תוכניות יחודיות מוכחות לזכירת וקניין הש"ס

גרמת הפסד ומניעתו בפירות שביעית – חלק א'

נמסר בס"ד בהיכל כולל 'דורשי ציון' בפני רבני 'חבורת ההלכה' בימים שלישי וחמישי ט' – י"א באלול תשפ"א, פרשת כי תצא.
בשכונתי ישנם אילני 'תות עץ' ופירותיהם נושרים על המדרכה ויש לדון בשנת השביעית שהפירות מקודשים ואסור להפסידם כמאמר דרחמנא 'לאכלה – ודרשו חכמים – ולא להפסד' ופשוט לי שאסור לדרוך עליהן, אך יש לעיין האם מוטלת החובה על כל העוברים והשבים לפנות את הפירות אילך ואילך ע"מ שלא יידרסו ברגלי ילדים או גוים או מכוניות.
ויסוד השאלה תלוי בחקירה אחרת והיא אם אנו אסורים בגרימת הפסד לפירות שביעית ע"י 'גרמא' שהרי אם שרי לן לגרום הפסד – ברור ופשוט כי לא נצטרך למנוע נזק מפירות שביעית.
אך אם אסור לנא לגרום נזק – יש לעיין אם מוטלת עלינו חובה גם למנוע איבוד הפירות או דוקא להמנע בעצמנו מגרמת הפסד.
ומצאתי במהרי"ט[1] (שו"ת חלק א סימן פג) שנקט בפשיטות כי גרמת נזק שרי וז"ל: שאלה נשאלתי בתותין הללו שמאכילי' העלי' שלהן לתולעי המשי אם מותר לעשות כן בשביעית הואיל ומאכל אדם הם ומפסידין אותו בלקיטת העלין הללו ושנינו בסוף פרק ד' מאימתי אין קוצצין את האילן בשביעית החרובין משישלשלו וכו' ושאר כל האילן משיוציא וכו' ופירש הרמב"ם ז"ל משיוציא משיתחילו בו העלין הירוקי' וכן פירש רש"י ז"ל בפרק מקום שנהגו משיוציאו תחלת העלין בימי ניסן וטעמא משום דלאכלה אמר רחמנא ולא להפסד ואף על פי שרבינו שמשון ז"ל פירש משיוציא פירי הוה ליה יחיד כנגד רבים. ועוד אף לפי דבריו רוב מה שמאכילין לצורך המשי הוא אחר שחנטו הפירות והרי הם מפסידין הפירות בידים שאפילו יניחו הפרי במקומו הואיל ונוטלין את העלין הפירות מתיבשין ונושרין ואין לומר דכיון דנהני' יותר באות' עלין לצורך המשי לא מיקרי הפסד כדאמרינן בסוף פרק החובל בלאו דלא תשחית דאמרי' אם היה מעול' בדמי' מותר לקוצצו דלא מיקרי השחתה וגבי בחלו ביני גופני קאמר רב יוסף זיל אייתו לי מקורייהו גופני מייתו דיקלי דיקלי לא מייתו גופני לא דמי דהכא במידי דאכיל' קדושה תליא דכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ואף על פי שמשתכר כפלים הפסד פירות שביעית מיקרי אף על פי שמשתכר במעות, וכו'…
נמצא לפי זה דקודם יציאת הפרי ודאי מותר לקצץ את העלין ואף אחר יציאת הפרי מותר לקרטם בעלין ואף על פי שעל ידי כן הפירות מתיבשות ונושרות כדאמרי' בחולין דאלמלא עליא לא מתקיימו איתכליא אין בזה משום לאכלה ולא להפסד הואיל וגרמא הוא ואינם מפסידן ביד כדמוכח בירושלמי בפ"א הדין קינסתא דירקא מסקין לה לאגר' והיא יבש' מגרמ' כלומר שמאכל אדם הוא ואי איפשר להאכילה לבהמה אבל לאחר שיבש' ולא חזיא לאדם שרי ותו איתא בפרק תשיעי הפיגם והירבוזין וכו' ולא נמצא מאבד אוכלי בהמ' ומשני מאליהן הן אבודין ואותה ששנינו הדילועין שקיימן לזרע והוקשו לפני ר"ה ונפסלו מאוכל אדם מותר לקיימן בשביעית ואם לאו אסור לקיימן בשביעי' שפי' הרמב"ם ז"ל דהואיל והם מאכל אדם אסור להפסידו להשהותם לזריע' דלאכלה אמר רחמנא ליתא מתוך הירושלמי שהבאתי וכבר חזר בו בחבורו וכתב הטעם דאסור לקיימן משום ספיחים וכן עיקר אף על פי שדרך לפשח הענפים כמות שהם ובהם העלין והפרי יכול הוא לומר לפועל נכרי הבא לי עלין ואם הוא מביא לו הענפים כמו' שהן שלא לטרוח מותר דקבלנות הוא דומ' לקבלן נכרי שעושה מלאכתו בשבת לעצמו הוא ומותר, עכ"ל המהרי"ט.
