פסיק רישא דלא ניחא ליה באיסור דרבנן

נמסר בס"ד בכולל 'דורשי ציון' בפני רבני 'חבורת ההלכה' חלקו בהיכל הכולל וחלקו ביני אילני חקלא על 'עין המים' באוירא דכיא תוך דיבוק 'חברים מקשיבים'.

בשיעור זה נחקור ונברר מה יהיה דינו של מעשה שעשאו בשבת בלא כונת איסור אך מוכרח שיצא מפעולותיו איסור, והאיסור הוא אך ורק דרבנן ודוגמא לדבר בציפור שנכנסה לחדר גדול ורוצה לסגור את החלון ע"מ שלא יצא קור המזגן והרי סגירת הדלת היא פעולת היתר אך מנגד זוהי גם 'צידה מדרבנן' כיון שאף שנלכדה הציפור – עדיין אינו יכול ללכדה 'בחד שחייא', או באשה המהלכת ע"ג שביל עפר עם עגלת התינוק וזוהי פעולת היתר גמורה אך מידי פעם בשעת סיבוב העגלה – הרי היא חורצת בעפר חריץ וזהו 'חורש מדרבנן' שהרי יש קלקול בדבר.

ששת הפעולות שדאורייתא תתהפך לדרבנן

ונקדים הקדמה אחת בגדרי הלכות שבת ע"מ שנבין היטב את המושג 'פסיק רישיה באיסור דרבנן', דיני שבת מתחלקים לשתי קבוצות – האסורים מדרבנן והאסורים מדאורייתא, התורה אסרה ל"ט אבות מלאכות ותולדותיהן והם נקראים 'איסורי דאורייתא' אלא שכל איסור דאורייתא יכול ליהפך לאיסור דרבנן בלבד אם ייעשה בצורות מסוימות:

א.      מקלקל – היינו שעושה את המלאכה אך בצורה של קלקול, כגון החורש תלם ע"ג שביל להליכה – וגדר זה קיים בכל המלאכות שאם יעשה 'דרך קלקול' הרי הדאורייתא הופך לדרבנן.

ב.      שנים שעשאוה – כל מלאכה שצורת פעולתה באדם בודד ועשאוה שנים, כגון שנים שאחזו כיכר לחם והוציאוהו לרה"ר – הרי הם פטורים מהאיסור דאורייתא אך עברו אדרבנן.

ג.       אינו מתקיים – היינו שעושה מלאכה בצורה שאינה עומדת לאורך זמן כגון הקושר קשר לזמן מוגבל, או הכותב בדיו ע"ג מאכלים או הכותב ע"ג קלף אך בדיו שאינה מתקיימת כגון 'מי דבש' – בכל הנ"ל המלאכה דאורייתא הפכה רק לאיסור דרבנן.

ד.      כלאחר יד – לכל מלאכה יש דרך שבה הרגילות לעשותה ואם יעשנה בשינוי כגון המוציא לרה"ר בפיו, או הכותב במרפקו, הרי זהו שינוי מדרך עשיית המלאכה והפך את המלאכה לאסורה מדרבנן.

ה.      אינה צריכה לגופה – לכל מלאכה יש מטרה ותכלית לדוגמא מלאכת חורש היא לצורך זריעה או שתילת שתילים בקרקע, ולכן אדם שחורש אך מטרתו ליטול את האדמה היוצאת אחר הריכוך – הרי הוא חורש אך לא לצורך 'גוף המלאכה', וכן יהיה הדין במלאכת 'שוחט' שהיא לצורך שימוש בבעל חי הנשחט – ואם ישחט או יהרוג בעל חי משום שרוצה רק להשמידו או לסלקו – זו מלאכת 'שוחט' שלא לצורך תכליתה, וכך יהיה במלאכת 'צד' שאם יצוד נחש ע"מ להשתמש בעורו או למוכרו ודאי שחייב אך בצידת נחש ע"מ שלא יזיק הרי הוא צדו רק משום שאינו חפץ שיהא הנחש משוחרר אבל באמת אין לו שום צורך בו, וכן יהיה הדין במלאכת כיבוי שמטרתה היא להכין ולהשביח את העצים השרופים להיות 'פחמים' והמכבה ע"מ שלא יישרפו עציו לחלוטין, או מכבה ביתו משריפה שפרצה בו הרי הוא פועל שלא לצורך גוף המלאכה. גדר זה שונה במעט משאר אחיו משום שנחלקו בו התנאים, רבי יהודה טוען כי בזה שעשה מלאכה שלא לצורך גופה עדיין חייב ככל מלאכה ולא אכפת לן מהם מניעיו ומטרותיו, אך חבירו רבי שמעון סובר כי מלאכה שא"צ לגופה איסורה רק מדרבנן, למעשה נחלקו גם הראשונים בזה הרמב"ם ס"ל כר"י המחייב במלאכה שא"צ לגופה אך שאר ראשונים פליגי עליה וכך נקטינן למעשה – מלאכה שא"צ לגופה פטור עליה.

ו.       אינו מתכוין – כל מלאכה צריכה תנאי בסיסי שהוא 'כוונה במעשה' אך מעשה שנעשה ללא כונה – אין לו שום חשיבות וגם הוא שנוי במחלוקת רבי יהודה האוסרו ורבי שמעון המתירו, והסכמת הפוסקים מקיר לקיר היא להתיר לכתחילה מלאכה דאורייתא הנעשית ללא כוונה, ובזה שונה לחלוטין גדר זה מכל חמשת אחיו הגדולים [מקלקל, שנים שעשאוה, אינו מתקיים, כלאחר יד, אינה צריכה לגופה] שבהם אין מי שהתיר בהם לכתחילה וכאן אנו מתירים את המעשה, אלא שבזה קבעה הגמרא עוד תנאי להיתר שלא יהיה 'פסיק רישיה' דהיינו – ההיתר הוא רק במידה והמלאכה נעשית ללא הכרח שתיעשה כגון ההולך ע"ג עשבים ועלול לתלוש ללא כוונה – בזה נתיר לכתחילה אך אם בוודאי יתלוש – הרי אינו יכול להתכסות תחת הטענה 'איני מתכוין' שהרי כיון שמוכרח שיתלוש – הרי נחשב כאילו מתכוין, ופירוש המושג 'פסיק רישיה' הוא משל לאדם הרוצה ליתן לבנו את ראש התרנגול לשחק בו ולצורך זה כורת את ראש התרנגול – והרי הוא עובר על מלאכת 'שוחט' אך אינו מכוין כלל אליה כי אינו רוצה ואינו מתכוין לנטילת נפשו של התרנגול אלא כל עסקו הוא אך ורק בהשגת ראש התרנגול – ואדם שעושה כן אינו יכול להתיר את מעשהו ע"י טענת 'איני מתכוין' כיון שעל מנת להשיג את מטרתו שהיא 'ראש התרנגול' מוכרח שיעבור דרך איסור שוחט, ואמנם בכאן ברור שלא נתיר את מעשהו כיון שיש כאן 'התחכמות כפולה' – א. בזה שמוכרח לעבור דרך השחיטה ע"מ להשיג את מטרתו. ב. כאן הוא עושה 'מעשה שחיטה ממש' ע"מ להשיג את מטרתו – וזאת בשונה מההגדרה המקובלת באיסור 'פסיק רישיה' שעל אף שהאדם עושה פעולה מותרת שונה לחלוטין עכ"ז ייאסר לעשות את המעשה כיון שיש הכרח שתיעשה פעולה אסורה, כגון המסרק ראשו במסרק – שזו לכאורה פעולת היתר מובהקת אך כיון שפס"ר שתיעשה מלאכת איסור שהיא השרת שערות – הרי שאין אפשרות להתירה בטענת 'אינו מתכוין'.

ארבעה חילוקים בראש התרנגול

ונמצאו ארבעה חילוקי דינים בכורת את 'ראש התרנגול'

א.      שאם שחטו לאכילה – חייב חטאת כדין שוחט.

ב.      ואם הרגו ע"מ שלא יטרידנו בקרקוריו – הרי זוהי מלאכה שא"צ לגופה ונחלקו בה אם איסורה מהתורה או מדרבנן וההכרעה בזה היא שאסור מדרבנן.

ג.       ואם כרת ראשו ע"מ ליתן לשחק לבנו הרי זה 'דבר שאינו מתכוין בפסיק רישיה' וחייב חטאת.

ד.      ואם היה ראש התרנגול תקוע בחבית ורוצה לשולפו משם – ואינו מוכרח שייתלש ראשו מגופו יהיה מותר לכתחילה שהרי זהו 'דבר שאינו מתכוין בלא פס"ר'.

ניחא, לא ניחא ולא איכפת

ולמעשה מצינו בגדר 'פסיק רישיה' עוד כמה פרטים חשובים:

1.     פסיק רישיה דניחא ליה – ע"מ להחזיר את המעשה שנעשה ללא כוונה לידי חיוב דאורייתא נדרש תנאי שהמעשה ייעשה בפסיק רישיה דניחא ליה – דהיינו שהעושה את המעשה ירצה וישמח בתוצאה המוכרחת ממעשיו [אף שאינו מתכוין אליה] כגון המקרה המוזכר בסי' שכ סעי' י"ח באיסור מפרק תולדה דדש שבה בעל החבית תוקע פקק העשוי ממטלית בתוך פי החבית ותוך כדי הדחיקה נסחטות טיפי יין ונוטפות לתוך כלי – שכאן האדם עוסק במלאכת היתר שהיא סתימת פי החבית, אך פס"ר שייסחט היין הבלוע במטלית – וכיון שיש לו הנאה צדדית מכך – שהרי היין אינו הולך לאיבוד – הדבר ייחשב כפעולת סחיטה מכוונת וחזר לחיוב חטאת, וכאן יש נקודה ייחודית נוספת המאפיינת את הגדר הזה – שבתחילה היה אסור מדאורייתא – ואחר שעשאו ללא כוונה וללא הכרח שיסחוט – זהו עצמו מה שהתירו לכתחילה – ועתה שעשאו בפס"ר דניחא ליה – עתה חזר החיוב לדאורייתא.

2.     פסיק רישיה דלא ניחא ליה – כאן אף שבתוך המעשה שנעשה ללא כוונה מוכרח שתיעשה המלאכה – אך ללא רצון חיובי, כגון המקרה המוזכר בסי' שכ סעי' י"ח באיסור מפרק תולדה דדש שבה בעל החבית תוקע פקק העשוי ממטלית בתוך פי החבית – אך תוך כדי הדחיקה נסחטות טיפי יין ונוטפות לאיבוד – שכאן האדם עוסק במלאכת היתר שהיא סתימת פי החבית, אך פס"ר שייסחט היין הבלוע במטלית – וכיון שאין לו שום הנאה צדדית מכך – שהרי היין הולך לאיבוד – כאן לא יתחייב הסוחט חיוב חטאת, אך מנגד לא נוכל להתיר לכתחילה אלא הדבר ייאסר מדרבנן [ושיטת הערוך שאם איכא פס"ר דלא ניח"ל – הרי זה מותר לכתחילה ואין הלכה כמותו, אבל הפוסקים צירפו את שיטתו במקום שישנם עוד צירופי היתר].

3.     פסיק רישיה דלא איכפת ליה – אמנם ברש"י מסכת שבת (עה. ד"ה טפי ניחא ליה) נקט לחומרא וז"ל: שדם החי טוב מדם המת, וכיון דכל עצמו מתכוין וטורח לשומרו שלא ימות בידו, אפילו מת אין כאן אלא מתעסק, וכי מודה ר' שמעון במידי דלא איכפת ליה אי מיתרמי, ומיהו איכווני לא מיכוין, עכ"ל. הרי שנקט להחמיר בפס"ר דלא איכפת ליה, אך מנגד מצינו ברש"י מסכת שבת (קג. בד"ה בארעא דחבריה) וז"ל: לא איכפת ליה ליפות, ע"כ. אך בתוס' שם משמע דדוקא דניחא ליה ממש וכן הורו האחרונים דלא איכפת ליה חשיב כלא ניחא ליה (ביה"ל סי' שכ סי"ח ד"ה דלא, וכ"כ במשנ"ב שכא סקנ"ז, וכן משמע מביאור הגר"א סי' רנ"ט ס"ז שהגדיר הבערת גחלים בנטילת הקדירה כפס"ר דלא ניחא ליה).

פסיק רישא בכל פעולה, או אפילו בסיום כל המהלך

ונשאלתי ע"י הרב ר' ישראל מאיר משמרתי שליט"א שראה מעשה בנדנדה שיורדת ועולה תוך כדי נדנוד ומדי פעם ניתז חול ממקום החיכוך עם הקרקע, והספק האם אזלינן בזה אחר כל פעם ופעם וממילא יש להתיר דהא הוי דבר שאינו מתכוין או שמא כיון שבודאי אחרי מספר דקות נדנוד תיווצר גומא, והשאלה האם בפס"ר אזלינן בתר כל פעולה ופעולה וא"כ לית בכל חדא פס"ר או שמא ניזיל בתר גמר המעשה כולו ובו איכא פס"ר.

