בשיעור זה נחקור חקירה גדולה – מהו יסוד ההיתר של 'טפח פרוש' המאפשר לפרוש בשבת 'תוספת אהל'.

נמסר בס"ד בהיכל כולל 'דורשי ציון' בפני רבני 'חבורת ההלכה' בשבוע פרשת 'וארא' שנת תשפ"א.

במסכת עירובין (קב.) נאמר בזה"ל: שלח ליה רמי בר יחזקאל לרב עמרם: נימא לן מר מהלין מילי מעלייתא דאמרת לן משמיה דרב אסי בכיפי[1] דארבא – שלח ליה, הכי אמר רב אסי: הני כיפי דארבא, בזמן שיש בהן טפח, אי נמי אין בהן טפח ואין בין זה לזה שלשה – למחר מביא מחצלת ופורס עליהן. מאי טעמא – מוסיף על אהל עראי הוא, ושפיר דמי. הנהו דכרי דהוו ליה לרב הונא, דביממא בעו טולא ובליליא בעו אוירא. אתא לקמיה דרב. אמר ליה: זיל כרוך בודייא, ושייר בה טפח. למחר פשטה, ומוסיף על אהל עראי הוא, ושפיר דמי, ע"כ.

וכן הורה בשולחן ערוך סי' שטו סעיף ב' וז"ל: עצים שתוקעין ראשן האחד בדופן הספינה וכופפין ראשן השני בדופן השני של הספינה, ופורסין מחצלת עליהם לצל, אם יש ברחבן טפח, או אפילו אין ברחבן טפח אם אין בין זה לזה ג"ט, חשיבי כאוהל ומותר לפרוס עליהם בשבת מחצלת, דהוי ליה תוספת אהל עראי ושרי; ומטעם זה מחצלת פרוסה כדי טפח, מותר לפרוס שאר המחצלת בשבת. וטפח שאמרו, חוץ מן הכריכה.

וחזר ושנה פרקו בסעיף ד וז"ל: מטה שהיא מסורגת, (פי' נארגת) בחבלים, אם יש בין חבל לחבל ג"ט, אסור לפרוס עליהן סדין משום דעביד אהלא; וכן אסור לסלק בגד התחתון מעליה משום דקא סתר אהלא; ואם היה עליה כר או כסת או בגד פרוס מע"ש, כשיעור טפח, מותר לפרוס בשבת על כל המטה, עכ"ל.

הבנה פשוטה – 'חשיבות'

ולכאורה ההבנה הפשוטה בדין זה הוא שכיון שאסרו חכמים נטיית אהל עראי, כיון שהוחל לבנותו ואפילו בשיעור מועט – כבר ההמשך מותר כיון שאין 'חשיבות' במעשה ההמשכה אלא רק בעצם ההקמה הראשונית וא"כ 'המחייב' בזה הוא 'חשיבות' דטפח ראשון חשוב ואילו כל ההמשך הרי הוא טפל[2].

אבל ע"פ הבנה זו יש לעורר בכמה דינים שנזכרו בהלכות 'תוספת אהל עראי'.

תוספת עראי על טפח קבוע

תוספת עראי על מבנה קבע – בשלמא הפורש מע"ש טפח אהל עראי הרי הוחל בהעמדת אהלו וכל השאר תוספת, אך מדוע הורה השו"ע בסי' שי"ג להתיר פקק החלון, ושם כתב המג"א בסק"א ע"פ התוס' להתיר אפילו בארובת הגג שהרי רק רק מוסיף על האהל, ובמגן אברהם סימן שטו כתב וז"ל: אפשר דאסור לסתום הכירים שלנו בכסת עבה שמשימין על המוט דהוי בנין חשוב כיון שכונתו לסתום הנקב ולא הוי מוסיף דשרי רסי' שי"ג דהכא יש לו מחיצות בפ"ע וה"ל אהל בפ"ע, והובאו דבריו במשנ"ב סי' שטו סק"כ וז"ל: כתב המ"א דלסתום נקב שהעשן יוצא [שקורין קוימ"ן] בכר של תבן וכיוצא בו אפשר דאסור דכיון שיש לאותו המקום מחיצות בפ"ע הוי כעושה אהל בתחלה ואינו דומה למה שהתרנו בסימן שי"ג לסתום הארובה שבגג מטעם דהוא רק הוספת אהל עראי התם הארובה אינו מחזיק אלא מקצת הגג אבל כאן הנקב שהעשן יוצא מחזיק כל רוחב המחיצות שסביב לה והוי ע"י סתימת הכר כגג על המחיצות, עכ"ל. וא"כ יש להבין והרי לא התחיל לבנות כלום מהאהל עראי מע"ש ומדוע החשיבוהו כדין תוספת[3].

לצל או לזבובים

ובמשנ"ב הרחיב את הדין של כיפי דארבא גם לעריסת התינוק, שאם היו ע"ג העריסה קשתות לבודות – מותר לפרוס רשת צפופה להגן מפני הזבובים וזה חידוש דהא האהל עראי שהתחיל בו מע"ש אינו משמש לאותו תפקיד כשם שמשמש האהל שפורש בשבת.