ותו"ד המהרי"ט כי יצא להוכיח דגרם הפסד שרי משלשה מקומות:
  • מהיתר העלאת קינסתא דירק לגג אע"פ שמתיבשת שם וז"ל הירושלמי (שביעית פ"ז ה"א) החליף אוכלי אדם באוכלי בהמה כמה דתימר אוכלי אדם אין עושין מהן מלוגמא ודכוותה אוכלי בהמה אין עושין מהן מלוגמא והתנינן מוכרין אוכלי אדם ואוכלי בהמה ליקח בהן אוכלי אדם אבל לא אוכלי בהמה ליקח בהן אוכלי בהמה וכ"ש אוכלי אדם ליקח בהן אוכלי בהמה בהדא קניבתא דירקא מסקין ליה לאיגרא והיא יבשה מן גרמה, ע"כ[2].
  • מהיתר קציצת עלי הקינרס והנחתם על הקרקע ומקורו מהירושלמי (שביעית פרק ט ה"א) וז"ל: אין מחייבין אותו לשרש הקינרס בשביעית אבל משקף בעלין אם צמחו מוצאי שביעית מותר ולא נמצא מאבד אוכלי בהמה מאיליהן הן אבודין[3].
  • מהיתר השהית דלעות שיש בהן קדו"ש עד שיתקשו ויוכשרו זרעיהן והמקור הוא מחזרתו של הרמב"ם מביאורו במשנה מסכת שביעית (פ"ב מ"י) וז"ל: הדלועין שקיימן לזרע אם הקשו לפני ראש השנה ונפסלו מאוכל אדם מותר לקיימן בשביעית ואם לאו אסור לקיימן בשביעית התמרות שלהם אסורות בשביעית, ע"כ. ופירש הרמב"ם וז"ל: הקשו, יבשו ונתקשו. ואם לאו אסור לקיימן בשביעית, לפי שאסור לקחת פירות שביעית ולהצניעם לזרע כמו שיתבאר. והתמרות, הם הנצנים, עכ"ל. ואילו במשנה תורה הדר הוא לכל חסידיו ופירש הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פ"ד הי"ח) וז"ל: הדלועין שקיימן לזרע אם הוקשו לפני ר"ה ונפסלו מלאכול אדם מותר לקיימן בשביעית שהן מפירות ששית, ואם לאו אסורין כספיחי שביעית, וכן הירקות כולן שהוקשו לפני ר"ה מותר לקיימן בשביעית ואם היו רכים אסור לקיימן משום ספיחים, עכ"ל. הראת לדעת כי ביאר ביאור שונה לחלוטין שהכל שייך לגזירת ספיחין ואין שייכות כלל לסוגיית 'גרם הפסד' ומדהדר ביה בביאור המשנה ממילא אין שום מקור לאיסור 'גרם פסידא' ושרינן לגרום פסידא ולהניח דלועי שביעית לייבוש לצורך זריעה.
ועפ"ז התיר המהרי"ט לקטוף עלי תות ואף שפעולה זו גורמת לפגיעה וייבוש של פירות התות בשביעית.
ירק בשמן תרומה
אבל באמת קושיא גדולה ועצומה יש להקשות מדברי הרמב"ם בדין ירק בשמן של תרומה – שהרי פעולה זו היא מוגדרת כחשש גרם פסול ועכ"ז אסור והיאך יש להתיר גרם איבוד.
ויש מקום לחלק בין שלשת ראיות המהרי"ט לנידון דירק דכל המקרים ההם היו גרם בשב ואל תעשה – כלומר הריני מניח את העלים ובזה הם מתקלקלים וההפסד קורה ע"י שאיני מביא את העלים אל מקום מוגן, אבל כאן הרי האדם גורם ע"י הטיגון שיכנס השמן בירק ומעתה הגרם נעשה ממש בקום עשה, ועורר בזה הרב ר' ברוך מרלטקו שליט"א כי הכא ישנה חומרא נוספת שהרי לא גרמתי באמת שום נזק ממשי לירק שהרי על ידי מעשה  הטיגון יכול הירק להתקיים ולא מתיבש או מתקלקל בעקבות הפעולה אלא נהיה רק 'יותר רגיש' לקבלת טומאה ועכ"ז אסרנו.