ריב"ש, פס"ר בסירוק, כיבוד וגרירה

ומצאתי שבשאלה זו עסק רבינו הריב"ש (שו"ת סימן שצד) שענה לחכם שרצה להתיר סירוק שיער, וז"ל: ומה שרצית להכחיש מסברתך היות הסריקה פסיק רישיה, ונתת טעם לדבריך דהואיל וחזינן דאין הסורק תולש כל שער ראשו עד שלא ישאר בו אפילו אחד הנה הוברר דלאו פסיק רישיה הוא שהרי כל שער ושער הוא בגדר האפשר וכיון שכן אפשר שלא יתלוש אפילו אחד מהם. זה מבואר הבטול, שאם כן במסוכריא דנזייתא תאמר שאינו פסיק רישיה, כיון שאין כל היין נסחט ממנו עד שישאר יבש כחרש. ובכתובות (ו') אמרו שהוא אסור לכ"ע משום דהוי פסיק רישיה. אלא שכל שיהיה נסחט ממנו בודאי בשעור הראוי להתחייב עליו אסור ונקרא פסיק רישיה. כי מה שאינו נסחט הכל הוא מפני שאינו מוכן להסחט כמו המשקה היוצא הראשון. אף בסריקה הוא פסיק רישיה להשיר שתי נימין מדולדלין, שהרי אין אדם סורק לבטלה אלא כשקצת שערותיו מדולדלין קשורין זה בזה. וכשהותרו הנקשרים על ידי השרה נחו שקטו האחרים. ועוד ראיה לסתור דבריך מכבוד הבית שאסרו קצת הפוסקים. דס"ל דכי אמרי' בפ' המצניע (צ"ה) והאידנא דס"ל כר' שמעון שרי לכתחלה ארבוץ בלחוד קאי, אבל כבוד, הוי פסיק רישיה משום שווי גומות. ואף על פי שהרב אלפסי ז"ל התיר בתשובה אף הכבוד, כתב הראב"ד ז"ל שלא התיר אלא בבית שנתכבד מערב שבת אלא שרוצה לכבדו בשבת משום פרורין. ואז לא הוי פסיק רישיה אם מפני שאין שם עפר כדי להשוותה או מפני שלא יניע מעט עפר שבו לגומא. אבל אם לא נתכבד ערב שבת כיון דלא אפשר לבית בלא גומות לא סגיא דלא משוי גומות. ומודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. ובודאי שהמכבד הבית אינו משוה כל גומותיו עד שלא תשאר אחת. אעפ"כ הוי פסיק רישיה כיון שאי אפשר בלי השואת אחת מהנה. ועוד ראיה לסתור דבריך דגרסינן בפרק במה מדליקין (כ"ט:) על פלוגתא דרבי שמעון ורבי יהודה אמר עולא מחלוקת בקטנים, אבל בגדולים דברי הכל אסור. פירוש דהוי פסיק רישיה. ובודאי אין הגדולים עושין חריץ בכל הבית וגם במקום שעושין אין יורד ונוקב עד תהום. ואעפ"כ נקרא פסיק רישיה, כיון שאי אפשר בלתי חריץ כשעור ראוי להתחייב עליו. אלא שלפעמים יקרה פגישתו בקרקע קשה בלתי מוכן להתפעל בגרירת הספסל אף בהיותו גדול, עכ"ל.

הרי שרצה השואל להתיר סריקה במסרק מחמת שבכל סירוק אינו מוכרח שישיר נימין וטען כנגדו הריב"ש דאין מביטים על כל פעולה בודדת אלא על כלל הפעולות.

פס"ר בהשרת שיער

וכן מצינו בסו"ס שכח שהורה השו"ע ליתן פתילה בפי הטבעת בשינוי ותמה עליו בביה"ל (ד"ה לשום פתילה) מדוע החמיר כ"כ והא לית הכא פס"ר שישיר שיער, ולבסוף כתב בדוחק שמפני שהוא מכניס ומוציא 'כמה פעמים' אפשר שחשבו זה לפס"ר להשרת נימין, ונשאר בצ"ע. ומה שנשאר בצ"ע נראה שזה על המציאות אי ישיר או לא אבל נראה שפשוט לו שמציאות של פס"ר בסוף כלל הפעולות חשיב פס"ר וכסברת הריב"ש.

פס"ר בנדנדה

ולכן ברור שכאן בנידון דידן של 'חרישה בנדנדה' הוי פסיק רישא ואף שבכל פעולה ופעולה אין הכרח שיהיה חופר עכ"ז אנו מביטים על כל כללות הפעולות גם יחד ובסופם פס"ר שתעשה מלאכה, ובפרט שבמקרה דידן יותר חמור מגורר ספסל ובכל צעד וצעד אין ודאות שיחרוץ אבל בתום המסלול ודאי שייוצר חריץ אבל אין שום קשר בין צעד ראשון לצעד חמישי, אבל כאן בפעולת הנדנדה – כל מעשה ומעשה אפשר לקשרו עם כלל המעשים שהרי כל פעולות החיכוך מתרחשות במקום אחד ומושב הנדנדה בוטש שוב ושוב באותו חריץ ולכן אפשר לראות את החרישה כתוצאה של כמה מעשים שקדמו והכינו את העפר לחרישה.

פס"ר דלא ני"ל הוא אסור רק מדרבנן, ומה דינו כשמצטרף עמו עוד דרבנן

ויסוד השיעור יעסוק במלאכות שהן פס"ר דלא ניחא ליה – שכבר גורם למלאכה להחשב 'איסור דרבנן' – והצטרף עמו איסור דרבנן אחר כגון 'מקלקל' או 'צידה מדרבנן' וכמו שהבאנו שתי דוגמאות בפתיחת השיעור לגבי סגירת דלת על ציפור שאינו חפץ בלכידתה, והולכת עגלה ע"ג עפר ואינו חפץ בחרישת השביל בחריץ שגורמת דחיפת העגלה.

שיטת תרומת הדשן בפס"ר דלא ניח"ל באיסורי דרבנן

ולצורך בירור הענין נתחיל לברר את המקור הראשון שעסק בזה, דכתב בתרומת הדשן[1] סימן סד וז"ל: שאלה: סכין התחוב בכותל של עץ מבעוד יום, או תקעו בספסל או בדף שאינם מחוברים, שרי להוציא הסכין בשבת או לא?

תשובה: יראה דהיכא דתקעו הוא בכותל שהוא מחובר, יש לחוש לאסור אם מוציאו. משום דתנן בהבונה (שבת קב:) הקודח כל שהוא חייב, ומפרש התם תלמודא אליבא דרב, דקי"ל כוותיה באיסורי, דקודח חייב משום בונה, וחייב קודם שנתמלאה הנקב, כדאיתא התם בגמ' ופרש"י. וא"כ בהוצאת הסכין היכא דתקוע קצת בחוזק, כמעט פסיק רישיה הוא, שלא יוסיף בנקב והוי ליה קודח כ"ש. ואין נראה להביא ראייה להתיר, מהא דכתב במרדכי פ' חבית, שאם היה סכין תקוע בחבית מותר להוציאו ולהכניסו, שהרי אינו מתכוין להוסיף, ומייתי ראייה מפ' במה טומנין (שבת נ:) האי סכינא דביני אורבי דצה ושלפה דצה ושלפה שרי. וי"ל דכיון דחבית כלי הוא, ואין בניין וסתירה בכלים בדבר שאין בו חיזוק ואומנות לכ"ע, ולהכי אין בו משום קודח, אפי' אי הוי אי אפשר שלא יוסיף בנקב. וא"ת דמחייב משום דמתקן פיתחא? הא מסקינן התם פ' חבית דבר תורה דכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא לא שמיה פיתחא הוא, אלא דחכמים גזרו בכל פתחים ונקבים גזירה משום לולין דתרנגולים דאינהו עשוים להכניס ולהוציא כדאיתא התם. ולהכי קא מכוין להוסיף איסור, אבל בשאין מתכוין, נוכל לומר אפי' אי פסיק רישיה הוא שרי, דבאיסור דרבנן יש לחלק בין מתכוין גמור, לפסיק רישיה, כדאיתא בתשובת מור"ם במרדכי פ' הזורק, עכ"ל.

ונמצא כי על פי 'מהלך ראשון' בדברי המרדכי הבין התה"ד כי המרדכי מיירי בחבית קטנה, ואפילו לפי דברי המחמירים בגמרא שבת האוסרים להוציא סכין אם לא 'דצה ושלפה' – בחבית בכל מקרה אין סיבה לאסור, שהרי אין מצב שיתחייב משום בנין בכלים ע"י הרחבת הנקב, ואף אם יכוין לנקוב את החבית עדיין האיסור יהיה רק מדרבנן כיון שהנקב מיועד רק להוציא ולא להכניס וממילא אם פסיק רישא שינקוב חור בחבית – עדיין אין סיבה לאסור משום דהוי רק פס"ר בדרבנן ואין לאוסרו, ואמנם בודאי שסכין התקוע בכותל שאם יתכוין להרחיב יתחייב משום 'קודח' ברור שייאסר לשלפו מן הקיר אא"כ 'דצה ושלפה' כיון שההוספה בנקב מוגדרת כפס"ר בדאורייתא ויש בזה חיוב.

ולמסקנא:

ברור שמותר לשלוף סכין התקועה בספסל – דלמאי תיחוש לה, והא אין בנין בכלים בהרחבה כזאת.

ואפילו נתיר לשלוף סכין התקועה בחבית ואף שיש אפשרות שיעבור איסור – אם יתכוין לעשות נקב – עכ"ז יהיה איסורו אך ורק מדרבנן וא"כ אין לאסור את שליפת הסכין שהיא פס"ר בדרבנן.

אך בודאי שנאסור לשלוף סכין התקועה בכותל כיון דהוי 'קודח דאורייתא' בפס"ר.

אך עתה ירצה התה"ד לחדש 'מהלך שני' בדברי המרדכי [ואינו סותר כלל למהלך הראשון כמו שיתבאר] ותורף דבריו כי המרדכי שהתיר בחבית מיירי רק על 'חבית גדולה' שדינה כבנין וממילא השולף סכין ממנה מתחייב משום 'קודח דאורייתא' וכל התירו של המרדכי מבוסס על 'דצה ושלפה' – שברור שאין כאן פס"ר של קודח, והחידוש בזה הוא שאף שלכאורה היה מקום לגזור על שליפת הסכין 'שמא יתכוין ממש להוסיף' וקמ"ל דלא גזרו בהא, וע"פ מהלך זה אין כלל נידון של פס"ר בשליפות הסכינים אלא הנידון היחיד הוא האם חיישינן שיבא להוסיף בידיים בנקב שכבר הורחב מערב שבת ע"י 'דצה ושלפה'.

וז"ל תה"ד במהלך השני: אמנם נראה דהאי סכין התקוע בחבית איירי שהוציאוהו והכניסוהו כבר בחול, ולא פסיק רישיה הוא שיוסיף בנקב, מדמייתי עלה ראייה מפ' במה טומנין, מסכינא דביני אורבי דצה ושלפה כו'. וההיא ע"כ איירי דלאו פסיק רישיה היא שירחיב הגומא, דר"י פי' פ' כירה (שבת מד. תד"ה דכ"ע) דלהכי בעינא דצה כדי שלא יזיז עפר ממקומה ומשום מוקצה. ומ"מ ע"כ מודה הוא דאי הוי פסיק רישיה להרחיב את הגומא הוי אסור, דעושה גומות ואינו צריך לעפרה חייב מדאורייתא משום בניין, כדאיתא בהדיא פ"ק דביצה (ח.) גבי דקר נעוץ. וא"ת אי איירי סכין התקוע בחבית דלאו פסיק רישיה הוא, א"כ מאי קמ"ל? פשיטא! דבכל דבר שאינה מתכוון אפי' במלאכה דאורייתא שרי, דקי"ל כר"ש. וי"ל דאצטריך לאשמועינן דלא גזרו דילמא אתי לכוין שיוסיף בנקב, הואיל וידעינן דניחא ליה בהרחבת הנקב. כדאשכחן דגזרינן דילמא אתי לאשוויי גומות פ' המצניע שבת (צה.) ופ"ב דעירובין (קד.) גבי נשים המשחקות באגוזים, דפר"י דהנהו כולהו גזרות דילמא אתי לאשויי גומות במתכוין, כדאיתא במרדכי ריש פ' הבונה ובסוף פ' תולין. והוא מייתי ראייה מדצה ושלפה דלא גזרינן התם דילמא ירחיב הגומות במתכוין כדי שיוכל להכניס הסכין בקל. ומהשתא שהוכחנו דסכין התקוע בחבית מיירי בלאו פסיק רישיה הוא, מתיישב אפילו בחבית גדולה שמחזקת יותר ממ' סאה. דכתב א"ז אהא דמתיז ראשו בסייף דחבית גדולה כזאת שייך בה בנין כמו בקרקע. ואי הוי פסיק רישיה חייב משום קודח כמו בתקוע בכותל, כדמפרש לעיל.

אבל סכינים דביני אורבי אין נראה לחייבו משום קודח. אפילו אי לא דצה ושלפה דהתם אינה אלא שמפריד אורבי מהדדי, שהרי אינו גוף אחד ולא שייך בה קודח, אבל משום הרחבת גומא שייך בה. ולכך נקט ר"י האי לישנא, ולא לשון קודח, עכ"ל תה"ד.

כאן בקטע זה בא התה"ד לפרש ולסלק קושי גדול בחידושו – היאך איכא איסורא בשליפת סכין מהכותל [וכן מחבית גדולה מארבעים סאה] והא לכאורה מצינו בגמרא שנדחו סברות המחמירים רב הונא ושמואל וממילא שרי לשלוף סכינא מביני אורבי וממילא נתיר שליפת סכין מכותל, דמאי שנא. ולפיכך ביאר כי אמת שנדחו דברי שמואל שאסר שליפת סכינא מביני אורבי כיון שהאיסור אינו 'קודח', ושמואל עצמו סבר כי יש לחייב על השליפה שגורמת 'דחיקה והרחקה' של לבינה אחת מחבירתה ונראה שרצה שמואל לחייב מכח 'בונה' אך נדחו דבריו ולמסקנא אכן דחיקת והרחקת לבינים זו מזו ע"י שליפת סכין היא פעולה מותרת אך קדיחת חור ע"י שליפת ונעיצת סכין בכותל או בחבית גדולה הרי היא איסור גמור של פס"ר באיסור קודח.

והכרעת תה"ד היא וז"ל: וכיון דכבר נהגו העולם לאסור ולהוציא סכין התקוע בכותל, ואשכחינן ביה טעמא כדפרשי', יש לנו לקיים המנהג אפי' הוא לקולא, כ"ש לחומרא. אבל אם תקוע הסכין בדבר תלוש בספסל וכה"ג לא ידעינן כלל טעם וסברא לאסור, והמחמיר בדבר מפריז הוא על מדותיו, עכ"ל.

סיכום שיטת תה"ד בשני מהלכיו

ואם נצרף את הוראות תה"ד בשני המהלכים נמצא להלכה בשליפת סכין:

         א.         סכינא 'ביני אורבי' בשליפה ראשונה: בזו סבר שמואל לאסור ונדחו דבריו ושרינן כיון שרק דוחק ומרחיק את האבנים זו מזו ואין כאן פס"ר באיסור דאורייתא.

         ב.         שליפת סכין מכותל בשליפה ראשונה: ברור שאסור כיון שזה פס"ר באיסור קודח דאורייתא.

          ג.         שליפת סכין מחבית גדולה בשליפה ראשונה: ברור שאסור כיון שזה פס"ר באיסור קודח דאורייתא.