יסוד ההיתר דכיפי דארבא

ועוד יש להבין בגדרי 'כיפי דארבא' שאין בכל אחת טפח אך אין בין אחת לחברתה טפח, מהו יסוד ההיתר, שהמשנ"ב בס"ק י"ג ביאר וז"ל: וכן מה שכתב אם אין בין זה לזה וכו' היינו ג"כ אפילו רק במקום אחד ואמרינן לבוד והוי כאלו היה ג' טפחים מכוסה במקום אחד, עכ"ל. והביאור בדבריו שבהא דאיכא לבוד כבר נחשב שיש לנו 'אהל טפח' פרוש מע"ש ומעתה נתיר להמשיך לפרוש גם מאה טפחים מכאן והלאה – גם במקום שאין בו כלל קשתות לבודות, אלא שרצה לטעון הרב ר' משה וייס שליט"א כי המשנ"ב יתיר אך ורק קודם לפרוס ע"ג הקשתות הלבודות ואחר שיש בידינו טפח פרוס בהיתר דהיינו קשתות לבודות מערב שבת שאיפשרו את כיסוי הקשתות ביריעה – וממילא אחר שכיסינו את הקשתות בהיתר נוצר לפנינו בשבת עצמה 'טפח פרוס' ומעתה אפשר להמשיכו ככל שנרצה גם במקום שאין קשתות לבודות, אבל אם נדקדק בדברי המשנ"ב נראה שאין הדברים כן וז"ל המשנ"ב: ואמרינן לבוד והוי כאלו היה ג' טפחים מכוסה במקום אחד, עכ"ל. הראת לדעת שע"י הלבידה עצמה נוצרה מציאות הטפח המתיר את המשך הפרישה – אבל אליבא דאמת אפשר ואפשר לבאר כדבריו בביאור הגמרא והשו"ע.

חזו"א – כיפי דארבא – 'סותם חלל סתום'

אבל החזו"א (בסי' נ"ב אות ח') כתב וז"ל: כתב המ"ב שם דאם במקום אחד אין בין זה לזה ג"ט סגי, ולפי דבריו ז"ל אף אם אינו פורס המחצלת על חלל הזה אלא מתחיל לפרוס מהלבוד והלאה שרי, ואין זה מוכרע שהרי סמכו שיעורא לטפח של טומאה וכמש"כ במ"ב שם ס"ק ל"ד בשם ר"ח והתם לא אמרינן לבוד וכמש"כ הרמ"א יו"ד סי' שע"א סעי' ד', ובגמ' עירובין ק"ב א' תרתי קאמר דאויר שיש בו דין לבוד מותר לסותמו דמקרי מוסיף אהל עראי, ואהל טפח מותר להוסיף עליו אבל להוסיף על אויר של לבוד לא שמענו שאין לבוד אהל ואפי' אם יפרוס מתחלה על האויר ואח"כ יוסיף דהשתא מוסיף הוא על אהל טפח יש להסתפק דאפשר דאין היתר להוסיף אלא על אהל הקיים מע"ש, ולא על אהל הנעשה בשבת אף שנעשה בהיתר, ואם יש חצי טפח מכאן וחצי טפח מכאן ופחות מג' ביניהם צ"ע אי חשיב כאהל טפח, ואם עומד מרובה על אויר שביניהן ודאי חשיב ככולו עומד וכדאמר עירובין י' ב' בעור העסלא ורש"י פי' לענין אהל טפח, עכ"ל.

ותורף דבריו שיצא לחלוק על הבנת המשנ"ב שהלבוד מוגדר כטפח פרוש ומותר להמשיך ממנו והלאה, אלא אך ורק ההיתר הוא לכסות ביריעה את הקשתות הלבודות בלבד ולא להמשיך לפרוש מעבר למקום הקשתות אפילו טפח אחד נוסף, וכך למד החזו"א גם בביאור הגמרא בעירובין אלא שלפי דב"ק לא זכיתי להבין מדוע הגמרא כרכה את דין כיפי דאית בהו טפח יחד עם דין כיפי דלית בהו טפח והא חילוקא רבא אית בייניהו – דכיפי דאית בהו טפח די בחד כיפא להמשיך ולפרוש על כל הספינה והיתרו מדין 'תוספת על אהל עראי', אך כיפא דלית ביה טפח והכשירו מדין לבוד – אינו מאפשר לפרוש על כל הספינה אלא אך ורק היכא דאית כיפי – ואין ההיתר מדין 'תוספת על אהל עראי' אלא מדין שסותם חלל סתום.

ועוד צ"ב בעצם הסברא לחלק בין אהל ע"י לבוד שבזה לשיטת החזו"א אינו נחשב כאהל פרוש, וא"כ מדוע ייחשב אהל סתום ע"מ להתיר לפרוש על גביו מחצלת – דאם אינו נחשב 'אהל פרוש' להתיר המשך פרישה – גם לא ייחשב 'אהל סתום' להתיר כיסוי על גביו.

חידוש נפלא – כיפי דארבא – לבוד 'מקרב' ולא 'ממלא'

ובהיותנו בזה חידש הרב ר' אריאל סגל שליט"א חידוש נפלא ועצום והוא אפשרות רביעית בביאור 'כיפי דארבא' ומיוסד ע"פ הקדמה.

כתב השולחן ערוך בהלכות סוכה סימן תרלב ס"א דשיעור סכך פסול כגון שפודי ברזל הוא בארבעה טפחים ואם יש פחות מארבעה טפחים – כשר ושרי אפילו לישב תחתיו, וז"ל: סכך פסול, פוסל באמצע בד' טפחים אבל פחות מד' כשרה ומותר לישן תחתיו, עכ"ל.

ובסעיף ב לימד כי אויר בסוכה שיעורו לפסול אפילו בשלשה טפחים, וז"ל: אויר, בין בגדולה בין בקטנה שוים, דבין באמצע בין מן הצד בג"ט פסולה, בפחות מג' כשרה, ומצטרף להשלים הסוכה ואין ישנים תחתיו. הגה: ודוקא שהולך על פני כל הסוכה (ר' ירוחם נ"ח ח"א), או שיש בו כדי לעמוד בו ראשו ורובו; אבל בלא"ה מותר, דהא אין סוכה שאין בה נקבים, עכ,ל שו"ע ורמ"א.

