תוכניות יחודיות מוכחות לזכירת וקניין הש"ס

הדלקת נר חנוכה מפני החשד

הדלקה מפני חשד
נמסר בס"ד בהיכל כולל 'דורשי ציון' בפני רבני 'חבורת ההלכה' ביום חמישי כ"ח בכסליו תש"פ, נר רביעי דחנוכה.
הגמרא במסכת שבת (כג.) לימדה דין מיוחד בהלכות נר חנוכה וז"ל: אמר רב הונא: חצר שיש לה שני פתחים – צריכה שתי נרות. אמר רבא: לא אמרן אלא משתי רוחות, אבל מרוח אחת – לא צריך. מאי טעמא, אילימא משום חשדא, חשדא דמאן, אילימא חשדא דעלמא – אפילו ברוח אחת נמי ליבעי, אי חשדא דבני מתא – אפילו משתי רוחות נמי לא ליבעי – לעולם משום חשדא דבני מתא, וזימנין דמחלפי בהאי ולא חלפי בהאי, ואמרי: כי היכי דבהאי פיתחא לא אדליק, בהך פיתחא נמי לא אדליק. ומנא תימרא דחיישינן לחשד – דתניא, אמר רבי שמעון: בשביל ארבעה דברים אמרה תורה להניח פיאה בסוף שדהו: מפני גזל עניים, ומפני ביטול עניים, ומפני החשד, ומשום בל תכלה. מפני גזל עניים – שלא יראה בעל הבית שעה פנוייה, ויאמר לקרובו עני: הרי זו פאה, ומפני ביטול עניים – שלא יהו עניים יושבין ומשמרין: עכשיו מניח בעל הבית פאה. ומפני חשד – שלא יהיו עוברין ושבין אומרים: תבא מארה לאדם שלא הניח פאה בשדהו. ומשום בל תכלה. אטו כולהו לאו משום בל תכלה נינהו, אמר רבא: מפני הרמאין, ע"כ.
ויש להקשות מדוע רק בדין זה שאלה הגמרא 'ומנא תימרא דחיישינן לחשד':
  1. ולא שאלה שאלה זו כבר במסכת ברכות (ג.) תנו רבנן, מפני שלשה דברים אין נכנסין לחורבה: מפני חשד, מפני המפולת ומפני המזיקין, ע"כ. ולא שאלה הגמרא מנא תימרא דחיישינן לחשד ונראה שהיה פשוט לש"ס דסברא פשוטה היא וא"צ ראיה.
  2. ועוד יש לתמוה שבמשנה במסכת שקלים (פרק ג משנה ב') שנינו: בשלש קופות של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה וכתוב בהן אל"ף בי"ת גימ"ל רבי ישמעאל אומר יונית כתוב בהן אלפ"א בית"א גמל"א אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפילין ולא בקמיע שמא יעני ויאמרו מעון הלשכה העני או שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום שנאמר (במדבר ל"ב) והייתם נקיים מה' ומישראל ואומר (משלי ג') ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם, ע"כ. והרי מקור מפסוק בתורה שיש לחוש לחשד ומדוע כאן בדין נ"ח הביאה הגמרא ראייתה מברייתא.
  3. ועוד הקשה הב"י בית יוסף (סימן תרעא) וז"ל: וא"ת מ"ש מהא דאמרינן בפרק קמא (ח:) ובתרא (סא.) דברכות אסור לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין ולא אמרן אלא דלית ליה פתחא אחריתא אבל אית ליה פתחא אחריתא לית לן בה דאמרי בפתחא אחריתא עייל והכא נמי נימא דאף על גב דחזו דלא אדליק בחד פתחא לא אתו למחשדיה דאמרי באידך פתחא אדליק, וי"לדלענין תפלה שאני דכיון דאי לא מצלי הוה להו פורק עול מלכות שמים מעליו כל היכא דאיכא פתחא אחריתא לא אתו למחשדיה מה שאין כן לענין חנוכה ועוד יש לומר דהדלקת נר חנוכה כיון דיש בה הפסד ממון אי איכא פתחא אחריתא אתו למחשדיה כי היכי דבהאי לא אדליק בהאי נמי לא אדליק אבל בתפלה דלית בה הפסד ממון כי איכא פתחא אחריתא לא אתו למחשדיה, עכ"ל. הרי שיש לנו גמרא שממנה נראה שכאשר ישנם שתי אפשרויות זהו גופא נותן מקום לסילוק חשד.