חידוש, 'גרמא עקיפה' מול 'גרמא ישירה'
אבל על דברי המהרי"ט עדיין קשה שהרי הוא התיר לגרום איבוד פירות בקום עשה – דהיינו לגזום עלים וע"י הפעולה הזו הפירות ימותו, ועורר הרב ר' אשר רובין שליט"א כי יש לחלק בשיטת המהרי"ט בין מצב שבו אני פועל פעולה ישירה ע"י גרמא כגון שבזה מותר רק בשב ואל תעשה אך אם אפעל 'פעולה עקיפה' כגון בנטילת עלי התות שאיני נוגע כלל בפירות ורק מחמת שהסרתי את השומר – התייבשו הפירות הרי שבזה יש להתיר גרמא אפילו בקום עשה, אבל גרמא ישירה בקום עשה יש צד שלא יתיר המהרי"ט, ואף שנראה בסברא יסוד החילוק הנ"ל עכ"ז ליבי אומר לי כי יש לצדד בדעת המהרי"ט שיתיר אפילו 'פעולה ישירה' וראיה לדבר מסוגיית נטילת אתרוג שמפורשות התירה המשנה ליטול אתרוג של שביעית ולא חשה לכלום, ואף שבסוגית 'אתרוג תרומה' קבעה המשנה כי לכתחילה אין לנוטלו ופליגי אמוראי בהאי טעמא ולחד מהם החשש הוא משום שמפסיד את הקליפה במשמוש הידים ומעתה יש לתמוה מדוע לא ניחוש באתרוג של שביעית לקלקולו ע"י משמוש הידיים, אלא על כרחך שאין איסור לגרום קלקול בפירות שביעית ואפילו בפעולה ישירה – שהרי אינו מקלקל מיד אלא עוסק בנענוע האתרוג ואגב הנענוע נמאס האתרוג והנימור בגוונים חומים מופיע רק כעבור כמה ימים – וראיה נפלאה זו נתחדשה לי מדברי הרידב"ז[4].
עיסה בערב פסח
וראיתי בדרך אמונה שהתיר ללוש עיסה בערב פסח ואין בזה משום גרם הפסד, ונ"ל לחלק כי כאן בעיסה בערב פסח הוי 'גרם דגרם' כיון שבהא שנותן המים אין מעשה הגורם פסול כיון שבפועל יכול עדיין להתחרט ולהכין מהבצק מצה אלא מאי שהניח את העיסה ותפחה מעצמה ועתה היא חמץ, והכנת חמץ לפני הפסח זהו 'גרמת פסידא' וא"כ פעולת נתינת המים בעיסה נחשבת רק כגרמא דגרמא, ואה"נ אם היה מניח 'חומר מתפיח' כגון שאור בעיסה – המעשה נחשב כגרמא בידיים.
חילוק בין 'גרם בידים' לבין 'קלקול בידים'
ולכאורה נמצא כי אפילו גרם בשב ואל תעשה שרי ורק גרם בקום עשה אסור וא"כ פשוט וברור כי 'מניעת קלקול' בשב ואל תעשה שריא ולא מוטלת עלי החובה לטפל בפירות שביעית שנפלו מהאילנות.
אבל באמת אפשר לומר כי המהרי"ט שיצא לחדש כי גרם איבוד בידיים שרי והוסיף להקל כי אין איסור לגרום בידים קלקול שיבא מעצמו – כגון לסלק בידיים עלים ואף שפעולה זו תגרום למות הפרי ביובש – אבל גם המהרי"ט יסכים להחמיר כי יש איסור לגרום לנזק שבסופו נצטרך לשרוף בידיים את הפרי, ובזה ניחא מדוע הרמב"ם אסר לטגן ירק בשמן של שביעית כיון שאם יטמא הירק בעקבות פעולה זו – אאלץ לשרוף את הירק[5].
והרב ר' אליהו אלטרמן שליט"א תמה, היאך הותר לשרוף את הירק אגב התרומה אלא ע"כ שהטומאה מחשיבה את הירק כעץ בעלמא ופקעה קדושתו ממנו וא"כ נמצא כי מאי דגרים את ההפקעה משם 'מאכל אדם' היא הטומאה שלא נעשית בידיים והשריפה היא רק תוצאה של היתר לשרוף ירק ללא קדושה וא"כ נמצא כי רק הטומאה היא הגורם להפסד הקדושת שביעית – וטומאה אינה נעשית בידיים.
