בין וילון לוילון

נמסר בס"ד בהיכל כולל 'דורשי ציון' בפני רבני 'חבורת ההלכה' בשבוע פרשת שמות – טבת תשפ"א.

בגמרא מסכת שבת (קלח.) נאמר בזה"ל: אמר רב משום רבי חייא[1]: וילון, מותר לנטותו ומותר לפורקו. ופירש וז"ל: רש"י וילון – מסך שכנגד הפתח. מותר לנטותו – שאין אהל אלא מי שעשוי כעין גג, עכ"ל. הרי שתלה את טעם ההיתר בהא דלית לוילון גג אלא רק מחיצה, ומדבריו משמע שאין בתלית וילון שום מציאות איסור שהרי מחיצה המתרת לית ליה ואף מחיצת קבע משמע דלית ליה.

אלא שבגמרא מסכת עירובין (קב.) ג"כ הובאו דברי רב משום רבי חייא: וילון מותר לנטותו ומותר לפורקו בשבת, ע"כ. ושם פירש רש"י וז"ל: וילון – כנגד הפתח, לצניעות. מותר לנטותו – דלאו אהל הוא, דלא קביעא התם, אלא כן דרכו לינתן ולהסתלק כדלת בעלמא, עכ"ל.

ומדבריו מבואר כי טעם ההיתר הוא ביסוד חדש והוא 'קביעותא' דכל זמן שהוילון אינו קבוע – אין שום משמעות להעמדתו, ואילו בשעה שייקבע הוילון – הרי התולהו חשיב ככל מוסיף על הבנין.

הדמיון בין וילון לדלת

אלא שיש לעיין בהא דדימה רש"י תליית הוילון לדלת – ולכאורה אין הדמיון עולה יפה כיון שאין לנו שום ההיתר להרכיב דלת על ציריה ורק יש היתר בפתיחת וסגירת הדלת ולא חיישינן בזה לבונה וסותר כיון שהסגירה אינה לקביעות וכן הפתיחה ומדוע תתיר לנו את תליית הוילון, ונראה לבאר כי דימה רש"י את היתר פתיחת וסגירת הדלת שההיתר הוא בהא דעביד מעשה עראי שידוע שלא יתקיים כך לתליית הוילון שידוע שלא ייתקיים כך, ועוד אפשר לבאר כי דימה רש"י פתיחת וסגירת דלת שאינה מחוברת בבית אלא רק מציבה בצד הפתח הפתוח או אפילו מהדקה בחקיקה שיש בצד הדלת וזה מבואר להיתר בסי' שיג סע' ג – ד וז"ל: רחבה שאחורי הבתים, שאין נכנסים ויוצאים בה תדיר, אם עשה דלת לפתחה או שתולה בה מחצלת של קנים, וכן פרצה שגדרה בקוצים כעין דלת, אם יש להם ציר או אפילו אין להם עתה ציר אלא שהיה להם ציר, נועלים בהם אפילו הם נגררים בארץ רק שקשרם ותלאם לנעול בהם; ולא חשיב כבונה, שניכר בהם שהוא דלת כיון שהיה להם ציר. הגה: וכ"ש אם יש להם ציר עדיין; ובלבד שלא יחזיר הציר למקומו, כדרך שיתבאר לקמן סי' תקי"ט (ב"י). אבל אם אין להם ציר ולא היה להם ציר, אין נועלים בהם אא"כ היו גבוהים מן הארץ; ופתח העשוי לכניסה ויציאה תדיר נועלים בו, אפילו לא היה לו ציר מעולם והוא נגרר. ובסעיף ד' – דלת העשוי מלוח אחד או שאין לה אסקופה התחתונה, וכשפותחים שומטין אותה ועוקרים אותה, אין נועלים בה אפילו יש לה ציר. הגה: אבל דלת העשויה מקרשים הרבה, שרי אף על פי ששומטים אותה כשפותחה, אם יש לה אסקופה; וה"ה במקום שנועלים בקרשים הרבה ויש חקיקה למעלה ולמטה שמכניס בהם הקרשים, שדינם כדלת הואיל ואינן לוח אחד בכל הדלת, עכ"ל.

והיסוד בהיתר הדלתות הנ"ל שאם יש אומדנא דמוכח שאינו בא לסתום את הפתח בקרש כלשהו אלא מתכוין לסלקו בעתיד לצורך מעבר, וזה יהיה בכמה אופנים:

א.     או שאין הדלת נשמטת לרצפה מחמת שקשרוה ותלאוה.

ב.      או שקבעו בדלת צירים.

ג.       או שהדלת עצמה עשויה מכמה לוחות.

ד.      או שיש לפתח עצמו איסקופה.

ה.     או שהפתח עצמו משמש לכניסה ויציאה תדירית.

בכל הנ"ל מוכח כי אינו בא לבנות ולסתום אלא רק מטרתו להשתמש בדלת הנ"ל בצורה ארעית וא"כ הצבתה אינה נחשבת לבנין – וכן כאן בתלית הוילון אף שתולהו ממש על המוט – אין התליה מתפרשת כפעולת בנין משום שתליית הוילון אינה בקביעות.

תרומת הדשן – 'קבוע' מתייחס לזמן

ובאמת יש להבין מהו גדר קביעות המוזכר בדברי רש"י, ומצינו שנחלקו בזה אבות העולם, דבתרומת הדשן סימן סח כתב וז"ל: שאלה: הפרוכת שלפני ארון הקודש שרי להסירו בשבת ולפרוס אחר במקומו או לאו?

