בירור גדול בשיטת הראשונים והאחרונים לגבי סוגי אהלים הבנוים ועומדים אך אינם 'פרושים כתבנית אהל' ובו יתבארו נפק"מ רבות הלכה למעשה

נמסר בס"ד בהיכל כולל 'דורשי ציון' בפני רבני 'חבורת ההלכה' בשבוע פרשת יתרו שבט תשפ"א

במסכת שבת (קלח.) נאמר בזה"ל: מנקיט אביי חומרי מתניתא, ותני:

הגוד והמשמרת כילה וכסא גלין – לא יעשה, ואם עשה – פטור אבל אסור.

אהלי קבע – לא יעשה, ואם עשה – חייב חטאת.

אבל מטה וכסא טרסקל ואסלא – מותר לנטותן לכתחילה, ע"כ.

הרי שביאר אביי שלש דרגין בהלכות שבת – חיוב חטאת, פטור אבל אסור ומותר לכתחילה.

וביאר רש"י וז"ל: אבל מטה – שלנו, המחוברת ועומדת, אם היתה זקופה או מוטה על צדיה – מותר לנטותה לישבה על רגליה ואף על גב דהשתא עביד אהל – שרי, דלא מידי עביד אלא ליתובא בעלמא.

כסא טרסקל – כך שמו, ובלעז פלודשטוייל"י, ועליונו של עור, ומקפלין אותו, וכשמסלקין אותו סומכין אותו לכותל, וכשרוצה לישב עליו נוטהו ויושב על ארבע רגלים.

ואסלא – עשוי כעין כסא טרסקל, אבל עור הפרוש עליו נקוב לבית הכסא – מותר לנטותו לכתחילה, דהא עביד וקאי.

ונראה בהשקפה ראשונה שרש"י פירש שני טעמים שונים בהיתר המיטה ובהיתר הכסא.

בהיתר המיטה – דלא מידי עביד אלא ליתובא בעלמא, ביאור: רש"י לשיטתו במסכת ביצה שביאר כי מדורתא, ביעתא, קדרה, פוריא, וכן חביתא – כולהו תלו וקאי בפלוגתת ר"ש ור"י דהיינו המעמיד את כל הני הרי הוא עושה אהל שצריך לאוירו וא"כ יאמר רבי יהודה – על אף שעיקר העשייה היא לצורך השימוש שעל גבי המיטה שהוא השכיבה, או הצלייה של הביצה ובישול הקדירה, או הבערת העצים – עכ"ז יש רצון מסויים ביצירת החלל לצורך שימוש באויר לשימושים שונים – ואף שרצון זה הוא 'אגבי' כיון שעיקר המטרה היא לשימוש אחר בכ"ז יש לאסור כיון שלשיטת ר"י אין אנו מזניחים מחשבת 'אינו מתכוין' אך לשיטת ר"ש נתיר להעמיד את כל הנך ואף שיש רצון מסוים ביצירת החלל כיון שזהו רצון שולי ואינו עיקרי כי עיקר המחשבה היא 'הרצון לישב' ולא 'הרצון באויר' וממילא יש לגביו מחשבת 'אינו מתכוין' ולכן מותר – ונמצא כי 'לייתובא בעלמא' מתייחס אל 'פעולת הגברא' שרוצה רק לשבת ואינו חפץ באהל[1].

ובהיתר כסא ואסלא – ביאר רש"י 'דהא עביד וקאי' ולכאורה מיירי בסוג 'כסא מתקפל' שהעור מחובר למסגרת ולכן בפתיחה אינו עושה אהל כלל, אלא האהל 'עשוי ועומד' – וההיתר בזה גם אם כוונתו להצל מחמה וגשמים – ונמצא כי 'עביד וקאי' מתייחס אל 'מצב החפצא' שהאהל שבו כבר בנוי ועומד אך בכיסוי והעלם.

וכתב בשולחן ערוך סימן שטו סעיף ה' וז"ל: כסא העשוי פרקים, וכשרוצים לישב עליו פותחין אותו והעור נפתח, וכשמסירים אותו סוגרים אותו והעור נכפל, מותר לפתחו לכתחלה, עכ"ל.

מג"א – טעם ההיתר, חופה, ודף ספרים

וביאר במגן אברהם סק"ח וז"ל: מותר לפתחו. דלאו מידי עביד אלא ליתובי בעלמא [רש"י] ומה"ט שרי להעמיד החופה ולסלקה וה"ה הדף שקבוע בכותל שבבה"כ שמניחין עליו ספרים וכ"כ בטל אורות, עכ"ל.

ויש בדברי המג"א שלשה ענינים:

א.      נתינת טעם להיתר 'כסא טרסקל' – 'דלאו מידי עביד אלא ליתובי בעלמא'.

ב.      ועפ"י יסוד זה הורה להתיר לפרוש חופה ולפרקה.

ג.       וכן התיר ע"פ יסוד היתר 'כסא טרסקל' לפתוח ולסגור את המדף הקבוע בכותל.

ולכאורה להקשות ע"ד המג"א שתי קושיות:

א.      יש להבין, והרי טעם 'לייתובי בעלמא' נאמר אך ורק במיטה ולא בכסא טרסקל, ולכאורה היה צריך לכתוב את הטעם שנאמר לגבי כסא טרסקל 'עביד וקאי' ולא להביא את הטעם 'דלאו מידי עביד אלא לייתובי בעלמא' שלא שייך כלל בכסא טרסקל.

ב.      ועוד יש להקשות על עצם השימוש בדברי רש"י בביאור יסוד ההיתר 'דלאו מידי עביד אלא לייתובי בעלמא' כיון שרק לדברי רש"י יש להתיר מחמת 'הרצון לישב' וכמו שביאר במסכת ביצה שאליבא דר"ש המתיר דבר שאינו מתכוין אין לאסור את פרישת העור ע"ג המיטה מדין אהל, וכל האיסורים שנאמרו שם הם רק לשיטת ר' יהודה שאין הלכה כמותו, אבל לדידן שאנו פוסקים כתוספות[2] שיש לאסור גם אם כוונתו לישב ולא לאהל – אין שום היתר לפרוש את העור מכח 'הרצון לישב' – וא"כ מדוע הביא המג"א להלכה ביאור 'לייתובי בעלמא' שלכאורה לא נפסק להלכה.

ומצאתי שכבר הקשה התהל"ד בסק"ח ע"ד המג"א שמדבריו נראה שמתיר לפתוח חופה ואפילו לצל אך מהאי טעמא דהביא 'דלאו מידי עביד אלא ליתובי בעלמא' חזינן דההיתר הוא רק מכח 'הרצון לישב' ונראה שגם הוא הבין את פירוש המילה 'ליתובי' שחוזר על הגברא החפץ לישב ומכח קושיא זו ביאר את היתר החופה שנעשתה אך ורק לכבוד בעלמא וכיון שאינו מכוין לעשיית אהל – הכל שרי.