ובעומק הענין נראה כי הטומאה אינה מעלה ומורידה בפירות שביעית והקדושה שהיתה בהם לא נסתלקה וחיוב השריפה בא מחמת עירוב השמן אבל השביעית אינה חייבת בשריפה, וא"כ יש לתמוה מפני מה הותרה השריפה של פירות שביעית והיאך תבא שריפת התרומה ותבטל את הוראת התורה 'לאכלה ולא להפסד' ויש לתרץ כי התורה קבעה 'לאכלה ולא להפסד' ומינה תסיק גם להיפך – כי האיסור שלא להפסיד הוא רק בפירות הראוים לאכלה אבל אם פקע מהם ההיתר לאכלה ואפילו מסיבה צדדית כגון עירוב שמן תרומה טמאה – מעתה מותר לאבדן, ומעתה נחדש כי החומרא העצומה של שריפה בידיים גורמת בעצם לאסור אפילו בתרי גרמי – גרמת אפשרות טומאה, שההיא גורמת להיתר שריפה[6].
ולכן נראה פשוט שאסור לעטוף פירות שביעית בשקית וליתנם בפח האשפה העירוני כיון שבידוע שבמשאית פינוי יש 'מדחסה' שתלחץ את הפירות.
ואגב, יש לעורר בדבר שראיתי שרבים אינם נזהרים בו – דעבידי 'פח שמיטה' ולתוכו משליכים את כל השאריות – וברור שאם יש בפח מאכלים שכבר התקלקלו – אין שום היתר להניח בו שאריות הראויות למאכל אדם שהרי ממש מפסיד פירות שביעית בידים ולא הועיל כלום בהא דעביד 'פח שמיטה'.
אבל עכ"ז נראה שיש להתיר לחתוך פרי לשנים ואף שאת החצי השני אינו יכול לאכול ואין זה נחשב כגרם הפסד בידיים כיון שזוהי 'דרך אכילה' ולכן גם נתיר ליתן לקטן בידים פירות שביעית ואפילו שדרכו לפרר שהרי כך 'דרך אכילתו' וממילא אנו רואים כאן רק 'פעולת אכילה' ולא קלקול משא"כ בירק של שביעית בשמן תרומה שהוא עצמו מטוגן כדרך אכילה בשמן תרומה אך למעשה נמצא כי הביאוהו לידי שריפה וזה קלקול ממש.
ולפ"ז נמצא דבר חדש בהבנת המהרי"ט:
  • גרם הפסד שלא בידיים שרי לגמרי ולכן מותר להניח דלעת לייבוש ולא לקוטפה עד שתתיבש.
  • גם גרם הפסד בידיים שרי בפעולה עקיפה – כגון לקטום את עלי התות ואף שפעולה זו גורמת למות הפירות.
  • ונראה לצדד שאפילו יתיר המהרי"ט גם בפעולה ישירה שבאה בגרמא – וראיה לדבר מהיתר אתרוג בשביעית ואף שנמאס במישוש הידים, וכך נראה שהבין המהרי"ט בהיתר ייבוש קניבתא על הגג ובהיתר שיקוף עלי קינרס.
  • גרם הפסד שעלול לאלץ את האדם לאבד בידים את הפרי – אסור וזוהי הסיבה שהרמב"ם אסר לטגן ירק של שביעית בשמן של תרומה.
  • נראה פשוט שחבית יין מגולה שאם אניחנה כך תחמיץ – אין לי חובה להצילה, שהרי זהו 'הימנעות מהצלה' בשב ואל תעשה והקלקול יקרה מעצמו ולא בצורה 'פעילה'.
  • ועדיין יש לחקור אם שרי להמנע מהצלת פירות שביעית שנמצאים במקום התורפה ואם לא אצילם – הם יתקלקלו בידיים.
בהמה אוכלת פירות שביעית
וכתב הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פ"ה ה"ה) וז"ל: פירות המיוחדין למאכל אדם אין מאכילין אותן לבהמה לחיה ולעופות, הלכה הבהמה מאליה לתחת התאנה ואכלה אין מחייבין אותו להחזירה שנאמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול, עכ"ל.
ופירש החזו"א בסי' י"ד סק"ד וז"ל: ומ"מ אם בהמה וחיה אוכלת אסור להחזירה מקרא ולבהמתך ולחיה, והא דקתני אין מחייבין אותו להחזירה משום דס"ד לחייבו כדי לשמור מאכל אדם מן ההפסד ולא יהיה בזה מצות תשמטנה ואמר שאינו כן וכיון שאין כאן משום חיוב שמירה יש כאן משום מצות ונטשתה, ומכאן נמי משמע שאין חוב לפרוץ פרצות ליתן היכולת לחיה ובהמה לכנוס דא"כ עד דאשמעינן שלא יחזירה לישמעינן שיפרוץ פרצות שתכנס ואין סברא לחלק בין מאכל אדם למאכל בהמה.
ונראה דוקא באוכלת מן התאנה במחובר אין מחזירין אותה אבל בתלוש חייב להחזירה דבתלוש שכבר זכה הוא ממונו עד הביעור ואיכא משום איסור מאכל אדם לבהמה, עכ"ל.
