תוכניות יחודיות מוכחות לזכירת וקניין הש"ס

הדלקת נר חנוכה במקום הרוח

נמסר בס"ד בהיכל כולל 'דורשי ציון' בפני רבני 'חבורת ההלכה' בנר שני דחנוכה תש"פ

יש לדון באדם שבא להדליק על פתח ביתו או חצירו בתיבת זכוכית ע"מ שלא תכבה הרוח את נרו, ויש לברר האם הדלקה בכה"ג כשירה היא שהרי למעשה הדליק במקום הרוח, ומה יהיה הדין אם טרם שסגר את דלתות התיבה באה הרוח וכיבתה נרו.

תשובה: לגבי גדרי הדליקה במקום הרוח לא מצאנו שעסקו בזה האמוראים בתלמוד, ואף השו"ע לא התייחס לנושא זה, אך בדברי הראשונים ורבותינו האחרונים מצינו שעסקו בפסול זה, השלטי גיבורים הביא דברי הריא"ז שכתב וז"ל: ונראה בעיני שאם הדליקה לפני הרוח וכבתה צריך לחזור ולהדליקה במקום שאין הרוח, שהרי הואיל ואינה יכולה לעמוד לפני הרוח הרי הוא כמי שלא נתן בה שמן כשיעור, עכ"ל. (הוב"ד במג"א סי' תרעג סקי"ב).

שיטת הגינת ורדים

והגינת ורדים[1] (גן המלך סי' מג) כתב וז"ל: נר חנוכה שהניחה במקום שהרוח מצוי וכבתה לע"ד נראה שחייב לחזור ולהדליקה בברכה דכיון שהניחה במקום שהרוח מצוי הו"ל כאלו לא קיים מצוה כלל דומיא דסוכה שעשאה במקום שהריח או הרוח מצוי דלא נפיק בה י"ח וכן גבי כיבוי נרות בי"ט אם הניחן במקום שהרוח מצוי הו"ל כמכבה בידים ואסור. ואם הדליקה וכיבה אותה במזיד צריך לחזור ולהדליקה ונר' ג"כ דמברך בהדלקה שנית שאם אתה אומר יצא בהדלקה ראשונה אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם הלא מיד כשידליקנה יכבנה ואין זכר לנס כלל, עכ"ל.

והנה במה שדימה מצוות נר חנוכה למצוות סוכה, יש להבין דהרי אכן אסור לכתחילה לסכך בעלים שריחן רע כמש"כ השו"ע (סי' תרכט סע' יד) וז"ל: יש דברים שאסרו חכמים לסכך בהם לכתחלה, והם מיני עשבים שאינם ראוים לאכילה ואינם מקבלין טומאה, וריחם רע או שנושרים עליהן, דחיישינן שמא מתוך שריחן רע או שעליהן נושרים יצא מן הסוכה, עכ"ל. וכן פסק הרמ"א (סי' תרל סע' א) שלא יעשה הדפנות מדבר שריחו רע, אך האי אינו דומה לנידון דפסול רוח בנר חנוכה, מכיון שפסול ריח בסוכה הוי גזירה מיוחדת לסוכה שמא יניחנה ויצא, ואף בזה כבר כתבו האחרונים דבדיעבד אם סיכך בדבר שריחו רע ישב בסוכתו, ויש לומר שכאן בשעה שכבה נרו או עתיד לכבות הרי זה ממש כדין המבואר בדברי הפמ"ג דאם אין אדם סובל את הריח הלז אפשר שפסול מן התורה דבעינן תשבו כעין תדורו (והביא דבריו המשנ"ב סי' תרל סק"ד) ואף שבנר חנוכה לא נאמר בו דין תשבו כעין תדורו, עכ"ז יש לדמויי[2].

