רשת כוללים ללימוד כל חלקי התורה .

תוכניות יחודיות מוכחות לזכירת וקניין הש"ס

לוגו בבבבבבבבבבבבבבבבבבב

דמי שביעית

דמי שביעית
נמסר בס"ד בהיכל כולל 'דורשי ציון' בפני רבני 'חבורת ההלכה' ביום שלישי כ"ז במרחשון תשפ"ב יומא דהילולא דבת שבע.
בשיעור זה נלמד על דיני קניית פירות שביעית מגוי[1] ויש להקדים כמה מדיני סחורה בפירות שביעית אך בראש ובראשונה אפתח בחשיבות הזהירות מאיסור סחורה בפירות שביעית ובדמי שביעית ע"פ הנאמר במסכת קידושין (כ.) בזה"ל: רבי יוסי ברבי חנינא אומר: בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית, אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר את מטלטליו, שנאמר: בשנת היובל תשובו איש אל אחוזתו, וסמיך ליה: וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך – דבר הנקנה מיד ליד, לא הרגיש לסוף מוכר את שדותיו, שנאמר: כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו, לא באת לידו עד שמוכר את ביתו, שנאמר: כי ימכור בית מושב עיר חומה. מאי שנא התם דאמר לא הרגיש, ומאי שנא הכא דאמר לא באת לידו? כדרב הונא, דאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה – הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך? אלא נעשית לו כהיתר. לא באת לידו עד שמוכר את בתו, שנאמר: וכי ימכור איש את בתו לאמה, וכו'… לא באת לידו עד שלוה ברבית, שנא': וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, וסמיך ליה: אל תקח מאתו וגו'; לא באת לידו עד שמוכר את עצמו, שנאמר: וכי ימוך אחיך ונמכר לך, לא לך אלא לגר שנאמר: לגר, ולא לגר צדק אלא לגר תושב, שנאמר: גר תושב; משפחת גר – זה עובד כוכבים, כשהוא אומר לעקר – זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה, עכ"ל.
הראת לדעת כי באיסור זה של סחורה בפירות שביעית אדם יכול לאבד את כל רכושו משפחתו ואפילו את חירותו.
סחורה – לאו הבא מכלל עשה – עשה
בתוה"ק נאמר (פרשת בהר פכ"ה פס' ו') "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך" ודרשו רבותינו במסכת ע"ז סב. ובבכורות יב: 'לאכלה ולא לסחורה'  וכתב הרמב"ן שזוהי מצות עשה שהרי לאו הבא מכלל עשה כחו כעשה (בהשגות לספר המצוות לרמב"ם שכחת העשין מצוה ג) וז"ל: מצוה שלישית שאמרה תורה בפירות שביעית (ר"פ בהר) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ודרשו לאכלה ולא לסחורה. וזה דבר תורה הוא כמו שאמרו באחרון שלע"ז (סב .) נמצא פורע חובו בפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה. וכן במקומות רבים מן התלמוד (בכורות יב ב, ועי' סוכה מ. וש"נ) בא כלשון הזה. ונכפלה זאת המצוה באמרו ית' (משפטי' כג) ואכלו אביוני עמך. שלא אמר לאביוני עמך תעזוב אותם כמו שאמר (ר"פ קדושים) לעני ולגר תעזוב אותם בלקט ושכחה אבל לשון אכילה מזכיר בהם הכתוב בכל מקום (שם ופ' בהר ב"פ). והנה העושה סחורה בהם עובר בעשה, עכ"ל. וכ"כ התוספות בסוכה מ: ד"ה אבקה.
גדרי לקיטה ומכירה מועטת
ואמנם אסור לסחור בפירות שביעית אך מצינו מצבים שבהם נתיר למכור פירות שביעית בגדרים המבוארים ברמב"ם פ"ו הל' א – ב וז"ל: אין עושין סחורה בפירות שביעית, ואם רצה למכור מעט מפירות שביעית מוכר, ואותן הדמים הרי הן כפירות שביעית וילקח בהן מאכל ויאכל בקדושת שביעית, ואותו הפרי הנמכר הרי הוא בקדושתו כשהיה. לא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר, ולא יצבע מקליפי שביעית בשכר, מפני שזה עושה סחורה בפירות שביעית, לקח ירקות לאכול והותיר מותר למכור המותר והדמים שביעית, וכן אם לקט ירקות לעצמו ולקח מהן בנו או בן בתו ומכר ה"ז מותר והדמים דמי שביעית, עכ"ל.
וביאור הדברים הוא כי יש היתר לכל אדם ללקוט מן ההפקר 'מעט' וכמה הוא מעט, כתב הרמב"ם פרק ד הכ"ד וז"ל: ויש לו להביא לתוך ביתו מעט כדרך שמביאין מן ההפקר, חמש כדי שמן חמשה עשר כדי יין, ואם הביא יתר מזה מותר, עכ"ל.
וכתב בדרך אמונה ס"ק קפ"א וז"ל: בסדר השביעית כתב החזו"א שלא ילקט הרבה בב"א אלא לוקט כשיעור שאדם מכין בביתו לתשמיש בני ביתו לימים מועטים דרך אמונה – ובציון ההלכה (סקש"ט) הוסיף וז"ל: בסי' כ"ו אות ו' ובס' ארחות רבנו ח"ב עמוד שמ"ה כ' בשם מרן שמותר להכין להצטרכותו והצטרכות בני ביתו למשך שבוע (גם שמעתי משמו שהתיר לעשות יין לב' שבועות ויל"ע דכאן משמע דמותר לעשות ט"ו כדי יין ומשמע שהוא יותר מהצטרכות לב' שבועות וצ"ע) גם העידו בשם מרן שאשה שתמיד עושה מחסן שמורים לזמן שאין ירקות בשוק אסורה לעשות כן מפירות שביעית ולא מועיל שדרכה בכך תמיד שנראה כסחורה, עכ"ל.