תשובה: יראה דהיתר גמור הוא. וכן שמעתי שיש מקומות שעושין כן ביוה"כ לתפלת נעילה, מסירים הראשון ופורסים אחר שכולו לבן במקומו. וראיה מהא דגרסינן בפ' תולין ובפ' המוצא תפילין (שבת קלח. ערובין קב.) אמר רב משום רבי חייא וילון מותר לנטותו ולפרקו בשבת. ופרש"י פ' תולין דזהו מסך שכנגד הפתח, דהיינו כמו פרוכת. ואף על גב דמסיים רש"י דמותר לנטותו ולפרקו לפי שאינו אוהל, כמי שעשוי כעין גג. וא"כ נוכל לומר דרש"י לטעמיה, דס"ל דאין איסור עשיית אוהל עראי בשבת אלא בגג ולא במחיצה, כדאיתא באשירי פ' כל הכלים, ובתוספות פ' מי שהוציא (ערובין מד.) אבל לפר"ת דסבר דבמחיצות נמי איכא איסור עשיית אוהל עראי, איכא למימר דנטיה ופריקת הפרוכת יהא אסור. הא ליתא דר"ת מודה דכל היכא דאין המחיצה באה להתיר, כגון גבי דופן סוכה ופריסת סדין ע"ג העמודים, דבפ' כיצד משתתפים (ערובין פו:) אין איסור עשיית אוהל עראי במחיצה וגבי פרוכת לא בא המחיצה להתיר מידי. אך בפ' המוצא תפילין (ערובין קב ע"א) פרש"י: וילון כנגד הפתח לצניעותא מותר לנטותו דלאו אהל קעביד. דלאו קביע התם אלא דרכו לינתן ולהסתלק כדלת בעלמא עכ"ל. משמע דאיירי בוילון שנוטין אותו לפרקים, כשרוצים לעשות מילי דצניעות, אבל אינו תלוי תדיר שם. ולפ"ז הפרוכת שתולין שם תדיר, שייך ביה עשיית אוהל לפי זה. ומ"מ נראה לחלק יפה, דודאי וילון התלוי תדיר לפני הפתח שייך ביה עשיית אהל, לפי שהוא כמו דלת בעלמא. אבל הפרוכת שלפני הארון, שבלא"ה יש דלת לארון, והפרוכת אינו תלוי שם אלא לצניעות, אף על גב דתלוי שם בקביעות אין קפידא. אפס העולם חוששין לאסור הדבר. וגם חזן הכנסת אחד הגיד לי, שאחד מן הגדולים לא רצה להתיר, אני מושך ידי להתיר, עכ"ל.

הרי שהבין תה"ד בפשיטות כי הגדרת קביעות תלויה בשיהוי אריכות הזמן וא"כ חידש לאסור את תליית הפרוכת משום שתלויה התם לזמן תדיר.

אך מנגד בבית יוסף סי' שטו אחר שהביא דברי תה"ד כתב וז"ל: והאידנא נהוג כולי עלמא היתר בדבר ולא ראינו מי שמיחה בכך. ומדברי רש"י דפרק בתרא דעירובין משמע דלא שרינן בוילון אלא בשאינו תלוי שם בקביעות אבל אם הוא תלוי שם בקביעות אסור לנטותו ולפרקו בשבת וכן נראה שסובר בעל תרומת הדשן ולי נראה דא"כ לא הוה שתיק מיניה בריש פרק תולין לכן נ"ל שאע"פ שתלוי שם בקביעות שרי שהרי כיון שכולו נע ונד ברוח מצויה וגם אינו מעכב להולכים ועוברים דרך שם מיקרי לא קביע וזהו שכתב דלא קביע התם אלא כן דרכו לינתן ולהסתלק כדלת בעלמא אבל אם קבעו מלמעלה ומלמטה ומן הצדדין בענין שאין מזיזין אותו ממקומו הוה מיתסר משום בנין ומשום דסתם וילון אין קובעין אותו כך כתב דכיון דלא קביע התם שרי, עכ"ל.

בית יוסף –'קבוע' מלשון 'קיבוע בחוזק'

הרי לפנינו שיצא הב"י לחלוק ע"ד תה"ד בתרתי, א: בדין פרוכת הנטויה לצניעות בעלמא [כגון שיש דלתות לארון] שבתחילה צידד בזה תה"ד ולבסוף 'משך ידו מלהתיר' התיר הב"י, ב: ואף בדין תולה וילון או פרוכת כתחליף לדלת התיר הב"י, משום שאינו קבוע מלמעלה ומלמטה ומן הצדדים ואינו מעכב את העוברים ושבים, ונראה לבאר בעומק דבריו שיצא לחלוק על הבנת התה"ד בהגדרת קביעות וביאר תה"ד כי קביעות היא קביעות בזמן שרוצה שתשהא הפרוכת על המוט בתדירות, אבל הב"י ס"ל שקביעות היא מלשון 'קיבוע' דהיינו שהתולה וילון ומקבעו 'מלמעלה ומלמטה ומן הצדדים' עד שניצב שם כאחד מקירות הבית 'ומעכב להולכים ושבים דרך שם' הרי הוא מעמידו בתורת בנין כקיר קלוש לבית אבל עכ"ז זהו קיר גמור, אבל בשעה שלא מקבעו – הרי ברור שהוילון הוא כאחד מתשמישי הבית כשולחן וכסא ואין בהצבתו משום בנין.