שיטת מהרש"ק

ועוד מצאתי בדברי מהרש"ק (האלף לך שלמה סי' שעח) וז"ל: בדין אם הדליק הנר חנוכה במקום שהרוח שולט הוכחתי מסוכה כ"ג דיוצא בו ממ"ש בגמ' ר"ג סבר סוכה דירת קבע וכו' לכאורה הוי מצי למימר דפליגי בע"א אם בעינן סוכה הראוי לשבעה או לא דר"ג סבר דבעינן סוכה הראוי לשבעה לכך פוסל כיון דאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דשם אינה ראויה לשבעה ור"ע ס"ל דלא בעינן סוכה הראויה לשבעה לכך מכשיר ובזה הוי מדויק הלשון שאמר ר"ג לר"ע היכן סוכתך וכי ח"ו הוי כוונתו לקנטר רק כוונתו היה כיון דהיכן סוכתך א"כ לא היתה ראויה לשבעה מיהו מה דלא קאמר כן א"ש כיון דבזה לא מצינו פלוגתא דמשמע דכ"ע ס"ל דבעינן ראויה לשבעה לא רצה לעשות פלוגתא חדשה בזה רק דזה קשה למה מכשיר ר"ע הרי אינה ראויה לשבעה ובע"כ צ"ל דדוקא אם הסוכה מחמת עצמה אינה ראויה לשבעה רק דבר אחר גרם לה דהרוח הפילה מ"מ נחשבת ראויה לשבעה ומזה למדתי בעזה"י בדין אם כיסה הדם במקום דהרוח עומד להגלות או בנ"ח אם הדליקם במקום הרוח שדעת התב"ש דלא הוי כיסוי ודעת הא"ר בנ"ח דאינו יוצא בו ולפי הנ"ל מוכח להיפוך כל דבפני עצמו הוי ראוי להיות נשאר כך רק דבר אחר גורם לו להתבטל אזלינן בתר השתא ונחשב רק דבר בר קיימא כאלו היה כך תמיד וז"ב, עכ"ל.  ותורף דבריו שתמה בדין סוכה שבנאה בספינה והרי בגמ' מוכח שהסוכה תהיה ראויה לשבעת ימי החג ומקרא מלא דיבר הכתוב "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים" ואם כן, הסוכה שבנאה בספינה אינה יכולה לעמוד שבעת ימי החג והיאך חשיבא ראויה לשבעה ותירץ דאכן ראויה לשבעה, אך הרוח החזקה שבים נחשבת דבר אחר הגורם שלא תעמוד שבעת ימים ולכן, אף הכא בדין הדליק נר חנוכה במקום שהרוח עלולה לכבותה ההדלקה כשירה, ובוודאי שלא נחייבו לכבות ולהדליק שוב, ואם כבתה אינו זקוק לה דהדלקה מעליא היא.

הוכחה מדין נ"ח סמוך לדלת

והאיר ה' עיני בראיה נפלאה לדברי מהרש"ק מתוך דברי השו"ע בסי' תרפ סעיף א' וז"ל: בליל שבת צריך ליתן שום דבר, לחוץ בין הנרות לפתח, בשביל הרוח שלא יכבה הנרות כשפותח את הדלת, עכ"ל. והרי אם נאסר בליל שבת ברור שמדובר בפסיק רישא שיכבה דאל"כ הוי דבר שאינו מתכוין ושרי לכתחילה, ומפורש אסר בשו"ע רק בליל שבת אבל באחד מימי חנוכה מותר לפתוח את הדלת אף שבודאי יכבה, וא"כ כיון שמותר לפתוח את הדלת ממילא המקום נקרא 'מקום הרוח' ואף שעתה לא נפתחה הדלת והרוח אינה נושבת, ומוכח שהתיר לכתחילה להדליק במקום שהרוח יכולה לשלוט בו, אבל באמת יש מקום לדחות ראיה זו כיוון שיש צד לומר שמקום ההדלקה היה בתוך הפתח מבפנים ובד"כ בימים דליכא רוח חזקה היו פותחים את הדלת והיה הנר ניכר לבני רה"ר אבל עתה מחמת תוקף הרוח הוכרחו לסגור את הדלת והנר ניכר אך ורק לבני הבית ובהם ולפניהם מתפרסם האי ניסא וכדין 'שעת הסכנה' שמניחה על שולחנו ודיו, ומעתה יש לומר שכיוון שהפרסום הוא לבני הבית ממילא אין שיעור לנר חנוכה ואחר זמן מה מותר אפילו לכבותו, ולכן אי לאו איסורא דשבת היינו מתירים לפתוח את הדלת כנגד הנר ואף שפס"ר שיכבה אך אין כאן דחיה גמורה דאפשר לומר דהנר מונח בחלון סמוך לדלת וממילא אית ביה פרסומי ניסא לבני רה"ר וחייב בשיעורא[3].

ובדרך קצרה:

  • שלטי גבורים בשם ריא"ז – 'שיעור בנר': במקור הדברים שהוא הריא"ז לא כתב מה הדין לענין ברכה חוזרת אבל דימה את ההדלקה במקום הרוח ללא נתן בה שמן כראוי שבזה נחלקו האחרונים מחלוקת גדולה, הפר"ח נקט שבלא נתן בה שמן כראוי – פסולה הדלקתו וחייב לשוב ולהדליק בברכה, אך יש אחרונים שחששו לדיעה שאין שיעור בנר חנוכה וממילא גם אם לא נתן בה כראאוי ההדלקה כשירה, ואף שאנו פוסקים דיש שיעור לנר, אמרינן ספק ברכות להקל ולא יברך שמא ההדלקה הראשונה כשירה, וממילא לשיטתם גם כאן יש לשוב ולהדליק אבל לא יברך שמא ההדלקה הראשונה היתה כהוגן בהא דדלק הנר שיעור זמן קצר.
  • גינת ורדים וא"ר – 'מקום שאינו ראוי': יש הסוברים [גינת ורדים, א"ר] שאדם שהדליק במקום רוח העלולה לכבות את הנר, הדלקתו פסולה וחייב לכבות ולחזור ולהדליק בברכה במקום מוגן מרוח, ואם כבתה בודאי זקוק לה.
  • שיטת המהרש"ק – 'מקום ראוי': והמהרש"ק חולק וס"ל דהדלקה במקום שאינו מוגן מרוח ותתכן אפשרות כיבוי כשרה ההדלקה משום שכיבוי הרוח הוי פסול צדדי דאתרחיש לבתר ההדלקה ופסול כזה הוי תרתי לטיבותא דהרי צדדי הוא, ונראה פשוט לפ"ז דאי כבתה במצב כזה – אינו זקוק לה, וצדדנו שייתכן שכך גם היא דעת השו"ע.