אלא שנפלאתי מאד, בראותי בכסף משנה ריש פ"ו שנקט כי השיעור המותר ללקיטת פירות שביעית הוא דוקא מזון שלש סעודות וממילא היתר סחורה גם הוא מוגבל למזון ג' סעודות וז"ל: בפ' לולב הגזול (דף ל"ט:) אוקימנא הא דתנן בפ"ט דשביעית הפיגם והירבוזין וכו' ונלקחים מכל אדם בשביעית בכדי מן שנו כלומר בכדי מזונותיו דוקא ולא יותר ומשמע התם דהיינו מזון ג' סעודות ורבינו אף על פי שלא הזכיר פה מזון ג' סעודות סמך על מ"ש ברפ"ח דדוקא מזון ג' סעודות, עכ"ל הכ"מ.
ויוצא כי דין לקיטת פירות מן ההפקר מחובר עם דין נוסף והוא דין מכירת פירות שביעית והכמות שהותרה בזה מותרת בזה ונמצא כי החזו"א יקל בתרי דיני והכסף משנה יחמיר בתרוייהו.
ויש לעורר כי בשלמא יש לסמוך על קולת החזו"א בהיתר לקיטה מן ההפקר שאינו דאורייתא אבל לגבי איסור סחורה דהוי דאורייתא נראה שיש מקום להחמיר את חומרת הכסף משנה ולכן מי שילקוט מן ההפקר כמות של כמה וכמה סעודות שהרי זוהי הכמות שאדם אוכל למשך כשבוע [כקולת החזו"א] עכ"ז לענין מכירתם יש להחמיר ולמכור רק כמות של שלש סעודות בלבד [כחומרת הכסף משנה].
דמי שביעית
ואחר שלמדנו את עיקר יסוד היתר מכירת פירות שביעית אנו מתוודעים למושג חדש ושמו 'דמי שביעית' וענינו כי התשלום המתקבל עבור הפירות גם הוא נתפס בקדושת הפירות, ויש בדבר כמה גדרים:
  • 'קדושה נאחזת' – קדושת פירות השביעית עצמן לעולם לא תפרוש מהן בכל מצב.
  • 'דרך מקח' – במעבר הקדושה הראשון דהיינו במכירת פירות השביעית עצמן – אפשר להעביר קדושה אך ורק 'דרך מקח' שפירושו מכירה ממש ובגמרא בסוכה (מ:) הובאה דרשה בזה"ל: דכתיב "בשנת היובל הזאת" וגו' וסמיך ליה "וכי תמכרו ממכר" – דרך מקח, ולא דרך חילול.
  • 'הקדושה מתנתקת' – במעברי הקדושה הבאים – כגון אם קנה בדמי השביעית דגים – הקדושה פוקעת מן הדמים ועוברת לחלוטין לשרות ע"ג הדגים.
  • 'דרך חילול' – במעברי הקדושה הבאים של קניה בדמי שביעית – אפשר לעקור את הקדושה בשני אופנים או 'דרך מקח' כנ"ל או אפילו 'דרך חילול' דהיינו לומר הקדושה שהיתה על המעות תעבור לדגים וכן הלאה – הקדושה שעברה לדגים תעבור ליין ובגמרא בסוכה (מ:) הובאה דרשה בזה"ל: דכתיב "כי יובל היא קדש" מה קדש – בין דרך מקח בין דרך חילול, אף שביעית – בין דרך מקח בין דרך חילול, עכ"ל.
  • 'לאכילה בלבד' – אין שום היתר לקנות בדמי שביעית מוצרי בית או מלבושים ומותר רק לקנות מאכלים.
  • עבר וקנה בדמי שביעית חפצים שאינן מאכלים חובה עליו לתקן זאת ע"י שיאכל כנגדן וכ"כ הרמב"ם (פרק ו הלכה י) וז"ל: וכן אין לוקחין מהם עבדים וקרקעות ובהמה טמאה ואם לקח יאכל כנגדן כדרך שעושה במעשר שני, ואין מביאין מהן קיני זבים וזבות ויולדות וחטאות ואשמות, ואם הביא יאכל כנגדן[2], עכ"ל. [וכן יהיה הדין לגבי מסירת דמי שביעית לעם הארץ שיתבאר בסמוך – שחובה לאכול כנגדן[3]].
  • 'אכסרה' [מכירת אומד] – ומכח הדין הנ"ל נולד דין חדש והביאו הרמב"ם (פ"ו ה"ג) וז"ל: כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין, כדי שלא יהיה כסוחר פירות בשביעית, אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר ולוקח הדמים לקנות בהן אוכל אחר, עכ"ל.
  • 'חומר בדמים' – ועוד דין מחודש לחומרא יש בדמי שביעית יותר מפירות שביעית עצמן וכתבו הרמב"ם פ"ה ה"ח וז"ל: להדלקת הנר כיצד, שמדליק את הנר בשמן שביעית עצמו, מכרו ולקח בו שמן אחר או שהחליף שמן בשמן שניהם אסורים בהדלקה, שאין מדליקין בדמי שביעית, עכ"ל.