חכם צבי, חיישינן לטעות עמי הארץ
ומצאתי בשו"ת חכם צבי סימן צא ביאור נפלא שאוגד בתוכו תירוץ לכל הקושיות וז"ל:
ונראה דודאי הך חשדא אינו חשד היודעים אלא הנך שאר אינשי דלא בקיאי בדינא ויחשבו שמן הדין הוא להדליק בכל הפתחים משום פרסומי ניסא וכי חזי דלא אדליק בהאי פיתחא יסברו שלא קיים כל עיקר מצות חנוכה דכי היכי דבהאי לא אדליק אף שאינו אלא למצוה מן המובחר באידך שהוא עיקר מצות חנוכה נמי לא אדליק אי לאו דהחשש היה שאינו מדליק כל עיקר אף שהיו חושדין אותו שאינו מקיים מצות נ"ח כתקנה להדליק בשני פתחים כיון שהחשד לא היה אלא בדבר קטן בשביל כך ל"ה מתקנים להדליק בשניהם כיון שהחשד הוא בטעות ובמקצת המצוה לפי"ד הטועים בדין וע"ז שפיר קאמר ומנ"ת דחיישינן לחשדא כי האי ומייתי מפאה דהתם נמי אינו אלא חשך של הטועין שהרי האמת היה שאינו צריך להניח פאה בסוף דוקא אלא בין בתחלה בין בסוף וממילא לא קשיא כלל מההוא דבית הכנסת שיש לה שני פתחים דהתם א"א למיעל בתרווייהו וליכא למיטעי כלל ודו"ק.
ותורף דבריו, שבאמת אנשים מלמדים זכות על האדם בתנאי שיש אפשרות סבירה להניח שמתכוין לקיים את המצוה באופן אחר וכמו בבית הכנסת שיש לו שני פתחים דלא עייל בהא מחמת שחפץ להכנס בפתח השני, אך נוטים לחשוד באדם ברגע שהבחינו כי האדם כבר מזלזל במצות, ואפילו זלזול חלקי, וכאן לענין נ"ח ביאור הדברים יהיה כך, שבאמת אדם יוצא יד"ח בהדלקת נ"ח על אחד מפתחיו אלא שטועים עמי הארץ וסוברים כי מחמת שיש לו שני פתחים בשני רוחות הרי הוא מחויב בפרסומי ניסא מדינא, ומחמת שהחזיקוהו למזלזל במצות הרי הם סוברים [לפי טעותם] שמחמת שאדם זה מזלזל במצות הרי שגם יש להניח שהוא נמנע מהדלקת נרות חנוכה ואף בפתח השני אינו מדליק, ולכן שאלה הגמרא רק כאן 'ומנא תימרא דחיישינן לחשדא' שהרי אני מקיים את המצוה כהלכתה ורק מפני טעותם של עמי הארץ שהביאה לחשד חייב אותי רב הונא להדליק בפתח השני, ולכן טרחה הגמרא להביא ראייתה מברייתא בענין פאה שממנה רואים שאף שאני מקיים מצות פאה בכל מקום שאתננה, אבל מחמת טעותם של עמי הארץ שסוברים שאמרה תורה ליתן דוקא בסוף שדהו, ואם יתן פאה בתחילת שדהו יאמרו הרי הוא מזלזל במצות ויבאו לחשדו שלא נתן כלל.
