תוכניות יחודיות מוכחות לזכירת וקניין הש"ס

דבר חריף בנ"ט בר נ"ט

מבואר ברמ"א בסי' צ"ה סעי' ב' דבדבר חריף אין היתר של נ"ט בר נ"ט ואפילו אינו ב"י. ובדעת המחבר יתבאר בסי' צ"ו. וא"כ יש כאן שני חידושים. א. לענין נ"ט בר נ"ט. ב. ואפילו באינו ב"י. והנה לענין אינו ב"י זהו דין בכל הקדירות הן של איסור והן של בשר וחלב דבדבר חריף אסור אפילו באינו ב"י רק כאן נתחדש דאין היתר של נ"ט בר נ"ט וגם באינו ב"י.
והנה באינו ב"י יש מחלוקת הרשב"א והרא"ה האם הפשט הוא שהבלוע עצמו כבר נפגם או דלא כן הוא אלא אין לו כח להטעים כי הוא טעם קלוש. והנה בשלמא אי נאמר דרק כשהוא נפלט הוא נפגם, כלומר שאין לו כח להטעים וא"כ אפשר להבין דבדבר חריף מחזק טעמו, אבל אם נאמר שהוא כבר נפגם בדופני הקדירה א"כ מה יועיל דבר חריף. וע"כ צ"ל שזה כעין חוזר וניעור, עכ"פ לענין נ"ט בר נ"ט הפשט הוא שהוא כמו טעם ראשון, ובענין זה מביא הש"ך מהרמ"א דדווקא המאכל עצמו שהוא חריף נעשה לשבח אבל לא משוי הקדירה לשבח וכמבואר רמ"א בסי' קכ"ב דאם נבלע דבר חריף ושהה מעל"ע מותר, והדבר מובן שיש הבדל בין דבר חריף כשהוא בעין לבין בלוע כי הרי כל קדירה פגמה פורתא וכן יש סוברים שגם ליום פוגם יעויין בפמ"ג שפ"ד ס"ק ג' וברעק"א שם.
ומה שיש לדון באם חתך דבר חריף בסכין של בשר ודכו או בשלו בקדירה של פרווה ובשלו בו דבר מאכל האם מותר לאוכלו בחלב. ומסברא צריך להיות מותר כי החריף הוא אינו בעין ואפילו אם נאמר שהוא הבליע טעם בשר ממש אבל אח"כ הוא בלוע והמאכל הוא טעם שני וכמו שהבאנו מהרמ"א לענין אינו ב"י. רק אולי אפשר לחלק דאינו ב"י שאני אבל לענין החריפות אולי הוא נשאר בתוקפו.
וביותר יש לדון דאפילו אם בישל בו מאכל של חלב אחרי שנבלע בקדירה של פרווה האם נאסור, כי יתכן לומר שאחרי שהוא נבלע שוב בקדירה כבר נחשב לטעם שני, וגם יש לדון מה דינו של הכלי האם זה נקרא שיש כאן בליעה של בשר וחלב, ורק בזה יש לדון להחמיר לפי המבואר בסי' צ"ד סעי' ה' יעויין שם היטב, וכן כפשוטו בכה"ג שחתך אותו בסכין של חלב מה דינו של הסכין.
והנה בענין זה יש מחלוקת ידועה בין המ"א לאבן העוזר דהמ"א כותב דאם חתכו דבר חריף בסכין של בשר ודכו אותו במדוכה ונמצא המדוכה בלוע מבשר ואם דכו בו בשמים אסור לאוכלו בחלב, וא"כ כתוב כאן דברים ברורים דהוי כאילו שנבלע ממש בשר במדוכה ועדיין עומד בחריפותו ומה שנכנס בבשמים הוי טעם ראשון. אולם בזה ראיתי שמפרשים שהבשמים הוי דבר חריף דאל"כ דוחקא לבד הרי אינו פולט ורק באופן שבישלו יתכן שזה היינו הך כי אם נבלע ממש בשר יתכן דכשהוא מגיע לתבשיל הוי רק נ"ט ראשון וכן מורה פשטות לשון המ"א.