הרי שהבין החזו"א כי יסוד ההיתר באכילת הבהמה הוא מטעמא דהפקירא לאדם כמו לבהמה ויש לבהמה זכות בפירות שביעית, אך מתוך דקדוק הלשון 'אין מחייבין אותו להחזירה' רצה החזו"א לחדש כי אנו מחויבים למנוע נזק הנגרם לפירות שביעית והרחיב הדברים בדרך אמונה ביאור ההלכה (ד"ה אין מחייבין) וז"ל: ולפ"ז הרואה פירות שביעית מונחין בדרך צריך להגביהן או להזיזן למקום שלא ידרכו עליהן דכיון דאנשים מפסידין אותן בידים ואפי' גוים צריך למנעם מזה וכנ"ל ומי שיש לו אילן תאנים וכיו"ב ונושרין פירות במקום מדרס בנ"א צריך כל יום לפנות הפירות שלא ידרסו עליהן ומכ"ש דצריך ליזהר שלא לדרוס על פירות שביעית דהוי כמפסיד בידים ומש"כ בצה"ל בשם מרן דמותר מדינא ליתן פ"ש לתינוקות לאכול אף על פי שמבזבזין בגרמא מותר ורק משום חינוך יש למנוע מזה י"ל דשא"ה שנותן להם לאכול ודרך אכילה הם גם מבזבזין ועי"ל דתינוקות לא גרעי מבהמה שכתבה התורה שא"צ למנעה אף על פי שכל אכילתה נחשבת הפסד במאכל אדם אך י"ל שאם רואה אותו מבזבז יש לו למנוע בכך דגם גבי בהמה לא אמרו אלא אם אוכלים אבל אם רואה אותה דורסת ברגליה ומפסדת י"ל דחייב למונעה דבקרא לא כתיב אלא תהיה כל תבואתה לאכול, עכ"ל.
ומדברי החזו"א עולים שלשה חידושים:
  • שיש חיוב למנוע נזק מפירות שביעית – ואפילו אם אין לי קשר לגרמת הנזק.
  • יש איסור למנוע את הבהמה להמשיך ולאכול.
  • בפירות שזכה בהן אדם ואינם מופקרים – חוזר החיוב למנוע נזק מפירות שביעית ואע"פ שהמזיקה היא הבהמה.
והעולה מתוך דברי החזו"א כי חייב אפילו 'למנוע נזק' מפירות שביעית וכ"ש שיאסור לגרום נזק לפירות שביעית.
אבל רציתי להציע בפני הלומדים ביאור שונה ברמב"ם, דיש מקום לבאר דהכא מיירי דוקא בבהמה שבבעלות בעל הפירות וע"ז פסק הרמב"ם 'אין מחייבין אותו להחזירה' מגזירת הכתוב – שכיון שאם לא היתה גזיה"כ הייתי מחוייב מלהחזירה שהרי הרמב"ם פתח את ההלכה 'פירות המיוחדין למאכל אדם אין מאכילין אותן לבהמה לחיה ולעופות' ואם מזונותיה של הבהמה עליך – הרי הנך בעצם מאכילה מפירות שביעית אבל אחר הוראת הכתוב "ולבהמתך… תהיה כל תבואתה לאכול" איני מחוייב למונעה מכך ואפילו שהנני נהנה בהא שלא אצטרך להאכילה.
ולפי ביאור זה אין הכרח לביאור החזו"א ברמב"ם וממילא אין שום חיוב לטרוח להציל פירות שביעית מנזק אקראי שבא עליהן, ושמחתי כמוצא שלל כשראיתי את דברי החוט שני (עמ' רס"ה) שכיונתי לדבריו.
חובת הפקירא מדין 'תשמטנה' או רשות מדין 'תהיה'
ומדברי החזו"א עולה כי החיוב להניחה לאכול נובע מדין הפקר של "השביעית תשמטנה ונטשתה" וכשם שיש הפקר לאדם כך יש הפקר לבהמה ובפירות שאינן הפקר אנו מחוייבים לסלק את הבהמה, אך עפ"י היסוד שחידשנו נוכל לומר כי באמת אין שום איסור למנוע את הבהמה מאכילת פירות שביעית שזכה בהן אדם ורק חידשה התורה שאף שנאמר 'לכם לאכלה' זה בא רק לאסור עלינו 'להאכיל בידים' מאכל אדם לבהמה אבל אם תבוא הבהמה מעצמה אל תחת האילן – הרי שיש לי רשות להניחה לאכול ואפילו שיש לי רצון בהאכלה זו שכעת לא אצטרך להאכילה משלי וזה נתחדש מהוראת הפסוק 'ולבהמתך… תהיה כל תבואתה לאכול' שכבר למדנו שבאה המילה 'תהיה' להרחיב את היתירי השימוש בפירות שביעית לצביעה והדלקה ועתה הלימוד יתיר להניח לבהמה לאכול מפירות שביעית בין מופקרים ובין שיש להם בעלים.