חכמת שלמה, אין לחוש לחשד בפתח גרוע
ובחכמת שלמה (סי' תרעא) בא לתרץ את קושיית הב"י מאי שנא דינא דנ"ח בחצר שיש לה שני פתחים מדינא דבית הכנסת שיש לה שני פתחים וז"ל: כתב המג"א לעיל (סי' צ ס"ק כב) שאף שיש לאדם בית הכנסת קרובה מצוה לילך לרחוקה, דשכר פסיעות יש, ע"ש, וא"כ בשלמא כאן דאין טעם דהדליק בזו יותר מבזו, כיון דשניהם שוים פתוחים לרשות הרבים, מה לי זה או זה, לכך יאמרו מדבהא לא אדליק וכו', אבל התם בבית הכנסת אם יש שני פתחים והוא הולך לפני פתח זה, א"כ הוי פתח זה קרוב לו לפי דרכו שהולך עתה, י"ל שפיר דלכך אינו הולך דרך זה ומוסיף פסיעות יותר לילך לצד השני לכנוס דרך פתח השני, מכח דרוצה לקבל שכר פסיעות, מידי דהוי על מי שיש לו בית הכנסת קרובה דראוי לילך לרחוקה, כן אם פתח קרוב לו, מצוה לילך דרך פתח הרחוק לקבל שכר פסיעות, ולא שייך לומר מדבהא לא עייל בהא נמי לא עייל, לכך אין שם מקום לחשדא כלל, וזה ברור, ודוק. ולפי זה נראה לי דין חדש, דמה שכתוב בש"ס ופוסקים בחצר שיש לו שני פתחים ידליק בשניהם, היינו אם שניהם שוים פתוחים לרשות הרבים, דצד שניהם שוה, אבל אם צד אחד פתוח למקום דשכיחי רבים טובא וצד אחד פתוח למקום דלא שכיחי רבים כולי האי, כדרך שמצינו בכמה רחובות ושווקים, דבצד אחד יש רבים מצויים ובהשוק השני לא דרכו רבים כולי האי, בזה אין צריך להדליק רק בפתח הפתוח למקום דשכיחי רבים טובא, ובזה לא שייך לומר דמדבהא לא אדליק בהא נמי לא אדליק, דהרי מסיק הש"ס (שבת כג.) דלא חיישינן לחשדא דעלמא לרבא, רק לחשדא דבני מתא, א"כ הם ידעו דבצד השני שכיחי רבים יותר מכאן. ולכך טפי מסתבר להדליק שם ולא כאן, מלעשות להיפוך. ולכך בזה דומה לבית הכנסת דלא חיישינן לחשדא, וזה ברור ונכון לדעתי לדינא.
ומצאתי שכעין זה כתב הריטב"א וז"ל: ואנן דמדלקינן סמוך לפתח דנראה לעוברים דיננו כדין התלמוד, וכיון דמשום חשדא דבני מתא הוא היכא דידענא מילתא שעיקר תשמישו בפתח האחד די לו שידליק שם וכן נהגו, עכ"ל. הרי שקבע כי מי שעיקר תשמישו בפתח אחד די שידליק התם ויש לבאר דלא חיישי לחשד מתוך שמבינים בני העיר כי פתח זה הוא הרבה יותר מבורר ומשובח מהפתח השני.
ונמצא שחידש המהרש"ק שכאשר יש לפני פתח משובח ופתח גרוע אין לחוש לחשד בפתח הגרוע, וגם דבריו יעלו יפה לשיטת החכם צבי, שהרי עמי הארץ מבינים שאין ענין בהדלקה בפתח גרוע כאשר יש לפני פתח משובח ובו מתפרסם הנס טפי.
אכסנאי שיש לו פתח לעצמו
ומצאנו עוד דין בדיני חשד בנ"ח בשו"ע (סימן תרע"ז סעיף א') וז"ל: אכסנאי שאין מדליקין עליו בביתו, צריך לתת פרוטה לבעל הבית להשתתף עמו בשמן של נר חנוכה, ואם יש לו פתח פתוח לעצמו צריך להדליק בפתחו, אף על פי שאותו בית אינו מיוחד אלא לשינה והוא אוכל על שלחן בעל הבית, והוא הדין לבן האוכל אצל אביו. הגה: וי"א דבזמן הזה שמדליקים בפנים ממש, ידליק במקום שאוכל, וכן נהגו, עכ"ל שו"ע ורמ"א. ומקור הדברים ברי"ף (י.) והביאו דין זה עוד ראשונים רבים (עיטור, מאירי, רא"ש סי' ח', כל בו סי' מ"ד, והטור בסימן תרע"ז).
ונמצא שמפורש בדברי הראשונים שאכסנאי בחור שאין מי שידליק עליו, שמעיקר הדין מחוייב רק בשיתוף פריטי מ"מ אם יש לו פתח פתוח לעצמו – חייב בהדלקה בפני עצמו ולא יועיל לו השיתוף בפריטי מפני החשד, וברור שמתוך כך 'יוותר' על השיתוף המיותר וידליק לעצמו בברכה.