קיבוע מהצדדים לשעה מועטת

ולא נתפרש בדברי הב"י אם יהיה איסור לקבע וילון מכל הצדדים גם לשעה קלה, אך בשעה"צ סימן שטו סק"ו כתב בפשיטות שהאיסור בזה הוא רק אם שוהא כך כמה ימים וז"ל: ומכל מקום נראה דזה דוקא אם דרך הוילון ששוהה שם כמה ימים בסתימה זו, אבל אם הדרך הוא להפתח תמיד לא חשיב סתימה קבוע מן התורה, ואפשר דאף מדרבנן אין איסור בזה, דמאי גריעא מפקק החלון, ובפרט אם יש שם איסקופה להפתח, עיין לעיל בסימן שי"ג סעיף ג בסופו, עכ"ל. וע"י ביאור זה תורצה עוד קושיא – שהרי המג"א לגבי מחיצה המתרת קבע כי אין להעמיד 'מחיצה' כנגד הנר אלא רק 'כיסוי' והחילוק בין מחיצה לכיסוי הוא דמחיצה אינה נעה ברוח וכיסוי נע, ומתוך דבריו עולה כי האיסור להעמיד מחיצה שאינה נעה ברוח הוא רק מכח 'מחיצה המתרת' את מדוע לא נאסר עצם ההעמדה – אלא כיון שהמחיצה היא רק ללילה ואינה עומדת 'כמה ימים' מותר אפילו שקושרה מכל הצדדים, כך כתב בשעה"צ סקי"א בתירוץ הראשון, ומצאתי שגם החזו"א מודה בזה וז"ל החזו"א (בסי' נב אות יג): וכל שאינו אלא לפי שעה אפילו קושרו גם למטה שאינו נע ונד ברוח מצויה נמי שרי, עכ"ל.

חילוק בין וילון לדלת

ואין לומר כי בעצם הצבת הוילון במקום דלת יהיה איסור דאורייתא של 'בונה' ככל אדם המעמיד דלת בית על ציריה שולחן ערוך סי' שח ס"ט וז"ל: דלת של שידה תיבה ומגדל יכולים ליטלה מהם ואסור להחזירה גזירה שמא יתקע; ושל לול של תרנגולים אסור בין ליטול בין להחזיר דכיון דמחובר לקרקע אית ביה בנין וסתירה, עכ"ל. ומה לי אם העמיד דלת מעץ או דלת העשויה מבד – אבל באמת עומק סברת הב"י היא דאין כלל דמיון בין הוילון לדלת שהרי מציאות הדלת היא שיש בה שתי אפשרויות האחת: להסגר – ואז הרי היא כהמשך לקירות הבית והרי היא 'מעכבת את ההולכים ושבים' והשנית: להפתח ואז אינה מעכבת כלל והרי היא כאילו אינה, אך התולה וילון כנגד הפתח – הרי הוא כל העת תלוי ומסתיר את החדר, אך אינו מונע אנשים להכנס לתוך החדר, וכאשר רצוני להכנס – עלי להזיז את הוילון ע"מ להכנס, ואינו פתוח לגמרי.

חידוש המג"א – סדינים המצויירים שרי בקיבוע

ויש להבין בדברי המג"א סי' שטו סק"ב וז"ל: ונ"ל פשוט דמותר לתלות בשבת סדינים המצויירים לנוי אף על פי שקבועים שם כיון שאין עשויין שם למחיצה, עכ"ל. ולכאורה היה מקום לבאר כי מיירי בגוונא שקשרם רק מלמעלה ולפיכך הוי כפרוכת הקשורה רק מלמעלה שאפילו תה"ד נטה להקל בה אם יש דלתות לפני הארון – כיון שלא הועמדה הפרוכת אלא לצניעות בעלמא וא"כ הרי יש בכאן 'תליית עראי' ושרי, והרי גם כאן תולה סדין המצויר לנוי בעלמא ואף זוהי 'תליית עראי' ושריא דמאי שנא לצניעות או לנוי, וא"כ ליכא חידושא בדין זה כלל, אלא שהוסיף בזה הפמ"ג בא"א סק"א וז"ל: סדינין המצוירין בכותלים, אף שרחוק מכותל טפח וקבועים שם גם למטה בחוטין בקשירה ליתידות, דכל שאין עושה למחיצה כי אם לנוי שרינן, עכ"ל. ולכאורה אם קיבע בחוטין מלמעלה ומלמטה ומן הצדדים מדוע התיר בזה, ומאי מעליותא דפריסה לנוי, וכ"כ בלבושי שרד ומחצית השקל.

חילוק מחודש – 'בנין מחיצה' או 'תוספת בנין'

וצ"ל שכיון שהביא הב"י שני תנאים לאסור:

א.      'מעכב להולכים ולשבים דרך שם'.

ב.      'קבוע מלמעלה ומלמטה ומן הצדדין בענין שאין יכולים להזיז אותו'.

וכל זאת על מנת להפוך מחיצה הנתונה בבית להיות כאחד מקירות הבית שהרי אלו ממש תיאורי הקירות – דמעכבים וחוצצים וקבועים היטב, וא"כ במידה ובנה כזו מחיצה – הרי שנתחייב מדין בנין ממש שהרי בנה והציב 'מחיצת קבע' ומה לי אם בנאה מאבנים או מיריעות, וא"כ אין בכאן 'שני תנאים' אלא התנאי הראשון של העיכוב הוא הגדרת מקום של המחיצה – שנתונה באמצע החדר וא"כ הרי הוצבה לשמש כעין קיר, ורק צריכה שתהיה מספיק יציבה ולצורך כך עליו לחברה מלמעלה ומלמטה ומן הצדדים ומעתה תחשב כקיר לכל דבר, אבל בשעה שהמחיצה אינה עומדת בפני עצמה אלא רק סמוכה לקיר או לדלת[2] – לא נחייב מדין בנין של מחיצת קבע שהרי ברור שאינו מציב 'מחיצה בתורת קיר' אלא כאן נתחדש יסוד אחר שנקרא 'מוסיף על הבנין' שמעבה וגורם איכות לקיר הקיים כגון המצפה את הקיר במעטה 'בידוד' מרעש או מחום וקור או יריעת 'איטום' מנזילות מים, או אפילו תוספת הגנה מהשמש הקופחת – כל אלו נכנסים תחת ההגדרה 'תוספת בנין' – ובכל זה באמת אין קשר לתנאי 'מעכב להולכים ושבים דרך שם' וכן אין משמעות לתנאי השני שיהיה קבוע מלמעלה ומלמטה ומן הצדדים, ונראה לי פשוט שיש מקום להתחייב אפילו בהנחה בעלמה כדמצינן בדין 'בנין וסתירה בסכך' וכדין מניח אבן בראש הנדבך, שנבאר דיניהם בהמשך השיעור.