  • החזו"א למד כי יש חיוב להניח לבהמה לאכול מדין הפקירא – והצענו שאין חיוב כזה אלא רשות בעלמא.
  • החזו"א למד כי אין היתר להניח לבהמה לאכול מפירות שאינן מופקרים – והצענו כי התורה התירה זאת במילה 'תהיה'.
  • ע"פ דברי החזו"א דייק בביה"ל כי אם הבהמה מפסדת פירות מחוברים חייב להרחיקה – והצענו כי אין חיוב כזה כיון שפעולה זו מוגדרת רק כמניעת נזק מפירות שביעית.
  • וע"פ דברי החזו"א חידש בביה"ל כי הרואה פירות שביעית שנשרו במקום דריסת רגלי אדם – מחוייב להגביהם – והצענו כי אין עלינו שום חיוב למנוע נזק מפירות שביעית.
  • החזו"א ביאר את משמעות דברי הרמב"ם שלולי גזירת הכתוב היינו מחויבים להרחיק את הבהמה שחובה עלינו למנוע נזק מפירות שביעית – והצענו כי החובה שייכא אך ורק בבהמה שלי שיש לי הנאה באכילתה ולכן לולי גזירת הכתוב הייתי מחויב לסלקה אבל התורה התירה להניחה לאכול – ואפילו שמזונותיה עלי.
  • מדברי החזו"א עולה כי מותר לי לפתוח את שערי השדה בפני הבהמה כיון שיש היתר מדין הפקר שתאכל פירות מהאילן – ולענ"ד יש לעיין בהיתר זה כיון שתלי וקאי בסוגיית 'גרם פסידא' שהרי אין היתר להאכיל בהמה מפירות שביעית אלא אם באה מעצמה איני זקוק להבריחה אבל אולי לפתוח שער בפניה דומה כאילו גורם להאכילה בידיים.
אדם ובהמה תושיע
ובאמת קושיא גדולה יש להקשות ע"ד החזו"א שלמד שהכל מדין הפקירא דאם כן – מדוע נקט שאין חיוב לפתוח בפני בהמות את השער או לפרוץ פרצות שיוכלו הבהמות לאכול ככל העולה על רוחן והרי לאדם אנו מחויבים לפתוח בפניו ואין רשות לנעול שדהו, וז"ל החזו"א: ומכאן נמי משמע שאין חוב לפרוץ פרצות ליתן היכולת לחיה ובהמה לכנוס דא"כ עד דאשמעינן שלא יחזירה לישמעינן שיפרוץ פרצות שתכנס, עכ"ל. וא"כ אדם ובהמה תושיע ותשמט לפניהם את השדה בצורה שוה, אבל ראיתי בחוט שני (עמ' רס"ו) ביאור נפלא שיש חילוק עצום בין אדם לבהמה שלאדם יש דעת ולכן באותו רגע שהוא כבר 'חפץ בפירות' חל חיוב לפתוח בפניו, אבל לבהמה אין דעת ולכן אין אנו מתחשבים ברצונה לאכול אלא רק במעשיה ואם כבר באה ואוכלת אין לנו רשות להפריעה ממעשיה, ועוררו הרבנים בסוף השיעור דיש לחקור לפ"ז מהי הגדרת קטן לענין לפרוץ פרצות לפניו.
קיבוץ כעמיר גורנה
ולסיכום המקרים שעסקנו בהם:
  1. קטימת עלי תות – גרם הפסד בידים למאכל אדם, אך בצורה עקיפה – שקוטם את העלים והפירות מתייבשים מאליהן – והמהרי"ט התיר.
  2. קניבתא דירקא – גרם הפסד למאכל אדם ע"י הדחק – אך שלא בידיים שהרי רק מניח בגג והשמש מייבשת – מותר ע"פ הירושלמי.
  3. משקף בעלים – גרם הפסד למאכל בהמה – אך שלא בידיים שהרי מניח ע"ג הקרקע והעלים כלים מאליהם – מותר ע"פ הירושלמי.
  4. דלועין שמקיים לזרע – גרם הפסד שלא בידים – שהרי רק נמנע בצורה מכוונת ללקט את הדלעת – הרמב"ם בפירוש המשנה אסר, אך במשנה תורה ביאר פירוש אחר לגמרי בהלכה זו ולכן אין מקור לחומרא של 'גרם הפסד'.