         ד.         שליפת סכין מחבית גדולה או מכותל בשליפה שניה: בזה אין פס"ר שירחיב את הנקב שהרי 'דצה ושלפה' מבעו"י, אך עכ"ז לכאורה היה מקום לחוש שמא יכוין להרחיב ממש את הנקב ע"מ שיהא מקום לסכין להכנס שלא בדוחק- לא גזרו בהא.

         ה.         שליפת סכין מספסל בשליפה ראשונה: מותר גמור ואין לחוש לכלום שהרי אין בנין בכלים בתיקון קל כזה.

          ו.          שליפת סכין מחבית קטנה בשליפה ראשונה: מותר, ואף שהיה מקום לחוש שמא ע"י שליפת הסכין ירחיב וזה פס"ר באיסור 'קודח' עכ"ז אין לאסור משום שהאי נקב הוא רק אסור מדרבנן כיון שאינו עשוי 'להכניס ולהוציא' ולכן יש בכאן פס"ר באיסור דרבנן ושרי.

בירור הוראות שו"ע ורמ"א

ועפ"ז מובנות כל הוראות השו"ע בסי' שיד סעי' א' וי"ב:

שבסעיף א' כתב וז"ל: ואם היה סכין תקוע מע"ש בחבית, מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף, עכ"ל.

ובסעיף י"ב כתב וז"ל: סכין שהוא תחוב בכותל של עץ מבע"י, אסור להוציאו בשבת כיון שהוא דבר מחובר; אבל אם הוא תחוב בספסל, וכן בכל דבר תלוש, מותר להוציאו, עכ"ל.

אלא שצ"ב מדוע לא חילק בין חבית גדולה לחבית קטנה, שהרי זהו חילוק משמעותי מאד בדברי התה"ד ונראה לבאר כי באמת ליכא להשו"ע חילוקא בין 'כלי גדול' לבין 'כלי קטן' [ומפורשות דחה בב"י חילוק זה מכח קושיא דעייל שופתא בקופינא] ולכן גם בשו"ע לא הובא חילוק זה אלא רק בדברי הרמ"א בסעיף א' שהגיה ע"ד השו"ע וז"ל: אין בנין וסתירה בכלים. וה"מ, שאינו בנין ממש כגון חבית, הגה: שאינה מחזקת ארבעים סאה (ת"ה סי' ס"ה), שנשברה ודיבק שבריה בזפת, יכול לשברה ליקח מה שבתוכה ובלבד שלא יכוין לנקבה נקב יפה שיהיה לה לפתח, דא"כ הוה ליה מתקן מנא, ע"כ דברי שו"ע ורמ"א.

וכיון דלא ס"ל לשו"ע האי חילוקא השמיט את דין 'חבית גדולה' והכריע כי בכל חבית שרי לשלוף סכין בשליפה ראשונה ואין לחוש לקודח כיון שכלי גדול – אינו נחשב כקרקע.

אבל דברי הרמ"א שאסר לשלוף סכין מחבית אא"כ דצה ושלפה מבעו"י וציין ע"ז שמקורו הוא מתה"ד צ"ב, וכן בדרכי משה כתב וז"ל: בתרומת הדשן מוכח בהדיא דטעם דבחבית אסור משום דאיכא למיחש שמתקן פתחא מה שאין כן בשאר דברים תלושים. ולכן דברי תרומת הדשן נכונים בטעמן ואין לפקפק עליהן, ע"כ. ונראה שהבין כי התה"ד רצה לחלק בין 'חבית' שבה יש לחוש לאיסור פס"ר בדרבנן לבין 'ספסל' שבו ליכא למיחש כלל, אבל מלבד שביארנו את דברי תה"ד שיעלו עם הבנת השו"ע, קשה שיחזור בו התה"ד מההבנה שהחל בה דפס"ר בדרבנן שרי.

למעשה נראה שחלקו השו"ע והרמ"א בהבנת תה"ד – האם ס"ל להחמיר בפס"ר בדרבנן או שמא מיקל בהא, וכ"כ המשנ"ב בסקי"א וז"ל: היינו שהיה תקוע בחוזק וע"י הוצאתו והכנסתו פסיק רישא הוא שיתרחב הנקב אפ"ה כיון דעיקר איסורו הוא רק מדרבנן ס"ל דשרי כיון שאינו מתכוין לזה ודעת הרמ"א לחלוק עליו דדוקא כשהוציאו פעם אחת מבעוד יום דעי"ז נתרחב קצת דתו לא הוי פסיק רישא אבל בלא"ה אסור דפסיק רישא הוא דאף דהוא פתח שאין עשוי להכניס ולהוציא דאיסורו הוא רק מדרבנן וכנ"ל ס"ל דפסיק רישא אסור אף במלתא דרבנן ועיין לקמן בסי"ב דבכותל שהוא מחובר גם המחבר מודה דאסור להוציא הסכין שהיה תקוע בו מערב שבת [וה"ה בחבית שמחזקת ארבעים סאה דיוצא ג"כ משם כלי דהוי כאהל[2]] דשם במתכוין להרחיב הנקב חייב משום קודח דהוי תולדה דבונה ולכן אפילו אם אינו מכוין עכ"פ פסיק רישא הוא, עכ"ל.

אלא שהביא המשנ"ב את שיטות האחרונים שחלקו בתרתי ע"ד השו"ע וז"ל: והנה לענין עיקר הדין הסכימו המ"א וא"ר והגר"א והגרע"א דפסיק רישא אסור אף במלתא דרבנן ומ"מ הכא מצדדים המ"א והגר"א דמדינא אף בכותל שרי היכא שאין מתכוין כיון שא"צ להגומא והוי מלאכה שאצל"ג וגרע משאר איסור דרבנן דאסור היכא שהוא פסיק רישא כיון שהוא ג"כ מקלקל וגם הוא כלאחר יד וממילא נעשה הגומא בכותל ע"י הוצאת הסכין שמתרחב הגומא וכדלעיל בסימן שי"א ס"ח גבי צנון ע"ש אלא שהעולם נהגו בו איסור להוציא דנראה כעושה נקב בכותל וגם הט"ז מצדד כן בעיקר הדין אף בכותל ומ"מ סיים דאין בידו להקל נגד התה"ד והשו"ע והרמ"א שפסקו כולם בסוף הסימן להחמיר לענין כותל, עכ"ל.

ונמצא כי ס"ל להנך רבוואתא להחמיר מדעת השו"ע ולאסור בפס"ר בדרבנן, וזו פלוגתא ראשונה, והמשיכו לחלוק על השו"ע שהחמיר בשליפת סכין מכותל מחובר והם ס"ל להקל, ויסוד סברתם היא שאף שאין די בפס"ר דרבנן לגרום היתר עכ"ז דכאשר יצטרפו עוד צדדים שהופכים את האיסור לדרבנן דהיינו 'פס"ר בתרי דרבנן' הרי בזה יש מקום להקל ועפ"ז חלקו על השו"ע שהחמיר ואסר בשליפת סכין מכותל מחובר – שהרי כאן איכא 'תרי דרבנן' מקלקל וכלאחר יד.

תשעה מקומות שהיקל בהם השו"ע

הוראות השו"ע בפס"ר בדרבנן

וננסה להסדיר את הראיות שהשו"ע מתיר בפס"ר דלא ניחא ליה באיסור דרבנן, ומצינו תשע ראיות:

סכין בחבית

א.      בסי' שיד סעיף א' כתב וז"ל: ואם היה סכין תקוע מע"ש בחבית, מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף, עכ"ל. וכאן הוי פס"ר דלנ"ל באיסור דרבנן דהא הרחבת הפתח היא רק 'פתח העשוי להוציא' ואיסורו רק מדרבנן.

עקירת צנונות

ב.      בסימן שיא סעי' ח' וז"ל: טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, מותר. הלכך צנון שטמן בארץ ומקצת עליו מגולים ולא השריש וגם לא נתכוין לזריעה, נוטלו אף על פי שבנטילתו מזיז עפר ממקומו, ואף על פי שהוסיף מחמת לחות הקרקע, מותר, עכ"ל. וכאן הגומא שנוצרה בקרקע הרי היא 'חורש' אבל נראה שהיקל בזה משום דהוי 'מלאכה שא"צ לגופה' כדין 'חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה' וא"כ הוי פס"ר באיסור דרבנן, והמג"א בסי' שיד סק"ה מפורשות ביאר בטעם ההיתר דהוי משום מקלקל.

ריסוק שלג – מוליד מים

ג.       ובסימן שכ סעיף י"ג וז"ל: דורס שלג ברגליו ואינו חושש, עכ"ל. והרי בדריכה ע"ג שלג הרי הוא מרסק ומוליד מים והדבר נאסר מדרבנן, אלא ע"כ שפס"ר בדרבנן שרי.

אמירה לגוי פתיחת פי החבית

ד.      ובסי' רנט סעיף ז' שהורה השו"ע וז"ל: תנור שמניחים בו החמין וסותמין פיו בדף ושורקין (פי' מחליקין) אותו בטיט, מותר לסתור אותה סתימה כדי להוציא החמין ולחזור ולסותמו; ואם יש בו גחלים לוחשות, מותר ע"י א"י, עכ"ל[3]. ובמשנה ברורה כתב ע"ז וז"ל: אבל ע"י ישראל אסור לסתום דמכבה הגחלים ואף על פי שאין מתכוין לכך אסור משום פסיק רישא אבל באמירה לא"י לא קפדינן כולי האי כמ"ש סוף סימן רנ"ג וכו'… ודע דכ"ז לענין סתימת התנור אבל לענין פתיחת פי התנור לכו"ע אסור ע"י ישראל אם ידוע שיש גחלים לוחשות אפילו אם אינו שרוק בטיט דהרוח מבעיר את הגחלים, עכ"ל. וא"כ מפורשות מצינו שהתיר השו"ע בשבות שכל עיקרו דרבנן כגון 'אמירה לגוי' שאין בו שום שייכות לדאורייתא – פס"ר דלא ניחא ליה ככיבוי והבערה[4].

ליקוט ענבי הדס

ה.      כתב בשולחן ערוך בהלכות לולב סימן תרמו סעיף ב היו ענביו מרובות מעליו, אם ירוקות, כשר; ואם אדומות או שחורות, פסול, ואם מיעטן, כשר. ואין ממעטים אותם בי"ט, לפי שהוא כמתקן; עבר וליקטן, או שליקטן אחד אחד לאכילה, הרי זה כשר, עכ"ל. וכתב במשנ"ב סק"ח וז"ל: עיין בט"ז והגר"א שהסכימו דצ"ל או שליקטן אחר לאכילה וכן הסכים המ"א לדינא דדוקא איש אחר שליקטן לאכילה ואינו מתכוין להכשירו מותר אף על גב דפסיק רישא הוא דממילא מוכשר הרי לא ניחא ליה בההכשר ההוא וכיון דלבסוף יהיה תועלת בזה לאדם אחר שיהיה יכול לצאת בהן ידי מצוה לא מחמרינן בזה משא"כ אותו האיש גופא אף אם הוא מכוין לאכילה ולא להכשירו מ"מ אסור דפסיק רישא הוא אם לא דאית ליה הדסים אחרים לצאת בהן וא"צ להן, עכ"ל.

שפיכת מים בחצר בימות הגשמים

ו.       ובסימן שנז סעי' א כתב וז"ל: חצר שפחותה מד' אמות על ד' אמות, שהיא סמוכה לרשות הרבים, אין שופכין לתוכה מים בשבת בימות החמה, שכיון שאין בה ד' אמות אין סאתים מים שאדם עשוי להשתמש בכל יום ראוי ליבלע בה, והוי כאילו שופך לרשות הרבים, לכך צריך לעשות גומא שתהא חללה מחזקת סאתים. הגה: וכל גומא שהיא חצי אמה על חצי אמה ברום שלשה חומשי אמה, מחזקת סאתים (רמב"ם). בין אם יעשנה בפנים בחצר או בחוץ, אלא שאם יעשנה בחוץ צריך לכסותה בנסרים כדי שתהא מקום פטור ויפלו המים מידו למקום פטור. וכיון שיעשה גומא יכול לשפוך בה כל מה שירצה. ואם אינה מחזקת סאתים לא ישפוך בה כלל. ואם יש בחצר ארבע על ארבע, אפי' הוא אריך וקטין, או בימות הגשמים בחצר כל שהוא, מותר לשפוך בה כל מה שירצה, עכ"ל. הרי שיש איסור מדרבנן לשפוך מים ברשות היחיד ויצאו מכחו לרה"ר, ועכ"ז התירו לשפוך בימות הגשמים שחצירו מטונפת בטיט וביאר במשנ"ב סקי"א שעתה אינו מתכוין שיצאו לחוץ כיון שאינו מקפיד על נקיון חצירו, וא"כ הוי פס"ר דלא ני"ל באיסור דרבנן.

טלטול מי מטר בבגדיו

ז.       וכן יש להביא ראיה ממה שכתב השו"ע בסי' שכו ס"ז וז"ל: אבל ההולך ברשות הרבים ומטר סוחף על ראשו ועל לבושו, לא הקפידו בו, עכ"ל. והרי המעביר ד"א ברה"ר בצורה כזו הרי הוא עושה מעשה פס"ר דלא ני"ל שאינו רוצה בהובלת המים, וכאן זהו איסור דרבנן כיון דהוי 'הוצאת מים הבלועים בבגדיו' [שבטלים לבגדיו] איסור דרבנן, ועוד איכא בזה 'תרי דרבנן כלליים' – הוצאה כלאחר יד ומלאכה שא"צ לגופה.

ברירת כרשינין

ח.     בסי' שיט סעיף ח' כתב וז"ל: אין שורין את הכרשינין (פי' הערוך ויצ"ה בלע"ז), דהיינו שמציף מים עליהם בכלי כדי להסיר הפסולת, ולא שפין אותן ביד כדי להסיר הפסולת דהוה ליה כבורר, אבל נותנן בכברה אף על פי שנופל הפסולת דרך נקבי הכברה, עכ"ל.