אכסנאי נשוי ויש לו 'פתח לעצמו'
אלא שיש לדון מה יהיה דינו של אכסנאי נשוי שאשתו מדלקת עליו בביתו, ומעיקר הדין פטור מהכל ואפילו משיתוף פריטי, אלא שמחמת שיש לו 'פתח לעצמו' יש לדון אם נחייבו בהדלקה מפני החשד, ומצינו בדבר מחלוקת ראשונים:
המאירי (כג.) כתב וז"ל: אכסנאי חייב בנר חנוכה ומ"מ אינו צריך להדליק לעצמו אלא שישתף עצמו עם בני הבית ויסייע להם בפרוטה לשמן בד"א כשאינו פותח דלת לעצמו אבל אם פותח דלת לעצמו אף על פי שאוכל ושותה עמהם חייב להדליק ומ"מ אם היה נשאוי שנמצא קובע בית לעצמו בעיר אחרת אף על פי שאין לו בית בזאת העיר אינו צריך אף לשתוף שהרי מדליקין עליו בביתו ואפי' פתח דלת לעצמו שאינו דומה לחצר שיש בה שתי רוחות שצריך להדליק בשתיהן שזה אינו אלא מפני שאין העובר בזו יודע בשל זו והוא שאמרו שברוח אחת אינו צריך שאין חשד בדבר שמרגישים הם שעל האחרת הוא סומך וחוקרים עליו ואף בזה חוקרים הם עליו ויודעים שעל ביתו הוא סומך.
אך הרמב"ם (פ"ד הי"א) כתב וז"ל: אורח שמדליקין עליו בתוך ביתו אינו צריך להדליק עליו במקום שנתארח בו, אין לו בית להדליק עליו בו צריך להדליק במקום שנתארח בו, ומשתתף עמהן בשמן, ואם היה לו בית בפני עצמו אף על פי שמדליקין עליו בתוך ביתו צריך להדליק בבית שהוא בו מפני העוברין, עכ"ל.
ועל פי יסודו של החכם צבי נבאר אף כאן כי טועים עמי הארץ וסוברים כי כל אדם שיש לו פתח פתוח לרה"ר נדרש לפרסם את הנס בין אם מדליקים עליו בביתו ובין אם משתתף בפריטי, ויבואו לחשדו שמזלזל במצות נ"ח ומתוך כך יסיקו שאינו חושש להדלקה ולכן  כשם שאינו מקפיד להדליק בפתחו כך לא טרח להשתתף עם בעה"ב ולא דאג לכך שידליקו עליו בביתו.
חשד בהדלקת פנים
למעשה, הורה השו"ע (סי' תרעא ס"ח) וז"ל: חצר שיש לו שני פתחים משני רוחות, צריך להדליק בשתיהן מפני החשד, ואם שני הפתחים ברוח אחד (הגה: והם בבית אחד) די לו באחד מהם. הגה: ואם מדליק בשני פתחים אינו מברך רק באחד מהם ובשני מדליק בלא ברכה, מיהו בזמן הזה שכולם מדליקין בפנים ממש, ואין היכר לבני ר"ה כלל, אפילו יש לחצר או לבית הרבה פתחים להרבה רוחות אין מדליקים אלא פעם אחת בפנים, כן נ"ל וכן המנהג פשוט, עכ"ל שו"ע והרמ"א.
ונמצא שלשיטת השו"ע שהמנהג במקומו היה להדליק בפתח הבית או על פתח החצר וההדלקה ניכרת לבני רה"ר עדיין יש לחוש לחשדא דידהו, אך למנהג הרמ"א שהדליקו על הפתח אך בתוך הבית פנימה, אין לחוש כלל לחשד בני רה"ר וממילא אין צורך להדליק על כל פתח ופתח בבית, ומשמע מדבריו שאפילו אם ירצה להדליק על פתח חצירו כדינא דגמרא עכ"ז אין לו לחוש לחשדא דהא כולי עלמא נהגי להדליק בפנים, שהרי למאי הזכיר פתחי החצר אם המנהג שלא להדליק שם, ומקור הדין דלא חיישינן כיום לחשדא .