וא"כ גם מי שיקבע את הוילון לקיר 'מלמעלה ומלמטה ומן הצדדים' אבל מגמתו אך ורק לייפות את הקיר – הרי שאינו 'מעמיד מחיצה' ואף אינו 'מוסיף על הבנין' ולא אכפת לי שיעמיד לזמן מרובה או אפילו יקבע מכל הצדדים.

ונמצאו בידינו חמש הגדרות בתלית וילון:

א.      'וילון כקיר לבית' – וילון המשמש למחיצה וקבוע מלמעלה ומלמטה ומן הצדדים ועי"ז מעכב את העוברים והשבים.

ב.      'וילון כדלת' – וילון המשמש למחיצה ונתנו שם לקביעות אך תפוס רק מלמעלה.

ג.       'פרוכת לצד דלתות' – וילון האחוז אך ורק בחלקו העליון, ואינו משמש למחיצה [כגון שתולהו בסמוך לקיר או דלת קיימת] ומטרתו לצניעות בעלמא – ונתנו שם בקביעות – בזו צידד אף תה"ד להקל אך לבסוף אסר מחמת הקביעות, והפוסקים פשוט להם להקל.

ד.       'סדינים המצוירים' – וילון שאינו משמש כמחיצה [כגון שתולהו סמוך לקיר] ומטרתו לנוי בעלמא – וקיבעו מלמעלה ומלמטה ומן הצדדים – בזו הורה מג"א להקל.

ה.      וילון כתוספת לקיר – וילון שהוצמד לקיר ע"מ להוסיף איכות לקיר בתפקידו – כגון ע"מ למנוע חום וקור או רעשים – בכל זאת יש מקום לחייב אפילו בהנחה בעלמא.

למעשה, מצינו שהורה הרמ"א כשיטת הב"י, ואחריו צעדו המג"א והמשנ"ב, וכולם נקטו כי המחייב הוא אך ורק הקיבוע בצורה יציבה המעכבת עורים ושבים, אךמצאתי כי החזן"א החייה את שיטת תרומת הדשן והורה כמותו וז"ל החזו"א (בסי' נב אות יג): שו"ע סי' שט"ו לכן מותר לתלות וילון לפני הפתח אע"פ שקבוע שם הוא מדברי ב"י וחלק על תה"ד דכיון שהוא נע ונד ברוח מצויה לא מקרי קבע, והוא תימא דכיון דקובעו להיות תלוי על צירין הו"ל כתולה דלת על ציריה דחייב משום בונה ואע"ג דנע ונד למטה מ"מ הוא מתקיים תמיד על ציריו וזהו בנינו להיות תלוי תמיד ונוח לנטותו בכל עת שירצה, ואין מותר אלא בוילון שדרכו לתלותו ולסלקו וכן בפרכת לדידן מותר שאין אנו קובעין אותה אלא מחליפין אותה בשבת, וכן מש"כ בד"מ בשם או"ז דמותר לתלות סדין בסוכה מפני הרוח היינו נמי מפני שאינו מבטלו לבנין אלא תולאו לפי שעה וכל שאינו אלא לפי שעה אפילו קושרו גם למטה שאינו נע ונד ברוח מצויה נמי שרי.

והיכא שתולה להיות קבוע אין מקום לחלק בין תולה בפתח פתוח או בתולה על הדלת, שהרי לא משום מחיצה אתינן עלה אלא משום בנין וכל שקובע הדבר הוי בנין, ובתה"ד שהביא ב"י לא כתב כן וצ"ע, וכן מש"כ המ"א דמותר לתלות סדינים המצוירים לנוי ואפי' לקובעם צ"ע אם קובעם לעולם הרי זה בונה וצ"ל ג"כ בעשוי לתלותם ולהסירם או שתלאן רפוי שנוח להסירן וממילא דרכן להסירן, עכ"ל.

שיטת הגר"א – וילון שרי גם בקביעות

ובאמת ישנה עוד שיטה אחת והיא דעת הגר"א בביאורו (סי' שטו) דס"ל להקל בכל זה כרש"י במסכת שבת שלא הזכיר כלל מושג של איסור בוילון קבוע, וז"ל: ולכן. שם ק"ב א' ועיין רש"י ד"ה וילון: אף על גב. דלא כמ"ש ד"ה מותר לנטותו אלא כמ"ש רש"י בשבת קל"ח א' ד"ה מותר לנטותו ועמ"א, עכ"ל. אך בשעה"צ סק"ה הזכיר את דברי הגר"א וחידש שעדיין יש מקום לחומרא בדבריו וז"ל: ומדברי הגר"א משמע דהוא מפרש להשולחן ערוך שטעמו משום דפסק כמו שכתב רש"י בשבת קל"ח ע"א דיבור המתחיל מותר לנטותו, דכיון דהוא מחיצת עראי אין שם אהל עליה [ודלא כמו שפרש בערובין, עיין שם], ואם כן לא צריכינן תו לטעמא דהבית יוסף, ומכל מקום אפשר דגם הגר"א מודה דאם קושרה למעלה ולמטה ומן הצדדים דאסור, דאפשר דאז חשיב סתימה קבועה, וצריך עיון, עכ"ל. ולענ"ד הקלושה לא מצאתי מדוע יודה הגר"א לחומרת הב"י אם הכל מבוסס על ענין הקביעות שהוזכרה אך ורק ברש"י בעירובין וכמו שמפורש נקט בב"י.