  • 'שימושים' – וקדושת הדמים נתפסת ממש כקדושת הפירות שבאו מכוחם וכ"כ הרמב"ם (פ"ה הי"ב) וז"ל: מותר למכור אוכלי אדם ואוכלי בהמה וליקח בהם אוכלי אדם, אבל אין מוכרין אוכלי בהמה ליקח בהם אוכלי בהמה אחרת, ואין צריך לומר שאין מוכרין אוכלי אדם ליקח בהם אוכלי בהמה, ואם לקח בהן או החליף בהן אוכלי אדם באוכלי בהמה הרי הן כאוכלי אדם שאין עושין מהן מלוגמא לאדם, עכ"ל.
  • 'ביעור' – ודמי שביעית הרי הן כפירות שביעית שבאו מכחן לענין ביעור כגון מי שמכר יין של שביעית [שביעורו עד הפסח] וקנה בדמיו תמרי שישית – הרי בהגיע חג הפסח הרי הוא חייב לבער את התמרים כאילו היו הן עצמן יין שביעית.
'מסירת דמי שביעית' לעם הארץ או לגוי
ועתה שזכינו להבין את יסודות דיני 'דמי שביעית' ואת ההלכות המיוחדות להן נבין היטב מדוע החמירו חכמים באיסור 'מסירת דמי שביעית לעם הארץ' ונתפרש רמב"ם (פ"ח ה"י) כשם שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית או לשמרן כך אסור ליקח מעם הארץ, לפי שאין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ, ואפילו כל שהוא, שמא לא יאכל אותן בקדושת שביעית.
ואם עבר ומסר הורתה הגמרא בסוכה (לט.) בזה"ל: דתניא: אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות. ואם מסר – יאמר: הרי מעות הללו יהו מחוללין על פירות שיש לי בתוך ביתי, ע"כ.
ויש לעיין האם איסור 'מסירת דמי שביעית לעם הארץ' נאמר דוקא בישראל או שמא נאמר גם לגבי גוי ואם כן, ייאסר עלינו לקנות פירות שביעית מגוי משום שהתשלום עבורם נתקדש בקדושת השביעת וממילא הקונה מסר דמי שביעית לגוי, ויש בזה שני אופנים הראשון אליבא דכת הסוברים שיש קדו"ש בפירות הגוי וממילא יש לחקור האם מותר לקנות יבול נכרי מהגוי, ואפילו לכת הסוברים דאין קדו"ש בפירות הגוי עכ"ז יש מצבים שהגוי מוכר פירות שגדלו בידי ישראל והדבר מצוי מאד כיום שיש בידי הגויים פירות שנמכרו ע"י משווק העוסק בפירות 'היתר מכירה' שלמי שלא סומך על ההיתר הרי יש בפירות אלו קדו"ש לכל דבר וענין[4].
ויש ראיה לכאורה לאיסור מדברי הרמב"ם (פרק ה הלכה יג) שמפורשות אסר ליתן פירות שביעת לגוי וז"ל: פירות שביעית אין מוציאין אותן מהארץ לחוצה לארץ ואפילו לסוריא, ואין מאכילין אותן לא לעכו"ם ולא לשכיר, ואם היה שכיר שבת או שכיר שנה או שכיר חדש או שקצץ מזונותיו עליו הרי הוא כאנשי ביתו ומאכילין אותו, ומאכילין את האכסניא פירות שביעית, עכ"ל. ולכאורה מאי שנא בין איסור מסירת 'פירות שביעית' לגוי לבין מסירת 'דמי שביעית' לגוי דבתרוייהו איכא קדושה והמסירה לגוי גורמת שיתחללו בידו.
גינתא דסיסרא
ובירושלמי מסכת שביעית (פ"ט ה"ו) מובא מעשה בזה"ל: רבי יהושע בן לוי הוה מפקיד לתלמידים לא תזבון לי ירק אלא מן גינתא דסיסרא קם עימיה זכור לטוב א"ל איזיל אימא לרבך לית הדא גינתא דסיסרא דיהודאי הות וקטליה ונסביה מיניה אין בעיתא מחמרא על נפשך אשתווי לחברך וביאר הרש"ס שריב"ל סובר כי אין למסור דמי שביעית לגוי ואפילו לעם הארץ ולכן חיפש לקנות דוקא מהמקום הנקרא 'גינת סיסרא' שסבר כי היא לא נכבשה לא בכיבוש עולי מצרים ולא בכיבוש בני בבל וממילא דינו כחו"ל והודיעו אליהו הנביא שאינו כן.
תוספתא מפורשת
וגדולה מזו מצינו בתוספתא מסכת שביעית (פרק ו הלכה כ) בזה"ל: אין מוכרין פירות שביעת לחשוד על השביעית אלא מזון שלש סעודות במי דברים אמורים בדבר המתקיים אבל דבר שאין מתקיים אפי' מאה סעודות מותר אין מוכרין ואין לוקחין מן הגוי ומן הכותי פירות שביעית, ע"כ.