ובס"ג לימד כי אויר אינו מצטרף עם סכך פסול לפסול וז"ל: סכך פסול פחות מארבעה, ואויר אצלו פחות משלשה, אין מצטרפים לפסול; הילכך אם אויר שלשה במקום אחד, אפילו מיעטו בסכך פסול, כשר, עכ"ל.

ובסעיף ד' חידש השו"ע כי אם יש סכך פסול שאין בו שיעור מצד עצמו כגון שיש בו רק שני טפחים אך סמוך לו ע"י לבוד נמצא עוד סכך פסול שאין בו שיעור בפ"ע כגון עוד שני טפחים, שבודאי אין אנו מצרפים את האויר לסכך הפסול אך בהחלט יש להסתפק האם הלבוד יוצר מציאות של 'קירוב' שני הסככים הפסולים וא"כ יש לפנינו סוכה שיש בה ארבעה טפחים סכך פסול שפוסל את הישיבה תחתיו, וז"ל השו"ע: אם יש סכך פסול ב' טפחים, ועוד סכך פסול ב' טפחים, ואויר פחות משלשה מפסיק ביניהם, יש להסתפק אם שני הפסולים מצטרפין לפסול הסוכה, עכ"ל.

הרי שלמדנו כי יש כח בלבוד 'לקרב' שני חלקים נפרדים אך לא 'להשלים' את החלל החסר, ומעתה אפשר לחדש כי הכיפי דארבא – אין בכל אחד שיעור טפח אך יש בכל הכיפי כולם שיעור טפח וא"כ הלבוד גרם לקרב ולחבר את כל הכיפי והרי יש לפנינו שיעור טפח עומד מהכיפי ולא השתמשנו בדין לבוד ע"מ למלא ולהחשיב את החלל החסר כמלא אלא אך ורק לאחד בין הכיפי הקיימים אך שהיו מרוחקים, והדברים מוכרחים – שהרי אם השתמשנו בסברת קירוב חלקים ע"י לבוד לחומרא – כ"ש שנשתמש בהאי סברא לקולא[4].

ארבע דרכים בכיפי דארבא

ונמצאו לפנינו ארבע דרכים לבאר את דין כיפי דארבא דלית בהו טפח וסמיכי בפחות משלשה:

א.      ההבנה הפשוטה במשנ"ב: דהכיפי עצמן יוצרות מציאות של 'אהל פרוש' ונתיר להמשיך לפרוש יריעה מהכיפי והלאה ואפילו במקום שלא קיימות כבר כיפי, ואפילו שגם אם נצרף את כל הכיפי יחדיו לית בהו שיעור טפח.

ב.      הבנה שחידש הרב ר' משה וייס שליט"א: אין להתיר כמו שהובא קודם, אלא קודם יש לפרוס יריעה ע"ג הקשתות הלבודות ואחר שיש בידינו טפח פרוס בהיתר דהיינו קשתות לבודות מערב שבת שאיפשרו את כיסוי הקשתות ביריעה – וממילא אחר שכיסינו את הקשתות בהיתר נוצר לפנינו בשבת עצמה 'טפח פרוס' ומעתה אפשר להמשיכו ככל שנרצה גם במקום שאין קשתות לבודות [ויש לציין כי החזו"א הביא אפשרות כזו והסתפק בה].

ג.       הבנת החזו"א: ההיתר הוא אך ורק לכסות ביריעה את הקשתות הלבודות בלבד ולא להמשיך לפרוש מעבר למקום הקשתות אפילו טפח אחד נוסף – ונמצא שהתיר רק לסתום ביריעה חלל שהיה סתום בהגדרה הלכתית של לבוד, ואפילו שאם נצרף את כל הכיפי יחדיו נמצא בכולהו שיעור טפח.

ד.      הבנת הרב ר' אריאל סגל שליט"א: אם גם כנצרף את כל הכיפי יחד לא נמצא בהם שיעור טפח – ההלכה תהיה כהחזו"א, אך אם ע"י צירוף הלבוד נמצא בכל הכיפי שיעור טפח אפשר להמשיך את פרישת המחצלת לאחר הכיפי וכשם שהורה המשנ"ב, כיון שבפועל יש בכאן שיעור טפח והלבוד יצר מציאות של 'קירוב'.

קושיא מדברי המשנ"ב – איך לבוד מצטרף לאהל

ולכאורה יש לעיין ע"פ הבנת המשנ"ב היאך יש להתיר את המשך פרישת האהל בשבת והרי לא התחלתי שום בנין 'אהל עראי' ממשי בע"ש אלא אך ורק בניתי 'הגדרה הלכתית' של אהל ואינו אהל ממש וא"כ עיקר וחשיבות האהל עוד לא נבנתה והיאך תתיר לי להמשיך את פרישת האהל בשבת עצמה – והא אין זו 'תוספת' אלא 'תחילת בנין'.

מחצלת גלולה – קולא וחומרא

בדין מחצלת גלולה בגמרא עירובין קב. נאמר בזה"ל: הנהו דכרי דהוו ליה לרב הונא, דביממא בעו טולא ובליליא בעו אוירא. אתא לקמיה דרב. אמר ליה: זיל כרוך בודיא, ושייר בה טפח. למחר פשטה, ומוסיף על אהל עראי הוא, ושפיר דמי, ע"כ.