אלא שכאן בהדלקת בית חידש מהרי"ל (שו"ת סימן קמה) וז"ל: נר חנוכה נהוג בכל דוכתין שכל אורחים ובחורים מדליקין אף על גב דמדליקין על כל אחד ואחד בביתו ושמא בימי ר' זירא דלא היו מדליקין אלא על פתחי חצירות והבתים אין לחוש, אבל השתא דהיכירא לבני הבית מי מפיס להכיר אם הוא נשאוי או לא, ולמאי דנהוג האידנא להדליק נר כל אחד ואחד ודלא כמו שפסק ר"י דיותר הידור בנר איש וביתו ולהוסיף, א"כ אתו למחשדיה ומשום ברכה לבטלה אין כאן כיון דאין רוצה לצאת בשל אשתו ממילא חל חיובא עליה ומר' זירא אין ראיה דהא קמן הוא משתתף מעיקרא והאידנא רובא דעלמא אין משתתפין. וטעמא נראה דשייך חשדא אפילו לדידן דלא נתן דבריהם לשיעורין.
הרי שחידש מהרי"ל דאף שפקע כיום דין חשדא 'המקורי' עכ"ז נוצר דין חשד מסוג שונה, ויש להבחין בדבריו בשלש חומרות מחודשות:
הראשונה: שאכסנאי נשוי שמעיקר הדין פטור בין מהדלקה ובין משיתוף פריטי, עכ"ז היום אינו יכול לסמוך על הדלקת אשתו מחמת החשד.
והשניה: וא"ת ישתתף בפריטי עם בעה"ב, גם בזו אינו יכול להשתתף שהרי היום רובא דעלמא אינן משתתפין אלא מדליקין ממש, יבואו לחשדו.
והשלישית: וא"ת בשלמא במקום שאין מכירים ואין יודעים יבואו לחשדו אך במקום שיש כמה בני משפחה או אדם המתארח אצל חבירו וכולהו ידעי בהאי שיתופא, עכ"ז 'לא ניתן דברינו לשיעורין'.
וע"פ יסוד דברי החכם צבי יתבארו הדברים הפלא ופלא דבאמת יש לחוש לסברת הטועין שלא ידעו דדינא הכי הוא דאפשר למיסמך על הדלקת אשתו ועל שיתוף בפריטי ויבואו לחושדו שמזלזל במצות נר חנוכה, ולכן אף שכל בני הבית ידעי דנשוי הוא ואמר להם דאשתו מדלקת עליו מתוך שסוברים הם [לפי טעותם] שעדיין מחוייב בהדלקה לפרסומי ניסא יבואו לחושדו שלא דאג שידליקו עליו בגו ביתיה.
ברכה על 'הדלקת חשד'
כתב הר"ן (והוב"ד בב"י סי' תרעא) ומסתברא כיון שאינו מדליק אלא משום חשדא לא מברך אלא אחד פתחא, וכן כתב המאירי וכך הורה הרמ"א בסימן תרעא ס"ח וז"ל: ואם מדליק בשני פתחים אינו מברך רק באחד מהם ובשני מדליק בלא ברכה, עכ"ל.
אך מצינו הכרעה שונה בדינים דומים בדברי הרשב"א (שו"ת חלק א סימן תקכ"ה) וז"ל: שאלת עוד הא דאמר רבא (פסחים דף ו.) עיסת ארנונא חייבת בחלה משום דלית לה קלא אם חייב לברך על הפרשתה, דנראה שאינו חייב כיון שאינו אלא משום הרואין ולא מן הדין דהא כתוב עריסותיכם. וכן הדומין לזה כבן פקועה שהפריס על גבי קרקע. תשובה: כל שהצריכו חכמים להפריש או לשחוט מאיזה טעם שאמרו מצוה של דבריהם היא. ועל מצוה של דבריהם מברכין.
הפרשת חלה מעיסת ארנונא
ביאור הדברים: יש דין להפריש חלה מפני מראית העין בעיסת ארנונא, 'ארנונא' מלשון סעודה, והיא ארוחת דורון או תשורה לשלטון העובר ממקום למקום ומפרנסים את חילותיו בכל מקום, שסעודה בלשון יון 'ארנונא', עיסת ארנונא חייבת בחלה, ואפילו שאינו יכול לסלק את המלך בדמים, ואף על פי שבהמת ארנונא פטורה מבכורה, הרי זה לפי שבהמה יש לה קול [בהמה ידועה היא וניכרת איזו אשר הכינו למלך ויש לה קול ואינו בא לידי חשד] ועיסה אין לה קול [אינה ניכרת איזו לשלחנו ואיזו לאכסניא של מלך] והרואה יאמר שלו היא ואוכלה בלי חלה, לפיכך חייבוה בחלה מדבריהם.