מבי"ט אוסר
ובשו"ת המבי"ט (חלק א סימן כא) ציין לתוספתא ונקט כי חל איסור לקנות מגוי מכח האיסור של 'מסירת דמי שביעית' וז"ל: ומה שהביא מהתוספת' דאין מוכרין ואין לוקחין מן הגוי ומן הכותי פירות שביעית דמשמע דפירות גוי חייבים בביעור לא מוכחא דהתם מייתי לה עלה דההיא דאין מוכרין לחשוד על השביעית פירות שביעית דאסור למסור בידם דמי שביעית דשמא לא יאכל אותם בקדושת שביעית ובתר הכי מייתי התם בתוספתא הא דאין מוכרין ואין לוקחין מן הגוי ומן הכותי פירות שביעית ואפשר דאיירי בפירות שביעית של ישראל ביד גוי דומיא דאין מוכרין דהוי פירות שביעית של קרקע ישראל וטעמא דאין לוקחין דמוסר דמי שביעית ביד גוי ומלשון הרב ז"ל בספ"ד נמי דכת' דמה שזרע הגוי בקרקעו מותר שלא נצטוו על השביעית כדי שנגזור עליהם כישראל ליכא הוכחה לומר דמשמע דמשום ספיחים הוא דמקילין דלא נצטוו שלא לזרוע הא לענין קדושת הפירות בקדושתן הן עומדים וחייבים בביעור, עכ"ל.
של"ה – שמא יתגלגלו המעות
ובשל"ה (שער האותיות אות הקו"ף קדושת האכילה) מצינו חשש אחר ואינו מדין 'מסירת דמי שביעית לגוי' אלא מהחשש שמא ישובו אלו הדמים לידי ישראל והוא לא ידע ולא ינהג בהן קדושה וז"ל: והנראה בעיני, שמה שכתב הרמב"ם פירותיה מותרין, היינו כשהגוי נותן לו בחנם, או מוכר לו בעד חתיכת בשר, וכיוצא בזה, שלא יש חשש שיבא ליד ישראל, אבל לקנות ממנו בדמים אסור, מאחר ששביעית תופס דמיו ושניהם נשארין בקדושת שביעית, כמבואר ברמב"ם פרק ששי מהלכות שמיטה ויובל (הלכה א'). נמצא, זו הפרוטה שנתן להגוי בעד הפירות שקנה ממנו, הוא מחויב לאכול הפירות בקדושת שביעית, והפרוטה נתקדשה להוציא ולאכול בקדושת שביעית, ואם תבוא זו הפרוטה ביד ישראל, נמצא נכשל בה בקדושת שביעית. כענין הדין בחיטים שנתחמצו, שאסור למוכרם לגוי במקום שיש חשש שיבואו לישראל בפסח, כמבואר בטור אורח חיים סימן תס"ז. ולא מבעיא, אם שביעית אף בזמן הזה דאורייתא, דמחויב לחשוש חשש הזה, אלא אפילו למאן דאית ליה מדרבנן, אין להתיר ולומר דדוקא בחמץ שהוא דאורייתא חיישינן, אבל בדרבנן לא, דזה אינו, דהא בחיטין חיישינן אף כשאינו בודאי חמץ דאורייתא, וכמו שכתב הטור אורח חיים (שם) וזה לשונו: חיטין [שבאו בספינה] (ש) [ו]טבעו ויש בהן חשש חימוץ כו' (עכ"ל), אם כן היה להתיר מכח ספק ספיקא, ספק שמא לא נתחמצו, ואם תמצא לומר נתחמצו, שמא לא ימכרם הגוי לישראל. והנה, ספק אחד מדרבנן, הוא שוה לספק ספיקא דאורייתא, ומאחר שמחמרינן שם משום טעמא, דמילתא דשכיחא הוא שיבא לידי ישראל, כל שכן מטבע הוא גלגל החוזר בעולם, עכ"ל.
קיצור שיטות האוסרים
ולסיכום, מצינו ירושלמי שממנו משמע כי יש איסור על קניית פירות מגוי ותוספתא מפורשת שאוסרת לקנות פירות שביעית מגוי ונראה פשוט כי הבעיה היא 'מסירת דמי שביעית' לידי הגוי ובאיסור זה מצינו שני ביאורים:
  • דעת הרש"ס והמבי"ט נראה כי יש איסור בעצם נתינת המעות בידי הגוי שלא ינהג בהן קדושה ודמי לאיסור המפורש במסירת דמי שביעית לעם הארץ.
  • דעת השל"ה כי האיסור על קניית הפירות מהגוי היא לא בגלל 'מסירת דמי שביעית' בידי הגוי אלא יש בכאן חשש שהמעות יכולות להגיע לידי ישראל והוא לא ינהג בהן קדושה מחוסר ידע כי מדובר בדמי שביעית ודימה דין זה לחיטין שיש ספק אם נתחמצו שאסור למוכרן לגוי קודם הפסח שמא ימכרם לישראל.
