בגמרא בפסחים מסופר על סירה שטבעה בנהר חישתא ובתוכה היו שקי תבואה, לאחר שנשלו השקים מהמים ויובשו עלתה השאלה אם מותר למוכרן לגוים, אך היה פשוט וברור כי החיטים נחשבות חמץ ואסורות לישראל – מכאן למדנו כי חיטים מחמיצות לא רק בהיותן טחונות לקמח אלא גם בהיותן גרגרים.

בגמרא בפסחים (לג.) מפורש כי חיטים יכולות להחמיץ במחובר לקרקע וא"כ נשאלת השאלה היאך אנו יכולים להשתמש בחיטים לפסח והא יש למיחש בהו שמא נתחמצו בירידת הגשמים.

וע"ז חילק הרשב"א והוב"ד בב"י כי כאשר החיטים צריכות לקרקע אינן יכולות להחמיץ אך אם נתייבשו ואינן צריכות לקרקע – הרי הן כמנחי בכדא ויכולות להחמיץ במחובר. כך פסק בשולחן ערוך סימן תסז סעיף ה' וז"ל: דגן שבמחובר שנתייבש לגמרי ואינו צריך ליניקה, כמאן דמנח בכדא דמי ומקבל חימוץ אם ירדו עליו גשמים, עכ"ל.

ויש להקשות ע"ד הרשב"א היאך אנו יכולים ליטול חיטים למצות מצה והרי כולנו קוצרים את החיטים בשעה שאינן צריכות ליניקה מהקרקע ואין לך חיטה שהטל לא נזל עליה בכל לילה והטל מחמיץ וכמו שפסק השו"ע בסי' …., ובשו"ת מעיל צדקה[1] (סי' ס"ט והוא הסימן האחרון בספר) הקשה ע"ד הרשב"א מגמרא בחולין ויצא לחלק בדרך שונה שאה"נ חיטין מחמיצות במחובר ואף אם צריכות לקרקע אלא מאי – זה אך ורק במצב שהשבלים שרויות ממש בתוך מים ויש בהם סימני חימוץ כגון ביקוע או נביטה, אבל כל זמן שהחיטה עומדת על מקומה ונוטפים עליה מים – אינה מחמצת וזה מכח סברת 'כל אגב מדלייהו לא מחמצי' שהובאה בגמרא פסחים (מ.) ויסוד ההיתר בזה הוא כי מים הזורמים במורד החיטה – אינם נספגים ולא גורמים לחימוץ, ואפילו אם היו בכמות מרובה, ועפ"ז יש לבאר בשופי מדוע אין אנו חוששין לחימוץ מטל – כיון שכל מאי דנוזל הטל זהו אגב מידלייהו ואינו נספג.

ולכאורה יש לדחות סברת 'אגב מדלייהו' מדברי הב"י (סימן תסז בשם הגה"מ) שהגדיר זאת כקולא גדולה וז"ל: וכן התיר רבינו יואל לקנות לצורך פסח תבואה שמוליכין בספינה דאגב מדלייהו לא מחמצי מיהו התבואה שבשולי הספינה אם יש מים תחתיה אסורין דדמי לההיא ארבא דטבעא בחישתא. וכתבו עוד דדוקא בלתיתה ובטבעא בחישתא אסרין אבל אם נפלו מים על חטים או היו על הארץ במקום מדרון ויוכלו המים לצאת מהם או בעפר תיחוח שיכולין ליכנס בקרקע לא אסרינן דאם לא כן לא תמצא לעולם חטים שלא ירדו מים עליהם עכ"ל. וזו קולא יתירה ואין לסמוך עליה[2], עכ"ל.

אבל כבר הרגיש בזה במעיל צדקה וטען כי האי 'קולא יתירא' היא רק בחיטין קלופות ומונחות על הקרקע אך בחיטין זקופות כדרך ברייתן סמכינן אהתירא 'אגב מידלייהו'.

ובמאמר מרדכי (סי' תסז ס"ק ז) הביא גם הוא את סברת 'אגב מידלייהו' ועוד הוסיף לצדד לקולא ע"י סברא מחודשת כי החיטה קשה היא ואינה סופגת מיעוט מים והביא ראיה לסברא מחודשת זו מדברי רבינו מנוח וז"ל המאמר מרדכי: שוב אחר כתבי זה בא לידי פי' הר"מ ז"ל על הרמב"ם ז"ל בה' חמץ ומצה וראיתי שם בפ"ה שכתב גבי דין זה דתבואה מקבלת חימוץ במחובר וכגון שהגיע זמנה ליקצר ואח"כ נפלו עליה גשמים מרובים, ע"כ. וסיים המאמ"ר בזה"ל: ומטעם זה נראה דאם נפלו מעט מזער טיפי גשמים על השבלים ונקצרו למחרתם דאין לחוש להם כל עיקר ואפי' למצה של מצוה שעושין בה שימור משעת קצירה וכן הסכמנו הלכה למעשה, עכ"ל.

והורה המשנ"ב בסי' תסז סקי"ח וז"ל: אם ירדו עליו גשמים – היינו גשמים מרובין אבל ע"י זליפה מועטת שירד על השבלים לא חיישינן ומותר אפילו למצת מצוה [מאמר מרדכי בשם רבינו מנוח] ועיין בש"ת מה שכתב בשם תשובת מעיל צדקה, עכ"ל. ונראה שסמך על דברי המעיל צדקה ומאמ"ר.

אלא שבס"ק הקודם – סקי"ז – כתב המשנ"ב וז"ל: שנתייבש לגמרי וכו' – כתב הח"א דמטעם זה נוהגים החרדים שיהיו כל המצות שלהן משומרים משעת קצירה דלפעמים מניחין לייבשן במחובר יותר מדאי מפני שאין להם פנאי לקצור וזו שקורין שמורה קוצרין אותן בעוד שהן לחין קצת ע"ש, עכ"ל.

ומשמע כי עדיין חשש למים הנוזלים ע"ג השבלים היבשות ולא סמך לגמרי על סברת 'אגב מידלייהו לא מחמצי'.

הערות למעשה

א.      נראה כי חיטים הנמצאים בשדה והגרגרים והקנה יבשים לגמרי – אם לא ידוע שירדו גשמים על החיטים אין לחוש, ולנזילת הטל ג"כ ליכא למיחש כיון דאיכא מיעוט טל ע"ג חיטים קשות [ובפרט אם מדובר בזני חיטים קשות] ונוזל כל העת 'אגב מידלייהו' אך במידה וירדו גשמים – יש מקום להחמיר וליטול חיטים אחרות כיון שהגשם היה בריבוי.

ב.      וכן ראוי להחמיר שלא ליטול חיטים לפסח משיבולים שהיו מונחות בשדה שהרי בכאן סברת 'אגב מידלייהו' התערערה במקצת.

ג.       ולכן יש להחמיר ולא לקרב מים לחיטים בשעת הקציר כיון שאפילו אם יטפו מעט מים עכ"ז אין להתיר בצירוף סברת 'אגב מידלייהו לא מחמצי' כיון שאמנם כעת השבלים ניצבות אך עוד מעט ייקצרו ונמצא כי יש מיעוט מים על שבולת שוכבת והיתר 'מיעוט מים' אינו מספיק ע"מ להתיר.