שיטת הט"ז, 'מקום הרוח' הדלקת בספק

והט"ז (סי' תרעג ססק"י) כתב וז"ל: כתוב בהג"ה להרי"ף אם הדליק בפני הרוח וכבתה יחזור וידליק במקום שאין הרוח מצויה דהוה כנותן שמן פחות מכשיעור ונ"ל דאין צריך לברך שנית דדלמא הוה כמו שמנים שאינם נמשכים אחר הפתילה, עכ"ל. הרי שחידש הט"ז סברא, דדינו של מדליק במקום הרוח מוטל בספק אם הודלק הנר בכשרות או בפסול, וצדדי הספק נראה שמכיון שיש ספק בהגדרת 'מקום הרוח' דאם ברור שאין הנר יכול לדלוק כשיעור בצורה רגילה, ברור שייחשב כמדליק מעל עשרים אמה שהדלקתו פסולה לגמרי ומחמת כן אפילו אם לא כבה, מחוייבים אנו לכבותו ולהדליקו בברכה שהרי ההדלקה הייתה פסולה מחמת מקום הרוח שבחר מקום שאינו ראוי להדלקה, וכדברי הגינת ורדים וא"ר.

אך יש עוד להסתפק שמא דין המדליק במקום הרוח הדלקתו בכלל כשירה, שהרי מצינו מצב שלא ברור אם הנר ידלק כל משך זמן ההדלקה או לא וזאת בדין המפורש בשו"ע תרע"ג ס"א וז"ל: כל השמנים והפתילות כשרים לנר חנוכה, ואף על פי שאין השמנים נמשכים אחר הפתילה ואין האור נתלה יפה באותם הפתילות. הגה: ומיהו שמן זית מצוה מן המובחר (מרדכי וכל בו ומהרי"ל), ואם אין שמן זית מצוי מצוה בשמנים שאורן זך ונקי; ונוהגים במדינות אלו להדליק בנר של שעוה, כי אורן צלול כמו שמן. ואפי' בליל שבת שבתוך ימי חנוכה מותר להדליק בנר חנוכה השמנים והפתילות שאסור להדליק בהם נר שבת, עכ"ל. והרי האיסור להדליק בפתילות ושמנים אלו בשבתות הוא מפני שאין האור נתלית בהן יפה אלא מסכסכת בהן, וברור שעלולות לכבות ועכ"ז שרי להדליק בהן נ"ח, והרי שהדלקה שיש בה ספק אם תשלים את זמנה כשירה לחלוטין וממילא גם בהדליקה במקום הרוח אילו הייתי יכול לדעת שזו רק הדלקת ספק ולא ודאי שיכבה, היתה כאן הדלקה כשירה, ולכן יהיה דין מדליק במקום הרוח כבתה זקוק לה מספק, ולא יברך. ואפילו לא כבתה חובה עליו לכבותה ולהדליקה מחדש דשמא מקום הרוח הנ"ל הוא ודאי שיכבה והדלקתו פסולה.

דינא דשרגא תליא

ונראה שיש עוד מקום לחדש ולומר שיש עוד צד בספק, ודין הדליק במקום הרוח תליא בשיקולא ואין יודע אי יכבה הנר או יבער דאי תשקוט הרוח לא יכבה כל זמן מצותו ואם תנשוב יכבה ולא תושלם המצוה, והרי רוח הוא נתון שמשתנה כל הזמן ולכן דינא דשרגא תליא בשיהוי זמן ההדלקה אי בפועל דלק הרי נתברר למפרע כי מקום ההדלקה הינו מוצלח וכשר, ואי כבה נרו התברר למפרע דמקום ההדלקה היה בעייתי והרי שלא הדליק נר חנוכה היום, ולכן מוטל עליו להדליקו מחדש בברכה.

ונמצא דינו, אי דלק בפועל כשרה ההדלקה, ואי כבתה באמצע זמנה זקוק לה ומחוייב להדליקה שנית בברכה דהרי הוברר דלא עשה ולא כלום, וממילא נורה לאדם שהדליק במקום הרוח ועדיין לא כבה נרו, להגן עליו בעששית זכוכית ע"מ לוודא שלא יכבה וכך נוודא שהדלקתי תהיה כשירה כיוון שהנר סולק ממקום הרוח, אבל אין מקום הרוח גורם פסול בהדלקה ולכן לא נזקיקו לכבותו ולהדליקו מחדש.