ברירת תבן

ט.     וכן הוא בשולחן ערוך סימן שכד סעיף א וז"ל: אין כוברין התבן בכברה שיפול המוץ לארץ, ולא יניחנו במקום גבוה כדי שירד המוץ; אבל נוטל בכברה ונותן לתוך האבוס אף על פי שהמוץ נופל מאליו, מותר כיון שאינו מכוין, עכ"ל. ונרחיב היריעה בשני מקרי ברירה הנ"ל:

הראת לדעת כי בשני המקרים הנ"ל שרינן להניח את התערובת של האוכל והפסולת הכלי המיועד לברירה ופס"ר שיברור ועכ"ז שרי, וחובה עלינו לבאר כי הכא לא עביד מעשה ברירה דאורייתא, ואפשר לבאר בכמה פנים מדוע מיירי רק באיסור ברירה מדרבנן:

š   פסולת הנאכלת ע"י הדחק – דיש לומר דהכא פסולת הכרשינין ראויה להאכל לבהמה ע"י הדחק, וממילא ברירתה אסורה רק מדרבנן כמו שחידש הרב המגיד בהלכות שביתת עשור, ונקטו כדבריו המג"א והמשנ"ב, והוכחה גמורה לדבר מדין תבן ומוץ – דהרי המוץ הוא פסולת התבן, ומשנה שלימה היא דנוטל התבן עם המוץ ומאכיל לבהמה, ומוכח א"כ דמוץ אע"פ שנחשב כפסולת – בכ"ז נאכל ע"י הדחק, וא"כ – הכא גם אם יכבור ממש בידיו יעבור על דרבנן בלבד, וממילא הוי פס"ר בדין דרבנן דשרי השו"ע, ואפשר לבאר ע"פ חידוש זה את לשון הטור ושו"ע לגבי שריית כרשינין במים, וכן בעניין שיפת כרשינין 'דהוה ליה כבורר' ויש לשאול – מדוע כתבו 'כבורר' בכף הדמיון ושינו מלשון רש"י שכתב דהוה ליה בורר, וכבר הסתפק בזה הפמ"ג אי הוה מדאורייתא או מדרבנן, ולדברינו ניחא דלא הוי דאורייתא מחמת סוג הפסולת הנבררת – דהוי פסולת כרשינין שאיסור ברירתה מדרבנן, ולפיכך כתבו הטושו"ע – לשון ברירה מדרבנן, אבל לביאור זה קשה שהרי הברירה מתפרשת כפעולת 'ניחא ליה'.

š   בורר בשינוי – ויש עוד לבאר כי כאן בפעולת הכבירה כל ענינה היא הפוך בדיוק מאב המלאכה הנקרא 'מרקד', דמרקד מנפה בנפה והאוכל יוצא דרך נקבי הנפה, והפסולת נותרת בנפה, וכמו שהגדיר זאת ר' זירא (קלח, א) מה דרכו של מרקד, פסולת מלמעלה ואוכל מלמטה והכא בכובר תבן – הפסולת מלמטה ואוכל מלמעלה ואין לך שינוי גדול מזה. וראיה לדבר שאפי' יכבור ממש בידו לא חשיב מלאכה דאורייתא – מהא דלא גזרו חכמים 'שמא יכבור' והתירו לאדם לתת תבן בכברה, ולהתהלך כך כאשר הכברה עמוסה לעיפה בתערובת אלא מהא דלא גזרו מוכח דהוי דרבנן ומשום דהוי גזירה לא גזרו גזירה לגזירה, ואף בשעה"צ (סי' שכד ס"ק א) אוקים דברי השו"ע דס"ל דאפי' כובר ממש הוי דרבנן, והביא ראיה מלשון הרמב"ם (פ' כא הלכה לב) דכתב 'המרקד מאבות מלאכות – לפיכך אין כוברין התבן בכברה וכו' מפני שהוא כמרקד בכף הדמיון, ועוד מעצם העובדה דכתב הרמב"ם דין זה (בפרק כא) בין השבותין מוכח דס"ל דהוי דין דרבנן, אבל גם לפי ביאור זה עדיין קשה שהרי הברירה מתפרשת כפעולת 'ניחא ליה'.

š   בורר חלק מהפסולת – ועוד אפשר לומר דהכא לא הוי ברירה מדאורייתא משום דפעולת 'הכבירה' שונה מפעולת 'הרקדה', דבכבירה – החלק היוצא מבין נקבי הכברה הוא דווקא הפסולת, וממילא בהולכה לא מתנקה כל האוכל אלא נשאר מעורב עם הפסולת אלא שהלכה ופחתה כמות הפסולת המעורבת, ודמיא לדין הירושלמי בפרק כלל גדול 'אמר ר' יודן היה יושב על הכרי ובורר כל היום אינו מתחייב' ולמדנו מדברי הירושלמי שני דברים: האחד – דכל זמן שלא נברר ונתקן כל הכרי אין מתחייב הבורר, דבורר משמעו תיקון האוכל. והשני – דאיכא איסור דרבנן ברירה מעין זו. [והביה"ל (סי' שמ ס"א ד"ה ומלקט) חקר ע"פ הירושלמי הנ"ל בחיוב תולש שערה אחת לבנה משחורות, מה יהיה דינו של תולש שערה אחת לבנה משחורות אך לא נתיפה האדם מחמת שישנן עוד שערות לבנות אחרות], ונלמד לדין דידן דהרי הכא נמי נבררת רק מעט פסולת ואין בפועל שום תיקון משמעותי בתערובת, ולכן אין בברירה מעין זו איסור דאורייתא, אלא הגדרת המעשה היא פס"ר בדרבנן, ואפשר להביא ראיה להבנה זו מדברי המאירי שחזר פעמיים על יסוד זה – בדין נתינת כרשינין בכברה או בכלכלה כתב – 'ומקצת הפסולת נופל מאליו' וכן בדין הולכת תבן בכברה כתב – 'וקצת המוץ נופל מאליו'.

ועתה נבאר כי כיון שאינו מועילה לו הברירה החלקית – ממילא נחשבת בעיניו כפסיק רישה דלא ניחא ליה.

צידת דבורים בפס"ר

ולכאורה היה מקום להקשות מסימן שטז סעיף ד' [ובאמת כך הקשה המג"א בסי' שיד סק"ה ע"ד השו"ע] וז"ל השו"ע: פורסין מחצלת ע"ג הכוורת, (מקום שמתכנסים בו הדבורים לעשות דבש), ובלבד שלא יכוין לצוד, וגם הוא בענין שאינו מוכרח שיהיו נצודים, כי היכי דלא להוי פסיק רישיה, עכ"ל. והרי דבורים הם דבר שצידתו מדרבנן כדאמרינן במס' ביצה (לו:) וכ"כ התוס' בשבת (מג:) וא"כ היאך אסר השו"ע לפרוש מחצלת ולצוד דבורים בפס"ר באיסור דרבנן, באמת בזה חידש הב"י כי דבורים חשיבי 'במינו ניצוד' וכבר תפסו עליו גדולי האחרונים [הב"ח והט"ז והמג"א ועוד] אולם כבר ביאר הא"ר את דברי הש"ס שיעלו יפה עם הבנת הב"י, וכ"כ הלבוש, וא"כ נמצא שלדעת השו"ע צידת דבורים הוי פס"ר בדאורייתא ובודאי אסירא, ולכן אין קשר בין נידון דצידת דבורים לדין פס"ר דלא ני"ל בדרבנן.

תשעה מקומות שהורה בהם השו"ע לאיסור

צביעה בתותים

א.         אבל נראה להקשות מסי' שכ סע' כ' שכתב השו"ע וז"ל: יש מי שאומר שהאוכל תותים או שאר פירות הצבועים, צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה, משום צובע, אבל אם צובע פתו במשקה הפירות, לית לן בה, דאין צביעה באוכלין, עכ"ל. והרי צביעה כזו היא בגדר 'מקלקל' ואולי היא אפילו בשינוי וא"כ הרי זה פס"ר בדרבנן ועכ"ז אסר השו"ע, ולכאורה היה מקום לדחות מהא דתפס השו"ע לשון 'יש מי שאומר' 'צריך ליזהר'.

צביעה בדם

ב.         אבל באמת אין זו דחייה שהרי בשולחן ערוך סימן שכח סעיף מ"ח כתב וז"ל: אסור להניח בגד על מכה שיוצא ממנו דם, מפני שהדם יצבע אותו ואסור להוציא דם מהמכה, לכך יש לרחוץ המכה במים או ביין תחלה להעביר דם שבמכה. וי"א שכורך קורי עכביש על המכה ומכסה בהם כל הדם וכל החבורה, ואח"כ כורך עליו סמרטוט, עכ"ל. והרי כאן אין מקום לספק ואף שהצביעה ע"י דם היא מקלקל ביחס לבגד ולכן נחשבת כצביעה מדרבנן ובכ"ז אסר השו"ע בפס"ר.

גרירת כלים ע"ג קרקע

ג.         כתב בשולחן ערוך סימן שלז סע' א' וז"ל: דבר שאין מתכוין, מותר, והוא שלא יהא פסיק רישיה. הלכך גורר אדם מטה, כסא וספסל, בין גדולים בין קטנים, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. ומותר לרבץ הבית, כיון שאינו מתכוין להשוות גומות אלא שלא יעלה האבק, עכ"ל. וכתב המשנ"ב בסק"ד וז"ל: כתב המג"א דגדולים ביותר אסור לגרור על הארץ דפסיק רישא הוא דבודאי יעשה חריץ, עכ"ל. וכתב בשעה"צ סק"ב וז"ל: לית בזה גררא דאורייתא מכמה אנפי. אחד, דהחריץ שיעשה, הוא בזה רק חופר כלאחר יד, ועוד, דהוא מקלקל על ידי הגומות שנעשים בבית ולא מתקן, ועל כולם, הלא אינו מכוון לזה והוא רק פסיק רישא דלא ניחא לה, וגם בזה לכולי עלמא הוא רק איסור דרבנן, ומבואר לעיל בסימן שט"ז סעיף ג' בהג"ה דדעת הרמ"א שם מוכח דסבירא לה בעלמא דאם הוא תרי דרבנן מותר בפסיק רישא דלא ניחא לה, ואף דהכא מחמירין בזה בגדולים ביותר דפסיק רישא הוא, כמו שהביא הבית יוסף בשם הפוסקים, עכ"ל.

צידוד חבית

ד.         וכתב בשולחן ערוך סימן שלז סעיף ד' וז"ל: אסור לצדד חבית על הארץ, דכיון שהיא כבידה יבא להשוות גומות ודאי והוי פסיק רישיה, עכ"ל. וכתב במשנה ברורה סקי"ט וז"ל: ואף שמקלקל הוא וגם מלאכה שא"צ לגופה היא וגם חופר כלאחר יד הוא אעפ"כ אסור מד"ס, עכ"ל.

הליכה ע"ג עשבים

ה.         וכן הקשה הרב ר' מוישי רוטמן שליט"א מדברי השולחן ערוך סימן שלו סעיף ג' מותר לילך על גבי עשבים, בין לחים בין יבשים, כיון שאינו מתכוין לתלוש, עכ"ל. וכתב במשנה ברורה סימן שלו וז"ל: עיין בבה"ל שכתבנו דהיכי דעשבים הם גדולים יזהר שלא ירוץ עליהן דהוי פסיק רישא שיתלש בודאי ואפשר דאפילו לילך עליהן במהרה ג"כ צריך ליזהר, עכ"ל. וכאן ברור שזהו שלא כדרך תלישה וא"כ הרי הוא פס"ר דלא ני"ל באיסור דרבנן ועכ"ז אסרוהו חכמים.

נר שאחורי הדלת

ו.          שולחן ערוך סימן רעז סעיף א' וז"ל: נר שמונח אחורי הדלת, אסור לפתוח הדלת (כדרכו), (רמב"ם פ"ה ומרדכי פ' כ"ב וב"י בשם סמ"ג) שמא יכבנו הרוח. אבל לנעול הדלת כנגדו, מותר (ת"ה סי' נ"ט) וה"ה בחלון שכנגד הנר שעל השלחן (מרדכי פכ"ב וב"י בשם תוספות וטור) ואם הוא קבוע בכותל שאחורי הדלת, אסור לפתוח הדלת ולנעלו כדרכו שמא תהא הדלת נוקשת עליו ותכבנו, אלא פותח ונועל בנחת. ואם הוא קבוע בדלת עצמו, שפתיחתו ונעילתו מקרב השמן לנר או מרחיקו ממנו, אסור לפתחו ולנעלו. הגה: ובנר של שעוה מותר לפתוח ולנעול אף על פי שהוא קבוע בדלת, עכ"ל.

סכין בכותל

ז.          וכן הקשה במג"א שיד סק"ה על חומרת השו"ע שאסר שליפת סכין מכותל וז"ל השולחן ערוך שי"ד סקי"ב: סכין שהוא תחוב בכותל של עץ מבע"י, אסור להוציאו בשבת כיון שהוא דבר מחובר; אבל אם הוא תחוב בספסל, וכן בכל דבר תלוש, מותר להוציאו, עכ"ל השו"ע. וטענת המג"א שמעיקר הדין יש להקל בזה שהרי חופר כלאחר יד וגם מקלקל את הקיר, וא"כ הוי פס"ר בתרי דרבנן ולא מובן מדוע אסר השו"ע.

ח.         וכן מצינו בסי' שכ סי"ח וז"ל: חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום נקב שבדפנה שמוציאין בו היין, יש מי שמתיר אף על פי שא"א שלא יסחוט, והוא שלא יהא תחתיו כלי; דכיון שאינו נהנה בסחיטה זו, הוי פסיק רישא (פי' איסור נמשך בהכרח מדבר מה כמו המות הנמשך בהכרח מהתזת הראש) דלא ניחא ליה, ומותר. וחלקו עליו, ואמרו דאע"ג דלא ניחא ליה, כיון דפסיק רישא הוא, אסור. והעולם נוהגים היתר בדבר, ויש ללמד עליהם זכות, דכיון שהברזא ארוכה חוץ לנעורת ואין יד מגעת לנעורת, מותר מידי דהוי אספוג שיש לו בית אחיזה; ולפי שאין טענה זו חזקה, ויש לגמגם בה, טוב להנהיגם שלא יהא כלי תחת החבית בשעה שפוקקים הנקב, עכ"ל. והרי סחיטת יין לאיבוד היא לכל היותר איסור דרבנן [כ"כ בביה"ל ד"ה יש מי שמתיר] וא"כ הסוחט לאיבוד הרי זה פס"ר באיסור דרבנן ועכ"ז אסר השו"ע וצידד להתיר רק בצירוף סברת הראב"ד דברזא ארוכה [כך ביאר בביה"ל ד"ה טוב להנהיגם].