שחיטת בן פקועה
וכן יש דין מראית העין בשחיטת 'בן פקועה' שהוא ולד שנמצא בבהמה אחר שנשחטה ונפקעה בטנה, השוחט בהמה מעוברת ומצא בה עובר בן שמנה חדשים, בין חי ובין מת, או בן תשעה חדשים מת, הרי זה מותר באכילה ואינו טעון שחיטה, מצא בה בן תשעה חי, נחלקו תנאים: ר' מאיר אמר טעון שחיטה, וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו, שר' מאיר סובר שהחדשים שכלו לו גורמים לעשותו בהמה בפני עצמה, ולא נתרבה להיתר מ"כל בבהמה תאכלו", וחכמים סוברים שהחדשים עם הלידה הם הגורמים לעשותו בהמה בפני עצמה, וזה שלא נולד נתרבה להיתר מ"כל בבהמה תאכלו, הלכה כחכמים. במה דברים אמורים כשלא הפריס על גבי קרקע [הלך בפרסותיו ע"ג הארץ] אבל הפריס על גבי קרקע טעון שחיטה מדרבנן, גם לדברי חכמים, שלא יבואו להחליפו בבהמה גמורה ויאכלוה בלא שחיטה. ר' שמעון שזורי אומר אפילו הוא בן חמש שנים וחורש בשדה, שחיטת אמו מטהרתו. הלכה כחכמים.
ובשני הנושאים הנ"ל נשאל הרשב"א אם בשעה שמפריש חלה או שוחט מפני מראית העין, האם יברך או לא, והשיב הרשב"א שודאי שחייב לברך, דכיוון שתיקנו חכמים, הכל נכנס בגדרי 'לא תסור' וכלול במילה 'וציוונו'.
פר"ח, מחלוקת גם בנר חנוכה
וכתב הפרי חדש (יורה דעה סימן י"ג) על דברי הרשב"א האלו וז"ל: ודלא כדמשמע מדברי הר"ן בפרק במה מדליקין [שבת י. ד"ה אמר רב הונא] גבי חצר שיש לה שני פתחים שכתב דכיון שאינו מדליק אלא משום חשדא לא מברך אלא אחד פתחא, וליתא דכיון דמדרבנן צריך להדליק אף על גב שלא הצריכו להדליק אלא משום חשדא דעלמא מצוה דרבנן היא ומחייב לברוכי עלה, עכ"ל הפר"ח. אך בקונטרס אחרון הביא הפר"ח עוד נידון מענין לגבי מצב שחייבו חכמים מעשה אך פטרו מברכה וז"ל: ולא דמי למה שכתב באו"ח בסימן תל"ה שמי שלא בדק בתוך הפסח שיבדוק אחר הפסח אלא שעל הבדיקה שלאחר הפסח לא יברך ולא אמרינן דכיון דתקנתא דרבנן היא בדין הוא דליבריך עילוה דומיא דהכא, דשאני התם שאע"פ שמצווה לבדוק אינו מצווה לבער החמץ שמוצא אלא משמע ודאי דבהיכרא כל דהו דליעביד ליה סגי בהכי כי היכי דלא ליחלף ליה בפת דהיתרא או אי בעי משליכו לבין העצים וכו', וכיון דלא מיחייב לבעוריה מן הבית בדין הוא דלא ליבריך עילויה על ביעור חמץ ודוק, עכ"ל.
וא"כ מצאנו ראינו ארבע דוגמאות למצבים שחייבו חכמים מעשה, ויש לדון לגבי חיוב ברכה:
  1. ברכת הפרשת חלה מעיסת ארנונא – מחלוקת, הרשב"א מחייב והר"ן פוטר.
  2. ברכה על שחיטת בן פקועה שהפריס ע"ג קרקע – כנ"ל, הרשב"א מחייב והר"ן פוטר.
  3. ברכה על הדלקת נר חנוכה בחצר שיש לה שני פתחים, שמדליק מפני החשד – כנ"ל, הרשב"א מחייב והר"ן פוטר.
  4. בדיקת חמץ אחר הפסח – לכ"ע לא יברך.
