רשת כוללים ללימוד כל חלקי התורה .

תוכניות יחודיות מוכחות לזכירת וקניין הש"ס

לוגו בבבבבבבבבבבבבבבבבבב

בית. שדה, וחממה

שדה, בית וחממה

דיני שמיטה בבתי גידול וחממות

נמסר בס"ד בכולל 'דורשי ציון' בפני רבני 'חבורת ההלכה' ביום חמישי לפרשת נשא ט' בסיון תשפ"א

'שדך' דיני 'זריעת בית'

בירושלמי הסתפק רבי יוחנן (ערלה פ"א ה"ב) מה דינו של הנוטע בבית – האם שדה הוא בדוקא לגבי שביעית או לא וז"ל: רבי יוחנן בשם רבי ינאי אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשרות דכתיב (דברים יד כב) עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה. ובשביעית צריכא דכתיב (ויקרא כה ב) ושבתה הארץ שבת לה' וכתיב (שם ד) שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, עכ"ל. והנידון כאן הוא בבירור דין 'שדה' שבודאי שלגבי מעשרות תלתה התורה את החיוב במציאות 'שדה' דכתיב "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה" ואילו לגבי ערלה תלתה התורה בפרשת קדושים את החיוב במציאות 'ארץ'  (ויקרא יט כג) "וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל" ולכן ברור כי מי שזרע בבית פטור מתרומות ומעשרות אך חיב בערלה דהבית נכלל בהגדרת 'ארץ' אך איננו כלול בהגדרת 'שדה'.

והובא הספק הנ"ל במשנה למלך שביעית (פ"א ה"א)  וז"ל: גרסי' בירושלמי פ"ק דערלה אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשר ובשביעית צריכה דכתיב ושבתה הארץ וכתיב שדך לא תזרע… וכעת לא ראיתי לרבינו שהביא דינים אלו דשביעית, עכ"ל המל"מ.

ויש לחקור, האם מה שאסרה התורה היא זריעה 'בשדה' אבל בכל מאי דאינו שדה – שרי, ואפילו אם לא קרוי 'בית' או שמא ע"מ להתיר זריעה יש להגדיר את המקום דוקא בשם 'בית' ואי לא הוגדר בשם בית – ממילא יש לאסור את הזריעה ואפילו שלכלל שדה לא הגיע.

תרו"מ מדרבנן – פלוגתת הרמב"ם וראב"ד

ולגבי מעשרות הורה הרמב"ם (הלכות מעשר פרק א הלכה י) וז"ל: אילן שנטעו בתוך הבית פטור ממעשרות שנאמר עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה, ויראה לי שהוא חייב במעשרות מדבריהם שהרי תאנה העומדת בחצר חייב לעשר פירותיה אם אספן כאחת, ע"כ.

וכוונת הרמב"ם להלכה בהלכות מעשר (פרק ד הט"ו והי"ז) וז"ל: תאנה העומדת בחצר אוכל ממנה אחת אחת ופטור ואם צירף חייב במעשר, בד"א בשהיה עומד בקרקע, אבל אם עלה לראש התאנה ממלא חיקו ואוכל שם שאין אויר חצר קובע למעשר. גפן שנטועה בחצר לא יטול את כל האשכול ויאכל אלא מגרגר אחד אחד וכן ברמון לא יטול את כל הרמון אלא פורט את הרמון באילן ואוכל הפרד משם, וכן באבטיח כופתו בקרקע ואוכלו שם היה אוכל באשכול בגנה ונכנס מן הגנה לחצר אף על פי שיצא מן החצר לא יגמור עד שיעשר, עכ"ל.

הרי שהחצר עצמה מוגדרת כבית שהרי היא 'קובעת למעשר' דהיינו שמי שיכנס לתוכה עם פירות שאינן מעושרים שהביאן משדהו ועד עתה יכל לאכול מהן אכילת עראי – ומעתה בבואו בשערי החצר הרי היא קובעת כדין בית – ועכ"ז הפירות שגדלים בתוככי החצר הרי הן חייבים במעשרות מדרבנן – והתירו חכמים לאכול תאנה תאנה אך אם צירף שתים – לא יאכל עד שיעשר ואם דין החצר כבית – מה ענין מעשר לגידולי בית אלא על כרחך שגזרו בזה חכמים.