גירוד בהמה

ט.         וכן הקשה הרב ר' ברוך מרלטקו שליט"א מדברי השולחן ערוך הלכות יום טוב סימן תקכג סעיף ב וז"ל: אין מגרדין בהמה במגרדת בי"ט, מפני שמשרת שער, עכ"ל. וביאר במשנ"ב סק"ג וז"ל: היינו של ברזל שבודאי יתלש שער עי"ז ואף שאינו מכוין לזה וגם לא ניחא ליה בתלישת השער קי"ל דהיכא דהוי פסיק רישא אף דלא ניחא ליה אסור וכנ"ל בסימן ש"כ סעיף י"ח, עכ"ל.

חילוק בין 'דרבנן כללי' לבין 'דרבנן פרטי'

ונראה לבאר בצורה מחודשת כי בכל מקום שהאיסור דרבנן הוגדר ע"י יסוד כללי השייך בכל הלכות שבת כגון מקלקל, שינוי דכלאחר יד, מלאכה שא"צ לגופה, וכיוצא בזה – לא נוכל להתיר פס"ר בדרבנן וזה פשר האיסור בכיבוי נר בפתיחת הדלת[5], חרישה בגרירת ספסל כבד, שליפת סכין מכותל, צביעה בדם ובתותים. אך אם המלאכה תהיה דרבנן מובהקת כגון נקב שאינו עשוי להכניס ולהוציא, הוצאה ע"י כחו לרה"ר, ברירה בכברה, מיעוט ענבי הדס, ולכן נאמר כי באמת השו"ע יחלוק על הרמ"א ויקל בדין סגירת תיבה שיש בה זבובים שהורה בה הרמ"א לאיסור וז"ל השולחן ערוך ורמ"א בסימן שטז סעיף ג: כל שבמינו נצוד, חייב עליו; אין במינו נצוד, פטור אבל אסור. הלכך, זבובים אף על פי שאין במינו נצוד, אסור לצודן. הגה: ולכן יש ליזהר שלא לסגור תיבה קטנה, או לסתום כלים שזבובים בו בשבת, דהוי פסיק רישיה שיצודו שם (בה"ת ומרדכי ס"פ כירה ואגור). ויש מקילין במקום שאם יפתח הכלי ליטלם משם, יברחו, עכ"ל.

צנונות בגומא

ולגבי יצירת גומא תוך כדי עקירת הצנון – שלכאורה זהו מקרה זהה לגרירת ספסל כבד ושליפת סכין מכותל והיאך התרנו לשלוף את הצנונות והא כאן 'עושה גומא' והדרבנן מבוסס על מלאכה שא"צ לגופה ומקלקל כמש"כ המג"א – ומדוע התיר כאן השו"ע – יש לבאר בצורה מחודשת דכיון דהיתה במקום גומא ורק היתה מליאה בצנונות – ממילא השולף אינו חורש כלל אלא רק מגלה את הבור המכוסה ונראה שכל זה נכלל בדברי הגמרא בשבת (קיג.) 'גומות ממילא הויין' וז"ל: איתמר, אמר רב נחמן אמר שמואל: כלי קיואי מותר לטלטלן בשבת, אפילו כובד העליון וכובד התחתון, אבל לא את העמודים. אמר ליה רבא לרב נחמן: מאי שנא עמודים דלא? אילימא דקעביד גומות – גומות ממילא קא הויין, דתנן: הטומן לפת וצנונות תחת הגפן, אם מקצת עליו מגולין – אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית, ולא משום מעשר, וניטלין בשבת. – בשדה לא אתי לאשוויי גומות, הכא בבית – אתי לאשוויי גומות, עכ"ל. ושמחה גדולה היתה לי שראיתי שזכיתי וכיונתי להבנת הבית מאיר בסי' שיד וז"ל: והכי פירושא גומות ממילא הוויין ר"ל דלא חשוב עשיות גומא אלא בנוטל עפר המחוברת לארעא משא"כ עמוד או לפת דקודם ההעמדה וההטמנה היתה הגומא והעמוד והלפת שבתוכו לא חשוב סתימה דלינטל קאי עד דליחשב הנטילה מתוכה עשיית גומא כלל אלא דהגומא ממילא הוי כדמעיקרא ואפילו כשאין מקצת העלין מגולין נמי לא חשוב עשיות גומא מטעם הנ"ל כדמוכח מהרשב"א פרק במה טומנין דף נ' סוף ד"ה יש שכתב יש מי שכתב דלית הלכתא כי הא מתני' דנשמע מינה כשאין מגולין כלל אין נוטלין ואנן הא קיי"ל כר"א ב"ת וכו' אבל מורי הרב ז"ל כתב דהלכתא הוא וטעמא דכיון שהיתה גומא זו מכוסה ולא היתה ניכרת כל עיקר מחזי השתא כעושה גומא משא"כ בתבן וגחלים דלית בהו משום עשיות גומא. הרי להדיא דעשיות גומא ודאי לא חשוב אלא דמיחזי כעושה גומא ואך בזה מחולקים התוס' שהם סברי דלר"א ב"ת אפילו מחזי כעושה גומא לא הוי ולהרשב"א הוא דמחזי משא"כ כשמגולין אפילו מחזי לא הוי. ולפ"ז אפילו ריח קושיא אין מסוגיא זו עליה דתה"ד דכמו שמוקים דינא דשמואל בענין דלא הוי פ"ר להרחבת גומא ה"נ מוקים המשנה דהוצאת לפת והעמודים דוקא בעינן דלא הוי פ"ר להרחבת גומא, עכ"ל[6].

ביאור מחודש בדצה ושלפה

והקשה לי הרב ר' אריאל סגל שליט"א שעדיין יש לחוש שמא תוך כדי השליפה תתרחב הגומא ויש לאסור בזה כשם שאסרנו שליפת סכין מכותל שהרי בשליפתה פס"ר שיעשה נקב בכותל ולולי דמיסתפינא הוה אמינא ביאור חדש באיסור שליפת סכין שבאמת אין לחוש שמא יתרחב הנקב תוך כדי השליפה – אלא פשוט בשעת השליפה יתגלה הנקב ששהה כאן ללא מציאות קיום דהא עד שלא תקע את הסכין – לא הוה כאן נקב כלל ואפילו לאחר שתקע את הסכין – עדיין אין מציאות לנקב שהרי הסכין עדיין תקועה, אך כאשר שולף את הסכין – אז מתגלה הנקב וזהו מאי דקיימא לן דהוה פס"ר שיעשה נקב בשליפה, ואילו אחר שדצה ושלפה בערב שבת – הרי הנקב נוצר כבר בבע"ש וממילא בשבת רק ממלאים את הנקב בצורה ארעית ע"י הסכין, ולכן גם מותר להוציא, ולפ"ז די בסכין שנשלפה ע"מ להתיר את הנעיצה בשבת אבל מדברי המשנ"ב בסקנ"ג ובביה"ל בסו"ס שי"ד (ואם דצה) מוכח כי לא ס"ל לחילוק דידן כיון שחידש כי אין די בדצה ושלפה מע"ש אלא מיבעי דצה ושלפה ודצה מע"ש ורק אז יהיה מותר לשלוף את הסכין בשבת ומוכח כי הבין שהפעולות הן רק ע"מ למנוע הרחבה נוספת של הנקב בשעת השליפה או הנעיצה.

משמוש בצרור – 'שני שינוים'

הגבהת עציץ שאינו נקוב

אך קושיא גדולה ועצומה הולכת וסוערת עלינו מסי' שלו סעי' ח' וז"ל: עציץ (פי' חצי כד שזורעים שם עשבים) אפילו אינו נקוב, יש ליזהר מליטלו מעל גבי קרקע ולהניחו על גבי יתדות, או איפכא, בין שהוא של עץ בין של חרס, עכ"ל. שהרי כאן הדרבנן הוי מפרטי המלאכה שהרי כל איסור זריעה וקצירה בהגבהה מקרקע ליתידות ללא דבר החוצץ [ואפילו בעציץ נקוב] הוא הגדרה פרטית של חכמים באיסור זורע וקוצר ואין לזה שום שייכות לשאר מלאכות[7], וכן הקשה שם בשעה"צ סקל"ט.

נוטה פרוכת

והוסיף להקשות הרב ר' יהודה דייטש שליט"א מדברי השו"ע סימן שטו סעיף י"ב וז"ל: הנוטה פרוכת וכיוצא בה, צריך ליזהר שלא יעשה אהל בשעה שנוטה; לפיכך אם היא פרוכת גדולה, תולין אותה שנים אבל אחד אסור. ואם היתה כילה שיש לה גג, אין מותחין אותה ואפילו עשרה, שא"א שלא תגבה מעט מעל הארץ ותעשה אהל עראי, עכ"ל. ובשער הציון ס"ק נג ציין ע"ז וז"ל: ואף על גב דאינו מכוון לזה. ועל כרחך אנו מוכרחין לומר דסבירא לה דפסיק רישא הוא, והוא דוחק, עכ"ל. והרי עושה אהל עראי בפס"ר דלא ני"ל ומדוע אסרוהו – כיון שהדרבנן הוא 'דרבנן פרטי'.

חידוש עצום – 'תרי דרבנן' חוץ ממלאכה שמוגדרת 'כולה דרבנן'

ולכן נחדד ונאמר כי איכא איסורא בכל פס"ר בדרבנן ואפילו אם הדרבנן הוא מגדרי מלאכה פרטית אא"כ יצטרף עוד היתר ויהיה 'תרי דרבנן' ואפילו מקלקל או מלאכה שא"צ לגופה, ולכן נאמר כי:

א.      בהיתר שליפת סכין מחבית – הרי הוא מלאכה דרבנן ויש בזה גם קלקול.

ב.      והותר לשפוך מים בחצר קטנה בימות הגשמים – משום דהוה איסור דרבנן פרטי של 'כחו בהוצאה' ונוסף על כך שכל הוצאת מים מלוכלכים לרה"ר הוי מלאכה שא"צ לגופה, ובאמת יש כאן עוד דרבנן של 'הוצאה כלאחר יד'.

ג.       ובהיתר דהולכת התבן בכברה מיירי דהוי ברירה דרבנן ועוד איכא כמה דרבנן לצרופי בזה – או משום דלא בורר הכל או משום דעביד בשינוי.

ד.      ובאמת יחמיר השו"ע בסגירת תיבה שיש בה זבובים אא"כ תהיה גדולה מספיק ע"מ שיצטרף עוד היתר של צידה חלקית כיון שאינו יכול לתופסם בחדא שחיה ולפ"ז מובנת הוראת הבית יוסף בסימן שטז וז"ל: ומכל מקום כיון דנפק מפומיה דבעל התרומה וכתבו המרדכי ולא חזינן מאן דאיפליג עליה מי יקל ראשו שלא לחוש לדבריהם, עכ"ל. ועתה נוכל לבאר את הוראתו בסעיף ד' וז"ל: פורסין מחצלת ע"ג הכוורת, (מקום שמתכנסים בו הדבורים לעשות דבש), ובלבד שלא יכוין לצוד, וגם הוא בענין שאינו מוכרח שיהיו נצודים, כי היכי דלא להוי פסיק רישיה, עכ"ל. גם לדברי הסוברים שדבורים חשיבי 'אין במינן ניצוד'.

ה.      ומעתה נאמר שיודה השו"ע לדינא דהרמ"א בשבירת קיסמים – בסימן שלז ס"ב וז"ל: ואסור לכבד הבגדים ע"י מכבדות העשויים מקסמים, שלא ישתברו קסמיהם (הגהות אלפסי פרק הזורק), עכ"ל. שהרי איכא הכא רק מקלקל בשינוי דכלאחר יד – והוי 'תרי דרבנן כלליים' שאין בהם כח להתיר[8].

ו.       וכן יש לחדש כי יחלוק השו"ע על דינא דהרמ"א בדין יורק והרוח מפזרו – בסימן שיט סעיף י"ז וז"ל: הרוקק ברוח בשבת והרוח מפזר הרוק, חייב משום זורה, עכ"ל. ובביה"ל ביאר כי הוי פס"ר דלא ני"ל, ואינו גידו"ק ובמשנ"ב ביאר כי אין זה דרך זורה וא"כ הגדרת האיסור היא פס"ר דלא ני"ל בתרי דרבנן וא"כ כיון שזורה שלא בגידו"ק הוי 'דרבנן פרטי' ועוד איכא שינוי ממלאכת זורה – יש בידינו תרי דרבנן אחד 'דרבנן פרטי' ואחד 'דרבנן כללי' וזה אמנם לא די לרמ"א אך לשו"ע די להתיר אי איכא בידו אפי' חדא דרבנן פרטי וחדא כללי.

פס"ר דל"נ במלאכה שכל כולה דרבנן

ורק היקל השו"ע בדרבנן שכל כולו חידושא דרבנן שאסרוהו ולא כפרט ממלאכה כגון 'מיעוט ענבי הדס' וכן 'הליכה ע"ג שלג', ונראה להוסיף ולחדש כי אף הרמ"א דס"ל להחמיר יותר מהשו"ע ואוסר שליפת סכין מחבית – יודה בכה"ג והא ראיה דלא פליג ע"ד השו"ע, בשני המקרים הנ"ל.

ויש להביא ראיה ליסוד זה מסי' רנט סעיף ז' שהורה השו"ע מפורשות וז"ל: תנור שמניחים בו החמין וסותמין פיו בדף ושורקין (פי' מחליקין) אותו בטיט, מותר לסתור אותה סתימה כדי להוציא החמין ולחזור ולסותמו, ואם יש בו גחלים לוחשות, מותר ע"י א"י, עכ"ל. ובמשנה ברורה כתב ע"ז וז"ל: אבל ע"י ישראל אסור לסתום דמכבה הגחלים ואף על פי שאין מתכוין לכך אסור משום פסיק רישא אבל באמירה לא"י לא קפדינן כולי האי כמ"ש סוף סימן רנ"ג וכו'… ודע דכ"ז לענין סתימת התנור אבל לענין פתיחת פי התנור לכו"ע אסור ע"י ישראל אם ידוע שיש גחלים לוחשות אפילו אם אינו שרוק בטיט דהרוח מבעיר את הגחלים, עכ"ל.