ויש לדעת שאף שהרשב"א עצמו שהורה לברך על שחיטת בן פקועה היקל מאד לגבי דיני שחיטתו דכתב (תורת הבית הארוך בית ב שער ה) בזה"ל: ולענין הלכות שחיטה גם כן נראה דלא שייכי ביה ואפילו החליד או דרס מותר וכן אמר שחטו בסכין פגומה שאין הרואה יודע זה והבא לימלך מלמדין אותו, עכ"ל. ואילו חבירו רבי אהרן הלוי מברצלונה [הרא"ה] בספרו 'בדק הבית' חלק עליו בתוקף וטען כי יש לחייבו כל דיני שחיטה כבהמה רגילה, וכ"כ הרא"ש (חולין פ"ד סי' ו) וכתב הפר"ח שברור שהרא"ה והרא"ש יסכימו לדברי הרשב"א שיש לברך על השחיטה.
בית שערים, חילוק בין 'להדליק' או 'נר דולק'
אך מצאתי חילוק נפלא בשו"ת בית שערים (חאו"ח סי' שס) וז"ל: ולולי דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש דאף דצריך להדלק בשני פתחים מ"מ הא דקי"ל בסימן תרע"ה ס"ג דהדליקה חש"ו לא עשה כלום היינו רק בפתח אחד אבל בפתח שני שאינו אלא משום חשדא אין הדלקה ולא הנחה עושה מצוה רק שיהיה דלוק ועומד כדי שלא יחשדוהו א"כ גם חש"ו מדליק דשוב ליכא חשדא. ואפילו אם נאמר דגם בהאי איכא חשדא לרואה אותן מדליקין וכן הדליק בפנים והוציא לחוץ איכא חשדא לרואה אותן מדליקין וכן הדליק בפנים והוציא לחוץ איכא חשדא דהרואה אומר לצרכו אדלקיה. מ"מ היינו דוקא לרואה אותן בשעה שמדליקין אבל עכ"פ אם היתה דלוקה ועומדת שם מבעו"י ודאי א"צ לכבות ולחזור ולהדליק ועיין סי' תרע"ה ס"א דבזה ליכא חשדא כלל שכ"א יסבור שהדליק בשעת חיוב ובדלוקה ועומדת בשום מקום א"צ להדליק באמת מפני הרואים רק מדינא וכאן בפתח שני שמדינא א"צ שפיר כשר דלוקה ועומדת וכן משמע לשון הגמ' ורמב"ם דקאמר צריכה ב' נרות ולא קאמר חייב להדליק בשתיהן אלא משמע דבאמת א"צ להדליק בשתיהן רק החצר צריך שני נרות ובפתח אחד אפילו דלוק ועוד סגי. וטוש"ע דכתבו צריך להדליק בשתיהן אשגירת לישנא הוא כיון דאחת צריך להדליק דוקא ובשנית אי ליכא דלוקה ועומדת נמי צריך להדליק. ואולי נקטו כן לאשמעינן דאי ליכא דלוקה ועומדת צריך הוא דוקא להדליק ולא סגי בהדלקת חש"ו או הדליקה בפנים דאכתי איכא חשדא כנ"ל אבל דלוקה ועומדת ודאי סגי כיון דליכא חשדא וא"כ אין עליו חיוב גברא כלל ואיך יברך להדליק נ"ח וזה כונת הר"ן כיון דהוא רק מפני חשד ויוכל לצאת מידי חשדא בלי הדלקה לכן אינו מברך אבל בשחיטת בן פקועה שא"א לצאת מידי חשדא בלי מעשה השחיטה וחיוב גברא עליו לשחוט שפיר מברך אף אם הוא רק מפני חשדא, עכ"ל.
ותורף דברי הבית שערים שאף ששחיטת בן פקועה והדלקת נ"ח תרוויהו משום מראית העין עכ"ז יש לחלק ביניהם, שבשחיטה חובה על האדם לעשות מעשה שחיטה ממש אך בהדלקת נ"ח ייתכן שאין צורך למעשה הדלקה אלא רק 'שיהא נר דולק' וממילא אין לברך על הדלקתו ועפ"ז יש לחקור לגבי ברכה על מילת 'משוך בערלתו' שהצריכו חכמים מילה מפני מראית העין אי הוי חיוב מדרבנן למולו בפועל או שרק צריך להיות 'נראה מהול' ושרי ע"י גוי.