מהרי"ט – מקדושה לא עוברת אל הטומאה
אך חידוש גדול היה לי בראותי דברי המהרי"ט[5] (שו"ת חלק א סימן מג) שנקט כי אין איסור לקנות מגוי פירות שביעית כיון שמעבר הקדושה מהפירות אל המעות אמור לחול בשעת התשלום וכאן כיון שהגוי מקבל את המעות – אין יכולת בקדושת הפירות לחול ולעבור אל המעות וז"ל: ונמצא בתוספתא פ"ד אין מוכרין ואין לוקחין פירות שביעית מן העכו"ם ולא מן הכותי ויש שרצו ללמוד ממנה שלא לקנות מן העכו"ם כלל ונותנין טעם לפי שהדמים של הפירות חל עליהם קדושת שביעית ואסור למסור להם דמי שביעית ונראה שאין לסמוך עליה לאסור לקנות מן העכו"ם דמאותה דפרק בתרא דיבמות עכו"ם שהביא פירות ואמר של עזיקה הם וכו' לכל הפירושים מוכח שמותר לקנות מהם שלא היו חוששין אלא לכרם מעוזק כמו שפי' ר"ת וכן פירשה הראב"ד ז"ל אבל מה שאינן מעוזק ושמור מותר לקנות ממנו כדאמרינן להשביח מקחו הוא עושה וכן מההיא דירושלמי דריב"ל דהוה מפקד לא תזבון לי ירק אלא מגינתא דססרא נמי מוכח דהי' קונה מן העכו"ם בדמים. והטעם שאמרו שאסור למסור להם דמי שביעי' וגם אוסר להאכיל לעכו"ם פירות שביעית וה"ה דמי שביעית נראה דדוק' פירות שביעית שבידינו אנו מחוייבים לאכלם ולא להפסידם שנתינת' לכותי הוא הפסד והוזהרנו מזה אלא שנאכלם בקדושתם וכן דמי שביעית שהם בידינו מדמי הפירות שמכרנו חייבנו לאכלם ולא להפסידם אבל כגון זה שהוא לוקח הפירות מן העכו"ם ונתן לו דמים עדין הדמים כל זמן שהם בידינו אין בהם קדושה כמו שיהיו בידו של עכו"ם וכיון שכן לא הוזהרנו על הדמים שלא להפסידם שהרי עדין לא היה בהם קדושה ולא היו ראוים לנו לאוכלם בקדושה שנאמר לכם לאכלם ולא לכותי. והא דאסור לקנות מעם הארץ לפי שאין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ כדאמרינן בפרק לולב הגזול הלוקח לולב מחבירו וכו' התם היינו טעמא בע"ה לפי שהו' חשוד שלא יאכלם בקדושתם ויעשה מהם סחורה ואסור להחזיק ידי עוברי עבירה כדמוכח מדברי רש"י והתוספות שם אבל בעכו"ם לא שייך מחזיק ידי עוברי עבירה שהוא אינו מצווה על השביעית.
ועוד סבור אני לומר שכיון שכל זה הוא מטעם קדושה דאקרי קדוש כל שהוא ביד העכו"ם נפקעה מקדושתה מהא דאמרינן פרק יש בכור ובפרק ר' ישמעאל דף נ"ב בקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם משום כספ' ודהבא של ירושלים והוינן בה ירושלי' הוה רוב' דעלמ' ומשני בקשו לגנוז דינרא הדרייאנא טוריינ' שייאפא עד שמצאו לה מקר' מ"ה ובאו בה פריצי' וחיללו' מכיון שבאו ליד עכו"ם נעשו חולין ובפרק קמא דמציעא אמרינן בשמעתא דההוא מסותא דקדושה הבאה מאיליה שאני וגם זולה דמי משום דקדושה דעל ידי אדם אמרינן הואיל ואין בידו להוציאה אין בידו להקדישה ולא שאני לן בין קדושה הבאה מאיליה לקדושה הבאה בידי אדם לענין זה דאע"ג דבפ' אלו מותרים אמרי' אמאי מדמית קדושה הבאה מאליה לקדושה הבאה בידי אדם התם שאני משום דגבי נדר אמרי' לא מעייל אינש נפשיה לספקה דלא שייך הך טעמא גבי ספק בכור שקדושתו מאיליו אבל לשאר מילי זה וזה שוים ומיהו לענין פירות עצמן שלא יהיה בהם קדוש' שביעית אין ללמוד מכאן דשאני הקדש שמתוך שהוא יוצא לחולין ע"י פדיון אף הוא מתחלל בידם אבל פירות שביעית דאין להם פדיון דלעולם הפרי עצמו אסור אינם מתחללים בידם אבל לענין זה אני מוכיח ממנה שלא נאמר שהדמים שאנו נותנים להם בעד הפירות יהיה בהם קדושה כיון שלא חל עליהם קדושה אלא כשיגיעו לידם פשיטא שלא חל עליהם שום קדושה בידם דהשתא אם כלי שרת שהיו מקודשים מתחילה משבאו לידם נעשו חולין כל שכן מה שלא חל עליהם קדושה עד שבאו לרשותם ונ"מ שאנו יכולים ליקח אותם המעו' עצמן ואין אנו צריכים לאכלם בקדושת שביעית ואם איתא לאותה תוספתא הכי מתרגמ' אין לוקחי' פירו' מן הגוי בעיר שכול' או רוב' ישראל שאנו חוששין שלא יהא ישראל מוכר על ידו ועושה סחורה בפירות שביעית והשתא דלא שכיחי פירות של ישראל ליכא למיחש למדנו מכלל דברינו שפירות הגדלים בקרקע הגוי הרי הם כדין פירות שביעית לכל דבריהם ופטורים מן המעשרות והאל ברחמיו יאיר עינינו במאור תורתו וישכילנו לקיי' חוקיו ומשפטיו כאשר צונו מעפר דל יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה, עכ"ל המהרי"ט.
ומדברי המהרי"ט עולים שלשה חילוקים:
  • הקונה מן הגוי פירות שביעית ונותן לו דמים הפירות נותרות בקדושתן העצמית אך אין הקדושה שבפירות מתרחבת ומתפשטת לתפוס את הדמים בקדושת דמי שביעית כיון שטומאת הגוי 'בולמת' את הקדושה לחול.
  • ופשוט כי פירות שביעית עצמן כיון שיש בהן קדושה עצמית – אסור למוסרן בידי הגוי כיון שהקדושה לעולם לא תפקע מהן דהרי קדושתן עצמית.
  • אך דמי שביעית שנמצאים ביד ישראל ג"כ אסור למוסרן בידי הגוי כיון שברגע המעבר מישראל לגוי מתחללת הקדושה ונעלמת – ואסור להפקיע קדושה מדמי שביעית.