וכתב הב"י וז"ל: הנהו דיכרי דהוו לרב הונא דביממא בעו טולא ובליליא בעו אוירא אתא לקמיה דרב אמר ליה כרוך בודיא ושייר בה טפח למחר פשטה דהוי מוסיף על אוהל עראי ושפיר דמי וכתבוהו הרי"ף (מט:) והרא"ש (סי' ט) בפרק כל הכלים: וכתב הריטב"א (שם ד"ה זיל כרוך) שדקדקו התוספות מלשון רש"י אהאי עובדא שלא יהדק המחצלת הרבה ויעשה בענין שיהא ברוחב העיגול טפח כאהל והם כתבו דשייר בה טפח לא משמע הכי אלא שייר טפח חוץ מן הכריכה קאמר אבל חוזר העיגול לא מיחזי כאהל ולמחר כשהוא פורסה לא מיחזי כמוסיף אלא כעושה אהל לכתחלה וכן עיקר ונראה שאף לשון רש"י אפשר להלום כפירוש הזה, עכ"ל. וע"כ לשון הב"י.

ונראה שדייקו מלשון רש"י וז"ל: כרוך בודיא – כשתסתלק המחצלת מעליהן לפנות ערב שבת, אל תסלקנה כולה משם, אלא הוי גולל אותה וכורך מעל הגג, ושייר בה טפח פרוסה דלהוי עליה שם אהל, עכ"ל. וכיון שנקט רש"י 'אל תסלקנה' ולא אמר 'אל תגללנה' מזה משמע שלגלול בכל גווני שרי, אבל מסוף דברי רש"י אפשר לדייק איפכא שאמר לו לשייר טפח פרושה ומשמע שגם אם גולל – צריך לשייר טפח, וזה מה שכתב הריטב"א 'ונראה שאף לשון רש"י אפשר להלום כפירוש הזה'.

וכתב הט"ז בסק"ג וז"ל: ונ"ל דלהחמיר יש ליזהר באם יש בסיבוב לחוד טפח דהיינו שאסור לכסות בו כלי כמ"ש ססי' זה וכדברי רש"י, עכ"ל.

אך בא"ר אחר שהביא את דברי הט"ז שנקט לחומרא כתב וז"ל: ואפשר להקל כיון שכתב הב"ח (ס"ב) דרש"י גופיה ס"ל כתוספות, עכ"ל. וכסברא זו מצינו בדברי הגר"א בביאורו שכתב וז"ל: וטפח. רש"י בד"ה כרוך. טפח פרוסה וכ"מ בגמ', עכ"ל.

הרי שמצינו כי נחלקו רש"י ותוספות בהיתר מחצלת גלולה – רש"י היקל והתיר להניח את המחצלת מע"ש גלולה לגמרי ולמחרת בשבת לפורשה, ואילו התוספות החמירו ולא החשיבו מחצלת גלולה כפרושה ואפילו שיש ברוחבה טפח, ודרשו לפורשה מע"ש טפח.

אבל בהנחת מחצלת גלולה ע"ג כלי בשבת עצמה – יתהפך הדין, ורש"י יאמר שמחצלת גלולה נחשבת לאהל ויחמיר לאסור, ואילו תוספות יורו להתיר כיון שמחצלת גלולה שלא פרשה טפח אינה נחשבת כאהל כלל, ובאו רבותינו האחרונים והורו כי אכן ברור ופשוט שעלינו להחמיר ולא להמשיך לפרוש מחצלת שהיתה גלולה מערב שבת אע"פ שבכל רוחב המחצלת הכרוכה עדיין ישנו טפח מגולגל, וזאת ע"מ לחוש לדברי התוספות המפורשים וכהוראת השו"ע אך טען הט"ז שמנגד עלינו גם להחמיר את חומרת רש"י שמחשיב את המחצלת הגלולה לאהל ויש לאסור להניח בשבת מחצלת ע"ג כלי כהצד השני של המחלוקת, ובזה יחלקו עליו הב"ח, הגר"א והא"ר שלשיטתם אין צורך לחוש לכך כיון שלא ברור שרש"י בכלל אוסר, ואף שכך כתבו התוספות בדעת רש"י עכ"ז יש לנו את דעת הריטב"א שסובר כי אפשר שרש"י מודה לתוספות ואף בגירסא דידן יותר משמע שרש"י מודה לתוספות.

מאמ"ר – 'צווי דינים' – 'אהל' או 'טפח פתוח'

אך המאמר מרדכי[5] כתב וז"ל: כ"כ הריטב"א ז"ל שהתוס' דקדקו מל' רש"י שהכריכה לחודה מהניא אם היא רחבה טפח וחלקו עליו דבעינן שישייר טפח חוץ מן הכריכה וכתב על זה הרט"ז ז"ל ונ"ל דלהחמיר יש ליזהר באם יש בסבוב לחוד טפח דהיינו שאסור לכסות בו כלי כמ"ש סס"י זה וכדברי רש"י עכ"ל ור"ל דלחומרא יש לחוש לפירש"י דהכריכה עצמה חשיבא אהל. ולי אני עבדו נראה דגם לדעת התוס' ז"ל חשוב אהל אלא שהצריכו טפח פרוס מלבד הכריכה משום דהכריכה לא מיחזי כאהל והכי דייק לישנייהו שכתבו דחוזר העיגול לא מיחזי כאהל ולמחר כשהוא פורסה לא מיחזי כמוסיף אלא כעושה אהל לכתחילה ע"כ משמע דלהחמיר הוא דקאמרי דהכריכה לא חשיבא אהל ואינו אלא משום מראית העין אבל לפום קושטא הויא שפיר אהלא וא"כ פשיטא דלענין כיסוי כלי הנז' סס"י זה הוי כטפח פרוס היוצא מן הכריכה אף לדעת התוס' ז"ל ויגדל התימא על הרב א"ר שכתב על דברי הרט"ז וז"ל ואפשר להקל כיון שכתב הב"ח דרש"י גופיה ס"ל כהתוס' ע"כ שהרי מתוך מ"ש מבואר שיש לאסור לכ"ע דלפום קושטא הוי אהל לכ"ע גם ק"ק על מה שנסתייע מדברי הרב"ח דהא הריטב"א ז"ל גופיה כתב דל' רש"י אפש' לפרשו כדברי התוס' ובהא י"ל דמאחר דהרב"ח ז"ל כ"כ בפשיטות ובמוחלט וגם הביא ראיה לדבר כתבו בשמו, עכ"ל.