אמנם האבן העוזר חולק דמה שמצינו בדבר חריף הוא שהוא בולע את כל הטעם שהיה בקדירה והוי טעם ראשון אבל שהוא שוב נבלע בקדירה מהיכי תיתי לומר שנבלע הכל, כלומר כי הוא מושך אליו את כל הטעם וכמו לאלה שמחמירים בישול. ומביא לזה ראיה מדגים שנתבשלו בקערה של בשר דלא חילקו אם הבשר שנתבשל עם דברים חריפים שזה אסור אלא ע"כ שיש חילוק בין להוציא טעם לבין להבליע, ממילא בנידון דהמ"א דאמנם הסכין והזנגויל הוא טעם ראשון אבל במדוכה הוי טעם שני, ומסתייע מדברי הש"ך בסי' קכ"ב דאם בישל דבר חריף בקדירה של בשר ב"י דאם בישל בו חלב אחר מע"ל של הבשר אע"פ שזה בתוך מעל"ע של החריף ואע"פ שבאיסור כה"ג מונים מהבליעה השניה אבל כאן שאני, דאמנם הדבר חריף נפלט אבל מכיון שהוא עדיין היתר ואע"פ שאסור לאוכלו עם חלב אבל אח"כ כשנבלע שוב בקדירה לא נבלע כל הטעם והוי טעם שני בהיתר. אמנם בנקודות שם חולק ומתמה על אביו וקושייתו היא שמכיון שבישל דבר חריף א"כ כאילו נתבשל השתא וא"כ בפשטות זהו כדברי המ"א.
אמנם בש"ך כתוב לפני כן עוד הלכה, דאם בישל דבר חריף בקדירה של איסור שאינו ב"י ואח"כ שהה מעל"ע משנתבשל הדבר חריף מותר. וכותב שם בנקודות שיש שם טעות סופר וצריך לומר דבישל דבר חריף בקדירה של איסור ב"י ואח"כ שהה מעל"ע מבישול הדבר חריף אזי מותר וזה ג"כ פשוט כי החריפות בתוך דופני הקדירה לא מעלה ולא מוריד, אולם בתחילת דברי הש"ך כתוב דאם בישלו דבר חריף בקדירה של בשר שאינו ב"י ואח"כ בישלו בו חלב תוך מעל"ע המאכל מותר ולזה מסכים בנקודות, ואע"פ שאת הדבר חריף בעצמו אסור לאוכלו לפי הרמ"א וא"כ למה מותר החלב, הרי לפי המ"א נבלע כולו בקדירה טעם של בשר וא"כ יש כאן טעם ראשון של בשר שנפגש עם חלב, רק בזה היה אפשר לומר דאמנם מחמירים בדבר חריף גם באינו ב"י אבל הוא בדרגה פחותה מב"י, שכן אם נבלע שוב בקדירה הוי כמו טעם שני (ועיין שפתי דעת סי' צ"ד ס"כ).
אולם שוב ראיתי באבן העוזר הנ"ל דכותב שמה שמביא הש"ך מהאיסור והיתר באינו ב"י זהו לאו דווקא, אולם צ"ל דהמ"א הבין שדברי הש"ך לעיל זהו בדווקא באינו ב"י, וכן הוא מפורש בנקודות שדברי האו"ה הוא בדווקא באינו ב"י וכן כתוב במחה"ש להסביר דברי המ"א והנקודות מסביר דבר זה דאחר מעל"ע אינו משוה לשבח כאילו נתבשל השתא רק למאכל חריף עצמו ולא למאכל שני ועיין שם, וא"כ כל השאלות ששאלנו מה דינו, תלוי במחלוקת של הש"ך ואה"ע והמג"א, דבכל האופנים לפי הש"ך ואה"ע מותר, ולפי המ"א והנקודות והסכים המחה"ש וכן המשנ"ב יהא אסור, ורק בדינו של המ"א באופן שלא היה בישול מקשה החוו"ד דודאי אין המדוכה יכול לבלוע הטעם הבלוע כי זה בלי רוטב, ורק אולי מיירי בבלוע שמן וכבר הביאו מהפמ"ג בא"א שמקשה כעין זה, ומתרץ דאם נידוך במדוכה שאני וא"כ יוצא בכל האופנים יהא אסור, וכן הפמ"ג בשפ"ד ס"ק כ"ב מתמה על הש"ך כמו קושייתו של הנקודות הכסף, אמנם בחכמת אדם מסכים עם הש"ך, אבל בחיי אדם סי' ק"ל בנשמ"א ס"ק כ"ד מסכים עם המ"א ומסביר את דבריו, דבדינו של הש"ך תולים שבודאי כנגד הבליעה יש שלושים זיתים ואח"כ כשבלע יתכן שלא בלע כולו וגם כבר נקלש טעמו, משא"כ בדינו של המ"א שזה רק מעט וא"כ יתכן שהבליעה היא חזקה. ובמחה"ש מביא ראיה לדברי המ"א וכן הוא בנשמ"א הנ"ל דהא קי"ל דאין מליחה בכלים להפליט אמנם מבליע וכגון שמלח בכלי שאינו מנוקב.