שלש שיטות במחיצה

ונמצאו בידינו שלש שיטות היאך להורות בהלכות תליית וילון:

א.      דעת הגר"א – אין איסור להציב מחיצה ולכן אין שום איסור בתליית וילון ולא בפירוקו כיון שפוסקים כרש"י בשבת וממילא גם וילון קבוע שרי.

ב.      דעת מרן הב"י וכך נראה שסובר הרמ"א – האיסור להציב מחיצה הוא אך ורק אם היא מעכבת את ההולכים ושבים ובנוסף – קבועה מלמעלה ומלמטה ומן הצדדים.

ג.       דעת התרומת הדשן – יש איסור להציב מחיצה אם מיועדת לעמוד כך בתדירות, ולא שנא מעכבת או לא, וגם אם אחוזה רק בחלק העליון, ואפילו אם מטרתו לצניעות בעלמא, ואפילו אם מעמיד סמוך לדלת שבפועל אינו משמש כמחיצה – הכל אסור.

מחיצת קורונה [קפסולה בלע"ז]

ומעשה שהיה בבית הכנסת שרצו לתחם חלקים חלקים [קפסולות בלע"ז] ע"מ להכין מקום למתפללים, ולצורך זאת ביקשו למתוח יריעות נילון ולקבעם היטב, ונפשם בשאלתם האם מותר או אסור הדבר, וכבר ביררנו בשיעור 'מחיצה המתרת' כי אין שום סרך איסור במחיצה כזו שאינה באה להתיר אלא אך ורק למנוע מנגיפים לעבור מצד אחר לשני אך יש לברר האם נתיר להעמידה בשבת בצורה מהודקת היטב עד שתמנע מההולכים ושבים את המעבר ותהיה אחוזה מכל הצדדים, ולכאורה אם כוונתם רק להעמידה ליום השבת – היה נראה להקל בזה ובפרט ע"פ הוראתו המפורשת של החזו"א שכתב: וכל שאינו אלא לפי שעה אפילו קושרו גם למטה שאינו נע ונד ברוח מצויה נמי שרי, וכן מדברי שעה"צ בסק"ו שהיקל וז"ל: ומכל מקום נראה דזה דוקא אם דרך הוילון ששוהה שם כמה ימים בסתימה זו, אבל אם הדרך הוא להפתח תמיד לא חשיב סתימה קבוע מן התורה, ואפשר דאף מדרבנן אין איסור בזה, דמאי גריעא מפקק החלון, ובפרט אם יש שם איסקופה להפתח, עיין לעיל בסימן שי"ג סעיף ג בסופו, עכ"ל. אך מדבריו בשעה"צ י"א בתירוץ השני יש מקום להחמיר וז"ל: ולקשור וילון בעניבה שלא תניד הרוח, משמע ממגן אברהם דלא חשיב בזה מחיצת קבע, שמפרש גבי מחיצה של הפסק בפני הנר דצריך לקשור שלא יהיה הרוח מנידו, ואפילו הכי שרי אם לא משום שהוא מחיצה המתרת, וגבי וילון כתב בבית יוסף דאם מחברה מכל הצדדין שלא יהיה הרוח מנידו חשיב קבע [ומצאתי שעמד בזה עליו שם הפרי מגדים וכתב ויש לעיין], ולפי מה שכתבתי מקודם דדוקא אם עשויה להיות עומד כן כמה ימים, ניחא בפשיטות, דהכא הוא רק לפי שעה, אי נמי, דשם שעשויה לסתום פתח של בנין קבוע חמיר טפי, עכ"ל. הרי שבתירוץ השני חשש לאסור במחיצה שהיא מתחברת לבנין קבע, ולפ"ז יש מקום להחמיר.

ולכאורה יש להורות להציב את המחיצה רק בתליה מלמעלה ולא להדק מלמטה – ובזה יתיר החזו"א רק לזמן קצר והמשנ"ב יתיר אפילו בקביעות.

וזה פלא, שהרי בכל יסוד ענין זה החזו"א [שדעתו כתה"ד] הוא המחמיר ואילו המשנ"ב [שדעתו כהב"י] הוא המיקל, אך בנקודה זו דוקא החזו"א הוא שהיקל.

אבל נראה למעשהה להקל בזה שהרי איכא כמה צדדי לקולא:

א.      שיטת החזו"א להקל בזה.

ב.      לפי תירוץ ראשון בשעה"צ שרי להעמיד מחיצה קבועה לזמן קצר.

ג.       ועוד נצרף את שיטת הגר"א שמתיר בכל גווני.