  5. בישול ירק בשמן תרומה – בכאן הוי 'תרי גרמי' גרמא ראשונה בהא דעירב שמן תרומה עם הירק ובכך העלה את 'רמת הרגישות' של הירק לטומאה, וגרמא שניה קרתה בהא דנטמא השמן ומעתה כיון שאין לי אפשרות טכנית לסלק את השמן הטמא ולאכול את הירק של שביעית – הרי זה גורם לצורך לשרוף את הירק בידיים – והשריפה היא קלקול ממשי ופעיל בידיים ובזה שישנו קלקול כ"כ חמור בידיים – אסורות אפילו תרי גרמי.
  6. אתרוג במשמוש הידים – המשמוש הוא רק גרמא כיון שהוא מקלקל את קליפת האתרוג והנזק מתראה ומתגלה רק אחר כמה ימים – ולכן כאן המשמוש מוגדר כגרמא בידיים ובכ"ז מותר.
  7. חיתוך פרי לחצי – גורם בידיים לקלקול טבעי של הפרי ומותר כדין מישמוש באתרוג.
  8. האכלת קטן המפרר – כאן המסירה לקטן נחשבת גרמא אבל נראה שאע"פ שהקלקול הוא ממשי ונעשה בידיים עכ"ז נתיר משום שזוהי 'דרך האכילה' של הקטן ולכן אין אנו מחשיבים את מעשה הפירור לקלקול אלא לסוג של אכילה.
  9. עיסה בערב פסח – קמח מים ושאור – כאן לכאורה יש גרמא חמורה המובילה למצב שבו נאלץ לשרוף את הפירות בידיים ונראה שאסור להכין פת כזו מפירות שביעית [אא"כ נחלק בין חמץ לבין 'ירק שביעית בשמן תרומה'].
  10. עיסה לפני פסחקמח ומים – כאן יש שתי גרמות, גרמא אחת – שעירב מים בקמח וההתפחה קרתה מאליה, ועצם הכנת חמץ נידונת כגרמא לשריפה – ונראה כי יש לאסור אפילו הכא [אא"כ נחלק בין חמץ לבין 'ירק שביעית בשמן תרומה'].
  11. זריקה לפח האשפה העירוני בשקיות – כאן יש להבחין מה מתרחש בשעת הפינוי, אם יש מכונת דחיסה המוחצת את כל האשפה הרי שנאסור את ההשלכה לאשפה כדין גרמא שבסופה יש 'נזק פעיל' לפירות שביעית אך אם האשפה אינה נדחסת נראה שיש להתיר כדין גרמת הפסד רגילה.
  12. הנחת פירות בפח שמיטה שיש בו פירות רקובים – ברור שאסור ונחשב כאילו איבד פירות שביעית בידיים.
  13. סגירת חבית יין שלא תחמיץ – אין חיוב בדבר וההגדרה בזה היא של 'גרמת נזק' שלא בידיים והדבר מותר.
  14. פתיחת חבית יין והשארתה פתוחה – אף שעי"ז החבית תתקלקל אפילו הכא שרי מדין גרמא.
  15. הכנסת מזון למקרר – אין חיוב בדבר.
  16. קבורת פירות שביעית – נראה דחשיב גרמא שמזרז ריקבון – אבל שרי.
  17. פתיחת שער בפני בהמה להאכילה פירות שביעית – יש לעיין בהא כיון שכל עוד הבהמה אינה עומדת על יד הפירות אין שום היתר להאכילה אלא מאי כאשר תעמוד ליד הפירות שרי להניחה אוכלת ולכן יש לחקור האם פתיחת השער נחשבת גרמת קילקול בידיים או לא.
וזו תורת העולה:
נמצא כי המסקנה העולה משיעור זה, דיש גרמא ויש גרמא, יש גרמא שבסופה אאלץ לשרוף פירות בידיים והיא אסורה אך כל גרמא שאינה מובילה למצב של איבוד פירות שביעית בידיים תהיה מותרת, וכל זאת בנידון של גרמת נזק אך אין לי שום חיום למנוע נזק מפירות שביעית ואפילו אם הנזק הוא 'נזק פעיל' כגון שריפת הפירות או קילקולם ברגלי אדם או בהמה ולכן אין חיוב לטרוח לסלק פירות שביעית מרשות הרבים ע"מ שלא ייפסדו ברגלי אדם או בהמה.
ונזכה לאהבת התורה ולומדיה, נתנאל ברבי שאול ניר
השיעורים נמסרים תמידין כסדרן בס"ד בימי שלישי וחמישי בשעה 11:25 בחדר השיעורים שבעזר"נ של ביהמ"ד 'מתמידים' ברחוב דרכי איש, ופתוחים לכל הלומדים.