וא"כ מפורשות מצינו שהתיר השו"ע בשבות שכל עיקרו דרבנן כגון 'אמירה לגוי' שאין בו שום שייכות לדאורייתא – פס"ר דלא ניחא ליה ככיבוי והבערה.

טלטול מים בגופו – בעולה מן הרחצה ובירידת גשמים

ולכאורה יש להקשות על יסודנו זה מדברי השולחן ערוך סי' שכו סעיף ז' וז"ל: הרוחץ בנהר, צריך שינגב גופו יפה כשעולה מהנהר, מפני שלא ישארו המים עליו ויטלטלם ד' אמות בכרמלית, לפי שהעולה מן הרחיצה יש רבוי מים על גופו, עכ"ל. ולכאורה כאן הוי ממש פס"ר דלא ניח"ל באיסור דרבנן והוצאה בכרמלית הוי מלאכה שכל כולה מדרבנן וא"כ מדוע אסרוה [ובפרט שאין זוהי דרך הוצאה] ויש לחדש ולומר כי הרוחץ חפץ בטלטול המים ובהישארותם על גופו ע"מ שיצטנן ביום חם או כפי שכתב האר"י בשעה"כ בדרושי טבילת ערב שבת שלא ינגבם במגבת אלא ימתין שייספגו המים בגופו כיון שיש להם 'קדושת מי שבת' ולכן הוי פס"ר דני"ל, וראיה לדבר מהמשך הסעיף שכתב השו"ע וז"ל: אבל ההולך ברשות הרבים ומטר סוחף על ראשו ועל לבושו, לא הקפידו בו, עכ"ל. ולכאורה אינו מובן החילוק והרי במטר סוחף על בגדיו יש הרבה יותר מים מאשר העולה מן הרחצה, וכאן מיירי ברה"ר ומדוע הותר והוי תרתי לריעותא – אלא ודאי כמש"כ – דהעולה מן הרחצה הרי הוא פס"ר ניחא ליה ואסור אפילו בכרמלית [והא דמטלטל שלא כדרך אינו מעלה ומוריד] ואילו המהלך ברה"ר ומטר סוחף על בגדיו הרי בודאי לא ניחא ליה בזה וכיון דהוי 'הוצאת מים הבלועים בבגדיו' [שבטלים לבגדיו] איסור 'דרבנן פרטי' ועוד איכא בזה 'תרי דרבנן כללי' – הוצאה כלאחר יד ומלאכה שא"צ לגופה – וממילא יש להתיר בין לשו"ע ובין להרמ"א.

ברז של 'דוד שמש'

ובעודנו עסוקים באותו ענין העירני אאמו"ר שעפ"ז תתחדש קולא גדולה בהלכות שבת – שאם נחשיב את פתיחת ברז המים החמים כפעולת פס"ר דלא ניח"ל – נוכל להתיר לפתוח ברז מים חמים שהוחמו מדוד השמש ואף שפס"ר שייכנסו מים למיכל ויתבשלו מתולדות חמה, כיון שכל איסור בישול בתולדות חמה הוי 'יסודו מדרבנן' ממילא נתיר בו פס"ר דלא ניחא ליה, ונראה פשוט וברור שנתיר לומר לגוי לפתוח את הברז שהרי זוהי 'אמירה לגוי בפס"ר דרבנן'.

הנחת אתרוג על בגד – חילוק בין מלאכה שכל עיקרה דרבנן לשאר איסורים

ובהלכות יו"ט סימן תקיא ס"ד הורה הרמ"א וז"ל: ואסור לסחוף כוס מבושם על הבגדים, משום דמוליד בהן ריחא, עכ"ל. ועורר בט"ז סק"ח וז"ל: בגמ' סחופי כסא אשיראי אסור משום דמוליד ריחא פירש"י לכפות כוס מבושם על השיראין של מלבוש להכניס בהם ריח טוב אסור דקא מוליד ריחא בשיראין משמע שמכוין זה שיכנס הריח בבגד. ובמהרי"ל כתוב אסור להניח אתרוג על סרבל בי"ט ראשון משום דמוליד ריחא דומיא דכסא על שיראין בפ"ב דביצה וכתב רש"ל ע"ז ותימ' לי הא לא אסר להניח הכוס אלא כדי למגמר כמ"ש הא"ז והא ראייה דנקט שיראין ולא סתם בגד אלא שדרך שמגמרין אותן אבל היכא דאין מכוין למגמר נראה דשרי דלא שייך כאן לומר פסיק רישא אלא במלאכה ממש אבל הגימור גופיה אינה מלאכה אלא הכבוי וההבערה עכ"ל. ודבריו נכונים ול"ד למ"ש ססי' ש"כ דמי שידיו צבועים מן מי פירות יזהר שלא יגע במפה משום צובע ואף על גב דלא מכוין לצבוע המפה דצובע היא אב מלאכה וע"כ הוה פסיק רישיה, עכ"ל. הרי שחילק בפס"ר דלא ני"ל כהנחת אתרוג ע"ג בגד שאיני מתכוין להוליד ריח בבגד, בין מלאכה שכל עיקרה מדרבנן כמוליד ריחא לבין מלאכה דרבנן שיסודה מדאורייתא.

אך בסי' תרנח סעיף ב' כתב הרמ"א וז"ל: אבל האתרוג מותר בטלטול, דראוי להריח בו; ואסור ליתנו על הבגד, אפי' בי"ט, דמוליד ריחא (מהרי"ל), עכ"ל. ולכאורה היה מקום לומר שהאיסור הוא רק כשרוצה בהולדת הריח אך במשנ"ב סק"ז כתב ע"ז וז"ל: דמוליד ריחא בבגד והוי כתיקון מנא. ומשמע דאפילו אינו מכוין לזה ג"כ אסור מפני שא"א שלא יקלוט והוי פסיק רישא ויש מקילין בזה היכי דאינו מכוין. ובשעת הדחק שאין לו מקום משומר להניח האתרוג שמה אפשר דיש לסמוך אמקילין, עכ"ל. ונמצא שהבין המשנ"ב שיש להקל רק במקום שאי אפשר אך אם תהיה אפשרות אחרת – יש להחמיר אפי' בכה"ג.

מלאכה שכל כולה מדרבנן – אם יכול להמנע – ימנע

ואפ"ל שאפילו במלאכה שכל עיקרה דרבנן – יורה גם השו"ע להמנע ככל האפשר, ולכן הביא בסימן שכ סעיף י"ד שתי דיעות לגבי השתנה ע"ג שלג שהרי אפשר להמנע בקל, וז"ל: הר"מ מרוטנבורג מתיר להטיל מי רגלים בשלג, והרא"ש היה נזהר, עכ"ל. ועפ"ז יש לבאר את חומרת המשנה ברורה בסימן שט סקט"ו וז"ל: ומ"מ מותר ללמוד בשבת על השלחן אפי' בעוד שיש עליו מעות או שאר דבר מוקצה מצד אחר דאע"ג דדרך לנענע עם למודו מ"מ לא הוי פסיק רישא [מהרי"ל], עכ"ל[9]. [ומיירי דיכול לנער וא"כ אי הוי פס"ר אסור לנענע עד שינער] ובשעה"צ סקי"ט כתב וז"ל: ודע, דמשמע ממהרי"ל דהוא סובר דפסיק רישא בדרבנן אסור, ועיין בסימן שי"ד במגן אברהם סק"ה, ע"כ. ועתה נאמר כי היקל בשופי משום דלא הוי פס"ר אבל אם היה בזה פס"ר היה מצוה להמנע ככל האפשר ואפילו שכל יסוד תקנת מוקצה היא 'מלאכה שכל כולה דרבנן'.

למעשה נמצא כי ברור שהשו"ע יאסור פס"ר דלא ניחא ליה בדרבנן וממש כמו שהוכיח במג"א, ואפילו בתרי דרבנן כגון 'מקלקל' ושינוי דכלאחר יד, וזה דלא כהבנת המג"א שנקט להקל מעיקר הדין בשליפת סכין מהכותל[10].

משמוש בצרור – מותר בשינוי

ויש להבין בדברי השולחן ערוך סימן שיב סעיף ז' וז"ל: היה צריך לנקביו ואינו יכול לפנות, שרפואתו למשמש בפי הטבעת שממשמש שם בצרור והנקב נפתח, לא ימשמש בשבת כדרך שממשמש בחול דהיינו שאוחז הצרור בכל היד, משום השרת נימין, אלא ממשמש כלאחר יד דהיינו שיאחז הצרור בב' אצבעותיו, וממשמש, עכ"ל. הראת לדעת כי בשלמא שאסר את המשמוש בפס"ר דל"נ בדרבנן שהרי השרת השערות הוי 'כלאחר יד' ובכ"ז אסר – וזה תואם לדברינו שאין להתיר על סמך 'דרבנן כללי'[11] אבל לכאורה יש לתמוה מדוע התיר בשינוי נוסף דהיינו אחיזה ע"י 'שתי אצבעות' ויש להבין מאי מעליותא איכא בהא דמוסיף לשנות שינוי נוסף והרי כבר הוכחנו מכמה מקומות שלא מהני 'שינוי וקלקול' או 'שינוי ומלאכה שא"צ לגופה' ולכן כאן לא יועילו 'שני שינויים דכלאחר יד' וחשבתי לבאר ע"פ הוראת השולחן ערוך סימן שכא סעיף ז' וז"ל: מותר לדוך פלפלין, אפילו הרבה יחד, והוא שידוכם בקתא של סכין ובקערה, עכ"ל. ויש לבאר היתר זה בשני אופנים או דהוו 'שני שינויים' או הוי 'שינוי גמור' וכן כאן י"ל דהשרת שערות ע"י משמוש הוי שינוי ובתוספת אחיזה בשתי אצבעות הוי 'שני שינוים' או דהוי 'שינוי גמור'.

בירור שיטת הרמ"א

שליפת סכין, סגירת תיבה

ובשיטת הרמ"א שהחמיר בשליפת סכין מחבית י"ל שלדעתו פס"ר דל"נ באיסור דרבנן אינו די בחד דרבנן 'פרטי' ובעוד דרבנן 'כללי' אלא אם נרצה להתיר נצטרך תרי דרבנן 'פרטיים' ולכן מצינו שאסר סגירת תיבה שיש בה זבובים ואף שכל איסור צידתם הוא דרבנן 'פרטי' שמצינו בסימן שטז סעיף ג' וז"ל: כל שבמינו נצוד, חייב עליו, אין במינו נצוד, פטור אבל אסור. הלכך, זבובים אף על פי שאין במינו נצוד, אסור לצודן. הגה: ולכן יש ליזהר שלא לסגור תיבה קטנה, או לסתום כלים שזבובים בו בשבת, דהוי פסיק רישיה שיצודו שם (בה"ת ומרדכי ס"פ כירה ואגור). ויש מקילין במקום שאם יפתח הכלי ליטלם משם, יברחו, עכ"ל. אך במשנה ברורה סקט"ו כתב וז"ל: אבל תיבה גדולה סבירא ליה לרמ"א דלכו"ע שרי דאפילו אם היה אדם עומד בתוכה לא היה יכול לתפסה בחד שחיה וגם הוא דבר שאין במינו ניצוד, ע"כ. ובשעה"צ סקי"ח ביאר יותר וז"ל: רוצה לומר, משום דהוי תרי דרבנן, משום הכי מותר באינו מכוון אף על גב דהוי פסיק רישיה, עכ"ל.

מחיקת אותיות מע"ג עוגה

ומנגד, בסי' שמ ס"ג הורה הרמ"א וז"ל: אסור לשבר עוגה שכתב עליה כמין אותיות, אף על פי שאינו מכוין רק לאכילה, דהוי מוחק, עכ"ל.

ובדגול מרבבה כתב ע"ז בזה"ל: ועוד נראה לענ"ד, לא מבעיא לתרומת הדשן [סימן סד] שהביא המג"א בסימן שי"ד ס"ק ה' דבאיסור דרבנן מותר פסיק רישיה, א"כ מוחק זה דלאו על מנת לכתוב הוא רק איסור דרבנן, וכיון שאינו מתכוין מותר, אלא אפילו לדעת המג"א שם שאפילו באיסור דרבנן אסור פסיק רישיה, מכל מקום הרי היכי דאינו מתכוין ומקלקל ועושה כלאחר יד גם המג"א מתיר שם אפילו בפסיק רישיה, ומכל שכן כאן דכולהו איתנהו, דמקלקל הוא וגם כלאחר יד דאין דרך מחיקה בכך, ומכל שכן אם אינו שובר בידו רק בפיו דרך אכילתו, וגם איסור דרבנן שאינו על מנת לכתוב, פשיטא דאינו מתכוין מותר אפילו בפסיק רישיה. ולכן נראה לענ"ד היתר גמור בדבר זה, וכן כל האחרונים תמהו על איסור זה רק שלא מלאו לבם להקל כיון שזה יצא מפי מהר"מ מרוטנבורג, עיין שם במרדכי (שבת רמז שסט) ונראה לענ"ד דמהר"ם שם נשאל על עוגות התינוקות שכותבין עליהם אותיות ותיבות איך אוכלין אותם התינוקות ביום טוב וכו', ע"ש במרדכי, וכיון שכתב עוגות התינוקות בה"א הידיעה נראה לענ"ד שהיו רגילים לכתוב בכונה שיאכלנו התינוקות לסגולה להתחכם, ועיין בערוך ערך קלר [השלישי], וא"כ זה הוה מתכוין וגם לאו מקלקל, לכן לא התיר רק לתינוקות. אבל בענין אחר מותר אף לגדולים, והמחמיר יחמיר לעצמו ולא לאחרים, עכ"ל.