'מוסיף על הבנין' – 'ביטול למבנה'

וקצת נרחיב היריעה באיסור 'מוסיף על הבנין' ונקדים כי באיסור זה יש חשיבות גדולה לעיון בכל הפרטים של המקום שעליו הוצבה התוספת וכן לחומר שממנו עשויה התוספת כיון שאם המציאות מוכיחה כי אין במקום זה מציאות של תוספת, או שמהחומר הזה אין מוסיפים על הבנין – ממילא אין לאסור מדין מוסיף על הבנין והמחייב באיסור מוסיף על הבנין הוא הגדרה חדשה 'ביטול לבנין' דהיינו ע"מ לחייב כדין תוספת למבנה חובה שהחלק שנוסף יהיה 'בטל וטפל לבנין' אחרת הרי הוא כאדם המציב בביתו רהיט גדול ככל שיהיה שאין בזה שום קשר לתוספת על הבנין.

אך ברור ופשוט שכל דבר שמעגנו ע"י ברגים או מסמרים הרי בזה הוא 'מוסיף על הבנין' – ונראה לחדש בגדרי תוספת על הבנין שני גדרים נוספים:

א.      שכך יהיה דרך בנין הבתים באותו מקום – שחלקים מעין אלו יהיו מוגדרים כחלקי בית כגון ברזים ושקעים.

ב.      שכך יהיה דרך בני אדם לקבע אביזרים מעין אלו בקיבוע הדוק.

עצים וסוכה

ומצינו במשנה במסכת ביצה (ל:) אין נוטלין עצים מן הסוכה. אלא מן הסמוך לה. גמרא. מאי שנא מן הסוכה דלא – דקא סתר אהלא, מן הסמוך לה – נמי קא סתר אהלא! – אמר רב יהודה אמר שמואל: מאי סמוך – סמוך לדפנות. רב מנשיא אמר: אפילו תימא בשאין סמוך לדפנות, כי תניא ההיא – באסורייתא. ופירש רש"י וז"ל:

אין נוטלין עצים מן הסוכה – כגון בפסח או בעצרת, ויושב בסוכה בגנה או בפרדס – אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה, השתא משמע: אם הוא עב, שנתנו קנים הרבה – מותר ליטול מהם, ובגמרא פריך: הא סתר אהלא, דכיון דבטליה לגבי סכך – כל פורתא דשקיל מניה סתירה הוא.

סמוך לדפנות – קנים הנזקפים סביבות לדפנות, כיון שלא נארגו עם הדופן – לא בטלי לגבי דופן, ואינו דומה לסמוך לסכך, שהסכך אינו ארוג, לפיכך הכל שוה – העליון כתחתון סכך הוא.

אפילו תימא בשאין סמוך לדפנות – אלא סמוך לסכך.

וכי תניא – מתניתין באסורייתא, חבילות של קנים שנתנן על הסכך, מדלא התיר אגדן – לא בטלינהו לגבי סכך, אלא להצניעם שם, עכ"ל רש"י.

וכ"כ המאירי וז"ל: ופי' בגמ' כגון שהיו חבלי עצים קטנים אגודות על הסכך ומאחר שלא הותר אגדן אינן בטלות אגב סכך וכגון שהניחן ליבש או להצניע אבל אם נתכוין לעבות בהן את הסכך אף על פי שלא התיר את אגדן בטלות הן לגבי סכך ואם התיר את אגדן אף מן הסתם בטלות הן לגבי סכך שהרי נעשה תוספת כעיקר וכן הלכה, עכ"ל.

הרי לפנינו מגמרא ערוכה כי יש לעיין במציאות הנחת העצים ביחס לסוכה – שאם הוצבו לשמש כדופן – אינם נחשבים כחלק מהסוכה עד שייארגו יחד עם הדופן, ואילו הוצבו ע"מ לשמש כסכך – הרי הם חלק מן הסוכה בהנחה בעלמא, וגם בזה מצינו חילוק בין 'חבילת עצים' המונחת על הסכך שאינה בטילה לגבי הסכך לבין עצים נפרדים, ואף בזה הורה המאירי כי אם יתכוין בהנחת החבילה לסכך בה – גם בזה יתחייב משום סותר, וכך פסקו השו"ע ורמ"א בהלכות יום טוב סימן תקיח סעיף ח' וז"ל: נוטלים עצים הסמוכים לדפני הסוכה ומסיקין בהם. הגה: והוא הדין אם זרק חבילות על הסכך, דאינן בטילות לגבי הסכך אם דעתו להסיקן מותר ליטלן משם, עכ"ל. הרי ששני אנשים יטלו חבילות סכך מע"ג הסוכה – האחד יעשה זאת בהיתר גמור והשני יעבור על איסור סותר – משום שחבילה אחת הונחה למטרת איחסון והשניה הונחה למטרת סכך.

אבן בנדבך עליון

ומצינו שבאיסור הוספה על הבנין מתחייב אפילו בהנחה בעלמא במסכת שבת (קב:) וז"ל: אמר שמואל: המצדד את האבן – חייב. מיתיבי: אחד נותן את האבן ואחד נותן את הטיט – הנותן את הטיט חייב! וליטעמיך, אימא סיפא, רבי יוסי אומר: ואפילו העלה והניח על גבי דימוס של אבנים – חייב. אלא: תלתא בנייני הוו, תתא מציעא ועילא. תתא – בעי צדודי ועפרא, מציעא – בעי נמי טינא, עילאי – בהנחה בעלמא, עכ"ל.

ולכאורה משמע מדברי הגמרא דדי בהנחה בעלמא, אך ברמב"ם הלכות שבת פרק י הלכה יב כתב וז"ל: הבונה כל שהוא חייב, המשוה פני הקרקע בבית כגון שהשפיל תל או מילא גיא הרי זה בונה וחייב, אחד נתן את האבן ואחד נתן את הטיט הנותן את הטיט חייב, ובנדבך העליון אפילו העלה את האבן והניחה על גבי הטיט חייב, שהרי אין מניחין עליה טיט אחר, עכ"ל. וא"כ בעינן טיט, אך א"צ בטיט מלעילא.