'שלשת הספיקות'

ולסיכום הגדרת  שלשת הספיקות בהדלקת 'מקום הרוח':

  • אפשרות ראשונה – ההדלקה פסולה מיסודה מכיון שהדליק במקום שאינו ראוי לדלוק, וחייב לכבות ולהדליק שוב בברכה.
  • אפשרות שניה – ההדלקה כשירה לחלוטין ואף שיש ספק אם תדלק כל זמנה או שמא תכבה, הרי זה בדיוק הגדרת 'הדלקת ספק' והרי מצינו שהדלקת ספק כשירה, והדין הוא שלא יכבה אלא יסמוך על הדלקה זו וברור שאם כבתה אינו זקוק לה.
  • אפשרות שלישית – ההדלקה תלויה ועומדת והמציאות תוכיח אם המקום ראוי או שלא, ואם כבתה בפועל הרי התברר למפרע כי המיקום שנבחר היה גרוע ואינו ראוי להדלקה וממילא ההדלקה פסולה וחייב להדליק שוב בברכה, אך אם בפועל דלקה עד תום זמנה מתברר כי המקום היה ראוי וההדלקה כשירה, ולמעשה אם כבר הדליק לא נאמר לו כבה והדלק מחדש כיוון שייתכן והנר ישלים בעירתו כל זמן מצוותו.

אבל מכיוון שאין אנו יודעים איזו אחת משלשת ההגדרות היא הנכונה, ממילא עלינו להורות לאדם שהדליק במקום הרוח, לכבות נרו שמא הצד הראשון הוא הנכון וממילא בחר מיקום הדלקה פסול והדלקתו פסולה וגרועה, אך נורה לו שלא יברך שוב על ההדלקה החדשה כיוון שיש שני צדדים שמא הדלקתו כשירה האחת שמא בכלל מקום הרוח שבחר הוא מוגדר 'הדלקת ספק' שמצינו בפתילות ושמנים גרועים שהדלקת ספק כשירה וכן יהא הדין כאן ומיקומו כשר לכתחילה ולא היה צריך לכבות נרו, ואף לפי הצד השלישי בספק ייתכן שאם לא הייתי מכבה בידים, הנר היה נשאר לדלוק כל זמן מצותו חרף הרוח הנושבת והיה מתברר למפרע כי מקום ההדלקה היה מקום כשר, ולכן ברור שלא יברך שוב.

ואפילו אם היה הנר כבה מעצמו וכאן גם לפי הצד הראשון וגם לפי הצד השלישי ההדלקה היתה בפסול, עדיין לא יברך על ההדלקה החדשה מחשש שמא הדלקה במקום הרוח מוגדרת כהדלקת ספק והיא כשירה לכתחילה, וזהו ספיקו של הט"ז ולכן  כתב וז"ל: ונ"ל דאין צריך לברך שנית דדלמא הוה כמו שמנים שאינם נמשכים אחר הפתילה, עכ"ל. כיוון שהספק שמא לדמות להדלקת ספק הוא גורם את ההימנעות מברכה.

הר צבי, הדליקה במקום הרוח ולא כבתה

ומצאתי בשו"ת הר צבי (אורח חיים ב סימן קיד) שקדמני בחקירה בדין הדלקה במקום הרוח, וז"ל: על דבר מה שנתעורר בירושלים ומטו בה בשם הגאון החסיד מהרי"ל דיסקין זצ"ל בענין הדלקת נרות חנוכה שמהדרין מדליקים בחוץ לפתח הבית בעששית שיש בה פתח בצד, ובשעה שמדליקים פותחים את הדלת שבעששית ומיד עם גמר הדלקה סוגרים אותה, ובזמן שיש רוח גדולה אין הנרות יכולים להיות דלוקים ועומדים הם להכבות, וא"כ האיך יוצאים ידי חובה בהדלקה כזאת, ואעפ"י שהוא סוגר אח"כ את העששית הרי קיי"ל דהדלקה עושה מצוה ובשעת ההדלקה הרי הם עומדים להכבות ובסתימת דלת העששית אח"כ הרי אין זה הדלקה.

והגר"א ראם הגיד לי שהגאון מהרי"ל דיסקין היה מהדר משום כך שתהא העששית תלויה ופתוחה בשוליה למטה כדי שבשעת ההדלקה ג"כ יכולים הנרות לדלוק אף בלי סתימה.