ונמצא כי בשום מצב לא ייתכן כי יהיו 'דמי שביעית' בידי הגוי כיון שאם קונה מן הגוי פירות שביעית אין הקדושה חלה על המעות וגדולה מזו שאפילו אם עבר ומסר 'דמי שביעית' לגוי – מיד פורחת ופוקעת הקדושה מן הדמים.
ואת התוספתא שהורתה מפורשות כי אין לקנות פירות שביעית מן הגוי העמיד המהרי"ט בגוונא שרוב שדות של ישראל וממילא הגוי רק 'מלבין' את פירות הישראל האסורים וברור שבכהאי גוונא הקונה הרי הוא 'שותף לעבירה'.
חזו"א כמהרי"ט
ומצאתי בחזו"א (סי' י' סקי"ד) שהביא עוד כמה ראיות דשרינן לקנות מן הגוי פירות שביעית וגם הוא אחז בדרך המהרי"ט לאוקים להאי תוספתא בגוונא דרוב שדות מחשודי שביעית וז"ל: בתוס' פ"ו דשביעית אין מוכרין ואין לוקחין מן הנכרי ומן הכותי פירות שביעית, ויש לעי' בשלמא למכור אסור כיון שאין נוהגין בהן קדושת שביעית ואע"ג דנכרי אינו מוזהר מ"מ אסור לישראל למוסרו לו דהוי כעין הפסד, אלא ליקח מן הנכרי למה אסור בשלמא מן הכותי כיון דהוא מוזהר על קדושת הדמים ואינו מתנהג עם הדמים כדינן אסור וכדין אין מוסרין דמי פירות שביעית לע"ה, אלא מן הנכרי אלמה לא, ויש מקום לומר שגם ביד נכרי הדמים נתפשין וחשיב כמוסר ישראל לנכרי דמי שביעית ומיהו למאי דמסקינן ע"ז ס"ד א' דדמי עכו"מ ביד עכו"מ מותר דדין כל שאתה מהי' לישראל נאמר ולא לעכו"מ מסתבר דה"ה דמי שביעית, אבל י"ל דשאני הכא שישראל הוא הלוקח, ואפשר דישראל שלקח כו"מ מן הנכרי נתפשין הדמין, ובירו' פ"ב דדמאי ה"א אמר דמותר ליקח מן הנכרי בשביעית משום דישראל משמטין ונכרים פטורים והוו כותים מיעוטא, וכן מוכח יבמות קכ"ב א' לפי' רבותיו של רש"י, גם הר"מ הביא רק דין אין מוכרין פירות שביעית לנכרי בפ"ה הי"ג, והנה איסור קיחה מן הכותי הוא כאיסור קיחה מן ע"ה מן השמור, ואפשר דתנא דברייתא במקום דרוב השדות ביד כותים וחשודים והנכרי המוכר לא הביא פירות אלו משדהו, עכ"ל.
איסור 'סחורה' בקונה
ויש לעורר עוד נקודה כי בכל דברי רבותינו לא מצאתי שאסרו לקנות פירות שביעית מגוי מכח 'איסור סחורה' ונראה לי לבאר דאפילו בישראל הקונה מישראל נחלקו רבותינו האחרונים אם הקונה עובר על 'איסור סחורה' או לא, המקנה (קידושין נב.) חידש כי איכא איסורא על הלוקח כמו על המוכר, וכך ס"ל לשואל בנו"ב מהדו"ק אבה"ע סי' ע"ו אבל בנו"ב עצמו בסי' ע"ז ס"ל שרק המוכר עובר על איסור סחורה וכ"כ בכפות תמרים (סוכה לט.) וכן מבואר במאירי בסוכה (לט.) וז"ל: וכן ידעת שאין עושין סחורה בפירות שביעית ועמי הארץ חשודים בכל אלו ומתוך כך אסור ליקח פירות שביעית מעם הארץ שמא שביעית הם והוא נעשה על ידינו סוחר בהם או שמא ישייר מאותם הדמים אחר שעת הביעור ואפי' בכל שהוא אסור, עכ"ל.
ונמצא כי ישראל הקונה פירות שביעית מסוחר ישראל יש שיטה יחידאה הסוברת כי הקונה עובר על איסור סחורה אך מנגד דעת הרוב היא כי הקונה אינו עובר על איסור סחורה אלא רק על כך שגרם למוכר להיות סוחר והוא 'מסייע לדבר עבירה' וא"כ בישראל הקונה מגוי אין לחוש לאיסור סחורה כשיטת רוב הפוסקים ואף ליכא למיחש לאיסור מסייע לדבר עבירה כיון שהגוי אינו בכלל הציווי שלא לסחור בפירות.
העולה מן המדבר:
בקניית פירות מירקן נכרי יש להבחין בכמה נקודות חשובות:
  • פירות נכרי – אם מדובר בפירות נכרי ממש – מחלוקת הב"י והמבי"ט למרן הב"י אין בהן קדו"ש כלל ולהמבי"ט יש בפירות קדו"ש.
  • פירות ישראל – ואם מיירי בנכרי המחזיק בפירות ישראל – ובפירות יש קדו"ש כאן עיקר החקירה לכ"ע.
  • איסור סחורה – לגבי 'איסור סחורה' – לא מצינו בעיה בקניה מגוי.
  • שקילה – יש לשים לב לפעולת השקילה – רק הגוי שוקל כיון שיש איסור לשקול פירות שביעית.