אך הראב"ד פליג וז"ל: א"א לא נראה כן בגמרא דמעשרות שנחלקו ר"ע וחכמים בתבואה שהביאה שליש ביד עכו"ם בסוריא ומכרה לישראל והוסיפה דר"ע אזיל בתר שליש ראשון וחכמים בתר שליש אחרון עיין באותה שמועה והראיה שהביא מחצר אינה כלום דחצר שנטעה או שזרעה היינו שדה ולא עוד אלא מקבע נמי קבעה, עכ"ל.

ירושלמי מסכת מעשרות (פ"ה ה"ב) שהביאה הגמרא את פלוגתת רבי עקיבא וחכמים בגדרי תבואה שגדלה שליש דלר"ע אזלינן תמיד בתר שליש ראשון ותו לא מידי ואילו לרבנן אכן השליש הראשון קובע אך רק לגידול האי שליש אך מכאן ואילך יכולים הגידולים הנוספים לקבל הגדרות חדשות – והביא הירושלמי שלש נפק"מ הראשונה היא באדם שקנה מגוי תבואה זרועה שהביאה שליש אצל הגוי – לר"ע גם התוספת פטורה ממעשרות כדין פירות הגוי כיון שהכל אזיל בתר שליש ראשון, ואילו חכמים יורו לפטור את השליש הראשון שגדל אצל הגוי אבל כל התוספת חייבת והוסיף הירושלמי עוד שתי נפק"מ וז"ל: זרע בחורבה והביאה שליש וסיכך על גבה. על דעתיה דרבי עקיבה התוספת חייב ועל דעתייהו דרבנן התוספת פטור. זרע בבית והעביר הסכך וסיכך על גביו על דעתיה דרבי עקיבה התוספת פטור ועל דעתין דרבנן התוספת חייב, ע"כ.

והנפק"מ השניה היא באדם שזרע בתוך 'חורבה' שהוא בית ללא קירוי שדינו כשדה וגדלו החיטין שליש – ואחר קירה את הגג ונמצא כי עד שליש גדלה התבואה בחיוב ואחר שליש גדלה התבואה בפטור והורה הירושלמי כי לר"ע יתחייב כל היבול  – דאזלינן בתר שליש ראשון אך לרבנן השליש הראשון יהיה חייב במעשרות אך התוספת תוגדר כדבר חדש ותחשב בפני עצמה כיבול שגדל בפטור.

והנפק"מ השלישית – במקרה של זריעה בבית מקורה ואחר הבאת שליש שבו גדלה התבואה בפטור ממעשרות – הוסר הגג ויורה ר"ע כי גם התוספת פטורה כיון שהכל אזיל בתר שליש ראשון אך חכמים יורו לפטור את השליש הראשון אבל לחייב במעשרות את כל התוספת שגדלה בחיוב.

ודקדק מכאן הראב"ד כי מכאן מוכח דפטורא דיבולי בית הוא פטור מוחלט – אבל הכס"מ ומהר"י קורקוס העמידו את הירושלמי לדעת הרמב"ם דעסיק בחיוב מעשרות מדאורייתא אך אה"נ יש חיוב מדרבנן[1].

ולגבי ראיית הרמב"ם מחיוב תרו"מ בתאנה שהאוכל שתים כבר צירף ונתחייב במעשרות דחה הראב"ד דאין לחצר דין בית אלא הרי היא כשדה גמורה וחמירא טפי – שהרי בשדה אפשר לאכול ככל העולה על רוחך, אך יש גבול ורק אכילת אחת אחת שריא ללא מעשר.

רמב"ם וראב"ד – בית או שדה

וניהדר אנפין לחקירה דידן שחקרנו אם מיבעי לנא דין 'בית' ע"מ לפטור מתרו"מ ומאי דלא נכלל בגדרי בית הרי הוא שדה וחיב [וזוהי חומרא גדולה] או שמא מיבעי לנא דוקא דין 'שדה' לחיובא ואי לא נכנס המקום בגדרי שדה הרי הוא פטור [וזוהי קולא עצומה] – ועתה נבאר זוהי בדיוק פלוגתת הרמב"ם והראב"ד – דהרמב"ם חידש כי כיון שהחצר אינה כשדה ממילא הרי היא כבית ואילו הראב"ד נקט כי כיון שהחצר אינה כבית – ממילא הרי היא כשדה.