וא"כ הקושיות שהקשנו יחולו גם ע"ד התהל"ד, ונראה שנהיה מוכרחים לבאר בצורה שונה את דברי רש"י כי הבין התהל"ד כי כל ההיתר האמור במיטה 'דלאו מידי עביד אלא ליתובי בעלמא' פירושו שאינו צריך כלל את האויר אלא כל מגמתו לישב 'על המיטה' וממילא אין כאן היתר מכח 'הרצון לישב' אלא משום 'שאין צריך לאויר' וזה ג"כ חוזר על פעולת הגברא אלא שההבדל הוא כי בהבנה הקודמת ביארנו שהגורם את ההיתר היה 'הרצון לישב' ואף אם תהיה תועלת מסוימת מהחלל שנוצר – הרי זו כונה שולית ובטילה אגב הכונה העיקרית של הרצון לישב, אבל עתה י"ל שאנו מתחשבים בכל כונה ואפילו אם עיקר כוונתו לישב וישנה גם כונה צדדית של 'רצון באויר' עכ"ז יש לאסור, אבל במקום שאינו חפץ באויר כלל ממילא מותר גמור לפרוש אהל, ובא לחדש כי אף אם יהיו לה מחיצות – עכ"ז יש להתיר כיון שאינו צריך לאויר אלא כל הפרישה היא לכבוד בעלמא, ואף שאליבא דאמת 'ליתובי בעלמא' אליבא דרש"י יש בו כח ליצור היתר גם בגוונא דאינו רוצה באויר [כונה שלילית] אך אפילו במידה ועיקר רצונו הא בישיבה על המיטה [כונה עיקרית חיובית] להלכה אנו נסכים עמו רק במידה ואינו רוצה כלל את האויר[3].

וא"כ ביארנו מדוע יסוד ההיתר 'ליתובי בעלמא' שייך גם להלכה ואינו נותר בגדר 'שיטה דחויה' ומובן מדוע הביאו המג"א אלא עדיין יש להבין מדוע רש"י עצמו בחר לבאר טעמא דכסא טרסקל מכח 'עביד וקאי' ואילו המג"א התיר מכח 'ליתובי בעלמא' ונראה לבאר כי הבין המג"א דליכא הכא 'תרי טעמי' אלא אך ורק 'חד טעמא' והוא 'דלאו מידי עביד אלא ליתובי בעלמא' וזה פירוש 'עביד וקאי'.

ונראה להביא ראיה להבנה זו בדברי רש"י שעביד וקאי אינו 'סוג היתר חדש' – מדברי הריטב"א וז"ל: אהל קבוע לא יעשה וכו' אבל מטה וכסא גלין וטרסקל ואסלא. פרש"י ז"ל הוא כמו ספסל והוא של עור וכשרוצים לשבת עליו יש לו ארבעה רגלים ומכניסן בארבעה נקבים שיש בו ויושב עליו וכשרוצה להצניעו מקפלו ומצניעו, וכיון שכן שכל אלו אין עשויין להשתמש תחתיהן אלא עליהם, מותר אפי' לכתחילה, והוא הדין אלו השולחנות שאין רגליהם קבועים שמותר, דהא שולחן להשתמש עליו עביד, עכ"ל. הרי שכלל הריטב"א את מיטה יחד עם כסא ובכולם נתן טעם ההיתר שאינו חפץ באויר.

ולפ"ז ברור שהחופה שהתיר המג"א לפורשה היא אך ורק מיועדת לכבוד בעלמא ולא לשימוש תחתיה, ויש לחזק סברא זו דהכל מיירי בנוטה דבר שאינו צריך לאוירו מהדוגמא הנוספת שהביא המג"א לגבי 'הדף שקבוע בכותל שבבית הכנסת שמניחין עליו ספרים' שהרי התם ודאי אינו צריך לאויר.

שיטת המשנ"ב

אלא שמצינו הבנה שונה בדברי המשנ"ב שהביא את דברי המג"א בסקכ"ז וז"ל: מותר לפתחו – דהא עביד וקאי מבע"י אלא שפושטו ומיישבו כדי לישב עליו ומה"ט שרי להעמיד החופה ולסלקה וה"ה הדף שקבוע בכותל שבביהכ"נ שמניחין עליו ספרים מיהו בדף בלא"ה שרי דהא אין כונתו במה שפושט את הדף לשם אהל וא"כ אין עליו שם אהל עראי כיון שהוא בלא מחיצות [תו"ש], עכ"ל. וציין ע"ז בשעה"צ סקל"ה וז"ל: לאפוקי בחופה שכוונתו בהגג לשם אהל, אפילו בלא מחיצות שם אהל עראי עליו, וכנ"ל במשנה ברורה סעיף קטן כ, עכ"ל.

וכאן נבחין כי הדגיש המשנ"ב את יסוד ההיתר במשפט שהשמיט המג"א 'עביד וקאי' ולפ"ז יצא לבאר את דברי רש"י 'דלאו מידי עביד אלא ליתובי בעלמא' כביאור ליסוד 'עביד וקאי' דהיינו, ההיתר הוא מכח הא דהאהל קיים ועומד גם בקיפולו, וא"כ הפורשו אינו פועל כלום אלא אך ורק 'מיישבו' וא"כ יש בכאן ביאור חדש בהבנת המילה 'לייתובי בעלמא' שחוזר על החפצא שמארגן בצורה שונה את האהל שהיה קיים, ונראה להביא ראיה להבנתנו שהאהל ממש חי וקיים אף בקיפולו – מדברי השש"כ פכ"ד סי"ג שהתיר ע"פ המשנ"ב לפרוש גגון עגלת ילדים והוסיף לחדש כי נתיר גם להוסיף ולפרוס רשת על העגלה כולה [כדין טפח פרוס מבעו"י] על סמך הגגון המקופל, ומוכח שהבין כי ההיתר דעביד וקאי הוא שאנו רואים את הגגון המקופל כפרוס דאל"כ היאך התיר לפרוס רשת חדשה.

לייתובי ועביד וקאי – שתי דרגין

ולכאורה, אם כנים אנו בדברינו והיתר 'לייתובא' הוא עצמו היתר 'עביד וקאי' מדוע באמת הגדיר רש"י שתי הגדרות והיה די להשתמש באחת, וחידד בזה הרב ר' אריאל וקנין שליט"א כי בא רש"י ללמדנו שתי דרגות בהלכות 'לא עביד מידי':

הראשונה תהיה במיטה זקופה ופשוט מתקנה על עומדה וא"כ 'לא עביד מידי' אלא רק מטה אותה ממצב למצב.

והשניה תהיה בכסא מקופל שבו היה מקום לומר דעביד מידי שהרי לא היתה ניכרת צורת האהל ולכן הוכרח רש"י להוסיף טעם 'עביד וקאי' וענינו שאף דעביד מידי עכ"ז כיון שהאהל היה קיים בגניזה והעלם – מותר לפורשו.

