזוי או מוקצה אלא רק מדין 'עשאוה כמנורה' ע"מ שיהא היכר שמדליק לצורך מצוה, וממילא כל זמן ההדלקה למצוה אסור ליהנות לאורה מדין הדימוי למנורה, אך אחר גמר מצותה אין יותר ענין בהיכר או בהחלת קדושה על הנר כי הנר באמת חולין גמור, אלא שכל השמן שחל עליו בשעת ההדלקה שם 'ביזוי מצוה' עתה ממשיך את האיסור, ומותר גמור להשתמש לאורו.
אבל ייאסר להדליקו מחדש אם כבה לצרכי חול, או לסוך בו, או להדליק בו נר חולין, ולפ"ז יש ליישב את שתי הוראות השו"ע בשמן יותר ממידתו שהוא מוקצה בין התנה ובין לא התנה, שאכן מותר להשתמש לאורו אחר שיעור מצוותו אך מנגד חל איסור גמור להשתמש בעצם השמן וזה בדיוק מה שהורה השו"ע בסי' תרע"ז לגבי מותר השמן.
כבתה אינו זקוק לה, אך רוצה להדליקה
אבל נראה ברור שנתיר להדליק מחדש את הנר שכבה לשם מצות חנוכה ואפילו שאינו זקוק לה, ולכאורה בהדלקתו אינו מקיים שום מצוה, שהרי אינו מבזה את המצוה אלא נוהג בנר מנהג כילוי [מעין עושה לו מדורה בפני עצמו] ושרי.
תמצית ביאור שלישי ביישוב הסתירה
ולסיכום החידוש שנתחדש כאן:
  1. הנותן שמן בנר כדי שיעורו אינו יכול להתנות וחלה הקצאה על השמן הנותר דהיאך יתנה על השמן של המצוה.
  2. הנותן שמן יותר מכדי שיעורו, לכאורה היה יכול להתנות מראש כי אינו מתכוין לקדש את השמן הנותר שבנר וממילא הרי השמן לא התקדש מעולם, אלא שכיוון שהשמן המיועד להדלקה ודאי התקדש והוקצה והרי שני השמנים מעורבים, ומכח התערובת של שני חלקי השמן חל איסור ביזוי מצוה גם על השמן המיותר וממילא הרי הוא אוחז בהקצאה חמורה אף כשפקע טעמא דביזויא.
  3. בכל מצב שהשמן מוקצה וכבה נרו, אסור להשתמש בשמן עצמו לשום שימוש חולין כגון הדלקתו מחדש כנר חולין או סיכה, והאפשרות היחידה להדליק בו נר חנוכה חדש וביום שמיני פשוט לשורפו.
  4. בכל מצב שהשמן מוקצה והנר עדיין דולק, ברור שאסור להדליק באמצעות הנר עצמו נר חולין אך מותר להשתמש לאורו, וכ"ש שנתיר לטלטלו ולכבותו.
  5. בסימן תרע"ב התיר הטור רק שימוש לאורה או כיבוי אך בודאי שלא להדליק מנר זה וכ"ש שלא ליטול מהשמן לצרכי חול, ואילו בסימן תרע"ז חייב הטור שריפה לשמן עצמו דאין לו עוד תקנה בהדלקת נר חנוכה אחר.
 
ונזכה לאהבת התורה ולומדיה, נתנאל ברבי שאול ניר
השיעורים נמסרים תמידין כסדרן בס"ד בימי שלישי וחמישי בשעה 11:45 בחדר השיעורים שבעזר"נ של ביהמ"ד 'מתמידים' ברחוב דרכי איש, ופתוחים לכל הלומדים.
תגובות: בטל' 0548-411554  מייל:gmail.com@0548411554n 
לשמיעת שעורי ההלכה בקול הלשון: 073-2951256 יש להקיש 6 ואח"כ להקיש 1
לשיעורים בנושאים נוספים 073-2951256 ומיד להקיש 9
ובאתר 'דורשי ציון' תמצא את המאמר הזה לקריאה, ועוד רבים ומגוונים.   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיטות הראשונים בזמן ושיעור הדלקת נר חנוכה

תגיות האתר

רוצה להינות שתוכן תורני ישירות אצלך המייל? הרשם כאן ותהיה מעודכן