הכרעה בספיקא דירושלמי

ונחזור שוב לדיני זריעת שביעית בבית שהירושלמי לא הכריע בה ונותר בתהיה 'צריכא'.

למעשה, בפאת השולחן הורה בדין נטיעה בבית להיתר – משום דהוי ספק דרבנן לקולא שהרי זוהי 'בעיא דלא איפשיטא' בירושלמי וא"כ הוי ספק וכיון ששביעת בזה"ז דרבנן – נקטינן לקולא.

אך במראה הפנים[2] נקט להאי ספיקא לחומרא וביאר כי הרמב"ם למד את הירושלמי לענין ספיחין בבית – דהאי ספיקא הוא למ"ד דאין היתר ספיחין בארבע שדות ונסתפקו מה יהיה דין ספיחין בבית, ולכן הרמב"ם שהורה כי אין דין ספיחין בארבע שדות (רמב"ם שביטה פ"ד ה"ד) וז"ל: ספיחים העולים בשדה בור ובשדה ניר ובשדה כרם ובשדה זרע מותרין באכילה, ומפני מה לא גזרו עליהם לפי שאין אדם זורע מקומות אלו, שדה בור אין אדם נפנה לשם, ושדה ניר רוצה הוא בתיקונה, ושדה כרם אינו אוסר כרמו, ושדה זרע הספיחין מפסידין אותה, עכ"ל. ממילא אינו צריך להביא את דין ספיחין בבית דזה ק"ו שלא גזרו בו משום ספיחין.

אך בחזו"א (סי' כב סק"א) הקשה כי הכא אין אומרים ספק דרבנן לקולא משום שמלאכת זריעה מיסודה היא מלאכה דאורייתא ורק עתה שאין כל יושבי הארץ עליה היא מוגדרת כאיסור דרבנן ובכה"ג לא קרינן ליה 'ספק דרבנן', ולכאורה יש לתמוה על הבנת פאה"ש שנקט לקולא בזריעת בית וזה מדברי הרמב"ם לגבי תרומות ומעשרות בזריעת בית שאף שבזה פשיטא לירושלמי להתיר – עכ"ז החמיר הרמב"ם לחייב תו"מ מדרבנן וא"כ י"ל קל וחומר – אם בדין המפורש לקולא אמרינן דאיכא ביה איסור מדרבנן – בדין שהסתפק בו הירושלמי בודאי יש לאוסרו.

וע"ז ענה החזו"א כי היקל פאה"ש משני צדדים:

א.      אפשר לחלק, דלגבי תו"מ שיכול לעשר ויאכל החמירו, אך בשביעית אם תאסור – אי אפשר לזרוע ולאכול ולכן תלויים בהאי זריעה 'חיי נפש' ושמא הקילו.

ב.      ועוד יש לצרף את דעת הראב"ד שחלק על הרמב"ם בדין מעשר ופטר את הזרוע בבית מתו"מ.

וז"ל החזו"א (סי' כב סק"א): בירושלמי פ"ק דערלה מבעיא להו אם נוהג שביעית בגדילין בבית ולא אפשטא וכתב בפאה"ש סי' כ' ס"ק נ"ב דלדידן דשביעית בזה"ז דרבנן נקטינן לקולא והנה פשוט לי' להמחבר ז"ל דגם רבנן לא גזרו כאן יותר מדאוריתא [דאי מדרבנן נוהג שביעית לא נגעי לן בההיא בעיא לדידן דכל שביעית דרבנן] ואע"ג דלענין מעשר דעת הר"מ פ"א מה' מעשר ה"י דחייב מדרבנן אין ללמוד שביעית ממעשר דאפשר דהקילו חכמים בשביעית משום חיי נפש וכיון דדעת הראב"ד שם דגם במעשר לא חייבו חכמים ולדעתו ז"ל ודאי לענין שביעית לא גזרו חכמים טפי מדאוריתא ואפשר דגם הר"מ מודה לענין שביעית והנידון בדרבנן סתם הדבר לקולא… והיכי שהעציץ בבית את"ל דזורע בבית דרבנן י"ל דבעציץ שא"נ לא גזרו כיון דגם בזורע אינו אלא דרבנן ואחרי שכבר הורה זקן הפאה"ש להקל אף בזורע בבית המיקיל בעציץ שא"נ בבית יש לו במה לסמוך, עכ"ל.