אמנם יש מוכיחים להיפוך, דבסי' ק"ה סעי' ז' נפסק שכלי איסור רותח שנגע בדבר היתר נאסר, ולהיפוך כתוב שם בט"ז שכלי אינו נאסר ממאכל יבש, עכ"פ יש קצת סתירה האם בליעה יותר קל מפליטה ויעויין בכל זה בנשמ"א. ומסיים למעשה דיש לצדד להקל בדיעבד, מכיון שיש פוסקים דרק חילתית הוי דבר חריף וגם י"א דדווקא בכלי ב"י אסור ועוד טעמים וגם המ"א רק כתב שצריך להיזהר לכתחילה, והקולא בדיעבד זה רק בבשר וחלב, משא"כ בחמץ דהרי גם משהו אסור, ומשהו יש כאן, וגם הרי יש סוברים שחמץ שמו עליו והוי נ"ט בר נ"ט דאיסורא.
בענין זה ראיתי בשו"ת מהרש"ג ח"ג שדן האם החריף יכול לאסור את הכלי, ומביא מכמה אחרונים שדעתם נוטה לאיסור, ומקודם מביא את דברי הרמ"א הנ"ל בסי' קכ"ב ושוב מעלה סברא להתיר דאולי רק אם האיסור עצמו הוא חריף אזי יכול לאסור את הכלי ואת המאכל אבל אם זה רק בלוע מאיסור אין יכול לאסור את הכלי מדין דאין הנאסר יכול לאסור יותר מהאוסר. ודבר זה לא מובן לי כל הצורך כי לפי דבריו בטלת כל איסור חריף בנ"ט בר נ"ט, רק אולי כוונתו הוא לענין להבליע בכלי, וכן מביא מסי' ק"ה הנ"ל. וכן מוסיף עוד סברא, דבמאכל אנו אוסרים את המאכל עצמו ובכלי אנו רוצים שהבליעה תאסור מאכל אחר, וזה כבר עוד שלב, ובפרט בבשר וחלב שזה רק מדרבנן כי זה לא דרך בישול עכ"פ בשעת הדחק יש להקל וכמו שהבאנו מהנשמ"א, וכן רואים ברע"א בכמה מקומות שמקיל בנ"ט בדבר חריף, ויעויין בחזו"א או"ח סי' קי"ט אריכות דברים ודעתו שבכה"ג במדוכה בע"פ יש להקל מדין נ"ט בר נ"ט.
הוספה בענין זה בשיטת הרמ"א
הרמ"א בסי' צ"ה כותב שבדבר חריף שבישלו בכלי של בשר או שדכו במדוכה של בשר אפילו אינו ב"י ונתנוהו בחלב אסור אם אין שישים כנגד טעם הבשר שבתבלין ואין כאן היתר של נ"ט בר נ"ט, ובדרכי משה מביא מקור לזה משו"ת הרשב"א, והמעיין בשו"ת הרשב"א והובא דבריו בב"י בסי' צ"ו יראה שאין כאן ראיה, וכבר כתב כן הפתחי תשובה יעויין שם שדוחה גם את ראייתו מהאו"ה, וכן גם משמע מהב"י שמסתמך בעיקר על ספר התרומה ולא על שו"ת הרשב"א הנ"ל.
וביותר הקשו האחרונים מהרשב"א עצמו בכמה מקומות, הן בת"ה והן בשו"ת והן בחידושיו בחולין דף ח' ע"ב שלומד בפירוש הגמ' בחולין דף קי"א ע"ב כפירוש ראשון של רש"י דיש חשש של בעין ורק בגמ' בע"ז בדין של קורט חילתית סובר שמיירי אפילו במקונח, וכן בביאור הגר"א בריש סי' צ"ו בדברי הרמ"א אלו מביא רק את ספר התרומה.