ולפני שנבוא להליץ על מנהג הוותיקין שבירושלם, נקדים דברי השלטי גבורים שהובאו במג"א (סימן תרעד סעיף ב ס"ק יב ובט"ז שם בסוף הסימן) בהא דפסק המחבר דבכבתה קודם זמנה אינו זקוק לו וכתב שם המג"א, שאם העמידה במקום הרוח וכבתה זקוק לה דהוה כאילו לא נתן בה שמן כשיעור וראוי להחמיר לחזור ולהדליקה בכל ענין. ומדברי השלטי גבורים אלו שהשוה דין העמיד הנרות במקום הרוח וכבתה לדין נותן שמן פחות מכשיעור נתעוררה השאלה הנזכרת, שהרי לענין שמן פחות מכשיעור כתב המחבר (סימן תרעה סעיף ב) דכיון דהדלקה עושה מצוה צריך שיתן שמן בנר כדי שיעור הדלקה, אבל אם בירך והדליק ואח"כ הוסיף שמן עד כדי שיעור לא יצא ידי חובתו משום שבשעת הדלקה צריך שיהא כשיעור, וא"כ נלמד מזה גם לענין הפסול בהעמדה במקום הרוח שאף אם סגר אח"כ את דלת העששית לא יועיל משום שהדלקה היתה בפסול.

אולם יש להליץ על המנהג הנ"ל שעושים פתח העששית מן הצד. דלכאורה י"ל שדברי השלטי גבורים אמורים רק בכה"ג שבאמת שלטה הרוח ונכבית, אבל בשלא נכבה לא מיבעיא אם לא פסקה הרוח ובכל זאת לא נכבה הרי אגלאי מילתא למפרע שההדלקה היתה באופן שתהא הדלקתה קיימת, אלא אפילו אם פסקה הרוח מאיליה די"ל שאם לא נפסקה הרוח שמא היתה נכבית, מ"מ כיון שלמעשה לא נכבית אפשר דאין לפסול את ההדלקה. [ובזה מדוקדקים דברי הש"ג שכתב ואם העמידה במקום רוח וכבתה זקוק לה, וגם המג"א הביא דברי הש"ג על סעיף ב בשו"ע בדין כבתה אין זקוק לה, היינו שאין להחמיר אלא בכבתה, ואפשר שהחומרא היא מתורת כבתה זקוק לה, שבזה הכל מודים שכבתה זקוק לה, שבזה שהעמידו לפני הרוח הוי כפשיעה ומשוי ליה לכבוי ככבוי במזיד, שלד"ה זקוק לה כמבואר בפמ"ג (סימן תרעג א"א ס"ק יב) שכתב שם על דברי המג"א הנ"ל בשם שלטי הגבורים וז"ל: וכבתה במזיד פשיטא דצריך לחזור ולהדליקה ויעוין שם בבאה"ט ס"ק יד ד"ה זקוק שכתב: ואם הניחם במקום שהרוח מצויה וכבתה זקוק לה וחייב להדליק פעם אחרת בברכה וכן אם כבתה במזיד גן המלך וכו'].

וראיה לכך מהא דתענית (דף כה) דבתו של רבי חנינא בן דוסא הדליקה נרות של שבת חומץ במקום שמן והיתה עצובה ואמר לה אביה אמאי עציבת מי שאמר לשמן ודולק יאמר לחומץ וידלוק. וסוף סוף הרי בשעת ההדלקה לא היתה ראויה לדלוק, וע"כ דכיון שלמעשה לא נכבית אין לפסול את ההדלקה. וה"ה בנידון דידן כיון שלמעשה לא נכבית לא נפסלה ההדלקה. ואפשר עוד שבנ"ד כיון שבשעת ההדלקה בידו לסגור את דלת העששית ולמנוע את הכבוי וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה, סגירת הדלת אח"כ מוכיחה שההדלקה היא על מנת לסגור את הדלת שתהא דולקת כשיעור, ונמצא שהדליקה באופן שתהא הדלקתה קיימת, עכ"ל.

דחית ראיות ההר צבי

הרי שנקט בהר צבי לעיקר כספק השלישי וכך הכריע, אך מה יענה לסברת החוששים שעצם מקום הרוח הינו מקום שאינו ראוי כלל להדלקה, ולענ"ד אפשר לדחות את ראיותיו:

  • ממאי דחשו לבאר דינא דכבתה אין ראיה. שאפשר לבאר כי רצו לומר לאידך גיסא שאף שבפועל כבתה וניכרים הדברים שהדליק במקום גרוע שאינו ראוי להדלקה והיה נראה לחייבו לברך עכ"ז פטרוהו מברכה.
  • והראיה מבתו של רבי חנינא יש לדחות שצערה היה על כך שבפועל לא ידלוק הנר ויחשך הבית אבל אה"נ את הנעשה אין להשיב וברכתה היתה לבטלה, ועוד אפשר לומר שבביתו של רבי חנינא בו דוסא דמורגלים בנס אפילו חומץ חשיב כחומר בעירה, שהרי ייתכן שגם אם לא היה רבי חנינא יודע מחילוף השמן היה נעשה לכבודו נס בלא ידיעתו, ואין מזכירין מעשי ניסים.
הכשר מצוה