תגובות: בטל' 0548-411554 מייל:gmail.com@0548411554N
לשמיעת שעורי ההלכה בקול הלשון: 073-2951256 יש להקיש 6 ואח"כ להקיש 1
לשיעורים בנושאים נוספים 073-2951256 ומיד להקיש 9
ובאתרי 'דורשי ציון וקול הלשון' תמצא את המאמר הזה ורבים כמותו לשמיעה, קריאה וצפיה.
_________________________________________
[1] רבי יוסף טראני, המהרי"ט, בנו של ר' משה מטראני, המבי"ט, נולד בצפת בשנת ה"א שכ"ח ונתיתם מאביו הגדול בגיל שתים עשרה למד תורה מפי רבי שלמה סאגיס במשך שבע שנים עד שנפטר רבו זה במגפה הנוראה שהשתוללה בצפת לאחמ"כ נתמנה כראש ישיבה בצפת. הוא יצא בשליחות הישוב לקושטא בשנת ה"א שנ"ט ושם מונה לראש ישיבה ואחר עשרים שנה של הרבצת תורה נתמנה לרב הראשי של כל תורכיה. העמיד כשמונים תלמידים גדולי הדור בין תלמידיו היהאחים רבי יהושוע בנבנשתי מפרש הירושלמי ורבי חיים בנבנישתי, בעל הכנסת הגדולה המפורסם. גם נזכיר את 'מהר"ש הלוי' רוב ספריו אבדו והוא השאיר אחריו פירושים לגמרא, דרשות ובעיקר תשובות, נפטר בקושטא שבתורכיה בי"ד תמוז ה"א שצ"ט.
[2] ולענ"ד יש לדחות דהכא כבר בעצם המציאות שקינב את העלים הללו כבר מוכח דאינו מאכל אדם גמור אלא רק בדוחק ולכן הותרה גרמא ע"מ להופכם למאכל בהמה גמור, אבל מנא תיתי להתיר לגרום פסידא גמורה במאכל בהמה.
[3] ולענ"ד יש מקום לדחות ראיה זו כיון דמיירי באיסור ספיחין וא"כ כיון דחל איסור אכילה על העלים ממילא גם גרם קלקול שרי – שבתחילה סבר הירושלמי כי מדובר באיבוד בידים שאסור גם בספיחין ולכן תירצו כי כאן מאבד ע"י גרם אבל אין זה היתר לגבי פירות כשרים לאכילה.
[4] אלא שעורר הרב ר' משה אריה יודלביץ שליט"א כי לפמש"כ הגרח"ק בביה"ל יש לדחות כי הכא מיירי בחשש שמא תתקלקל הקליפה וכיון דהוי רק חששא יש חילוק בין תרומה לשביעית – בתרומה שיכול ליטול אתרוג אחר – אסרו חכמים לכתחילה אך לגבי שביעית לא העמידו דבריהם כיון שמנין יביאו אתרוגים שלא של שביעית, ועוד ביאר שם כי יש לומר שכל אתרוגי שביעית היו כבר מאוסים מבחוץ במשמוש היד מחמת ההפקר של האילן.
[5] ועורר הרב ר' משה רוטמן שליט"א כי נראה ברור שיהיה איסור גמור לתת שאור בעיסה קודם הפסח כיון שעי"ז הרי הוא גורם שריפה ודאית וחמץ חמור מתרומה שיש ספק אם תיטמא, אבל לענ"ד יש לדחות קצת שאפשר לומר כי תרומה חמירא מחמץ כיון שאפילו שגורם שריפה ודאית עכ"ז יש זמן ידוע מתי יגיע זמן השריפה משא"כ בתרומה אין שום ודאות לגבי זמן טהרתה ואולי תיכף ומיד תיטמא ולפ"ז תרומה חמירא מחמץ, והוסיף להקשות הרב ר' אשר רובין שלפ"ז ייאסר עלינו ללוש עיסה החייבת בחלה כיון שגורם בידיים לשריפת החלה, וצ"ע.
[6] ולפ"ז יש לפקפק בהיתר לישת עיסה בערב פסח דהתם הוי תרי גרמי אך בסופו של דבר ייאלץ לשרוף את העיסה וזה קלקול בידיים ונאסר אפילו בתרי גרמי, אא"כ נאמר שתרומה חמירא כיון שיכולה בכל רגע נתון להיפסל.

לצפיה בשיעור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

.

לצפיה בשיעור

גרמת הפסד ומניעתו בפירות שביעית

תגיות האתר

רוצה להינות שתוכן תורני ישירות אצלך המייל? הרשם כאן ותהיה מעודכן

דילוג לתוכן