הרי שהחזו"א הסכים לסמוך במעט על דברי פאה"ש אך ורק בעציץ שאינו נקוב ונרחיב מעט, בכל התורה כולה מצינו דעציץ נקוב הרי הוא כקרקע ממש אך עציץ מנותק מן הקרקע דהיינו שאין בו נקב המחברו ביניקה לאדמה – אינו כקרקע מדאורייתא אך מצינו בכמה מקומות

רמב"ם הלכות כלאים (פ"א ה"ב) וז"ל: ואחד הזורע או המנכש או המחפה כגון שהיתה חטה אחת ושעורה אחת או פול אחד ועדשה אחת מונחין על הארץ וחיפה אותן בעפר בין בידו בין ברגלו בין בכלי הרי זה לוקה, ואחד הזורע בארץ או בעציץ נקוב, אבל הזורע בעציץ שאינו נקוב מכין אותו מכת מרדות, עכ"ל.

ועוד בהלכות כלאי הכרם (פ"ה הט"ז) וז"ל: גפן שיבשו העלין שלה ונפלו כדרך שתיבש הגפן בימי הקור אסור לזרוע בצדה ירק או תבואה ואם זרע לא קדשו, וכן הזורע בעציץ שאינו נקוב המונח בכרם לא קדש ומכין אותו מכת מרדות, אבל עציץ נקוב הרי הוא כארץ, עכ"ל.

ועוד ברמב"ם הלכות תרומות (פ"ה הט"ז) וז"ל: התורם מפירות הגדלין בארץ על הגדלין בעציץ נקוב, או מפירות עציץ נקוב על הגדלין בארץ תרומתו תרומה, תרם משאינו נקוב על הנקוב תרומתו תרומה ויחזור ויתרום, תרם מן הנקוב על שאינו נקוב תרומתו תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות ממקום אחר, עכ"ל.

אך לגבי שביעית לא מצאנו מקור לחיוב בעציץ שאינו נקוב אך חידש החזו"א כי יש ללמוד מן המפורש על הסתום ולאסור מדרבנן זריעה בשביעית בעציץ שאינו נקוב.

וא"כ – כיון שיש ספק לגבי היתר זריעה בבית, אם נשתמש בעציץ שכל איסור הזריעה בו מדרבנן – בזה המיקל יש לו על מי לסמוך.

וראיתי בשם ספר תורת הארץ פ"ו אות כ"ה שרצה לחדש כי על זריעה בבית אכן ליכא איסור לא תעשה הנובע מפסוק 'שדך לא תזרע' כיון שבאמת לא זרע בשדה אך עכ"ז איכא איסור עשה הנובע מן הפסוק 'ושבתה הארץ' דהא הכא תלתה התורה את העשב בארץ ולא בשדה ובית נכלל בגדר 'ארץ' אבל נלע"ד דלא היא דהא כבר ביררנו בשיעורים הקודמים דכל מאי דכלול בהאי לאו איכא בהאי עשה כלומר אי אפשר לומר שיש איסור עשה כללי על כל עבודות הארץ אבות ותולדות דהא קרא כתיב 'ושבתה הארץ' ולא חילקה בגדרי המלאכות אלא רק מאי דנאסר בפסוק שלימד את הלאוים [ובו רק ארבע מלאכות זריעה זמירה קצירה ובצירה] נכלל בהאי עשה דושבתה הארץ ולכו העשה הוא רק על ארבע מלאכות ותו לא, ולכן נאמר גם כאן כי לא מפלגינן פסוקי מהדדי וכל מאי דאיכא בפסוקי 'שדך לא תזרע' – נכלל בפסוק 'ושבתה הארץ'.

וזאת תורת העולה

ולסיכום:

הירושלמי הסתפק מה דין גידולי שביעית בבית.

מראה הפנים נקט כי הירושלמי כלל לא מיירי בדין דאורייתא של זריעה מכוונת בבית אלא ספיקו הוא רק לגבי גזירה דרבנן של ספיחין שעלו מעצמן אי גזרו גם בבית וכל זאת אינו נוגע לדידן דפסקינן לקולא אפילו בספיחין שעלו בארבע שדות.

פאת השולחן נקט כי ספק הירושלמי הוא לגבי היתר זריעה בבית בשביעית עצמה והורה להיתר.