וניהדר אנפין לנידון דידן בשיטת הט"ז, וזאת בהקדם קושיא גדולה על דבריו (בסי' תרעה סק"ג) שהתיר לאחוז בידו נר חנוכה להדליקו ואח"כ להניחו במקומו וז"ל: רש"י פי' משהדליקה עד שכבתה עכ"ל משמע דאם אוחזה בידו קצת זמן ואח"כ מניח' כשהיא דולקת יצא וכן י"ל לשון הטור וש"ע בזה שכתבו ואוחזו בידו דהיינו כל זמן מצותו, עכ"ל הט"ז. ויש להבין והרי פסול אחיזה בידו הוא חמור מאד שפוגם בנר שמעיד עליו שאינו נר חנוכה, וא"כ הרי הדליק את נרו בפסול ומה בכך שמניחו לאחמ"כ במקומו ולכאורה היה נראה לדמותו למדליק מעל עשרים אמה ואח"כ הוריד את הנר לתחת עשרים שברור שנפסלה הדלקתו מיסודה, ונראה לבאר בדרך מחודשת ע"פ יסודו של הט"ז עצמו (סי' תרעג סק"ט) שחלק על חידושו של התה"ד (בסימן קב) בדין הדליק נר חנוכה בע"ש שהורה התה"ד דהמדליק בע"ש בעוד היום גדול וכבתה אין זקוק לה, ונתן טעם לשבח דהוי 'הכשר מצוה', ומברכים על 'הכשר מצוה' והמצוה מתחילה ונגמרת בעשיית ההכשר וכך פסק השו"ע (תרעג ס"ב) וז"ל: הדלקה עושה מצוה. לפיכך אם כבתה קודם שעבר זמנה אינו זקוק לה, ואפילו כבתה בערב שבת קודם קבלת שבת שעדיין הוא מבעוד יום, אינו זקוק לה. וכן אם לאחר שהדליקה בא לתקנה וכיבה אותה בשוגג, אינו זקוק לה. הגה: ואם רוצה להחמיר על עצמו ולחזור ולהדליקה, אין לברך עליה, עכ"ל. והט"ז חלק עליו וקבע כי במקרה כזה יהיה דינו שאע"פ שכבתה זקוק לה, וחידש הט"ז שאע"פ שכבתה זקוק לה אין לברך פעם נוספת על ההדלקה, דהברכה שבירך הייתה בהכשר ונתנו לו רשות חכמים לברך, ולכאורה יש לעיין בהוראתו דתפס החבל משני קצוותיו, דגם חייב להדליק מדינא ומהא מוכח שלא עביד ולא כלום, והתיר לברך בשעת הדלקה שאינה בזמנה, וגדולה מכולם שאע"פ שכבה נרו לא יברך פעם נוספת וא"כ הברכה הייתה ראויה, אלא מוכרחים אנו לומר דמסכים הט"ז ליסוד תה"ד דהוי 'הכשר מצוה', אך אעפ"כ אין 'הכשר מצוה' נחשב כמצוה לפטור ממציאות 'נר דולק בפועל' בזמן חיובא, ולכן הצריך לשוב ולהדליק. ולפיכך בכשרות הברכה הורה להכשירה, אך בעצם ההדלקה דרש להיות זקוק לה ואז תחול המצוה בפועל[4].

ועתה אף אנו נצא לחדש בשיטת הט"ז, דהתיר הדלקה גרועה כזו שנר החנוכה 'עודו בידו' מדין 'הכשר מצוה', ולכן מותר לברך ועליו מוטלת חובה להניח בשלב כלשהו את הנר בפתח ביתו ואז תחול המצוה בפועל, ולפי יסוד זה יש להעמיד כמה דינים חדשים:

  • נר שאחזו אחר הדלקה כשירה: אם יאחוז את הנר אחר ההדלקה דינו יהא שונה מדין תפישת הנר קודם ההדלקה דמאי דשרינן ליה לאוחזו קודם ההדלקה זהו לצורך קיום המצוה אך מאי דאוחז אחר ההדלקה הרי הוא מקלקל את ההדלקה הראויה שהיתה קודם.
  • שיעור הדלקה: נר שאחזו אחר הדלקתו ובא להניחו עתה יש להקפיד שיהיה בנר שיעור הדלקת חצי שעה אחר ההנחה [לאפוקי לפי ההבנה הקודמת שלכאורה ההדלקה מתחילה בעודו בידו].
  • אחז בידו וכבה – לא יברך: ועוד ייוולד דין חדש ומחודש, באדם שאחז נרו והדליקו בברכה ומסיבה כלשהי כבה נרו הרי הוא זקוק לה, דהיא גופא מאי דחידש הט"ז בדין כבתה בע"ש דזקוק לה, אך לא יברך מחמת שאת הברכה בירך בהכשר גמור.