ושיטת המחבר מובא בריש סי' צ"ו, עכ"פ בבן יומו הוא פוסק כפירוש שני של רש"י, ומקשה הפר"ח מתוס' בחולין שכותבים דאם אוסרים כפירוש שני של רש"י אז כ"ש בנתבשלו בדבר שאינו חריף עכ"פ אבל לא גרע, וא"כ המחבר והרמ"א שמתירים בנתבשלו איך אוסרים בדבר חריף, וכבר הרגיש בזה הפרישה וכן בביאור הגר"א בסי' צ"ו, וכבר הביאו מהיד יהודה ומהאור שמח דעיקר קושייתו של הפר"ח גם מכח הסברא והחוש מוכיח כן ולכן הם מתרצים, ובקיצור הוא: דיש כאן מחלוקת יסודית מהו המעלה של חריפות, האם הפשט הוא שזה מוציא את עיקר הטעם וזה כמו נ"ט אחד, או שהפשט הוא שהוא משביח אותו, ותוס' הבינו שזה מוציא את עיקר הטעם ולכן לפי זה אוסרים בנתבשלו ואילו השו"ע סובר שזה משביח והפשט הוא שכל בליעה של קדירה הוא נפגם פורתא וזהו ההיתר של נ"ט בר נ"ט, ומאוכל לאוכל אין היתר של נ"ט בר נ"ט, ולכן סובר השו"ע שבדבר חריף אסור כי הוא משביח אותו וכמו שמצינו בקורט של חילתית שאסור אפילו באינו ב"י, ורק בזה נחלקו המחבר והרמ"א האם זה גם בנ"ט בר נ"ט באינו בן יומו או דווקא בב"י, ולכאורה בזה מובן יותר שיטת הרמ"א, ויש לעיין בזה בלשונו של ספר התרומות מובא בש"ך בסי' צ"ו ס"ק י"ט וכן יש לעיין בב"י בסי' ק"ג בדין אם שמו פלפלין בכלי של אינו ב"י ובבדק הבית שם. ובעצם שיטת המחבר יעויין בסי' צ"ו בהגהות רעק"א.
ולפי זה יש מוסיפין (יעויין באמרי דעה) שהנה היד יהודה מחדש שכל מה שאוסר הרמ"א דבר חריף בנטל"פ זהו רק בדוחקא, ובנתבשלו בדברים חריפים דאם נתבשלו בדברים שאינם חריפים (אפילו באופן שהמים אינם מבליעים את החריפות) הרי זה מותר כי כח הבשר שבמים כבר נקלשו ומה יועיל אחרי זה החריפות של התבשיל הרי המים כבר ביטלו את טעם הבשר. אמנם לפי הנ"ל יתכן שזה רק אם נאמר שהחריפות מוציא את עיקר הטעם אבל באופן שנתבשלו עם מים שאינם חריפים א"כ המים מוציאים את הבליעות מהקדירה, ואפילו אם נאמר שזה עובר שלא באמצעות המים ורק כח הבישול כלומר החום של הקדירה מוציא את הבליעה אבל עכ"פ לא החריפות מוציא את הטעם אלא הבישול ומה יועיל כאן החריפות אחרי שהטעם כבר יצא ומה שנבלע בחריפות אין בו כבר כח לאסור כי זה כבר טעם שני (וכ"ש אם נאמר שזה עובר רק באמצעות המים), אבל לפי הביאור ברמ"א שזה ענין שמה שנבלע בחריפות אינו נקלש א"כ ה"ה כאן אע"פ שהפליטה היא מחמת הבישול מ"מ מה שנבלע בחריף אינו נקרא טעם שני, ויש לעיין בזה.
הבאנו לעיל את שיטת הרשב"א שמתיר באינו ב"י אפילו בדבר חריף, ומוכיח את זה מזה שהתורה חייבה להגעיל כלי מדין דווקא בב"י והרי מצוי שחותכין בו דבר חריף, ולכן מוכיח שזה דווקא בחילתית ולא בשאר דברים, וכבר הבאנו מהפתחי תשובה שנוטה לומר שדבר חריף זהו מדאורייתא וכן מוכיח הפמ"ג מקושיית הרשב"א הנ"ל, וגם ידוע שיטת המחבר דבהכשר כלים הולכים אחר רוב תשמישו וכתבו האחרונים דזהו בכלי שאינו ב"י אבל אם נשתמשו בו בתוך מעל"ע לא הולכים אחר רוב תשמישו. וקשה דלמה לא לחשוש שישתמש בפסח בדבר חריף. והחת"ס בשו"ת יו"ד סי' ק"י כותב חידוש דע"י ההגעלה ניקלש הטעם הבלוע כ"כ עד שהחריף לא יוכל להשביחו. ובאמת המהרש"ם והחזו"א מחמירים בזה למעשה באופן שסמכו על ההיתר של רוב תשמישו שלא להשתמש בדבר חריף.
בדעת המחבר יעויין היטב בסי' צ"ו סעי' א' ב' ג', ט"ז, ש"ך, רעק"א, ועדיין נשאר קשה קצת מסעי' ב'.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

בענין דבר חריף בנ"ט בר נ"ט

תגיות האתר

רוצה להינות שתוכן תורני ישירות אצלך המייל? הרשם כאן ותהיה מעודכן