החזו"א חלק על הפא"ש וטען כי יש להחמיר בספק הירושלמי, ובפרט כי איכא בהא 'ספק ספיקא' לחומרא ספק אחד הוא עצם ספק הירושלמי ועוד אפילו תימצי לומר דהלכה דאין איסור מדאורייתא  עדיין הדבר בספק שמא רבנן אסרו זריעה בבית כדאסרו לגבי תו"מ.

אך עכ"ז נקט החזו"א כי המיקל לזרוע בעציץ שאינו נקוב בבית 'יש לו על מי לסמוך' – ולכאורה משמע מדבריו כי לא התיר לכתחילה אפילו בכה"ג, אך יש מקום לומר כי כל מאי דהחמיר החזו"א זה רק בגוונא דהתיר הפאה"ש – דהיינו במלאכות דאורייתא כזריעה וזמירה וחרישה אך אם עושים רק מלאכות דרבנן כגון דישון וגיזום והשקיה מרובה – יש לצדד לקולא – דהא איכא הכא כמה וכמה דרבנן במקום פלוגתא.

 הסרת גג קיים

כתב החזו"א בסי' כ"ב סק"א וז"ל: וגדר בית ודאי א"צ בית שחייב במזוזה והדעת נוטה דהעיקר תלוי בכיסוי ואולי צריך מחיצות י"ט ג"כ.

ואף למאן דמיקיל:

א.      אסור להסיר התקרה מעל הזרעים בשביעית דהוי תולדת זורע.

ב.      ולפ"ז אף אם זרע ע"ש אסור להסיר התקרה בשביעית.

ג.       ועוד כשמסיר התקרה נמצא דעביד איסורא למפרע דהוי זורע ע"מ להסיר וזו זריעה גמורה.

ד.      ולטעם זה אף להסיר בשמינית אסור.

ה.      ואם הוסר באונס כל מה שגדל אסור משום ספיחין דלא עדיף מעלו מאליהן בשביעית וקדישין בק"ש.

ו.       וכש"כ אם מתוח אהל עראי לפי שעה לזרוע תחתיו שזה אינו כלום ואין אהל עראי מבטל שם שדה כלל.

קושיא גדולה – מאי האי 'למפרע' שחידש החזו"א

ובשלמא מאי דאסר החזו"א להסיר הגג בשביעית בזריעת שביעית או שישית – מובן וברור שהרי עתה בשנת השביעית הריהו מקיים ומוסיף גדילה בתבואה, אך מה שאסר להסיר בשמינית את הגג מע"ג גידולים שנזרעו בשביעית צ"ב מה בכך שהסיר – וכי אסור לזרוע ממש בשמינית – והרי מאי דזרע בשביעית הוי בהיתר שהרי היה גג וא"כ זריעת שביעית היתה בבית ומאי דגילה את הגג בשמינית והפכו להיות שדה – זוהי פעולה חדשה.

וא"ת – דכל מאי דאסר החזו"א זה דוקא במי שזרע בשביעית ע"מ לגלות במוצאי שביעית כדמשמע קצת מלשון החזו"א שכתב וז"ל: ועוד כשמסיר התקרה נמצא דעביד איסורא למפרע דהוי זורע ע"מ להסיר וזו זריעה גמורה, עכ"ל.

גם זה קשה, דמאי איכפת לן שיהו הזרעים בשביעית בבית ובשמינית בשדה – והא אין איסורין כלל בשמינית.

ובר מן דין – לא תוכל לבאר כך משום  שכתב החזו"א וז"ל: ואם הוסר באונס כל מה שגדל אסור משום ספיחין דלא עדיף מעלו מאליהן בשביעית וקדישין בק"ש, עכ"ל. הרי דמיירי בזורע שלט ע"מ להסיר אלא המכסה הוסר באונס.

ויש לבאר בצורה מחודשת כי התורה אסרה לזרוע בשדה אבל במקום שאינו מוגדר כשדה יש מקום להתיר, ומעתה כאשר נבוא להפקיע את השדה מחזקתו – עלינו לכסותו בצורה שתפקיע ממנו את השם הראשון 'שדה' ואת זה עושים ע"י מבנה, אך מצינו שני סוגי מבנים – יש אהל עראי – שלא מפקיע משם שדה, ויש אהל קבע המגדיר מחדש את השדה כבית.