ובזה בא המאמ"ר וחידש כי באמת אין 'מחלוקת כפולה' בין רש"י לתוספות ותרוייהו מודו כי מחצלת כרוכה נחשבת כאהל ואסור לפורשה בשבת, אלא שנחלקו בגדרי 'טפח פרוש' שרש"י טען כי כיון שבמחצלת הגלולה נחשבת כאהל ממילא יש להחשיבה כטפח פרוש אך תוספות סברו כי בדין 'טפח פרוש' יש עוד תנאי שהוא 'מראית העין' שצריך שייראה לעין המתבונן כי הטפח נפרש כאהל ולא כאחסון בעלמא וא"כ לשיטת המאמ"ר יש לחלק בין הדינים, וברור ופשוט שהמניח מחצלת כרוכה ע"ג כלי הרי הוא עושה אהל ממש, ורק נחלקו הראשונים האם מחצלת כרוכה יכולה לשמש בתורת טפח פרוש ע"מ שההמשך יהיה רק 'תוספת אהל' ולפיכך גם אם אין דיעה המחשיבה את המחצלת הגלולה כטפח פתוח – עכ"ז אין זה אומר שאינה נחשבת 'אהל עראי'.

חסרון דמחצלת גלולה

ויש לבאר מדוע באמת מחצלת גלולה נפסלת לשמש כטפח פרוש מפני מראית העין, והרב ר' אריאל סגל שליט"א רצה לבאר כי הטעם בזה הוא מחמת שעשה בה 'פעולת גלילה' וזוהי 'פעולה הפוכה' מענין הכנת האהל שכולו בנוי על 'פעולת פרישה' ובאמת הפורש טפח מתחיל להראות כוונתו שרוצה להמשיך לפרוש ולכן נתיר לו להמשיך בשבת אך הגולל מחצלת – הרי הצהיר במעשיו שאין לו חפץ ורצון בקיום האהל – אך לענ"ד אין זהו סוד הטעם בזה שהרי לדבריו כל פעולה המושכת את המחצלת אחורנית תחשב לגלילה שהרי הצהיר שאינו חפץבקיום האהל אבל בזה בדיוק מצינו חילוק בדברי מהריק"ש[6] בספרו ערך לחם לפרוס האוהל הכאיימה [הכווצה] שעושין במצרים על הדואר, והיא הארובה להגין מפני החמה, יש למצוא היתר מפני שאינה כרוכה כמו המחצלת בעיגול, וחשיב שפיר טפח פרוס במקום הכווץ. אי נמי לפי שיש לוחות סביב הדואר יותר מטפח, עכ"ל[7]. והוב"ד גם בברכ"י, הראת לדעת כי רק אם אגלול את המחצלת יהיה חסרון מדין 'מחצלת גלולה' אך אם רק אכווץ את המחצלת ולא אגלול – יהיה מותר לסמוך עליה בתורת 'טפח פתוח' ונראה לבאר בזה כי פעולת הגלילה מתפרשת כפעולת אחסון שהרי אם היה רק רוצה לסלק בצורה זמנית לא היה טורח לגלול אלא רק היה מכווץ ודוחק.

קושיא, מה ענין 'מראית העין' לטפח פרוש

וא"כ יש להבין אליבא דהמאמ"ר שהדגיש כי פרישת הטפח במחצלת היא אך ורק מפני 'מראית העין' ולפום קושטא מחצלת גלולה כבר נחשבת כטפח פתוח, וכל שכן שמעיקר הדין הגולל מחצלת לחלוטין ואצ"ל במניח מחצלת גלולה שהרי הוא יוצר אהל – אלא שאסרו בכל זה משום שאינו ניכר שעשה זאת לשם אהל – מאי אכפת לן במראית העין והרי הכל ענין של חשיבות ההתחלה והרי הותחלה פרישת האהל.

ליצור לבוד בשבת – ואז להוסיף אהל

מצינו במסכת עירובין (קב.) לגבי התנאים לנטות בשבת 'כילת חתנים' בזה"ל: אמר רב ששת בריה דרב אידי: לא אמרן אלא שאין בגגה טפח, אבל יש בגגה טפח – אסור. וכי אין בגגה טפח, לא אמרן אלא שאין בפחות משלשה סמוך לגג טפח, אבל יש בפחות משלשה סמוך לגג טפח – אסור. וכי אין בפחות משלשה סמוך לגג טפח נמי, לא אמרן אלא שאין בשיפועה טפח. אבל יש בשיפועה טפח – שיפועי אהלים כאהלים דמו, עכ"ל.

והנה משמע מהגמרא שכל ההיתר לנטות כילה היא שמלמעלה ועד למטה לא יהיה 'שיפוע טפח' וא"כ צ"ב למה משמשת כזו כילה קטנה ומה הועילו חכמים בתקנתם.

וכתב רש"י וז"ל: וקשיא לי, איזו מטה שאין ברחבה שני טפחים או שלש חסר משהו, שיהיה בגגה פחות מטפח ושני שיפועיה כל אחד פחות מטפח, ויש לומר: שהמטה רחבה כמשפטה, ונקליטין הרבה יוצאין הימנה לשני ראשיה, ועולין למעלה סדורין אחד נמוך ואחד גבוה, וקנים נתונים עליהם מנקליטין שבראשה לנקליטין שברגליה, ופורס על המטה שתים ושלש כילות קטנות בגגה, ויריעה גדולה פרוסה סביב המטה לדפנות, עכ"ל.