חופה – לכבוד או לצל

ויוצא שיש בכאן מחלוקת מהותית בהבנת דין חופה שהביא המג"א, דהמשנ"ב הבין שההיתר מבוסס על כך שהחופה מקושרת למוטות ועומדת לפריסה, ואילו התהל"ד הבין כי ההיתר מבוסס על מהות החופה שעשויה לכבוד ואינו רוצה באויר ואפילו אין לה כלונסאות יש להתיר דהא אינו אהל כלל, וברור שהמשנ"ב יתיר בגוונא דהתהל"ד דהא לא עביד אהל אך התהל"ד לא יתיר בגוונא דהמשנ"ב – לא מיבעיא במכוין לצל, אלא אפילו בצריך לאויר בעלמא יש לאסור.

וסברת המשנ"ב פשוטה וברורה דאי כדברי התהל"ד דפריסת חופה לא הוי לצל וההיתר כאן מהדין הפשוט של 'אינו צריך לאויר' מאי חידושא איכא והרי לכל הדיעות והשיטות יש להתיר כאן את פריסת הטלית שהרי בנה 'אהל ללא מחיצות' וכיון שאינו צריך לאויר אפילו לרשב"א המחמיר יש להתיר כאן, וא"כ מדוע הוצרך המג"א לחדש דין ולתלות את היתר החופה בהיתר כסא טרסקל, אבל נראה שיבאר התהל"ד דהאי חופה אית בה מחיצות ע"י השיפולים העודפים מכאן ומכאן ויוצרים ארבע מחיצות בגובה סמוך לגג.

ועוד יש להבחין כי בהיתר פתיחת דף של ספרים שנזכר בדברי המג"א – לתהל"ד ההיתר בזה הוא משום 'אינו צריך לאויר' ובא ללמד על היתר החופה שהוקמה רק לכבוד, אבל למשנ"ב באמת אין צורך בדין זה ולחינם כתבו המג"א וכבר קדם לעורר בזה התוספת ששבת והוב"ד במשנ"ב סקכ"ז וז"ל: וה"ה הדף שקבוע בכותל שבביהכ"נ שמניחין עליו ספרים מיהו בדף בלא"ה שרי דהא אין כונתו במה שפושט את הדף לשם אהל וא"כ אין עליו שם אהל עראי כיון שהוא בלא מחיצות [תו"ש][4].

אסלא – צריך לאהל

ועוד יש להבין והרי רש"י אגד את דין כסא טרסקל עם דין אסלא, והרי באסלא ברור שצריך את האהל מעל הגרף של רעי, וכך פירש רבינו חננאל (קלח.) וז"ל: אסלא הוא ספסל של ברזל. דתנן האסלא טמא המדרס וטמא מת ופירושו היא טמאה מדרס. והברזל טמא טמא מת. וספסל זה של ברזל. ועליו עור נטוי לישב עליו. ותנן עור האסלא וחלל שלו מצטרפין לטפח ואמרינן בתחלת עירובין מאי עור אסלא אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן עור אסלא עור כסא של בית הכסא והוא שאמרנו ספסל של ברזל נטוי עליו עור נקוב באמצע כשיעור סיט הן חסר הן יתר ויושב עליו אדם ותחתיו גרף כדי לקבל בו הרעי לפיכך נקרא עור כסא של בית הכסא אלו כולן מותר לנטותן בתחלה, עכ"ל. ובשלמא לשיטת המשנ"ב שרינן להעמיד את האסלא מדין 'עביד וקאי' רך היאך יבאר בזה התהל"ד – אך אחר העיון מצאתי כי המאירי כתב מפורשות שאין כלי תחתיו וז"ל: וכן אסלא ר"ל כעין ספסל ויש אומרים כסא נקוב באמצעיתו להפנות בו שאין בזה נדנוד אהל כלל שאין כאן דבר הפרוש על יתדות ולא פרוש על כלי, עכ"ל. ונראה מדבריו שמונח מעל בור דבית הכסא שהוא עמוק וממילא אין בו שום צורך באהל.

ונמצא כי יחלקו המשנ"ב והתהל"ד בחמשה ענינים:

א.      בביאור המילה בדברי רש"י 'לייתובי' – לתהל"ד חוזר על כוונת הגברא ואילו למשנ"ב הביאור הוא על המעשה בחפצא.

ב.      בביאור המושג 'עביד וקאי' – למשנ"ב זהו יסוד חדש וביאורו הוא שההיתר בנוי על כך שהאהל המקופל קיים אך אינו נגלה לעין, ואילו התהל"ד יבאר כי היא גופא תוצאה של המושג הידוע 'אינו צריך לאויר'.

ג.       בגדרי היתר חופה שהזכיר המג"א – המשנ"ב יבאר כי מיירי בצריך לצל וההיתר הוא מכח היסוד המחודש 'עביד וקאי' ואילו התהל"ד יבאר כי ההיתר הוא אך ורק מכח 'אינו צריך לאויר'.

ד.      בצורת העמדת החופה הנ"ל – המשנ"ב יעמיד אפילו בדליכא מחיצות ובכ"ז איכא חידושא רבא להתירא כיון שכוונתו לאהל אסור אפילו ללא מחיצות [כהוראת הרא"ש] אבל כאן שרי מכח היתר 'עביד וקאי' אך התהל"ד יעמיד את היתר המג"א בחופה דוקא בדאיכא גם מחיצות וזהו החידוש – שכיון שאינו רוצה כלל באויר ממילא שרי אפילו בדאיכא מחיצות.

ה.      בהיתר פתיחת דף של ספרים שנזכר בדברי המג"א – לתהל"ד ההיתר בזה הוא משום 'אינו צריך לאויר' ובא ללמד על היתר החופה שהוקמה רק לכבוד, אבל למשנ"ב באמת אין צורך בדין זה ולחינם כתבו המג"א.