אך יש ג"כ אהל קבע שעשאו לזמן עראי – אהל עראי ברור דלא מפקיע משם שדה, אלא שאהל קבע מגדיר מחדש את המקום כבית, אלא מאי – כל חיליה דהאי אהלא נובע מהא דבנהו לקבע ואם מפרקו – נמצא כי מעולם לא היה לאהל כחא דאהל קבע – ולכן נחדש ונאמר כי כיון שהוסר בשלב כלשהו האהל מעל היבול – הרי שמתברר למפרע כי באהל הה מעולם לא היה כח להפקיע שם שדה, ולפ"ז יש לחדש חידוש נוסף – כי אם יהיה בית שהיה מתחילתו בנוי ועומד ולא הפקיע שדה מחזקתו – בזה נאמר כי אף שניטל הגג – לא ייחשבו היבולים למפרע כספיחי שביעית.

קושיא מירושלמי ע"ד החזו"א

אלא שיש להקשות ע"ד החזו"א מהאי ירושלמי במעשרות (פ"א ה"ב) שציטט הראב"ד [והבאנו אותו בתחילת השיעור] וז"ל: זרע בחורבה והביאה שליש וסיכך על גבה. על דעתיה דרבי עקיבה התוספת חייב ועל דעתייהו דרבנן התוספת פטור. זרע בבית והעביר הסכך וסיכך על גביו על דעתיה דרבי עקיבה התוספת פטור ועל דעתין דרבנן התוספת חייב, ע"כ.

הראת לדעת מהירושלמי שבנידון ממש כנידון דידן – זרע בבית והוסר הגג רק נחלקו התנאים מה יהיה דין המשך היבולים אך לגבי מאי דגדל בפטור – לא נסתפקו כלל וברור שפטור וזה לא כדברי החזו"א שלימד כי כאשר הוסר הגג ואפילו באונס – הכל נאסר למפרע.

ולפי דברינו וחידושנו כפתור ופרח – דמיירי הכא בבית ממש ולא בבית שנבנה להפקיע שדה מחזקתו.

אבל בשיעור עלה ברעיוני עוד ענין אחד שיש לחלק בין דיני תרומות ומעשרות שבהם עסק הירושלמי לבין דיני שביעית שבהם הורה החזו"א הוראתו, וזאת ע"פ הנחת יסוד שברור שאם קצר את היבול ואח"כ הסיר את הגג – לא יאסרו היבולים מדין ספיחים שהרי כבר תם מעשה הגידול של היבול ההוא, אלא דלגבי דיני תרומות ומעשרות – הבאת שליש היא זמן מכריע כקצירת היבול עד שלרבי עקיבא הכל נקבע אך ורק עד הבאת שליש ואפילו לחכמים – כל מאי דהוקבע עד שליש הוקבע ואין לשנותו ורק חידשו כי מהבאת שליש ואילך מתחיל 'מחזור גידול' חדש, וא"כ הבאת שליש חשיבא כאילו נקצר היבול הקודם ואף אם נחשיב את המקום למפרע כשדה – הרי היבול כבר תם ופקע, אבל לגבי שביעית – לא נשתנה בעצם היבול כלום והוא אותו היבול שגדל קודם אלא מה שהשתנה זה דבר חיצוני והיא 'שנת השמינית' וכיון שהשינוי אינו בגוף היבול – הסרת הגג גורמת שינוי בצמח עצמו למפרע.

הגדרות 'חממה'

בדין 'בתי גידול' לצמחים כגון 'חממות' שהם מבנים מקומרים המחופים בנילון או ציפוי פלסטי ובו מגדלים כל השנה מיני צמחים שאינם יכולים לגדול כל השנה בתנאי שדה בגלל שינויי טמפרטורה ופגעי מזג האויר, ועוד יש יתרון גדול בחממה שמונעת מכל מיני מזיקים לחדור לחממה – וגם אם נכנסו מזיקים – הרי הטיפול בהם פשוט יותר כיון שהכל נמצא במקום סגור ואפשר להשתמש בהדברה ביולוגית כגון פיזור בעלי חיים הפוגעים במזיקים ואינם פוגעים בגידולים.