וכתבו ע"ז התוספות (בד"ה לא אמרן) פירש בקונטרס שיש כילות קטנות סמוכות זו לזו ואין בכל אחת טפח ותימה דלימא לבוד מכילה זו לכילה זו ונמצא שיש בשיפועה טפח ויש לומר דהא דחשיב ליה אהל לעיל על ידי לבוד דהיינו לענין שיוכל להוסיף למחר בשבת אבל לא מסתבר שיחשב בכי האי גוונא עשיית אהל לאסור עליו לעשות בשבת דאטו יהיה אסור לנטות בשבת שני חוטין תוך שלשה משום עשיית אהל, עכ"ל.

וכתב ע"ז במהרש"א[8] (חידושי הלכות) וז"ל: צ"ע לפי זה יהא מותר לכתחלה לנטות בשבת הכיפין בפחות מג' דלענין לאסור עשיית אהל בשבת לא אמרינן לבוד ואח"כ יהא מותר ג"כ לפרוס מחצלת עליהן דלא הוי אלא כמוסיף אהל ואמאי קאמר למחר מביא מחצלת כו' דמשמע דהכיפין אסור לנטות בשבת ודו"ק, עכ"ל[9].

קושיא – מדוע באמת ייאסר לפרוש אהל בשבת עצמה

הרי שפשוט למהרש"א שאסור לפרוש אהל בשבת ע"י יצירת לבוד בשבת ואז להוסיף 'תוספת אהל' ורק תמה מדוע בעצם נאסר הדבר, ובאמת יש להבין אם כל יסוד ההיתר של 'טפח פרוש' הוא משום חשיבות – מדוע יהיה אסור לעשותו בשיטה שהציע המהרש"א – אמתח שני חבלים שייצרו 'טפח לבוד' ומשם והלאה אפרוש מחצלת – דהא עיקר טפח ראשון נוצר בהיתר ועומד לפנינו.

חוטין תלוין

שולחן ערוך שטו ס"י וז"ל: טלית כפולה שהיו עליה חוטין שהיתה תלויה בהם מע"ש, מותר לנטותה ומותר לפרקה, וכן הפרוכת, עכ"ל.

וכתב המשנה ברורה בסקל"ז וז"ל: טלית כפולה – שנותנה על המוט הנתון בין שתי כתלים ושני ראשי הכפל משולשלין ומגיעין לארץ ונכנס בין שני קצותיה וישן מפני החמה והיה אסור לעשות כן בשבת דמקרי אהל עראי ופטור אבל אסור כמבואר בסעיף חי"ת ובא לומר דאם כשהיתה הטלית מקופלת ומונחת על המוט מע"ש היו בה חוטין תלויין שעל ידן פושטן לקצותיה מותר לפושטה בשבת על כל אורך המוט והטעם דכיון דע"י החוטין קל למושכה בהן הוי כאלו היתה הטלית פרוסה מכבר טפח מע"ש והוי רק מוסיף על אהל עראי ושרי וכנ"ל בס"ב, עכ"ל.

ויש להבין מדוע התירו את המשך פשיטת הטלית ע"י החוטין והרי אין 'טפח פתוח' מבעו"י, ומאי מהני 'קלות המשיכה' והרי מיבעי טפח ראשון בדוקא.

ולסיכום:

הצענו הבנה ראשונה בדין טפח פרוש מבעו"י שמתיר 'תוספת אהל' שהכל ענין של 'חשיבות' וטפח ראשון הוא החשוב וא"כ אחר שכבר הועמד האי טפח – ממילא אין חשיבות להמשך אהל עראי.

ועפ"ז הקשנו כמה קושיות:

א.      מדוע התרנו לכסות ארובה שבגג מכח 'טפח בנוי' והרי אין שום קשר בין הטפח הבנוי לטפח עראי ולא חשיב שהותחל כלום מהאהל עראי.

ב.      מדוע הורה המשנ"ב להתיר המשך פריסה מעל עריסה והרי בתחילה היו לא היו הלבודים מגינים מזבובים ואילו המשך הכיסוי כבר הועיל להגנה מזבובים וא"כ מאי דמהני לזה לא מהני לזה.

ג.       ולשיטת המשנ"ב בביאור כיפי דארבא – שנקט כי הלבוד משמש כטפח פרוש – יש להבין מדוע, והרי אין שום קשר להתחלת העמדת אהל לחיבור הכיפי ע"י לבוד.

ד.      ובפרט לשיטת המאמ"ר [והוב"ד בשעה"צ] שנקט כי חובה שיתקיים תנאי של 'היכר מפני מראית העין' בפרישת האי טפח, מה ענין היכר הכא והא הכל בנוי על 'חשיבות'.

ה.      ויש עוד לברר מדוע ייאסר עלינו לפרוש 'טפח הלכתי' בשבת עצמה ע"י לבידה ואח"כ להמשיך ממנו והלאה לנטות אהל מכח תוספת.

ו.       ועוד יש להבין מדוע 'חוטים קשורים' גורמים היתר כטפח פתוח והרי לא התחלתי שום דבר מבנית האהל.

ונראה לבאר ביאור מחודש בדין 'טפח פרוש' שכל ענינו רק ליצור היכרא בעלמא, שהרי כל דין אהל עראי הרי הוא מדרבנן והתירו חכמים את פרישתו אם ייעשה היכר מסוים וזה יועיל שלא יבא לעשות אהל קבע, ובכל דבר שיעשה לו הכנה מערב שבת מהני – ועפ"י ביאור זה יתיישבו כל הנך קושיין שהכל תלוי בהכירא בעלמא ואי אית היכירא – די בזה, ואפילו טפח בנוי ישמש להיכר, ומוטות מעל העריסה, ולבודי כיפי דארבא, ואפילו חוטים שנעשו להיכר מהני אך מנגד – חובה שהמחצלת הגלולה תהיה ניכרת שהיא לצל, וכן חובה עלינו להציב את הטפח דוקא מערב שבת ולא להעמידו בשבת ואפילו בדרך המותרת כגון ע"י לבידה – משום דלית בהא הכירא כיון שפרש את האהל כולו בשבת ורק עשה זאת בשני שלבים וסרה קושית המהרש"א[10].