ברכה על הדלקת חשד, יש לחקור לכל המנהגים
ולכאורה היה נראה שכל עיקר חקירה זו אי מברכינן על נ"ח שמדליק מפני חשד שייכא רק למנהג הספרדים שאינם מברכים על ההדלקה בשום אופן אם נפטרו מדינא וחיישי לברכה שאינה צריכה, וממילא באכסנאי נשוי שאשתו מדלקת עליו, או אפילו בבחור שאין מדליקין עליו אך כבר השתתף בפריטי ועתה בא להדליק בפתח המיוחד לו, ברור שאם אין מברכים על חשד אין לו רשות לברך, אבל באמת גם למנהג אשכנז דאפילו בני ביתו הסמוכים על שולחנו והם בבית אחד מדליקים בברכה ואף שמעיקר הדין כבר נפטרו בהדלקת אביהם, ולפי מנהג אשכנז ברור שאם השתתף כבר בפריטי או שאביו מדליק עליו בגו ביתיה יכול לברך בפתח הפתוח לו ולא רק מדין חשד אלא ככל פרסומי ניסא.
אבל גם למנהג בני אשכנז יש מצב שייאסר עליו לברך מדינא [אם בא לברך מכח פרסומי ניסא] ולכן יש לחקור גם לשיטתם אם יברך כשחל עליו חיוב הדלקה משום חשד והוא כמש"כ המשנ"ב בסימן תרע"ז סקט"ו (בשם מהרי"ל, לבוש ומג"א) שמי שיצא לדרך וביקש מאשתו להדליק עליו בגו ביתיה, ועתה נמצא במלון ורוצה להדליק בברכה מוטלת עליו החובה לכוין במחשבתו קודם שיגיע עת ההדלקה שאינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו וממילא חלה עליו החובה להדליק בפנ"ע, ועתה יש לחקור אי אדם כזה ששכח לכוין במחשבתו קודם שעת ההדלקה שאינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו וממילא ברור שאינו רשאי כעת להדליק בברכה מכח פרסומי ניסא שהרי יצא בהדלקת אשתו, אך לדברי מהרי"ל מוטלת עליו החובה להדליק ממש מחמת חשדא דבני אכסניא, וא"כ באנו למחלוקת בענין ברכה על 'הדלקת חשד' גם למנהג בני אשכנז.
למעשה, ראינו את דברי הר"ן הורה שאין לברך בנ"ח שהודלק מפני מראית העין והורה הרמ"א כדבריו, אך מנגד הורה בפר"ח כדברי הרשב"א הרא"ה והרא"ש שיש לברך בכל מצוה שהיא מפני מראית העין ואפילו בנ"ח, ובפרי תואר (ר"ס י"ט) אחר שהביא את פלוגתת הראשונים הכריע דספק ברכות להקל, לא מיבעיא בחד גברא שהדליק בברכה בפתח אחד ועתה עומד להדליק בפתח אחר משום החשד אלא אפילו באכסנאי נשוי שמדליקין עליו בגו ביתיה אלא שיש לו פתח לעצמו, ונמצא שהדלקת החשד שלו אינה 'מצטרפת' להדלקה אחרת אלא עומדת בפ"ע. וכן פסק בחזו"ע (חנוכה עמ' טל) לגבי נ"ח שמדליקו מפני החשד, כגון שהדליק אחד מבני הבית ואחר בא שני שלא שמע את הברכה ורוצה להדליק בפתח שני.
 
ונזכה לאהבת התורה ולומדיה, נתנאל ברבי שאול ניר
השיעורים נמסרים תמידין כסדרן בס"ד בימי שלישי וחמישי בשעה 11:45 בחדר השיעורים שבעזר"נ של ביהמ"ד 'מתמידים' ברחוב דרכי איש, ופתוחים לכל הלומדים.
תגובות: בטל' 0548-411554  מייל:gmail.com@0548411554n 
לשמיעת שעורי ההלכה בקול הלשון: 073-2951256 יש להקיש 6 ואח"כ להקיש 1
לשיעורים בנושאים נוספים 073-2951256 ומיד להקיש 9
ובאתר 'דורשי ציון' תמצא את המאמר הזה לקריאה, ועוד רבים ומגוונים.
 
 
 
 
 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הדלקת נר חנוכה מפני החשד

תגיות האתר

רוצה להינות שתוכן תורני ישירות אצלך המייל? הרשם כאן ותהיה מעודכן