פקק החלון – סגירה או סתימה

הורה בשולחן ערוך סי' שיג ס"א וז"ל: פקק החלון, כגון לוח, או שאר כל דבר שסותמין בו החלון, יכולים לסתמו אפילו אם אינו קשור ולא אמרינן דהוי כמוסיף על הבנין; והוא שיחשוב עליו מע"ש לסתמו בו, עכ"ל. ויש להבין מדוע הותר לפקוק את החלון בפקק, והרי לכאורה היה מקום לאסור מדין 'מוסיף על הבנין' אבל התשובה לזה פשוטה – כיון שהפקק בא לסתום חלון – הרי קשה להניח כי באמת ירצה בעל הבית לסתום חלונו ולכן הפעולה מתפרשת רק כפעולת שימוש בבית ולא כתוספת על הבית, וכל זאת במידה וירצה לפקוק לזמן – אבל אם ירצה לפקוק חלונו לתקופה ממושכת ייאסר עליו וכ"כ בביאור הלכה סימן שיג ד"ה ולא אמרינן וז"ל: עיין במ"ב ואם אינו עומד לפתוח אלא לעתים רחוקות אסור כמוסיף על אהל קבוע כ"כ המ"א בסק"ז והפמ"ג וע"כ בעינן שיהא הפקק קשור ותלוי מבעוד יום, עכ"ל. והנה אם באמת קשר ותלה הרי הפקק הופך להיות כדלת וחלון רגילים שאין איסור לסוגרם ואפילו לשנים רבות – והכל תלוי ביסוד 'ביטול' שהרי גם אם אדם סוגר דלת פשוט שאינו מבטל בזה את הפתח ולכן הותרה הפתיחה והסגירה וכן יהיה בפקק החלון לתקופות קצרות אבל אם ירצה לסגור בו לתקופה ממושכת צריך 'מעשה המוכיח' שההצבה בחלון אינה קבועה והקשירה בחבל מעידה כי הפקק מיועד רק לשימושי הפתיחה והסגירה ולא לסתימת החלון וביטולו, ואגב, לענ"ד בזאת יש לבאר את קושית התהל"ד מדוע בפקק החלון לא הצרכנו 'בית אחיזה' לעומת כיסויי קרקעות' שהצרכנו בהם – והתשובה פשוטה – כיסויי קרקעות נמצאים בקרקע ויש יותר מציאות לבטלם שם ולכן צריך מעשה ניכר של 'בית אחיזה' וזאת בשונה מפקק החלון שמוצב ע"ג מבנה וניכר הדבר שאינו מתעתד לסתום בו, וכן מצינו בגמרא סוכה (כז:) תנו רבנן: מעשה ברבי אלעאי שהלך להקביל פני רבי אליעזר רבו בלוד ברגל, אמר לו: אלעאי, אינך משובתי הרגל. שהיה רבי אליעזר אומר: משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל, דכתיב ושמחת אתה וביתך. איני? והאמר רבי יצחק: מניין שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל – שנאמר מדוע את הלכת אליו היום לא חדש ולא שבת – מכלל דבחדש ושבת מיחייב איניש לאקבולי אפי רביה! – לא קשיא, הא – דאזיל ואתי ביומיה, הא – דאזיל ולא אתי ביומיה. תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר ששבת בגליל העליון בסוכתו של יוחנן ברבי אלעאי בקיסרי ואמרי לה בקיסריון, והגיע חמה לסוכה. אמר לו: מהו שאפרוש עליה סדין? אמר לו: אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא העמיד ממנו שופט. הגיע חמה לחצי הסוכה, אמר לו: מהו שאפרוש עליה סדין? – אמר לו: אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא יצאו ממנו נביאים, שבט יהודה ובנימין העמידו מלכים על פי נביאים. הגיע חמה למרגלותיו של רבי אליעזר, נטל יוחנן סדין ופירש עליה. הפשיל רבי אליעזר טליתו לאחוריו ויצא. לא מפני שהפליגו בדברים, אלא מפני שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם. – היכי עביד הכי? והאמר רבי אליעזר: אין יוצאין מסוכה לסוכה! – רגל אחר הואי, – והאמר רבי אליעזר: משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל! – שבת הואי. – ותיפשוט ליה מדידיה, דתנן: פקק החלון, רבי אליעזר אומר: בזמן שקשור ותלוי – פוקקין בו, ואם לאו – אין פוקקין בו. וחכמים אומרים: בין כך ובין כך פוקקין! – התם הוא דמבטל, אבל הכא דלא מבטל – לא, עכ"ל. הרי שאף שר"א הורה לאיסור בפקק החלון שאינו 'קשור ותלוי' עכ"ז נטה להתיר בסתימה ע"י בגד שכן פשוט וברור שלא יבטל את הבגד למבנה ורק לא רצה להורות להיתר כיון שלא שמע כן מרבו. ומצאתי שבאמת הורה כך המשנ"ב בסי' שיג סק"ג וז"ל: ודע דהא דבעינן דעתו מע"ש היינו דוקא בדבר שדרך לבטלו שם אבל דבר שאין דרך לבטלו לעולם אלא לפי שעה כגון בגד וכי"ב מותר לסתום בו אפילו לא היה דעתו עליו מע"ש, עכ"ל.