נפק"מ בין ההבנות

ועתה שיש בידינו היסוד החדש יתבארו כמו חומר עוד כמה ענינים שנתלבטנו בהם:

נפק"מ בין שתי ההבנות – סתירת אהל בשיור טפח

ויש לשאול האם מותר לסתור אהל עראי שהוקם מערב שבת ולשייר בו טפח – שהרי לפי ההבנה הראשונה שהכל תלי וקאי על יסוד 'חשיבות' היה נראה להתיר דהא כשם שהתרנו את פרישת כל האהל אחר שהוצב הטפח הראשון – כך נתיר את סתירת כל האהל ורק יש לשייר בו שיעור חשוב של 'טפח פרוש' אבל לפי היסוד החדש שהכל תלוי בהיכיר, וההיכר צריך להיות ניכר כבר מערב שבת – אין שום היתר לסתור אהל שנפרש מערב שבת ואפילו אם הותיר טפח פרוש שלא סתרו, שהרי בסתירה אין שום היכר מערב שבת[11].

עוד נפק"מ – טפח בצפון ופרישה מדרום

ויש לעיין האם מי שפרש טפח מערב שבת בצד צפון – יש מקום להתיר לו להתחיל את פריסת האהל מצד דרום עד שבסוף יתחברו שני האהלים, דלפי ההבנה הראשונה נראה בודאי שאסור כיון שעליו להמשיך ולהוסיף בדוקא על הטפח הקיים דאל"כ הרי הוא מעמיד מתחילה אהל וזוהי פעולה חשובה, אבל לפי ההבנה החדשה שהכל תלוי ביסוד 'היכירא' אין שום מניעה שיתחיל מהעבר השני ובלבד שלבסוף יתחברו שני הקצוות.

נפק"מ עצומה – ביאור שיטת המהר"ם

וגדולה מכולם, שהרי חקרנו כבר בשיעור הקודם 'מחיצה המתרת' בדעת מהר"ם מרוטנבורג שחידש כמה חידושים בגדרי מחיצה המתרת ובינהם אתה למד שני חידושים השייכים לסוגיא דידן:

א.      חידש היתר לפרוש טפח מע"ש ולהמשיכו גם במחיצה המתרת, דלכאורה מצינו את ההיתר הנ"ל רק בגדרי אהל הפרוש מלמעלה בלבד.

ב.      והוסיף לחדש כי אע"פ שהטפח הפרוש אינו מועיל להתיר בשעת הצבתו, כגון שהיה תלוי מלמעלה וממילא אין לו שום חשיבות לשמש כמחיצה – עכ"ז נתיר להמשיכו בשבת.

וכבר תמה בזה בפרי מגדים (משבצות זהב סי' שטו סק"א) וז"ל: והנה מהר"מ שעשה מחיצה להתיר, הובא בב"י, עיין מ"א סק"ג, ואפילו הכי שייר טפח ותוספת אהל עראי שרי, אלמא אף להתיר ולתוספת אהל עראי שרי, אם לא כשעושה בתחלה אהל עראי מחיצה להתיר אז אסור. והנה למה שכתב המ"א סק"ג, ופשוט דאם היה בולטת רחב טפח מותר דהוה תוספת אהל, י"ל שפיר דאי בעי היה עושה צרכיו שם באותו רוחב טפח, מה שמרחיב אין כל כך להתיר, מה שאין כן בב"י משמע שהיה תלוי היריעה על הכלונס ומשולשל טפח למטה מהכלונס, שזה לא יועיל כלום, וצ"ע. הרי שנשאר הפמ"ג ע"ד המהר"ם בצ"ע, אבל לפי היסוד שחידשנו – ניחא וניחא דלשיטת המהר"ם הכל ענין של 'היכר' וא"צ כלל שתתיר המחיצה בפועל בשעת ההעמדה בע"ש.

ועפ"ז נמצא שיחלוק המג"א על המהר"ם ויתיר 'תוספת מחיצה' אך ורק אם הטפח עומד מן הצד וכבר מתיר בפועל בשעת ההעמדה וכמו שכתב בפמ"ג 'שיכול לעשות צרכיו נגד אותו טפח' אבל המהר"ם אינו מצריך שהטפח יתיר ממש בשעת ההעמדה ולכן התיר אפילו בטפח פרוש ומשולשל מלמעלה[12].

חידוש עצום – ביאור מח' המג"א והתו"ש בחוטים תלויים מחיצה המתרת

ועתה תתבאר כמו חומר מחלוקת המג"א והתוספת שבת בדין היתר 'חוטים תלויים' במחיצה המתרת והוב"ד במשנה ברורה סי' שטו סקל"ט וז"ל: כתב מ"א דמחיצה העשויה להתיר שפסק השו"ע לעיל בס"א דאסור לעשותה בשבת הוא אפילו כשהיו חוטין כרוכין עליה מע"ש ויש שמקילין בזה, עכ"ל. דבשלמא דעת התו"ש ברורה דמאי דמהני לפרישת אהל ברור שמההני למחיצה המתרת, אך מדוע חילק המג"א בין היתר חוטים תלויים דמהני בפרישת אהל, ואסר העמדת מחיצה המתרת ע"י חוטים תלוים – ועתה תתבאר התשובה – כיון שהמג"א ס"ל דבמחיצה המתרת לא די בהיתר 'טפח פרוס' מערב שבת אלא הרי הוא דורש עוד תנאי – שהטפח יתיר בפועל בשעת ההעמדה וא"כ המציב מחיצה המתרת וחוטים תלויים בה – אין שום דבר שכעת – בשעת ההצבה מתיר בפועל, ולכן אי אפשר להתיר בזה אבל התו"ש ס"ל כדעת המהר"ם שא"צ שהטפח יתיר בפועל אלא די בהיכר בעלמא ולכן התיר מחיצה המתרת ע"י חוטים תלויים.