כתיבה במי דבש על העוגה או 'כתיבה מהעוגה עצמה'

ולכאורה היה נראה להקל כאן לשיטת הרמ"א שהרי איכא חדא דרבנן 'פרטי' – מוחק שלא ע"מ לכתוב, ועוד תלת דרבנן כלליים 'מקלקל' וגם 'כלאחר יד' ועוד – 'כתיבה שאינה מתקיימת' – שהרי כותב ע"ג עוגה שהוא דבר שאינו מתקיים, ומדוע באמת הורה הרמ"א לאיסור, ולכאורה היה נראה לומר שידרוש הרמ"א אך ורק תרי דרבנן 'פרטיים', אך המעיין בדברי המשנ"ב בסקט"ו יבחין כי אם יתווסף עוד דרבנן – ממילא אפשר להקל – וז"ל: ודוקא כשכותבין על העוגות אותיות מדבר אחר אבל כשהכתיבה היא מהעוגה עצמה בדפוס או בידים שרי דאין שם כתיבה עליה וממילא לא שייך בזה מחיקה. וכן אם כתב האותיות בדבש המעורב במים או שאר מי פירות ג"כ אין להחמיר, עכ"ל. ולכאורה מאי העלה אותו 'תוספת דרבנן' והא בידינו כבר ארבעה דרבנן וכי נדרשים חמשה? אלא נראה לבאר כי באמת הבין המשנ"ב כי הרמ"א ס"ל שאין כאן מקלקל ולא כלאחר יד כיון שכך הדרך למחוק כתיבה ע"ג מאכל ולכן איכא הכא רק דרבנן 'פרטי' דמוחק שלא ע"מ לכתוב, ודרבנן אחד 'כללי' – כתיבה ע"ג דבר שאינו מתקיים, ובאמת לשיטת השו"ע די בזה ושרי כיון שיש תרי דרבנן, אך הרמ"א אינו מסתפק בהא ומצריך עוד תוספת דרבנן 'כללי' שהוא גרוע ולכן היקל אם גם החומר שבו נכתבו האותיות עשוי מסוג שאינו מתקיים וכ"כ הפמ"ג בא"א סק"ו וז"ל: הנה בעינן על דבר המתקיים ובדבר המתקיים, עיין ר"מ שבת פרק י"א הלכה ט"ו, ועוגה ומי פירות תרווייהו אין מתקיימין, וגם בעינן מוחק על מנת לכתוב, יש כאן שלש שבותים, אפשר כולי האי לא גזרו בשובר על מנת לאכול, עכ"ל. ובאמת יש להבין מאי מעליותא דהכתב הוא מהעוגה עצמה אבל עפ"ז יש לבאר כי כאשר הכתב הוא חקוק ע"ג העוגה – הרי הוא 'כתב שאינו מתקיים' ע"ג עוגה שגם היא אינה מתקיימת, וכן מצאתי דמשמע בחיי"א (כלל לח ס"ד).

ולפי האמור – בקריעת אריזות מזון שמודפסות עליהם אותיות ובקריעה הרי הוא מוחקם – י"ל דכיון דהוי 'מוחק שלא ע"מ לכתוב' והוא דרבנן פרטי, ועוד יש בזה משום מקלקל יורה השו"ע להיתר אך הרמ"א יחמיר אא"כ תחשב המחיקה גם 'כלאחר יד' ואז יודה גם הרמ"א.

וזאת תורת העולה, בדרך קצרה:

שיטת השו"ע

מלאכה שכולה היא גזירת חכמים:

אפשר להקל מיד וזה הוא הדרבנן [וראיה מדריכה ע"ג שלג ולקיטת ענבי הדס, אמירה לגוי בפתיחת פי התנור].

מלאכה שיסודה מדאורייתא:

אין די בחד דרבנן פרטי [וראיה מהגבהת עציץ שאינו נקוב]

ואף אין די אפילו בתרי דרבנן כלליים [וראיה מגורר כלים כבדים, צידוד חבית ומשליפת סכין מכותל]

וחובה להעמיד 'תרי דרבנן' אחד – פרטי, והשני – אפי' כללי [וראיה מדין היתר שליפת סכין מחבית].

שיטת הרמ"א

מלאכה שכולה היא גזירת חכמים – אפשר להקל מיד וזה הוא הדרבנן [וראיה מדריכה ע"ג שלג ולקיטת ענבי הדס].

מלאכה שיסודה מדאורייתא – חובה להעמיד לפחות 'תרי דרבנן' – אם יש שניים 'פרטיים' די בזה [וראיה מהיתר סגירת תיבה גדולה שיש בה זבובים].

אך אם יהיה רק אחד 'פרטי' – אין די בתוספת אחד 'כללי' [וראיה מסכין בחבית, ועוגה שכתב עליה בדיו] אלא נדרשים דוקא תוספת שנים כלליים כדי לאפשר היתר [וראיה מדין עוגה שכתב עליה בחומר שאינו מתקיים].

ובקיצור נמרץ!

והדירוג בזה הוא שבכל פס"ר דלא ניחא ליה אם נגדירה בשם:

א.      מלאכה שכל עיקרה מדרבנן – לכ"ע מותר [וצריך להחמיר היכא דאפשר].

ב.      חד דרבנן פרטי – לכ"ע אסור.

ג.        חד דרבנן כללי – לכ"ע אסור.

ד.      תרי דרבנן פרטיים – לכ"ע מותר.

ה.      תרי דרבנן כלליים – לכ"ע אסור [אך המג"א ס"ל דמותר]

ו.       חד דרבנן פרטי ועוד חד דרבנן כללי – לשו"ע מותר לרמ"א אסור.

ז.       חד דרבנן פרטי ועוד תרי דרבנן כלליים – אפילו לרמ"א מותר.

סיכום כל 'ד"ל הנידונים' כולם:

         א.         בסי' שיד סעיף א' כתב השו"ע וז"ל: ואם היה סכין תקוע מע"ש בחבית, מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף, עכ"ל. הגדרה: כאן איכא תרי דרבנן – אחד פרטי – 'עושה נקב שאינו להכניס ולהוציא' ואחד כללי – 'מקלקל' וכאן זהו אחד מהמקומות הבודדים שיחלקו השו"ע והרמ"א.

         ב.         בסימן שיא סעי' ח' כתב השו"ע וז"ל: טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, מותר. הלכך צנון שטמן בארץ ומקצת עליו מגולים ולא השריש וגם לא נתכוין לזריעה, נוטלו אף על פי שבנטילתו מזיז עפר ממקומו, ואף על פי שהוסיף מחמת לחות הקרקע, מותר, עכ"ל. כאן אינו מענין לפס"ר כיון שאינו עושה גומא אלא רק מוציא את הצנונות שמילאו את הגומא בצורה זמנית.

          ג.         ובסימן שכ סעיף י"ג כתב השו"ע וז"ל: דורס שלג ברגליו ואינו חושש, עכ"ל. כאן הוי מלאכה שכל כולה דרבנן ולכ"ע שרי.

         ד.         ובסי' רנט סעיף ז' שהורה השו"ע וז"ל: תנור שמניחים בו החמין וסותמין פיו בדף ושורקין (פי' מחליקין) אותו בטיט, מותר לסתור אותה סתימה כדי להוציא החמין ולחזור ולסותמו; ואם יש בו גחלים לוחשות, מותר ע"י א"י, עכ"ל. גם כאן הוי 'אמירה לגוי' מלאכה שכל כולה דרבנן ולכ"ע שרי.

         ה.         כתב בשולחן ערוך בהלכות לולב סימן תרמו סעיף ב היו ענביו מרובות מעליו, אם ירוקות, כשר; ואם אדומות או שחורות, פסול, ואם מיעטן, כשר. ואין ממעטים אותם בי"ט, לפי שהוא כמתקן; עבר וליקטן, או שליקטן אחד אחד לאכילה, הרי זה כשר, עכ"ל. בהלכה זו יסכימו השו"ע ורמ"א להתיר משום דכל כולה מדרבנן.

          ו.          ובסימן שנז סעי' א כתב השו"ע וז"ל: חצר שפחותה מד' אמות על ד' אמות, שהיא סמוכה לרשות הרבים, אין שופכין לתוכה מים בשבת בימות החמה, שכיון שאין בה ד' אמות אין סאתים מים שאדם עשוי להשתמש בכל יום ראוי ליבלע בה, והוי כאילו שופך לרשות הרבים, לכך צריך לעשות גומא שתהא חללה מחזקת סאתים. הגה: וכל גומא שהיא חצי אמה על חצי אמה ברום שלשה חומשי אמה, מחזקת סאתים (רמב"ם). בין אם יעשנה בפנים בחצר או בחוץ, אלא שאם יעשנה בחוץ צריך לכסותה בנסרים כדי שתהא מקום פטור ויפלו המים מידו למקום פטור. וכיון שיעשה גומא יכול לשפוך בה כל מה שירצה. ואם אינה מחזקת סאתים לא ישפוך בה כלל. ואם יש בחצר ארבע על ארבע, אפי' הוא אריך וקטין, או בימות הגשמים בחצר כל שהוא, מותר לשפוך בה כל מה שירצה, עכ"ל. בהלכה זו יסכימו השו"ע ורמ"א להתיר משום דהוי הוצאה לרה"ר בכחו איסור 'דרבנן פרטי' והצטרפו אליו תרי דרבנן כלליים 'הוצאה כלאחר יד' ומלאכה שא"צ לגופה' שהרי המים עכורים ואינו חפץ שיהיו ברה"ר אלא רצונו שלא יהיו בחצירו.

          ז.          ובסי' שכו ס"ז כתב השו"ע וז"ל: אבל ההולך ברשות הרבים ומטר סוחף על ראשו ועל לבושו, לא הקפידו בו, עכ"ל. והרי המעביר ד"א ברה"ר בצורה כזו הרי הוא עושה מעשה פס"ר דלא ני"ל שאינו רוצה בהובלת המים, וכאן זהו איסור דרבנן כיון דהוי 'הוצאת מים הבלועים בבגדיו' [שבטלים לבגדיו] איסור דרבנן, ועוד איכא בזה 'תרי דרבנן כללי' – הוצאה כלאחר יד ומלאכה שא"צ לגופה וא"כ יודו בזה גם השו"ע והרמ"א להיתר.

         ח.         בסי' שיט סעיף ח' כתב השו"ע וז"ל: אין שורין את הכרשינין (פי' הערוך ויצ"ה בלע"ז), דהיינו שמציף מים עליהם בכלי כדי להסיר הפסולת, ולא שפין אותן ביד כדי להסיר הפסולת דהוה ליה כבורר, אבל נותנן בכברה אף על פי שנופל הפסולת דרך נקבי הכברה, עכ"ל. וכאן מודים השו"ע והרמ"א משום דהוי 'ברירה דרבנן' – שהרי אינו בורר הכל וזהו 'דרבנן פרטי' ועוד נחשבת הברירה כדרבנן פרטי כיון שאפילו הפסולת נאכלת ע"י הדחק וא"כ הוי תרי דרבנן פרטיים וזהו 'היתר משובח' [ומלבד זאת שיש לדון את הכבירה עצמה כברירה בשינוי דכלאחר יד].

         ט.         בסי' שיט סעיף ח' כתב השו"ע וז"ל: אין שורין את הכרשינין (פי' הערוך ויצ"ה בלע"ז), דהיינו שמציף מים עליהם בכלי כדי להסיר הפסולת, ולא שפין אותן ביד כדי להסיר הפסולת דהוה ליה כבורר, אבל נותנן בכברה אף על פי שנופל הפסולת דרך נקבי הכברה, עכ"ל. וגם כאן מודים השו"ע והרמ"א משום דהוי 'ברירה דרבנן' – שהרי אינו בורר הכל וזהו 'דרבנן פרטי' ועוד נחשבת הברירה כדרבנן פרטי כיון שאפילו הפסולת נאכלת ע"י הדחק וא"כ הוי תרי דרבנן פרטיים וזהו 'היתר משובח' [ומלבד זאת שיש לדון את הכבירה עצמה כברירה בשינוי דכלאחר יד].

          י.          ובסימן שטז סעיף ד' כתב השו"ע וז"ל: פורסין מחצלת ע"ג הכוורת, (מקום שמתכנסים בו הדבורים לעשות דבש), ובלבד שלא יכוין לצוד, וגם הוא בענין שאינו מוכרח שיהיו נצודים, כי היכי דלא להוי פסיק רישיה, עכ"ל. כאן אינו ענין לפס"ר בדרבנן אלא הוי פס"ר בדאורייתא לפי שבמינן ניצוד.

        יא.        ובסי' שכ סע' כ' שכתב השו"ע וז"ל: יש מי שאומר שהאוכל תותים או שאר פירות הצבועים, צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה, משום צובע, אבל אם צובע פתו במשקה הפירות, לית לן בה, דאין צביעה באוכלין, עכ"ל. כאן ודאי שיש לאסור בין לשו"ע ובין להרמ"א משום דההיתר הוא רק מדין מקלקל וא"כ הוי 'חד דרבנן כללי' דלכ"ע אסיר.

        יב.        ובשולחן ערוך סימן שכח סעיף מ"ח כתב השו"ע וז"ל: אסור להניח בגד על מכה שיוצא ממנו דם, מפני שהדם יצבע אותו ואסור להוציא דם מהמכה, לכך יש לרחוץ המכה במים או ביין תחלה להעביר דם שבמכה. וי"א שכורך קורי עכביש על המכה ומכסה בהם כל הדם וכל החבורה, ואח"כ כורך עליו סמרטוט, עכ"ל. וגם כאן ודאי שיש לאסור בין לשו"ע ובין להרמ"א משום דההיתר הוא רק מדין מקלקל וא"כ הוי 'חד דרבנן כללי' דלכ"ע אסיר.

        יג.        בסימן שלז סע' א' כתב השו"ע וז"ל: דבר שאין מתכוין, מותר, והוא שלא יהא פסיק רישיה. הלכך גורר אדם מטה, כסא וספסל, בין גדולים בין קטנים, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. ומותר לרבץ הבית, כיון שאינו מתכוין להשוות גומות אלא שלא יעלה האבק, עכ"ל. וכאן אסור בין לשו"ע ובין לרמ"א משום דהוי 'תרי דרבנן כלליים' 'מקלקל' וגם 'חורש כלאחר יד' ואין בהם כח להתיר.

        יד.        בשולחן ערוך סימן שלז סעיף ד' וז"ל: אסור לצדד חבית על הארץ, דכיון שהיא כבידה יבא להשוות גומות ודאי והוי פסיק רישיה, עכ"ל. וכאן אסור בין לשו"ע ובין לרמ"א משום דהוי 'תרי דרבנן כלליים' 'מקלקל' וגם 'מלאכה שא"צ לגופה' ואין בהם כח להתיר.