ואחר שאיחדנו את שני חידושי הט"ז בדין כבתה בע"ש ובדין אחז בידו והדליק ואגדנו אותם תחת טעם אחד והוא 'הכשר מצוה', נבאר השתא דהדלקה במקום הרוח גם היא הדלקה כשירה כדין 'הכשר מצוה' שהרי 'דרך הדלקה' להדליק במקום הרוח אלא שיש תנאי לכסות אח"כ בעששית אך אין יכולים לצאת בהדלקה זו ואפילו דלקה כל זמן שיעורה מחמת שהמקום אינו ראוי לשמש כמקום חיובא, אך נחשב מקום ראוי לברכה ולהדלקה כדין אוחז בידו ומדליק, וכדין מדליק בע"ש לפני זמנה, ולפיכך המדליק במקום הרוח מחוייב לכסות בשלב כלשהו את הנר ע"מ שלא יכבה, אך אין הדלקתו וברכתו נפסלים מחמת המקום, ואם ישאיר כך את נרו לא יצא ידי חובתו אע"פ שדלק כל זמן שיעורא, ואם יכבה נרו מחמת הרוח ברור שידליק שוב מחמת שזקוק לה ועדיין לא קיים את המצוה אך לא יברך משום שאת הברכה כבר פעל בהכשר גמור [ומצוי הדבר בחורף שבית המנורה מלא באדים וטיפות מים ועתה הנרות אינם נראים אך בעוד זמן מה תתבהר הזכוכית וייראו הנרות אף שבשעת ההדלקה לא נראו הנרות ולכאורה הוי קיום מצות נ"ח כנעשה מעצמו, אך מכיון שזוהי דרך ההדלקה ואי אפשר בענין אחר, יש להתיר מטעם 'הכשר מצוה'] ויש לחלק בין דין הדלקה במקום הרוח ואוחז בידו לדין מדליק מעל עשרים ששם אין שום שייכות לסוגיית 'הכשר מצוה' דמה ענין וצורך הדלקה להדליק דוקא מעל עשרים אך מקום הרוח כך הוא צורך הדלקה מצוי וכן ישנה רגילות לאחוז בידו ולהדליק ע"מ להגן על הנר מגשם וכדומה.

ולסיכום יסוד הט"ז בהדלקה במקום הרוח:

  • להדליק לכתחילה: הדלקה במקום רוח נחשבת רק 'כהכשר מצוה' ובהכשר מצוה נתחדש דאפשר להדליק ולברך עליו אע"פ שאין זהו 'החיובא עצמו', ולכן נתיר להדליק בברכה לכתחילה במקום הרוח.
  • כבה הנר: ואם כבה נרו יהיה זקוק להדליקה אך בלא ברכה מחמת שבברכה כבר יצא ידי חובתו.
  • דלקה כל העת במקום הרוח: מכיון שמקום הרוח נחשב רק כהכשר מצוה, ממילא ההיתר לגביו הוא רק היתר הדלקה בברכה, אך חובה לקיים את התנאי להניח את הנר במקומו ואם לא הניחו לא יצא ידי חובתו, ונראה פשוט שהדליק נ"ח כל זמן מצותו במקום הרוח ולא כבה, כיון שעדיין לא נתקיים מעשה המצוה בפועל ועבר זמנה, בכאן פקעה הברכה ועתה כשבא להדליק מחדש יצטרך ברכה חדשה.

קושיא ע"ד הט"ז

ועתה אם כנים אנו בכל דברינו והמדליק במקום הרוח הוי הדלקת 'הכשר מצוה', יש להקשות קושיא גדולה ועצומה ע"ד הט"ז מדוע חיפש הט"ז עצמו סיבה שונה לפטור מברכה שטען כי ספיקא אי יכבה או לא והרי היה יכול לומר שהמדליק נר במקום הרוח וכבה יחזור וידליק ללא ברכה משום שההדלקה היתה רק 'הכשר מצוה' ולפיכך בירך כראוי אך עליו לקיים תנאה של ההדלקה במקומו.

יישוב הוראת הט"ז

ויש לבאר כי נכון שבתוצאה שווים הטעמים, טעם 'הכשר מצוה' וטעם 'ספיקא אם ידלק' ובשניהם יהיה זקוק להדליק אך ללא ברכה, אך לטעמא דספק אי הדלקתו כשירה במקום הרוח איכא צד שפסולה הדלקתו לגמרי אך יש גם צד שהדלקתו כשירה ממש, אך לטעם האחרון דהוי 'הכשר מצוה' לו יצוייר מצב שישהה הנר במקום הרוח ולא יניחנו במקום ראוי ליכא הכא שום מצוה כלל וברור שלא יאמר הט"ז שידליק שוב במקום הרוח ללא ברכה דאין כאן ספק כלל וגם אם יתקן את מקום הנחתו עליו להדליק ללא ברכה שהרי הברכה הקודמת חלה על המעשה הנ"ל, אך הט"ז רצה לחדש כי לפי הספיקות הנ"ל ייתכן שכבר יצא יד"ח בעצם הדלקה במקום הרוח, וכיוון שהסתפק הט"ז בשלשת הספיקות הנ"ל כתב הט"ז שידליק ולא יברך מהספק להשמיענו חידושא שייתכן שהדלקה במקום הרוח כשירה, ונפק"מ תהיה באדם שהדליק במקום הרוח ודלק נרו משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק, ואז כלה הנר לטעמא דהכשר מצוה לא עשה ולא כלום ויצטרך להדליק נר חדש בברכה אך לטעמא דמספקא לן בהדלקת 'מקום רוח' ידליק ללא ברכה.