חילוק מחודש – 'היכרא במחיצה' או 'היכרא במתרת'

ובחתימת הענין אוסיף עוד נקודה אחת דקה מן הדקה שהאיר ה' עיני בה, ואכתבנה שלא תשתכח ממני.

מצינו את חומרת החיי"א שהובאו במשנ"ב סקי"א וז"ל: ולכן פארווא"ן שעומד מופשט טפח מע"ש מותר לפושטו כולו אבל אם היה מקופל אף על פי שכולו הרבה יותר מטפח לא מהני שהרי לא נעשה זה בשביל מחיצה (ח"א), ע"כ. הקשה הרב ר' ישראל שיינברגר שליט"א קושיא גדולה שהרי אנו מוצאים בכיפי דארבא שהותר לנו להמשיך לפרוש אהל ע"י שאנו סומכים על הכיפי כטפח פרוש, והרי הני כיפי אינן מיועדות לצל או להגנה מגשם אלא כל ייעודם לתמוך את היריעות המגינות מגשם ואת ההצללות המגינות מחום השמש, וא"כ למדנו שגם 'תשתית לאהל' חשיבא כטפח פרוש, ומדוע ייגרע דינה של 'מחיצה ניידת' סגורה שיש ברחבה טפח, והרי לכל הפחות תחשב כתשתית למחיצה, ועוד עורר בזה הרב ר' ברוך מרלטקו שליט"א כי לכאורה דברי החיי"א סותרים להוראת הערך לחם שחילק בין פעולת גלילה לפעולת כווץ, אבל ע"פ כל הדברים שנתבארו הכא יש לחדש ולומר כי שניא דין היכר 'טפח פרוש' לגבי אהל מדין היכר 'טפח פרוש' לגבי מחיצה מתרת, שבאהל די לנו שיהא היכר שהטפח הוצב בתורת אהל, אך במחיצה מתרת אין די בהא שיוצב בתורת 'מחיצה גרידא' שהרי אין שום איסור להעמיד מחיצת עראי אם אינה מתרת וא"כ המציב טפח מערב שבת וניכר שהוא לשם מחיצה אך אין היכר בו שמתכוין לייעדו להתיר – ממילא אינו שווה כלום בתורת היכר, ולכן הורה החיי"א להוסיף במחיצה ולפורסה עוד טפח בכוונת 'מחיצה המתרת' ולכן אין הוראת החיי"א סותרת להוראת מהריק"ש משום שמהריק"ש דיבר באהל והתם כווץ מהני ואילו החיי"א מיירי במחיצה מתרת ובו לא מהני כווץ אם לא יוסיף היכר שכוונתו וייעודו להתיר, וביסוד זה גם מהר"ם יודה – שהרי מהר"ם היקל רק בהא שלא דרש כי הטפח יתיר בפועל אבל ברור שגם הוא ידרוש שיוצב הטפח בכוונה להתיר.

סיכום הנפק"מ העולות – 'חשיבות' או 'היכרא'

ולסיכום הנפק"מ שעלו עתה בין שתי ההבנות 'חשיבות' או 'היכרא':

·        העמדת טפח הלכתי של לבוד בשבת עצמה ועתה נמשיך ממנו והלאה – לטעמא דחשיבות מהני, אך לטעמא דהכירא לא מהני.

·        וכן יהיה בטפח שהוצב בשבת עצמה ע"י נכרי ורוצה להמשיכו ע"י יסוד 'תוספת אהל'.

·        עצם הדין של היתר תוספת אהל ע"י 'חוטים תלויים' יובן אך ורק ע"י יסוד היכירא דלפי יסוד 'חשיבות' אין לו ביאור כלל.

·        סתירת אהל ושיור טפח – לחשיבות מהני, להכירא לא מהני כיון שלא נעשה ההיכר מע"ש וא"כ הרי הוא מקים אהל עראי רק 'בשני שלבים'.

·        התחיל טפח בצד צפון וממשיך בצד דרום עד שמחברו – לחשיבות לא מהני ולהכירא נראה שמהני.

·        הבנה בחידוש מהר"ם מרוטנבורג – טפח פרוש במחיצה מתרת, ואין בו כח להתיר עתה ואגב נתבארה מחלוקת המג"א ותו"ש בדין חוטים תלויים' במחיצה המתרת – האם יש לדמות מחיצה מתרת לגמרי לפרישת אהל – וכך ס"ל לתו"ש, ואילו המג"א חידש כי במחיצה מתרת אין די רק בהיכר אלא נדרש גם התחלת היתר.

ונזכה לאהבת התורה ולומדיה, נתנאל ברבי שאול ניר

השיעורים נמסרים תמידין כסדרן בס"ד בימי שלישי וחמישי בשעה 11:45 בחדר השיעורים שבעזר"נ של ביהמ"ד 'מתמידים' ברחוב דרכי איש, ופתוחים לכל הלומדים.

תגובות: בטל' 0548-411554 מייל:gmail.com@0548411554N

לשמיעת שעורי ההלכה בקול הלשון: 073-2951256 יש להקיש 6 ואח"כ להקיש 1

לשיעורים בנושאים נוספים 073-2951256 ומיד להקיש 9

ובאתר 'דורשי ציון' תמצא את המאמר הזה לקריאה, ועוד רבים ומגוונים.