  • מסירת דמי שביעית שיטת האוסרים – לגבי מסירת 'דמי שביעית' לגוי יש מקום לחוש או משום ביזוי [כך משמעות המבי"ט והרש"ס] או משום שמא יגיעו לידי ישראל [כך כתב השל"ה].
  • שיטת מהרי"ט והחזו"א – ומ"מ המהרי"ט נקט להקל, ואפילו שהיום רוב שדות ביד ישראל לא מצוי שחקלאי ישראלי יחפש גוי ע"מ למכור דרכו את הפירות כסרסור ולכן לא נראה שאיסור התוספתא שייכא בימינו, ואחרי המהרי"ט הלך החזו"א.
  • נראה דיש לחוש לכתחילה לשיטות האוסרים.
  • הבלעה – את איסור 'מסירת דמי שביעית' לגוי אפשר לפתור לחלוטין ע"י קניה בהבלעה דהיינו לסכם כי התשלום הינו רק עבור מוצר שאין בו קדו"ש ואת הפירות שיש בהן קדו"ש המוכר נותן במתנה [וזה בעיה במידה ויש 'חשבונית פירוט' המעידה על מה היתה העיסקה] ומקור הדברים הוא במשנה בסוכה לטי ונפסק ברמב"ם פ"ח הי"א וז"ל: הלוקח לולב מעם הארץ בשביעית נותן לו אתרוג מתנה, ואם לא נתן לו מבליע לו דמי אתרוג בדמי לולב, עכ"ל.
  • הקפה – אפשרות נוספת היא לשלם בהקפה דהיינו לקחת בהלואה את המוצר ואח"כ לשלם עליו ואפשר גם בצ'יק או באשראי ואז לא יחול על התשלום קדושת שביעית כיון שהעיסקה כבר בוצעה בשעת המשיכה ואילו התשלום הוא פעולה נפרדת ומקור הדברים בגמרא בע"ז סב: ובתוס' שם ד"ה יאות, ויש לדעת כי שיטת רש"י תוס' והרמב"ן דע"מ שלא תשוב הקדושה על המוצרים חובה שבשעת התשלום לא יהיו המוצרים קיימים בעולם אך ר"י בתוס' שם פליג עלייהו והורה החזו"א (סי' י' סקי"ג ד"ה במש"כ בהקפה) כי יש להקל כדעת ר"י בתוס' כיון דשביעית בזה"ז דרבנן ובשל סופרים הלך אחר המיקל.
  • קבלת עודף – יש להמנע מנתינת סכום גדול ע"מ שהמוכר יחזיר עודף כיון שבקופת הגוי מצויים מטבעות רבים שחלה עליהן 'קדושת שביעית' מעיסקאות קודמות[6] ולכן כדאי לשלם בסכום מדוייק.
  • חילול על מאכל – אפשרות נוספת היא לחלל את ספק הקדושה שיש בעודף על דבר מאכל ולאוכלו לפני זמן הביעור.
יהי רצון שנזכה לחיות בשלמות ולהגיע לשמיטה הבאה שנת תשפ"ט ולהוסיף את השיעור הזה לספר הנפלא 'בת שבע' על הלכות שביעית – לתקנו ולשכללו ולהדפיסו מחדש, אמן.
 
ונזכה לאהבת התורה ולומדיה, נתנאל ברבי שאול ניר
השיעורים נמסרים תמידין כסדרן בס"ד בימי שלישי וחמישי בשעה 11:25 בחדר השיעורים שבעזר"נ של ביהמ"ד 'מתמידים' ברחוב דרכי איש, ופתוחים לכל הלומדים.
תגובות: בטל' 0548-411554 מייל:gmail.com@0548411554N
לשמיעת שעורי ההלכה בקול הלשון: 073-2951256 יש להקיש 6 ואח"כ להקיש 1
לשיעורים בנושאים נוספים 073-2951256 ומיד להקיש 9
ובאתרי 'דורשי ציון וקול הלשון' תמצא את המאמר הזה ורבים כמותו לשמיעה, קריאה וצפיה.
__________________________________
[1] וזאת למודעי כי אין בכל דברי השיעור הזה שום התייחסות לשאלה העקרונית האם מותר לסייע את אויבי ישראל בממון ואפילו לגבי ישראל חשוד הורה הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל פרק ח הלכה א וז"ל: כדרך שאסור לעבוד הארץ בשביעית כך אסור לחזק ידי ישראל שעובדין אותה, או למכור להן כלי עבודה, לפי שאסור לחזק ידי עוברי עבירה, עכ"ל. הראת לדעת כי יש יסוד גדול האוסר 'לחזק ידי עוברי עבירה' ואפילו בישראל תועה מדרך השכל וכ"ש הכא בשונאי ישראל שיש ליתן דעת ולב אי שרי לחזק את כלכלתם.
[2] ויש לחקור האם קדו"ש חלה על החפצים הנ"ל כשם שחלה על המעות דתרוייהו אינן אוכלין ובחוט שני (עמ' שלו) יצא לחלק כי קדו"ש עוברת למעות כיון שאין להם שום 'מציאות עצמית' אלא המעות הן היכי תימצי לקניית חפצים אחרים ורק חובה עליו לקנות במעות מיני מאכל אבל להני חפצים כגון עבדים קרקעות ובהמה טמאה יש 'מציאות עצמית' וקנייתם מעידה כי האדם זקוק לשימוש בחפצים הללו בצורתם הזו ולא לצורך המרה וקניה אחרת.