ולסיכום בכל הגדרת מקרה של 'מוסיף על הבנין' יש להבחין:

א.      לאיכות החיבור של התוספת – כגון תוספת מהצד בסוכה שנדרש לארוג לעומת ע"ג הסכך ששם די בהנחה.

ב.      למקום שבו הונחה התוספת – כגון אם הונחה לסתום פתח וחלון או לסתום בור בקרקע.

ג.       וגם להקשר שהוצבה התוספת – שהרי פשוט שמי שיתן 'יריעת נילון' ע"ג סוכתו להגן מן הגשמים אינו מתעתד לבטלה שם וברור שמותר שאין לך אדם שיחפוץ לפסול סוכתו.

ד.      וכמובן לחומר שממנו עשויה התוספת – כגון אדם שיתחב בנקב שבקיר בגד – ברור שאינו מבטלו שם אך אם יתחב ניירות או סחבות הרי הוא 'מוסיף על הבנין'.

כמה דוגמאות מצויות

'דשא סינטתי' – בזה ברור שאם התקפל חלק מהדשא – יהיה איסור תורה בהשבת החלק שהתקפל שהרי הוא 'מוסיף על הקרקע' כיון שהדשא הנ"ל הרי הוא משמש כתוספת על אדמת הגן, אך ברור שמי שיפרוש 'דשא סינטתי' על מרפסת ביתו המרוצפת שאין בזה שום איסור שהרי זהו ממש כפורש וגולל שטיח בעלמא.

שטיח 'מקיר לקיר' – בזה ברור שגם אם הותקן ע"ג מרצפות הרי חל איסור גמור לגלול ממנו או להשיב חלק שהתקפל – כיון שכך עמידתו להיות 'תוספת על המרצפות'.

נילון ע"ג סוכת החג – בזה ברור שאינו מוסיף על הבנין כיון שאינו חפץ בקיום היריעה ע"ג סוכתו שהרי כל זמן שהיריעה מונחת ע"ג הסוכה הרי היא פוסלת את הסיכוך ולכן אינו נחשב 'מוסיף על הבנין' דאין קשר בין סכך הסוכה ליריעת הנילון.

נילון להגנה מנזילות בבית – עורר בזה הרב ר' אריאל סגל שליט"א כי בזה נראה פשוט שייאסר להעמיד יריעות נילון על הגג והקירות לתוספת הגנה מזרם וממטר שהרי זו בדיוק מטרת התקרה – להגן.

תליית וילון [בקביעות] להגנה משמש – בזה נראה פשוט דכ"ע יאסרו מדין 'מוסיף על הבנין' ואפילו אם יתלה רק מלמעלה ושולי הוילון מתנודדים ברוח מצויה שהרי זוהי בדיוק מטרת הקירות והחלונות – הגנה.

אביזרים לבית המחוברים ע"י ואקום – בזו הורה בשש"כ פכ"ג סע' מ"ד לאסור ובתחילה תמהתי על הוראה זו שהרי כל ענינם של אלו האביזרים הוא להיות קלא קבועים' שהרי אם היה רוצה לקובעם לא היה משתמש בואקום אלא בברגים, אבל אחר העיון הבנתי את עומק הסברא לאיסור – שהרי אלו האביזרים דרך לקובעם ע"י ברגים וא"כ בזה שמקבע ע"י ואקום לא חל שינוי מהותי בטפלות לבית, דלא אזלינן אחר קביעות 'האביזר הזה' אלא על 'סוג האביזרים' מעין אלו ובהם דרך לקובעם, אלא שהוקשה לי על דבריו בפרק כ' סע' מ"ה שהתיר לתחוב ידית שדרכו לפתוח ולנעול בה כמפתח בעלמא, והרי ברור שדרך הידיות להיות קבועות בבנין וא"כ תחיבת הידית היא 'תוספת על הבנין' ואסורה ומאי אכפת לו במנהגו – בטלה דעתו, ואולי כוונת השש"כ להתיר רק בידית מסוימת שכך דרך העולם שלא לקובעה.

תלית שעון קיר ע"ג מסמר – בזו ודאי יתירו הב"י והעומדים בשיטתו אך בדעת החזו"א יש לצדד לכאן ולכאן שהרי מצד אחד – מעמידו שם בקביעות, ומצד שני אינו מחבר את השעון לשום דבר ורק מניחו על המסמר, וזאת בשונה מוילון שקושרים אותו עצמו ממש, אך העירני הרב ר' אריאל וקנין שליט"א שיש מיני שעונים שהספרות שלהם מדובקות ע"ג הקיר ממש ואילו חלק 'המנגנון' מונח ותלוי ע"ג מסמר – בזאת יש מקום לומר שלכל הדיעות ייאסר להסיר או לתלות את המנגנון ע"ג המסמר כיון שכמה מחלקי השעון מקובעים ממש – ממילא דרכו של סוג השעון הנ"ל להיות מחובר וקבוע.   

ונזכה לאהבת התורה ולומדיה, נתנאל ברבי שאול ניר

השיעורים נמסרים תמידין כסדרן בס"ד בימי שלישי וחמישי בשעה 11:45 בחדר השיעורים שבעזר"נ של ביהמ"ד 'מתמידים' ברחוב דרכי איש, ופתוחים לכל הלומדים.

תגובות: בטל' 0548-411554 מייל:gmail.com@0548411554N

לשמיעת שעורי ההלכה בקול הלשון: 073-2951256 יש להקיש 6 ואח"כ להקיש 1

לשיעורים בנושאים נוספים 073-2951256 ומיד להקיש 9

ובאתר 'דורשי ציון' תמצא את המאמר הזה לקריאה, ועוד רבים ומגוונים.