שיטת הנודע ביהודה

וכבר קדם לתהל"ד בשו"ת נודע ביהודה[5] (מהדורא תניינא או"ח סי' ל) וז"ל: והנה יש לדון עוד לצד היתר בפאראסאל הנ"ל ולדמותו לכסא טרסקל ואסלא שאמרו שבת דף קל"ח ע"א שמותר לנטותם לכתחלה ופירש"י כסא טרסקל עליונו של עור ומקפלין אותו וכשמסלקין אותו סומכין אותו לכותל וכשרוצה לישב עליו נוטהו ויושב על ד' רגלים ואסלא עשוי כעין כסא טרסקל וכו' מותר לנטותו לכתחלה דהא עביד וקאי עכ"ל רש"י. ולכאורה כוונת רש"י בזה דלא תימא דאסור משום שנוטה אוהל ולכן כתב דהא עביד וקאי שהעור למעלה כבר הוא על הרגלים ואינו אלא מרחיב הרגלים זו מזו ולכן אינו מיחשב שעושה עתה אוהל. ואם כן גם הפעראסאל הוא כזה שאינו אלא מרחיב צדדיו זה מזה וממילא נשאר האוהל ולאו מידי עביד דהא עביד וקאי. אבל זה באמת אין כוונת רש"י דהרי לפי זה קשה גם בטלית כפולה הוא באופן זה שהטלית פרוסה באמצעותיה על הנס ושני צדדיו תלוים למטה זה מצד זה של הנס וזה מצד זה סמוכים להדדי ולמחר מושך צד אחד למזרח וצד שני שכנגדו למערב ונשאר החלל ביניהם ממילא ולמה בעינן שם חוט או משיחה הא ג"כ עביד וקאי. ואף שיש לדחות דטלית אינו מיוחד לזה כמ"ש לעיל לכך בעינן חוט או משיחה משא"כ כסא טרסקל שמיוחד לזה מ"מ אי מטעם עביד וקאי הוא ונמצא שאינו עושה עכשיו כלום א"כ מה לי מיוחד לזה ומה לי אינו מיוחד[6].

ועוד קשה דהרי רש"י שם בדבור הקדום ד"ה אבל מטה כתב אם היתה זקופה או מוטה על צידה מותר לנטותה לישבה על רגלים אף על גב דהשתא עביד אוהל שרי דלא מידי עביד אלא ליתובא בעלמא עכ"ל רש"י. ובוודאי כוונת רש"י במה דכתב דלאו מידי עביד אף שכתב דהשתא עביד אוהל מ"מ לאו מידי עביד דאין אוהל אלא במה שצריך לאויר שתחתיו וזה אינו עשוי לאויר שתחתיו אלא ליתובא בעלמא וזה פשוט בכוונתו וא"כ למה הוצרך בכסא טרסקל ואסלא ליתן טעם דהא עביד וקאי. אלא ודאי דהאי עביד וקאי לא על אוהל קאי דהאוהל באמת לאו עביד וקאי שעיקר האוהל הוא האויר שבין המחיצות וזה לא עביד וקאי כי בהתכפלו נתקרבו הצדדים ולא נשאר אוהל ועכשיו בהפרידו את הרגלים ומרחיקם זו מזו הוא עושה אוהל אבל אין בזה איסור אוהל שהרי ליתובא עביד. אבל כוונת רש"י דרש"י לשיטתו דאיהו מפרש הני חומרי מתניתא דמינקט אביי שם לאו בדיני אוהל לחוד מיירי שהרי בכסא גלין פירש"י הטעם שמא יתקע ועיין בתוס' ד"ה כסא גלין שבאמת נאדו מפירוש רש"י לפי שהם מפרשים כל הנך מתניתא בדיני אוהל ועכ"פ רש"י לשיטתו והי' קשה לו בכסא טרסקל אף דמשום אוהל ליכא דליתובא עביד מ"מ ליתסר משום האי טעמא גופיה שעושה כסא לישיבה ע"ז יהיב רש"י טעמא שמותר דהא עביד וקאי שרגלים והעור הכל עביד וקאי אלא שמרחיק הרגלים ואין כאן דבר חדש. זה פשוט בעיני בכוונת רש"י. ובמג"א בסק"ח באמת כתב דלאו מידי עביד אלא ליתובא אהך כסא העשוי פרקים. ואמנם מה שהתיר המג"א שם להעמיד החופה לכאורה יש לדחות דהחופה צריך לאויר שתחתיה ועביד אוהל. ולכן נראה דסבר המג"א כיון שאין החופה נעשית להגן מפני שמש או גשם רק לכבוד חתן וכלה ג"כ לא נקרא אוהל, עכ"ל הנו"ב.

ותו"ד הנודע ביהודה דיש לדחות את הביאור דאיכא היתר חדש הנקרא 'עביד וקאי' מכח קושיא – דמדוע אין להתיר טלית כפולה ללא חוטין כרוכים, והרי האהל בטלית 'עביד וקאי' ולכן יצא לחדש הנו"ב כי 'עביד וקאי' שהוזכר ברש"י הוא דוקא לשיטת רש"י שביאר בטעם האיסור של 'כסא גלים' משום בנין בכלים ואיכא חשש 'שמא יתקע' ועפ"ז הוצרך רש"י ללמדנו בהיתר 'כסא טרסקל' שאין למיחש בו גם משום תקיעה דכל חלקיו מחוברים וזה ביאור 'עביד וקאי' ולפי ביאור זה אין מקום לחשש זה אליבא דהתוספות שחלקו על רש"י וביארו כי איסורא דכסא גלין הוא נמי משום אהל, ולכן המג"א השמיט טעם זה.

ומצאתי שגם בשולחן ערוך הרב (סעיף י"ג) אוסר העמדת חופה לאהל וז"ל: כל גג עראי שאינו מתכוין בו לעשיית אהל לא אסרו לפורסו על המחיצות שמעמיד תחתיו בשבת אלא כשלא היה הגג קבוע במחיצות מבעוד יום אבל אם היה כבר קבוע בהן מבעוד יום אלא שהיו נכפלים ומונחים מותר לפושטן ולהעמידן בשבת כגון כסא העשוי פרקים וכשרוצים לישב עליו פותחין אותו והעור נפתח ונמתח וכשמסירין אותו סוגרין אותו והעור נכפל מותר לפותחו לכתחלה בשבת אף אם יש לו מחיצות תחתיו מפני שאינו דומה לעשיית אהל כיון שאינו עושה כלום שהרי עשויים ועומדים הם כבר הגג עם המחיצות מבעוד יום אלא שמותחן בשבת לישב עליהם ומטעם זה מותר להעמיד החופה ולסלקה וכן הדף הקבוע בכותל שמניחין עליו ספרים אף אם יש להן מחיצות, עכ"ל.

שיטת החזו"א – טרסקל כדלת

אך החזו"א (סי' נ"ב סק"ו) יצא לחדש וז"ל: דברי הנו"ב תנינא סי' ל' בפתיחת הפערסאל בשבת אינם מתישבים, דזה ממש דין כסא טרסקל ואין מקום לחלק כאן בין נעשה לאהל ללא נעשה לאהל, ובין עושה גם המחיצות או לא שהרי זה חשיב כתשמיש דלת וזהו טעם ההיתר, וע"כ מיירי דאיכא גם מחיצות לדעת תוספות דבלא מחיצות לעולם מותר, או דאיירי בבגד שיש בו מיתוח, ומ"מ כיון שהוא גוף אחד וכן דרך תשמישו אין כאן אהל והיינו נמי טעמא דלמד ממנו המ"א היתר פריסת החופה אע"ג דמכוין לאהל, והיינו נמי טעמא דמתירין לפתוח דלת הגג שעל הסוכה ולסתום בעת הגשם, וה"נ אם קבעו עמוד בארץ וסביביו מחיצות תלויות על צירים לפותחם ולנועלם לשבת תחתם לצל מותר, וכמש"כ המ"א טעם זה בפתיחת הדפים שבביהכ"נ להניח עליהם הספר, וכבר הביא הנו"ב כל זה אבל מה שדחה אינו מתישב, ומה שיש לדון הוא משום תקון מנא כיון דבפתיחתו ראוי לשמש בו בכל מקום חשיב תיקון מנא טפי מפריסת אהל במקום זה, וגם אוושא מלתא טפי וניכר בו עובדא דחול וגורם פרצה, והרי אסרו כילה מפני שאינן בני תורה, והרי הדבר מסור לחכמים לגדור גדר במקום הפרצה, וזה יותר חמור מאיסור פרטי ליחיד, כי זה גדר לעם כולו ולדורות.