ומצאנו שעסק בזה החזו"א בסי' כ' סק"ו וז"ל: בבית גרע טפי שאין זו עיקר זריעה ומבעיא לן בירו' פ"ק דערלה אי נוהג בו שביעית, והא דתנן שביעית פ"ב מ"ד ועושין להם בתים אינו ענין לנוטע בבית דהתם הגג מצד האילן או שיש בגג חלונות באלכסון שמגין בפני החמה ואינו מגין בפני הגשמים ובפני הטל והאויר והתם הבית להיטיב הגידול, אבל נוטע בבית הצמחים הם במצב בלתי טוב ורצוי שנשלל מהם תועלת הגשמים והטללים והאויר וקוי השמש, והבית להם לרועץ, עכ"ל.

הרי שהביא החזו"א את המשנה שאסרה עשיית בתים מעל נטיעות וא"כ 'בית' זה סיבה לאיסור ומנגד אנו רואים בירושלמי דערלה שהבית הוא סיבה להתיר, וע"ז ביאר החזו"א כי הבית האסור בשביעית הוא בית המיועד לצורך האילן ובנוי בצורה המספקת לו את כל 'תנאי השדה' אך מבקרת ומווסתת את חום השמש הקופח, אבל בית רגיל – ממש מחסיר מהאילן את התנאים הטבעיים שיש בשדה.

חממות – שיטת המתירים

ועפ"ז יש לדון בגדרי האי חממות ובתי גידול המיועדים להשבחת היבולים שלכאורה יש לאסור בהם, אך מנגד חידשו כמה מגדולי האחרונים שכיון שיש בהם חסרונות – אי אפשר להחשיבם בשם 'שדה' וכ"כ באבן ישראל להתיר משום שניטלה מהפירות הגדלים במקומות אלו 'מתיקות הפרי' וזה שוני מהותי – שהרי החקלאי משתמש בחממה לתועלתו שיבוליו יהיו נקיים וקלים אך באמת אין בכאן דמיון לשדה.

והגרש"ז אוירבך והגר"ש וואזנר התירו משום שנכון שיש יתרונות בחממה אך יש גם חסרונות – ואת החסרונות יש להשלים בדרכים מלאכותיות כגון 'חסרון אויר' שנדרשים מאווררים רבי עוצמה וכן יש להשלים חסרים במזון הצמח בצורה מלאכותית ולכן עדיין יש מקום להגדיר חממה 'כרועץ' לצמחים ורק הבעלים מפצה בצורה מלאכותית.

שיטת האוסרים בחממות

חוט שני – הכל אזיל בתר ההגדרה

אך בחוט שני יצא חוצץ נגד סברא זו וטען כי כל מקום שייעודו לזריעה ושתילה הרי הוא חשיב שדה – וממילא כיון שחממה נבנתה וייעודה לגדל בה צמחים – ממילא חשיבא כשדה ולא כבית.

הרב אלישיב – 'דרך גידול' אסור מדרבנן

והביאו בשם הגרי"ש אלישיב כי גם אם תחשיב את החממה כבית המפקיע משם 'זריעה דאורייתא' עכ"ז אסרו מדרבנן לגדל כל דבר שהוא דרך גידולו (כך הובא בספר משפטי ארץ פ"ז הע' 9) ונראה שמקור דבריו מתשובת הרא"ש (כלל ב סימן ד) וז"ל: וששאלת בכרם הנטוע על הגג ובנין הכרם כך הוא בנה תחלה הגג בקורות גדולות ובנסרים מדובקין זה בזה ואחר כך רצפו כלו ברובדין של אבן ומלאו עפר ונטע כרם. וראית לדמות לעציץ שאינו נקוב שפטור מן התרומה וכן יהיה פטור מן הערלה.