       טו.        וכן בשולחן ערוך סימן שלו סעיף ג' כתב וז"ל: מותר לילך על גבי עשבים, בין לחים בין יבשים, כיון שאינו מתכוין לתלוש, עכ"ל. וכאן אם ירוץ ופס"ר שיתלוש אסור – בין לשו"ע ובין לרמ"א משום דהוי 'תרי דרבנן כלליים' 'תולש כלאחר יד' וגם 'מלאכה שא"צ לגופה' ואין בהם כח להתיר.

       טז.        וכן בשולחן ערוך סימן רעז סעיף א' וז"ל: נר שמונח אחורי הדלת, אסור לפתוח הדלת (כדרכו), (רמב"ם פ"ה ומרדכי פ' כ"ב וב"י בשם סמ"ג) שמא יכבנו הרוח. אבל לנעול הדלת כנגדו, מותר (ת"ה סי' נ"ט) וה"ה בחלון שכנגד הנר שעל השלחן (מרדכי פכ"ב וב"י בשם תוספות וטור) ואם הוא קבוע בכותל שאחורי הדלת, אסור לפתוח הדלת ולנעלו כדרכו שמא תהא הדלת נוקשת עליו ותכבנו, אלא פותח ונועל בנחת. ואם הוא קבוע בדלת עצמו, שפתיחתו ונעילתו מקרב השמן לנר או מרחיקו ממנו, אסור לפתחו ולנעלו. הגה: ובנר של שעוה מותר לפתוח ולנעול אף על פי שהוא קבוע בדלת, עכ"ל. וכאן אסור בין לשו"ע ובין לרמ"א משום דהוי 'תרי דרבנן כלליים' 'מכבה כלאחר יד' וגם 'מלאכה שא"צ לגופה' [שהרי כאן גם אם יכבה הכיבוי אינו לצורך תיקון הפתילה] ואין בהם כח להתיר.

         יז.        ובשולחן ערוך סימן שיד סי"ב כתב וז"ל: סכין שהוא תחוב בכותל של עץ מבע"י, אסור להוציאו בשבת כיון שהוא דבר מחובר; אבל אם הוא תחוב בספסל, וכן בכל דבר תלוש, מותר להוציאו, עכ"ל. והרי כאן גם אם יקדח בקיר הרי זה 'מקלקל' וגם 'קודח כלאחר יד' וגם מלאכה שא"צ לגופה' [שהרי אינו צריך לא את הנקב ולא את העפר] ובכ"ז יאסרו גם השו"ע וגם הרמ"א – דאין כח גם בשלשה 'דרבנן כלליים' להתיר.

        יח.       וכן מצינו בסי' שכ סי"ח שכתב השו"ע וז"ל: חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום נקב שבדפנה שמוציאין בו היין, יש מי שמתיר אף על פי שא"א שלא יסחוט, והוא שלא יהא תחתיו כלי; דכיון שאינו נהנה בסחיטה זו, הוי פסיק רישא (פי' איסור נמשך בהכרח מדבר מה כמו המות הנמשך בהכרח מהתזת הראש) דלא ניחא ליה, ומותר. וחלקו עליו, ואמרו דאע"ג דלא ניחא ליה, כיון דפסיק רישא הוא, אסור. והעולם נוהגים היתר בדבר, ויש ללמד עליהם זכות, דכיון שהברזא ארוכה חוץ לנעורת ואין יד מגעת לנעורת, מותר מידי דהוי אספוג שיש לו בית אחיזה; ולפי שאין טענה זו חזקה, ויש לגמגם בה, טוב להנהיגם שלא יהא כלי תחת החבית בשעה שפוקקים הנקב, עכ"ל. וכאן יודו גם השו"ע וגם הרמ"א שיש לאסור את הדישה בפס"ר – משום דהוי חד דרבנן פרטי ואין בו כח להתיר [אא"כ יצטרף עמו עוד יסוד להתיר כגון שיטת הראב"ד בברזא ארוכה].

        יט.       וכן בשולחן ערוך הלכות יום טוב סימן תקכג סעיף ב וז"ל: אין מגרדין בהמה במגרדת בי"ט, מפני שמשרת שער, עכ"ל. וביאר במשנ"ב סק"ג וז"ל: היינו של ברזל שבודאי יתלש שער עי"ז ואף שאינו מכוין לזה וגם לא ניחא ליה בתלישת השער קי"ל דהיכא דהוי פסיק רישא אף דלא ניחא ליה אסור וכנ"ל בסימן ש"כ סעיף י"ח, עכ"ל. ויודו גם השו"ע וגם הרמ"א לאסור ואף דהוי 'תולש שיער כלאחר יד' עכ"ז אסור [ולולי דברי המשנ"ב היה מקום לומר דהוי בכלל ניחא ליה בתלישת השיער].

         כ.         וז"ל השולחן ערוך ורמ"א בסימן שטז סעיף ג: כל שבמינו נצוד, חייב עליו; אין במינו נצוד, פטור אבל אסור. הלכך, זבובים אף על פי שאין במינו נצוד, אסור לצודן. הגה: ולכן יש ליזהר שלא לסגור תיבה קטנה, או לסתום כלים שזבובים בו בשבת, דהוי פסיק רישיה שיצודו שם (בה"ת ומרדכי ס"פ כירה ואגור). ויש מקילין במקום שאם יפתח הכלי ליטלם משם, יברחו, עכ"ל. ועתה נאמר שיודו השו"ע והרמ"א לאיסור בסגירת תיבה קטנה שיש בה זבובים דהא הוי רק 'חד דרבנן פרטי' ואין בו כח להתיר.

       כא.       אך דקדק המשנ"ב (סקט"ו) בדברי הרמ"א שאסר רק בתיבה קטנה וחישב כי אם התיבה גדולה יש להתיר דהוי 'תרי דרבנן פרטיים' האחד שהזבובים נחשבין מין 'שאין במינו ניצוד' והשני שבתיבה גדולה אינה צידה גמורה וחשיב עדיין 'מחוסר צידה' – ובתרי דרבנן פרטיים יש להתיר בכל גווני ואפי' לרמ"א וכל שכן לשו"ע.

       כב.       ובסי' שלו סעי' ח' כתב השו"ע וז"ל: עציץ (פי' חצי כד שזורעים שם עשבים) אפילו אינו נקוב, יש ליזהר מליטלו מעל גבי קרקע ולהניחו על גבי יתדות, או איפכא, בין שהוא של עץ בין של חרס, עכ"ל. וכאן יאסרו השו"ע והרמ"א משום דהוי רק חד 'דרבנן פרטי' של מיעוט היניקה.

        כג.       ובשו"ע סימן שטו סעיף י"ב וז"ל: הנוטה פרוכת וכיוצא בה, צריך ליזהר שלא יעשה אהל בשעה שנוטה; לפיכך אם היא פרוכת גדולה, תולין אותה שנים אבל אחד אסור. ואם היתה כילה שיש לה גג, אין מותחין אותה ואפילו עשרה, שא"א שלא תגבה מעט מעל הארץ ותעשה אהל עראי, עכ"ל. וגם כאן יאסרו השו"ע והרמ"א משום דהוי רק חד 'דרבנן פרטי' של עשיית אוהל עראי.

       כד.       ובסימן שלז ס"ב כתב הרמ"א וז"ל: ואסור לכבד הבגדים ע"י מכבדות העשויים מקסמים, שלא ישתברו קסמיהם (הגהות אלפסי פרק הזורק), עכ"ל. כאן נראה שיודה השו"ע לרמ"א ויאסור דהא איכא הכא רק מקלקל בשינוי דכלאחר יד – והוי 'תרי דרבנן כלליים' שאין בהם כח להתיר.

       כה.       ובסימן שיט סעיף י"ז וז"ל: הרוקק ברוח בשבת והרוח מפזר הרוק, חייב משום זורה, עכ"ל. כאן באמת נראה שיחלוק השו"ע ע"ד הרמ"א ויתיר דמכיון שזורה שלא בגידו"ק הוי 'דרבנן פרטי' ועוד איכא שינוי ממלאכת זורה – יש בידינו תרי דרבנן אחד 'דרבנן פרטי' ואחד 'דרבנן כללי' וזה אמנם לא די לרמ"א אך לשו"ע די להתיר אי איכא בידו אפי' חדא דרבנן פרטי וחדא כללי.

        כו.        ובשולחן ערוך סי' שכו סעיף ז' וז"ל: הרוחץ בנהר, צריך שינגב גופו יפה כשעולה מהנהר, מפני שלא ישארו המים עליו ויטלטלם ד' אמות בכרמלית, לפי שהעולה מן הרחיצה יש ריבוי מים על גופו, עכ"ל. כאן חובה עלינו לומר כי הוצאת המים היא פס"ר דניחא לי או משום שרוצה שיקררוהו המים ביום חם או משום שחפץ שייבלעו המים בגופו דהא 'מי שבת' הם.

        כז.        ועוד שם בשולחן ערוך סי' שכו סעיף ז' וז"ל: אבל ההולך ברשות הרבים ומטר סוחף על ראשו ועל לבושו, לא הקפידו בו, עכ"ל. וכיון דהוי 'הוצאת מים הבלועים בבגדיו' [שבטלים לבגדיו] איסור 'דרבנן פרטי' ועוד איכא בזה 'תרי דרבנן כללי' – הוצאה כלאחר יד ומלאכה שא"צ לגופה – וממילא יש להתיר בין לשו"ע ובין להרמ"א.

       כח.       ובסי' תרנח סעיף ב' כתב הרמ"א וז"ל: אבל האתרוג מותר בטלטול, דראוי להריח בו; ואסור ליתנו על הבגד, אפי' בי"ט, דמוליד ריחא (מהרי"ל), עכ"ל. ובמשנ"ב סק"ז כתב ע"ז וז"ל: דמוליד ריחא בבגד והוי כתיקון מנא. ומשמע דאפילו אינו מכוין לזה ג"כ אסור מפני שא"א שלא יקלוט והוי פסיק רישא ויש מקילין בזה היכי דאינו מכוין. ובשעת הדחק שאין לו מקום משומר להניח האתרוג שמה אפשר דיש לסמוך אמקילין, עכ"ל. וכאן יש לומר כי הולדת הריח היא 'דרבנן קל' דהיינו 'מלאכה שכל כולה דרבנן' עכ"ז יש צד שאסר הרמ"א כיון שאין הכרח להניח על הבגד.

       כט.       וכן נאמר בדברי השו"ע סימן שכ סעיף י"ד שהביא שתי דיעות לגבי השתנה ע"ג שלג, וז"ל: הר"מ מרוטנבורג מתיר להטיל מי רגלים בשלג, והרא"ש היה נזהר, עכ"ל. שהרי אפשר להמנע בקל, ואפי' במלאכה שכל כולה דרבנן יש להמנע במקום שאפשר.

         ל.         וכן נאמר בדברי המשנה ברורה בסימן שט סקט"ו וז"ל: ומ"מ מותר ללמוד בשבת על השלחן אפי' בעוד שיש עליו מעות או שאר דבר מוקצה מצד אחר דאע"ג דדרך לנענע עם למודו מ"מ לא הוי פסיק רישא [מהרי"ל], עכ"ל. ואף שכל גזירת מוקצה היא 'כל כולה דרבנן' עכ"ז צידד להחמיר בפס"ר שהרי אפשר להמנע בקל, דאפי' במלאכה שכל כולה דרבנן יש להמנע במקום שאפשר.

       לא.       ובדברי השולחן ערוך סימן שיב סעיף ז' וז"ל: היה צריך לנקביו ואינו יכול לפנות, שרפואתו למשמש בפי הטבעת שממשמש שם בצרור והנקב נפתח, לא ימשמש בשבת כדרך שממשמש בחול דהיינו שאוחז הצרור בכל היד, משום השרת נימין, עכ"ל. ברור שאסור להשיר נימין בין לשו"ע ובין להרמ"א דהא הוי 'גוזז כלאחר יד' וזה 'דרבנן כללי' ואין בו ובשכמותו כח להתיר.

       לב.       ובהמשך בדברי השולחן ערוך סימן שיב סעיף ז' וז"ל: אלא ממשמש כלאחר יד דהיינו שיאחז הצרור בב' אצבעותיו, וממשמש, עכ"ל. כאן יסוד ההיתר הוא לכ"ע, ויש ליתן טעם דהוי 'תרי שינויי' או 'שינוי גדול'.

        לג.       ובסי' שמ ס"ג הורה הרמ"א וז"ל: אסור לשבר עוגה שכתב עליה כמין אותיות, אף על פי שאינו מכוין רק לאכילה, דהוי מוחק, עכ"ל. וכאן מדובר בעוגה שהכתיבה היא בדיו וא"כ הוי חד דרבנן פרטי שהוא 'מוחק שלא ע"מ לכתוב' ועוד חד דרבנן כללי שהוא 'כותב ע"ג דבר שאינו מתקיים' והוי 'חד פרטי וחד כללי' וא"כ יחלוק השו"ע על הרמ"א בזה ויתיר כשם שהתיר בשליפת סכין מחבית.

       לד.       ושם היקל המשנ"ב בסקט"ו וז"ל: ודוקא כשכותבין על העוגות אותיות מדבר אחר אבל כשהכתיבה היא מהעוגה עצמה בדפוס או בידים שרי דאין שם כתיבה עליה וממילא לא שייך בזה מחיקה. וכן אם כתב האותיות בדבש המעורב במים או שאר מי פירות ג"כ אין להחמיר, עכ"ל. הרי שכאשר נוסף עוד 'דרבנן כללי' שהוא 'הכתיבה עצמה אינה מתקיימת' הרי איכא התירא, וזכינו ליסוד חדש דבמקום דאיכא 'חד דרבנן פרטי טעוד תרי דרבנן כלליים' יודה הרמ"א ויתיר.

ונזכה לאהבת התורה ולומדיה, נתנאל ברבי שאול ניר

השיעורים נמסרים תמידין כסדרן בס"ד בימי שלישי וחמישי בשעה 11:45 בחדר השיעורים שבעזר"נ של ביהמ"ד 'מתמידים' ברחוב דרכי איש, ופתוחים לכל הלומדים.

תגובות: בטל' 0548-411554 מייל:gmail.com@0548411554N

לשמיעת שעורי ההלכה בקול הלשון: 073-2951256 יש להקיש 6 ואח"כ להקיש 1

לשיעורים בנושאים נוספים 073-2951256 ומיד להקיש 9

ובאתר 'דורשי ציון' תמצא את המאמר הזה לקריאה, ועוד רבים ומגוונים.