מן האמור נלמד דעגלות של תינוקת שיש עליהן סוכה הנמתחת ונקפלת מותר למותחה ומותר לקפלה אע"ג דכשמותחה עושה גג ומחיצות וגם כונתו לצל ויש בגגה טפח, מ"מ כיון דהסוכה קבועה בעגלה ועשויה לנטותה ולקפלה חשיב כדלת הסובבת על ציריה וככסא טרסקל, עכ"ל.

הראת לדעת כי החזו"א ס"ל דאיכא היתר 'עביד וקאי' אך הפירוש בזה הוא לא כהיתר המשנ"ב שביארנו בדעתו כי 'האהל קיים – אך בהעלם' אלא אין כאן אהל כלל וההיתר הוא כדין 'דלת' שזהו 'דרך שימוש' בחפץ קיים ולא דרך 'יצירת אהל' ולפ"ד החזו"א הביאור במושג 'עביד וקאי' הוא שכך 'דרך העבודה' עם החפץ הנ"ל.

ארבעה ביאורים במילים 'עביד וקאי'

ולסיכום ארבעת הביאורים במילים 'עביד וקאי':

א.      הצענו ביאור בשיטת התהל"ד דבהא דמעמיד אהל ואינו צריך לאויר – האהל נעשה ועומד אך אין בו צורך ולפיכך הוא חסר משמעות – ולכן לא טרח המג"א לכתבו, והראנו כי גם הריטב"א התעלם מטעם זה.

ב.      בשיטת המשנ"ב ביארנו כי יצא לחדש כי עביד וקאי הוא יסוד מחודש בדיני אהל וענינו דכל דבר המוכן לפריסה ומיועד לכך, ואינו צריך עוד מעשה נוסף להכשירו – שרי להעמידו ולפורסו, ולא הוצרך המג"א לכותבו כיון שכל זה כלול במילים 'לייתובי בעלמא'.

ג.       הנודע ביהודה ביאר כי עביד וקאי הוא אכן סיבה חדשה להיתר אך רק במידה והיה מקום לחוש לשמא יתקע, וכיון שלדידן אין לחוש לשמא יתקע ממילא אין צורך בהיתר זה ולכן השמיטו המג"א.

ד.       אך החזו"א חידש כי 'עביד וקאי' הוא 'כתשמיש דלת' ונראה שעומק סברתו בזה דאין בזה כלל מושג 'אהל' אלא הוי כשימוש בכסא, ובזה יהיה חילוק בין שיטת החזו"א למשנ"ב, דהמשנ"ב ס"ל דהוי אהל אך בהא דקיפלו – לא פקע שם אהל ממנו, ולחזו"א לא שייך כאן 'תורת אהל'.

ארבעה ביאורים בהיתר טרסקל:

·        משנ"ב: ההיתר הוא מכח 'עביד וקאי' אך ע"מ להחשב 'עביד וקאי' נדרש שלא נצטרך עוד פעולה נוספת כהכנסת קרסים וליפוף חוט ברזל[7] – וההיתר הנ"ל מחשיב את האהל המקופל כפרוש ועומד.

·        חזו"א: 'עביד וקאי' ואיננו קשור לסוגית אהל אלא הוי כדלת העשויה לפתוח ולסגור.

·        נו"ב ותהל"ד: היתר טרסקל הוא משום שאינו צריך לאויר כלל, ומה שנאמר היתר 'עביד וקאי' זהו לבאר מדוע לית ביה משום 'שמא יתקע'.

·        רמב"ם: (הלכות שבת פכ"ב הכ"ח) וז"ל: אין תולין את הכילה שהרי נעשית תחתיה אהל עראי, ומותר להניח מטה וכסא וטרסקל ואף על פי שיעשה תחתיהן אהל שאין זה דרך עשיית אהל לא קבע ולא עראי, עכ"ל. הרי הכל תלוי בדרך עשיית אהל ואין שום היתר שנקרא 'עביד וקאי' ואל תתמה ממה שחילק בין כסא לטרסקל וכבר קדמו רבינו חננאל (קלח.) וז"ל: מטה כגון הא דידן ולא ברירא לן מלאכתה אלא דברים מוכיחין שהיא מטה גללניתא והכרעים שמחזיר רפויין הן ולפיכך היא מותרת כדאמרינן (מז:) אם היה רפוי מותר. ולגבה היא עשויה במסמרים והיא זקופה ומרביצה לישן עליה הואיל ולגבה עשויה אינה חשובה כאהל וכן כסא לשבת בו וזה שאמר גורר אדם מטה וכסא וספסל שלשתן טעם אחד הן. טרסקל הוא קערה פשוטה כגון שלחן קטן וכדתניא ר' יוסי בר' יהודה נעץ קנה ברה"ר והניח בראשו טרסקל וזרק ונח על גביו גם זה לגביו עשוי לאכול בו. או לתת בו חפצים. אסלא הוא ספסל של ברזל… ועליו עור נטוי לישב עליו…. עור נקוב באמצע כשיעור סיט הן חסר הן יתר ויושב עליו אדם ותחתיו גרף כדי לקבל בו הרעי לפיכך נקרא עור כסא של בית הכסא אלו כולן מותר לנטותן בתחלה, עכ"ל.

הקושיות על שתי השיטות

קושיא על כת המחמירים – מגג המחובר בציר

כתב בדרכי משה (הקצר סימן תרכו) לגבי ההיתר לבנות סוכתו בבית ואח"כ לפתוח את הגג, וז"ל הדרכי משה: כתב מהרי"ל (הל' סוכה סי' י עמ' שסה) דאותן גגין העשויים כמין צריף ובסוכות מגביהין אותן ומסככין שם דמותר להחזירן למקומן מפני הגשמים וכשחוזר ומגביהו לא מקרי תעשה ולא מן העשוי בפסול וכן אם סיכך ואחר כך גילה הגג הסוכה כשרה, ומיהו כתב שתמוה לו איך מותרים, דאסור להוריד ולהגביה אלו הגגין ביום טוב בסוכות משום בנין וסתירה. ולי נראה דאין כאן תימה כלל כי מאחר שהגגין עשויין עם צירים לפתוח ולנעול אין בו איסור כלל מידי דהוי אדלת של בית סובבת על צירים או הדלתות של בור ודות שפותחין וסוגרין בו ולית בהו חשש איסור, עכ"ל.