[3] בגמרא מסכת קידושין (נו.) הובאה המשנה במעשר שני שאם קנה בהמה במעות מעשר שני יאכל כנגדן והגמרא קבעה כי אם המוכר הכא יחזור המקח וכאן המוכר נעלם ולכן קנסנו את הלוקח שיאכל כנגדן וכתבו ע"ז תוספות (בד"ה מתקיף) וז"ל: והקשה רבי יצחק בן אברהם הא מוקמא לה בסמוך כשברח המוכר וא"כ היאך הוא יכול לחללם והרי אין אדם מחלל דבר שאין ברשותו כדאמר בפרק מרובה (ב"ק דף סט.) בשמעתא דצנועין דפריך לר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ופריך מהאי דצנועין שהיו אומרים כל הנלקט מזה יהו מחוללין על מעות הללו אלמא דמשוה חלול להקדש ומשני כל המתלקט ופירש ריב"א דאין זה אלא קנסא דקנסוהו ללוקח אבל לעולם המעות קדושים ביד המוכר והר"ר מאיר מפרש שאני הכא שהלוקח יכול לחלל המעשר ביד המוכר משום דזכות הוא לו למוכר וזכין לו לאדם שלא בפניו דהא זכייה מטעם שליחות והוי כמו שליח והכי נמי אמרינן בנדרים (דף לו:) דבעי התם התורם משלו על חבירו צריך דעת בעלים או לא מי אמרינן זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו או דילמא ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה ועד כאן לא מיבעיא ליה התם אלא משום דאמר ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה אבל היכא דלא שייך כי אם זכות כי הכא עבדינן זכותיה אבל בההיא דצנועים ליכא למימר הכי שהרי הגזלנים עצמם אינם יכולים לתקן כלום מה שבידם שהרי אינו שלהם והוי גזל ולא נתייאשו וכיון דאינהו לא מצי עבדי שלוחייהו נמי לא מצי עבדי והשתא ניחא שכשהמעות ביד המוכר יצא לחולין אם יאכל הלוקח כנגדו אף על פי שאין בידו דכיון שהוא זכות למוכר יעשה לוקח שלוחו ויחללנו, עכ"ל. הרי שיש ספק האם הפעולה של 'אכילה כנגד' היא בעצם 'חילול' ופועלת ממש מדין זכין לו לאדם או שמא רק מוגדרת כקנס והחקירה היא דלאחר שאכל כנגדן האם פקעה הקדושה וא"צ לחלל שוב או שמא אף אם אכל כנגדן נותרה הקדושה על המעות ונפק"מ גדולה במי שמסר דמי שביעית לעם הארץ ואכל כנגדן ועתה בא עם הארץ לפנינו עם המעות.
[4] נחלקו רבותינו אבות העולם הב"י והמב"יט מה גדרי קנין הגוי להפקיע מידי קדושת ארץ ישראל האם נאמר כי 'אין קנין לגוי' וממילא פירות הגוי כשאר פירות ישראל שגדלו באר"י וחייבים בתרו"מ וקדושים בקדו"ש או שמא 'יש קנין לגוי' וממילא פירות הגוי פטורים מתרו"מ ואין בהן קדו"ש – הב"י ס"ל דפטירי מתרו"מ וליכא בהו קדו"ש והמבי"ט ס"ל דחייבי בתרו"מ ואיכא בהו קדו"ש – ובמחלוקת זו כבר קדמו ראשונים בספר כפתור ופרח, והרדב"ז ומהר"י קורקוס ואחרי כל זאת נחלקו בדבר גדולי ירושלים שנקטו כהב"י למול החזו"א שנקט להחמיר לכאן ולכאן דהיינו לעשר פירות נכרי ללא ברכה ולנהוג בהן קדו"ש.
[5] רבי יוסף טראני, המהרי"ט, בנו של ר' משה מטראני, המבי"ט, נולד בצפת בשנת ה"א שכ"ח ונתיתם מאביו הגדול בגיל שתים עשרה למד תורה מפי רבי שלמה סאגיס במשך שבע שנים עד שנפטר רבו זה במגפה הנוראה שהשתוללה בצפת לאחמ"כ נתמנה כראש ישיבה בצפת. הוא יצא בשליחות הישוב לקושטא בשנת ה"א שנ"ט ושם מונה לראש ישיבה ואחר עשרים שנה של הרבצת תורה נתמנה לרב הראשי של כל תורכיה. העמיד כשמונים תלמידים גדולי הדור בין תלמידיו היו האחים רבי יהושע בנבנשתי מפרש הירושלמי ורבי חיים בנבנישתי, בעל הכנסת הגדולה המפורסם. גם נזכיר את 'מהר"ש הלוי' רוב ספריו אבדו והוא השאיר אחריו פירושים לגמרא, דרשות ובעיקר תשובות, נפטר בקושטא שבתורכיה בי"ד תמוז ה"א שצ"ט.
[6] ובשיעור עורר הרב משה ברוך רוטמן שליט"א דאם באנו למיחש להא יש לחוש כי אפילו מצרכים שאין בהן קדו"ש עלינו למיחש בהם בחנות זו שמא הבעל החנות קנאן בדמי שביעית ולענ"ד אין לחוש להא כיון שיש מקום לתלות שבעה"ב שילם עליהן בהקפה וכך מצוי היום בחנויות שהספק נותן סחורה לחנות בהקפה ומידי פעם בעל החנות עורך חשבון ומשלם על כל הקפותיו וא"כ המוצרים אמנם שולמו בדמי שביעית אבל כיון שנעשה בדרך של הקפה ממילא לא חלה הקדושה על המוצרים.

רוצה להינות שתוכן תורני ישירות אצלך המייל? הרשם כאן ותהיה מעודכן