תשובה: יראה לי דכל כה"ג חייב בתרומה ובערלה. דלא איירי בגמרא לפטור אלא מן הזרוע בדבר המטלטל כגון עציץ וספינה דלא הוי זרוע בארץ ואין דרך לזרוע כך. ולא חייבה התורה להפריש מעשר אלא תבואת זרעך כדרך שהעולם זורעין והיוצא השדה שנה שנה וגו' ואין דרך לזרוע בדבר המטלטל. אבל כשהוא נקוב חשוב כמחובר לארץ כי השרשים יונקים יתקיימו מלחלוחית הארץ וקרינן ביה היוצא השדה וגם דרך לזרוע כך… אבל בנדון זה שמילא הגג עפר ונטע בו כרם שהוא דבר קבוע עדיף טפי מעציץ נקוב. ואפילו לרבי שמעון דמדמי עציץ נקוב כתלוש לכל מילי לבד מלענין טומאה בפרק המצניע בסופו מודה הכא דהוי כמחובר לכל מילי כיון שהוא מחובר וקבוע ויונק מן הארץ, והאויר שתחת הגג לא מחשיב ליה כתלוש, וגם דרך העולם לזרוע כך כדאיתא בפרק הבית והעליה (דף קי"ז:). וכן בית הבד שהוא בנוי בסלע וגנה אחת על גביו ונפחת הרי בעל הגנה יורד וזורע למטה עד שיעשה לבית בדו כיפין. ועוד תנן (בפרק בתרא דמעשרות מ"ב) בצלים שהשרישו בעליה טהרו מלטמא, נפלה עליהם מפולת והן מגולין הרי אלו כנטועין בשדה. אלמא חזינן אפילו מפולת שנפל עליו מאליו ובעליה הוי כנטוע בשדה. כ"ש המכוין ליטע בגג דחשיב כמחובר גמור לכל מילי לערלה ולתרומה ולהכשר ולטומאה והתולש בשבת ממנו חייב. עכ"ל הרא"ש.

ומהא דחייב הרא"ש מדאורייתא ע"פ שני היסודות – מחובר ודרך לזרוע – הבין הגרי"ש אלישיב כי אי יהיה רק אחד – כגון בהא דדרך זריעה היא – יש מקום לאסור מדרבנן.

בית גידול – לפרחים רגישים

ובסיור שערכנו בחממה עלתה שאלה מענינת כיון שמצאנו חממה לגידול פרחים שבתוכה נבנה 'בית גידול' לפרחים רגישים שייעודם לגידול רק בבית וא"כ בעל המשתלה נדרש להחזיקם בתנאים מיוחדים והאקלים שבו כאקלים בית מגורים ולכאורה נראהה שהאוסרים בחממה יאסרו גם כאן אבל אחר העיון יותר נראה להקל לכל הדיעות כיון שבית הגידול הזה ייעודו לחקות 'תנאי בית' ואף יש בו מזגן השומר על אקלים נעים כאקלים בית וא"כ כל ענין המבנה הזה הוא להפקיע את המתחם הנ"ל משאר מתחם החממה ולשוות לו מציאות של בית ממש ולכן יש להחשיבו לכל השיטות כבית לכל דבר.

מחיצות שאינו מגיעות לקרקע

ואף יצאנו התם לדון בבית גידול המקורה מלעילא בגג רשת ואף מן הצד יש לו קירות – אלא שאינן מגיעין לקרקע ונראה שגם זה ייחשב כקירות ואפשר להחשיב מקום זה כשאר חממות שיש להן קירוי עד הקרקע, שהרי נסתפק החזו"א אי מיבעי לן כתלים עשרה טפחים אך לא מצינו שנדרש הכא תנאי של 'מחיצות מגיעות עד הקרקע' וז"ל החזו"א בסי' כ"ב סק"א: וגדר בית ודאי א"צ בית שחייב במזוזה והדעת נוטה דהעיקר תלוי בכיסוי ואולי צריך מחיצות י"ט ג"כ, עכ"ל.

ונזכה לאהבת התורה ולומדיה, נתנאל ברבי שאול ניר

השיעורים נמסרים תמידין כסדרן בס"ד בימי שלישי וחמישי בשעה 11:45 בחדר השיעורים שבעזר"נ של ביהמ"ד 'מתמידים' ברחוב דרכי איש, ופתוחים לכל הלומדים.

תגובות: בטל' 0548-411554 מייל:gmail.com@0548411554N

לשמיעת שעורי ההלכה בקול הלשון: 073-2951256 יש להקיש 6 ואח"כ להקיש 1

לשיעורים בנושאים נוספים 073-2951256 ומיד להקיש 9

ובאתרי 'דורשי ציון וקול הלשון' תמצא את המאמר הזה ורבים כמותו לשמיעה, קריאה וצפיה.

לשמיעת השיעור

.

לשמיעת השיעור

בית , שדה , וחממה – דיני שמיטה בבתי גידול וחממות . גידול פרחים בבית .

תגיות האתר

רוצה להינות שתוכן תורני ישירות אצלך המייל? הרשם כאן ותהיה מעודכן