וכן פסק הרמ"א בסימן תרכו סעיף ג' וז"ל: וכן מותר לעשות הסוכה תחת הגגות העשויות לפתוח ולסגור, ומותר לסגרן מפני הגשמים ולחזור ולפתחן (מהרי"ל); ואפילו ביום טוב שרי לסגרן ולפתחן (אגודה דיומא ומהרי"ו) אם יש להם צירים (ד"ע) שסוגר ופותח בהן, ואין בזה לא משום סתירה ובנין אהל בי"ט, ולא משום תעשה ולא מן העשוי; רק שיזהר שלא ישב תחתיהן כשהן סגורין, שאז הסוכה פסולה, עכ"ל.

ולכאורה יש להקשות, והרי כאן בפתיחת הגג הרי הוא עביד אהלא להגנה מגשם וממטר, וא"כ מה יענו האוסרים בהעמדת החופה להגנה מגשם, והרי כאן יסוד ההיתר אפשר להעמידו אך ורק מכח היתר 'עביד וקאי'.

ומצאתי שבשו"ת מנחת יצחק (חלק י סימן כו) עסק בהאי קושיא וז"ל: אמנם באמת מה שהקשה כ"ת מדברי הרמ"א (בסי' תרכ"ו סעי' ג') על דברי השו"ע הרב, בלא"ה א"ש, דהרי מבואר בשו"ע (או"ח סי' שט"ו סעי' ב' וסעי' ד') דאם אין בין עצים לעצים או בין חבל לחבל ג' טפחים חשיבי כאהל, ומותר לפרוס עליהם מחצלת בשבת, דהו"ל תוספת אהל ארעי ושרי, א"כ אף לדעת הרב ז"ל (ולפי התהל"ד הנ"ל כן הוא דעת המג"א) אף על פי שאוסר פריסת אוהל אפי' בשכבר מחוברת כל שמתכוין לעשיית אוהל, אין קושיא מדינא דרמ"א (הנ"ל) דשם אין בין קנים לקנים ג' טפחים, נמצא דבנוגע למה שתחת הסכך אין שום נידון, וכל הנידון של הרמ"א ההוא בנוגע לעשיית אהל על האויר שבין הגג להקנים, ובזה בודאי שא"צ לאויר שתחתיו, עכ"ל. ותו"ד [בתוספת ביאור וטעם לשבח] שהרמ"א באמת יאסור לסגור גג מעל חדר, אך התיר אך ורק בגוונא דאיכא תחת הגג סוכה בנויה ועומדת וא"כ כל שטח התקרה מסוכך כבר בסכך, וא"כ סגירת הגג אינה נחשבת לאהל מהסיבה הפשוטה – שכבר הגג מסוכך, וכל פעולת הסגירה מתפרשת אך ורק כתוספת לסכך קיים ואין בזה אהל, וא"ת והרי לעיתים יש ריוח טפח בין הסכך לבין הגג וא"כ הרי עתה האהיל בהאי סגירה על הסכך – אומר לך דלא היא דהרי אין לנו שום רצון באויר הפנוי שבין הסכך לגג, ומבחינתו הסכך יכול להיות צמוד וחופף לגג, ולכן סגירת הגג נחשבת כאינו צריך לאויר כלל וממש בגוונא דמעמיד שולחן או כיסא.

ולענ"ד הקלושה יש להקשות על דבריו:

§        שהרי בדברי הרמ"א נזכר בפירוש ענין ההיתר מכח הדמיון לדלת, ולפ"ד המנח"י ההיתר אינו מכח הדמיון לדלת אלא מדין שאינו עושה אהל כלל[8].

§        ועוד, היאך הגביל את דברי הרמ"א דוקא למצב שבו יש סיכוך תחת הדפנות.

§        ועוד, אם כדבריו, מדוע תמה המהרי"ל על המתירים לסגור את הגג והא לא עביד שום סרך איסור.

§        ובר מן דין, הרי ידוע שאם לא יהיה ריוח בין הסכך לגג – יתעפש הסכך ולכן הסוגר את הגג הרי הוא מכסה את הסכך מגשם ורוצה בחלל הפנוי ע"מ שלא יתעפשו קני הסכך[9].

§        ועוד יש לתמוה ע"ד המנח"י שהוצרך לחדש ביאור כ"כ מחודש והרי כבר קדם וביאר בנו"ב את החילוק בין פתיחת הגג לפתיחת מטריה [ומינה תלמד לדין העמדת החופה] ותימה שלא הזכירו כלל במנח"י.

נודע ביהודה – חילוק בין גג למטריה

וז"ל הנודע ביהודה מהדורא תניינא (אורח חיים סימן ל): עוד יש לדון אם יש למצוא היתר לפעראסאל מצד דנימא דהנך קרסים ולולאות הקבועים בו שעל ידם נפתח ונסגר והיה דינם כמו ציר ולדמות למה שכתב רמ"א בסוף סימן תרכ"ו בהגה"ה בגגות העשויין לפתוח ולסגור שקורין שלעק שאפילו בי"ט שרי לפתחן ולסגרן אם יש להם צירים שפותח וסוגר בהם ואין בזה משום סתירה ובנין אוהל ביום טוב וכו' ע"ש. ובאמת מהרי"ל אוסר אלא שרמ"א משיג עליו ומתיר ע"י הצירים דחשיב כמו דלת. ואמנם אין הנדון דומה דשם אמרינן שזה כמו דלת כי עיקר הבית או הבור ודות עומד וזה דלת שלו ובטל אליו אבל כאן עושה את כולו. ועוד דשם אותו שעל הגגים וכן דלת בור ודות שמביא שם בד"מ הוא אוהל לחוד ואינו עושה המחיצות אבל כאן עושה האוהל וגם המחיצות. וכאשר הבאתי בשם התוס' שיש הפרש בין אם המחיצות כבר עשויים והוא עושה רק האוהל למעלה ובין עושה המחיצות וגם האוהל. דרך כלל חפשנו על כל צדדי הפעראסאל ולא מצאנו צד היתר, עכ"ל.

ולמדנו מדברי הנו"ב שיש לחלק בין ההיתר לפתוח גג המחובר בצירים לבין פתיחת מטריה ושאר דברים הבנויים ועומדים לפתיחה כאהל:

א.      בגגין ההיתר הוא מכח שאינו עושה את הכל אלא עוסק בחלק שולי מתוך מבנה, וזאת לעומת המטריה שבפתיחתה מקים את העיקר.