הדלקה בתוך 'בית חנוכיה'

ונראה למעשה בדין חנוכיה הנמצאת בבית מנורה מזכוכית שמדליק במקום הרוח אך עתה המתין מעט עד שתשוך הרוח ואז ממהר להדליק וסוגר את דלתות הזכוכית, שיש להקל ולהתיר בזה מכמה פנים:

  • אפשר דמקום הרוח נחשב מקום ראוי וכסברת מהרש"ק וכמו שדייקנו מדברי השו"ע בסי' תרפ ס"א.
  • אפשר שמקום הרוח נחשב כהדלקת ספק וכדין מדליק בשמנים ופתילות גרועים.
  • אפשר שבהא שלא כבה הנר התברר למפרע שאין זה נחשב מקום הרוח.
  • ולבסוף יש לצרף את היסוד המחודש שביארנו בדעת הט"ז שהדלקה במקום פסול [כגון אוחז בידו או מדליק במקום הרוח] דינו כמדליק בזמן פסול אך זהו לצורך קיום המצוה ולכן ייחשב 'הכשר מצוה' ובדין הכשר מצוה מותר לקיים את עצם ההדלקה בברכה ורק מוטל עליו לדאוג שהנר יונח לבסוף במקום ראוי.

וע"פ כל הנ"ל נראה להכשיר בשופי את ההדלקה בחוץ לתוככי תיבת זכוכית במקום הרוח, וימהר לסגור דלתות התיבה קודם שתכבהו הרוח, וגם אם בכ"ז כיבתה הרוח את הנרות, לא יברך שוב גם מטעם שייתכן וההדלקה היתה במקום ראוי, וגם מטעם הכשר מצוה, והרוצה להחמיר על עצמו יעמוד ויחסום בגופו את נשיבת הרוח כל משך זמן ההדלקה.

 

ונזכה לאהבת התורה ולומדיה, נתנאל ברבי שאול ניר

השיעורים נמסרים תמידין כסדרן בס"ד בימי שלישי וחמישי בשעה 11:45 בחדר השיעורים שבעזר"נ של ביהמ"ד 'מתמידים' ברחוב דרכי איש, ופתוחים לכל הלומדים.

תגובות: בטל' 0548-411554 מייל:gmail.com@0548411554n

לשמיעת שעורי ההלכה בקול הלשון: 073-2951256 יש להקיש 6 ואח"כ להקיש 1

לשיעורים בנושאים נוספים 073-2951256 ומיד להקיש 9

ובאתר 'דורשי ציון' תמצא את המאמר הזה לקריאה, ועוד רבים ומגוונים.

_____________________________________________________________

[1] רבי אברהם בן מרדכי הלוי נולד במצרים בערך בשנת ה"א ת"י. הוא שימש בדיינות ואחר כך נבחר כראש רבני מצרים בקהיר. אביו, ר' מרדכי הלוי, אף הוא היה פוסק חשוב, וחיבר ספר תשובות, דרכי נועם. ר' אברהם חיבר שו"ת גינת ורדים, ובו גם מתשובותיהם של חכמי התקופה כחבירו רבי יעקב פראג'י גם הוא רב במצרים. הספר כולל בסופו חלק נוסף הנקרא גן המלך, תלמידו המובהק רבי ישועה שבאבו חיבר פירוש והערות לגינת ורדים ונקרא פרח שושן, לספר היתה השפעה גדולה על חכמי המזרח ואף על חכמי אשכנז רבי יהודה אשכנזי [בעל הבאר היטב] מביאו פעמים רבות, הוא נפטר בשנת ה"א תע"ב.

[2] ופתח לעורר בזה הרב ר' משה אריה יודלביץ שליט"א.

[3] ובמשנ"ב בסק"א כתב וז"ל: וה"ה בחול צריך ליזהר בזה שלא להעמיד הנרות נגד המקום ששולט שם הרוח אלא דבשבת צריך שמירה יתירה בזה, עכ"ל. וכ"כ בערוך השולחן. אך הם לשיטתם אזלי שבכל מדליק במקום רוח יכבה וידליק שוב ללא ברכה.

 

[4] ולא מצאתי מי שיחלוק על התה"ד והט"ז ויאמר דכיון שהדליק שלא בזמן חיובא וכבתה נרו הרי התברר שלא עשה ולא כלום ויצטרך להדליק שוב בברכה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

.

הדלקת נר חנוכה במקום הרוח

תגיות האתר

רוצה להינות שתוכן תורני ישירות אצלך המייל? הרשם כאן ותהיה מעודכן