ב.      בגג נפתח – אינו בונה מחיצות אלא רק מעמיד גג, וזאת לעומת מטריה שבונה מחיצות וגג [ככל הנראה 'קימור המטריה' נחשב דפנות].

וביאורו הראשון מובן וברור – שענין 'אהל' הוא מעין 'יצירה ובניה' וכאן המבנה קיים ועומד ורק מזיז בו חפצים שונים כגג נייד, ויש לעורר כי לפי ביאור זה באמת ייאסר לפתוח מטרית ושמשיות הצללה, אך מנגד יש להקל בפתיחת 'גגון עגלה' [שלא פרס ממנו טפח מבעו"י] שהרי הגגון נחשב כחלק טפל מעגלה שלימה.

אך לגבי החילוק השני לא זכיתי להבין עומק דב"ק מאי נתינת טעם להיתר איכא בהא דאית לגג מחיצות קיימות, והרי כאן מיירי באהל רחב שהוא לצל והגנה וא"כ הוי תרתי לריעותא – דהרי אי כוונתו לצל – כבר הסכימו האחרונים לדעת הרא"ש שאסור לפורסו למרות שאינו מעמיד מחיצות כלל, וא"כ גם אם תיטול מכאן את המחיצות לגמרי – עדיין יהיה איסורא הכא, ואף אם תרצה להתיר מדין 'מחיצות עשויות מבעו"י' ג"כ לא תוכל להקל כיון דהוי 'חלל רחב' ובזה לא נאמר ההיתר של 'מחיצות עשויות מבעו"י' וא"כ איני מבין מאי מעליותא בהא דהוו המחיצות עשויות.

פתיחת 'גגון עגלת ילדים' – חידושים למעשה!

למעשה, בפתיחת 'גגון עגלת ילדים' נראה שיש להקל מכמה צדדים:

o       כיון שיש לנו את הוראת המשנ"ב המיקל בכל מידי הבנוי וערוך לפתיחה וסגירה מהטעם שהאהל קיים אף שלא היה ניכר.

o       ויש את סברת החזו"א שמיקל מכיון שמדמה את הגגון [שהו כגוף אחד עם העגלה] לדלת הבית, וזה לדעתו פירוש 'עביד וקאי'.

o       ואפילו לפי שיטת הנו"ב שסובר כי אין כלל היתר הנקרא 'עביד וקאי' גם הוא ס"ל לדמות את גגון העגלה לדלת הבית – כיון שהגגון הוא 'חלק מעגלה' וא"כ אינו 'יוצר אהל אלא עוסק בדרך 'שימוש בעגלה'.

o       וכל זה אך ורק לפרוש את הגגון הקיים ומחובר לעגלה אך להמשיך ולפרוש 'יריעת נילון' חיצונית כהמשך ותוספת לגגון להגנה מגשם [כאשר לא היה 'טפח פרוש' מבעו"י] נראה שיש להחמיר כיון שלפ"ד החזו"א והנו"ב יש לאסור דהא לית כאן 'אהל' כלל אלא אית הכא 'דלת' וא"כ אין כאן היתר 'תוספת אהל עראי' אלא עתה מתחיל לפרוש מחדש אהל מנילון, אבל לשיטת המשנ"ב נראה דס"ל להקל כיון שהאהל כבר היה קיים גם בעודו מקופל.

o       וגדולה מכולם – נראה לענ"ד להוסיף חידוש להתירא למי שעדין חוששים לפתוח גגון עגלה, וזאת במידה והגגון מקופל ולא פרש טפח מבעו"י אך בכל עובי הגגון המקופל אית ביה טפח – כאו נוכל להתיר בשופי ע"פ הוראת המהריק"ש בספרו ערך לחם וז"ל: לפרוס האוהל הכאיימה [הכווצה] שעושין במצרים על הדואר, והיא הארובה להגין מפני החמה, יש למצוא היתר מפני שאינה כרוכה כמו המחצלת בעיגול, וחשיב שפיר טפח פרוס במקום הכווץ. אי נמי לפי שיש לוחות סביב הדואר יותר מטפח, עכ"ל[10]. והוב"ד גם בברכ"י, הראת לדעת כי רק אם אגלול את המחצלת יהיה חסרון מדין 'מחצלת גלולה' אך אם רק אכווץ את המחצלת ולא אגלול – יהיה מותר לסמוך עליה בתורת 'טפח פתוח' ונראה לבאר בזה כי פעולת הגלילה מתפרשת כפעולת אחסון שהרי אדם שרק רוצה לסלק בצורה זמנית לא היה טורח לגלול אלא רק היה מכווץ ודוחק.

העמיד אהל בצורה המותרת ונמלך לצל

נאמר במסכת שבת (קלט:) בזה"ל: אמר רבה בר רב הונא: מערים אדם על המשמרת ביום טוב לתלות בה רמונים, ותולה בה שמרים. אמר רב אשי: והוא דתלה בה רמונים. מאי שנא מהא, דתניא: מטילין שכר במועד לצורך המועד, שלא לצורך המועד – אסור. אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים. אף על פי שיש להן ישן – מערים ושותה מן החדש. – התם לא מוכחא מילתא, הכא – מוכחא מילתא.

וכתב ע"ז הרשב"א בחידושיו (שבת קלח.) וז"ל: ומורי הרב ז"ל כתב בהלכותיו דכשהוא תולה לשמרים הוי כאהל לפי שהוא צריך לחלל שתחתיה, אבל כשתולה אותה להניח עליה פירות מותר לפי שאין צריך לחלל שתחתיה לדבר זה, עד כאן, ובודאי שאין משום אהל אלא בשצריך לחלל שתחתיו והוא שיש לו שלש מחיצות, אלא שאני תמיה כיון שאינו אהל אלא כשצריך לחללו בשעת נטייתו, אפילו בתולה לשמרים אם אין כלי תחתיו להאהיל עליו לישתרי, דהוה ליה כההוא דאמרינן בביצה (ל"ג א') בקדירה ומדורתא מלמעלה למטה שרי, וכההיא דאמרינן בפרק כירה (לעיל מ"ג ב' עיין שם) מת המוטל בחמה באין שני בני אדם ויושבין בצדו חם להם מלמטה זה מביא מטה וזה מביא מטה ויושבין עליהן חם להם מלמעלה מביאים מחצלת ופורסין עליהם זה זוקף מטתו ונשמט והולך לו וזה זוקף מטתו ונשמט והולך לו ונמצאת מחיצה עשויה מאיליה, והכא נמי כיון שאינו אהל עד שיתן תחתיה כלי כשהוא תולה את המשמרת ואחר כך נותן תחתיה כלי הוה ליה אהל העשוי מלמעלה למטה ושרי, ואם תאמר משמרת אסרו לפי שדרכה בכך שתחלה תולין אותה ואחר כך נותנין כלי תחתיה, אם כן אף על פי שבשעה שתלאה לרימונים לא היה צריך לחלל שתחתיו, עכשיו שהוא תולה בה שמרים ונותן כלי תחתיה ליתסר, ואולי נאמר שלא אסרו אלא בשדעתו מתחלה לתת כלי תחתיה, אבל השתא דאין דעתו לתת בחלל שתחתיה כלי נמצאת תלייתה בהיתר וכשנותן תחתיה כלי לבסוף אין עשייתו של אהל עכשיו, ואי נמי י"ל דכל שהוא צריך לשים כלי תחתיו מעכשיו הוא נקרא אהל שהרי צריך לאותו חלל כדי שישים תחתיו הכלי, אבל בתולה לרימונים אינו צריך לחלל כלל, עכ"ל.

ותו"ד הרשב"א דבתחילה תמה על הוראת הגמרא שהתירה לתלות רימונים ואח"כ לסנן בה שמרים, דהא ממה נפשך יש בכאן סתירה, דאי אנו מביטים רק על רגע בנין האהל ממילא מובן מדוע שרי לתלות רימונים ואח"כ לשמר בה יין דאזלינן 'בתר השתא' ועתה ליכא אהל, אך לפ"ז יש להתיר כל תליית משמרת משום שעדיין לא הציב את הכלי תחתיה וממילא בשעת בנין האהל לא הוי הכא אהל, וזה ברור שאסור, אלא מאי – חל איסור לבנות אהל ואפילו אם בשעת פרישתו אין עדיין מחיצות משום שאנו אזלינן בתר 'אחר זמן' וא"כ לא מובן מדוע התרת להשתמש לשימור אחר שהתחלת הפרישה היתה ע"מ לתלות רימונים, דהא אזלינן בתר 'אחר זמן'.

וע"ז תירץ הרשב"א כי אזלינן בתר השתא, ואם כוונתו בשעת הבניה היתה לשם אהל שאינו צריך לאויר כלל, דהיינו שאינו צריך לשמר – ממילא הפעולה חסרת משמעות ומותרת לגמרי, ועוררו חכימי דמערבא הרבנים ר' אריאל וקנין שליט"א ור' משה וייס שליט"א שהוסיף הרשב"א לצדד בהמשך דבריו כי אולי אין די בהא דאין לו רצון באויר אלא צריך 'כונה חיובית' לרצות שימוש ממשי ע"ג המשמרת כדי להתיר את הפרישה.

ועפ"י ביאור מחודש זה רציתי להמשיך ולבאר את דברי הגמרא בשבת (קלט:) וז"ל: אמר רבה בר רב הונא: מערים אדם על המשמרת ביום טוב לתלות בה רמונים, ותולה בה שמרים. אמר רב אשי: והוא דתלה בה רמונים, ע"כ. ונראה שבא הרשב"א לבאר את עומק דבריהם של האמוראים רבה בר רב הונא ורב אשי שהתירו רק בגוונא שהתליה היתה למטרת 'תליית רימונים' אך אין די בתליה בכוונת 'אינו צריך לאויר' – ובא הרשב"א ללמדנו שכל החומרא הזו היא אך ורק אם מחליט בשלב כלשהוא להשתמש במשמרת כאהל – נתיר זאת אך ורק אם הוקם האהל תוך כדי 'כונה חיובית' להציב עליו רימונים [ורב אשי הוסיף לדרוש עוד תנאי שיניח שם בפועל רימונים] אך אם יעמיד את האהל תוך כדי 'כונה שלילית' דהיינו שאינו רוצה באויר – יהיה אסור להשתמש באויר שתחת האהל לאחר זמן.

למעשה הורה השולחן ערוך בהלכות יום טוב סי' תקי סעיף ד' וז"ל: אין תולין המשמרת בי"ט לסנן בה שמרים, אבל אם היתה תלויה ועומדת מותר ליתן בה שמרים לסננן; ומערים ותולה אותם ליתן בה רמונים, ואחר כך נותן בה שמרים, עכ"ל. ולכאורה נראה מדבריו שהשמיט את תנאה דרב אשי לתלות בה בה רימונים ממש בפועל, אבל במשנ"ב סקי"ט מפורשות הורה ליתן בה בפועל רימונים, ועורר הרב ר' ישראל שיינברגר שליט"א דיש לדון בכל אדם הבונה בהיתר אהל שאינו צריך לאוירו ונמלך להשתמש תחתיו, והדבר מצוי במשחקי ילדים הבונים 'מגדלים שיש בהם טפח' אבל אין להם שום רצון בחלל, ולאחמ"כ נמלכו למלא את החללים בחפצים שלכאורה יש מקום לאסור כגון הכא, ועוד הצעתי לעיין בגוונא דפרסו חופה לכבוד [לשיטת האוסרים לפרוס לצל ולית להו היתר עביד וקאי] ועתה ירדו גשמים ורוצים להמשיך ולהשתמש בחופה כהגנה, דבשלמא במשמרת איכא היתר ע"י הכונה החיובית של השימוש על גבה אך הכא לית 'רצון חיובי' אלא רק 'רצון שלילי' והרב ר' אברהם למברגר שליט"א טען טענה נאה דהיכי דאיכא שתי אפשרויות 'כונה חיובית' של 'שימוש ע"ג המשמרת' וגם 'כונה שלילית' 'אינו צריך לאויר' – שם נדרוש כוונה חיובית בדוקא, אך כאן, ליתא 'כוונה חיובית' של 'שימוש ע"ג החופה' אך הכוונה החיובית היא העמידה מתחת החופה בלא רצון להשתמש מהאהל כאהל, אלא שלי עדיין נשאר מקום עיון בכל זה כיון דבשלמא בגוונא דהרשב"א הרי תלה את המשמרת ומה שעשה עשוי אך כאן ע"י שבני אדם אוחזים את עמודי החופה בידיהם אולי המעשה מתחדש בכל רגע – והאהל שעתה אוחז בידו הרי הקימו למטרת אהל.

'שיעור המשך' בדיני 'חבישת כובעים ומגבעות' בוא יבוא… [ובו נקשה על המתירים עביד וקאי]

ונזכה לאהבת התורה ולומדיה, נתנאל ברבי שאול ניר

השיעורים נמסרים תמידין כסדרן בס"ד בימי שלישי וחמישי בשעה 11:45 בחדר השיעורים שבעזר"נ של ביהמ"ד 'מתמידים' ברחוב דרכי איש, ופתוחים לכל הלומדים.

תגובות: בטל' 0548-411554 מייל:gmail.com@0548411554N

לשמיעת שעורי ההלכה בקול הלשון: 073-2951256 יש להקיש 6 ואח"כ להקיש 1

לשיעורים בנושאים נוספים 073-2951256 ומיד להקיש 9

ובאתר 'דורשי ציון' תמצא את המאמר הזה לקריאה, ועוד רבים ומגוונים.