ברכה '
שעשה ניסים' על מקום מבורר
מכתב תשובה להרה"ג ר' אורי הולצמן
שליט"א בהשגותיו על פסק ההלכה בתשובה 'מעברות הירדן'.
יקרת מכתבו
הגיעתני ומבין ריסי קולמוסו ניכרת חביבות ארץ ישראל וברכותיה, כרב יהודה בדורו
דמברך בורא שמן ארצנו[1].
אם יש
ספק – לא נברך
וברצוני לחדד
נקודה אחת חשובה מאד, אכן יש סברות לברך ככל אשר צידד כת"ר בידו הטובה, ואף
התייחסתי לחלק מצדדים אלו במאמר הראשון, אלא שבאתי להדגיש ולומר שבכל מקום שיפול
בו הספק – ממילא חל ע"ז הכלל הגדול 'ספק ברכות להקל' ויש להמנע מברכה.
ולכן אעורר
כי אכן דברי כבודו טובים ונכוחים אך עם כל זאת לא יצאנו ידי חובתינו מבית הספק.
1. טען
כת"ר וז"ל: אך במקרה דנן עוד יותר נראה שבקיעת הירדן לא היתה כלל
במקום צר אל כפי המבואר בפסוקים בספר יהושע
(פרק ג פס' טו – יז) "וכבוא נשאי הארון עד הירדן ורגלי הכהנים נשאי הארון
נטבלו בקצה המים והירדן מלא על כל גדותיו כל ימי קציר: ויעמדו המים הירדים מלמעלה
קמו נד אחד הרחק מאד באדם מאדם העיר אשר מצד צרתן והירדים על ים הערבה ים המלח תמו
נכרתו והעם עברו נגד יריחו: ויעמדו הכהנים נשאי הארון ברית ה' בחרבה בתוך הירדן
הכן וכל ישראל עברים בחרבה עד אשר תמו כל הגוי לעבר את הירדן" וכפי שמבואר
בפסוקים אלו שבקיעת הנהר היתה רחבה יותר ממה שהעם עבר כי הנס קרה 'הרחק מאוד ליד
צרתן' שכנראה הוא ליד סוכות הרבה יותר צפונה כמבואר בספר מלכים אצל שלמה וכן כל
המים היורדים דרומה לים מלח נכרתו והתייבשו ואילו המעבר היה רק כנגד יריחו, ולכן
היתה סברא לומר שבכל מקום שהיתה החרבה יש צורך לברך, עכ"ל כת"ר.
היכן עמד
הנד – קרוב או רחוק
ותו"ד
דהנס התפרס על מקום גדול מאד, ואחר העיון מצאתי סימוכין לדבריו מדברי האברבנאל וז"ל:
עמדו המים היורדים מלמעלה וקמו נד אחד הרחק מאד, ר"ל הרחק ממקום ישראל, ורמז
אל המקום אשר קמו באותו נכחיות, שהוא באדם העיר אשר מצד צרתן, והוא שם מקום נקרא
אדם, עכ"ל.
וכן מצינו באלשיך וז"ל: ואמר כי המקום שעמדו לא היה סמוך לארון כי אם הרחק ממנו מאד יותר
משיעור שמאדם העיר אשר מצד צרתן. ונראה מרבותינו ז"ל שהיו שנים עשר מיל
(ירושלמי סוטה ז ה). ואפשר שהוא כדי שיחזיק המקום למחנה ישראל אם יעברו משם. ואם
דרך שם הוא נגד יריחו, יהיה ביאור הכתוב, שמה שהיה הריחוק הנזכר היה כדי שיעברו
משם ישראל נגד יריחו, שהוא המקום שהיה חפץ ה' לכבוש תחלה. ואם נגד יריחו הוא מן
הארון ולמטה, יהיה שיעור הכתוב לומר הנה היה הרחק כו', באופן שמה שלא עברו משם בני
ישראל לא היה אלא שהעם עברו נגד יריחו, כלומר אך אם לא על בחינה זו שרצו לכבוש
יריחו תחלה, יכולים היו לעבור מן הארון ולמעלה, עכ"ל. ותורף דברי קדשו שבאמת
הנד עמד רחוק ממחנה ישראל כשנים עשר מיל ע"מ לאפשר להם מקום לעבור [אם ירצו]
מהחלק שמעל יריחו אך למעשה העם לא עברו משם אלא 'נגד יריחו'.
חידוש
החיד"א – הירדן יסוב לאחור
וביותר מדברי
המופלא בחכמים רבינו החיד"א בספרו חומת אנך וז"ל: הרחק מאד מאדם
העיר. קרי וכתיב באדם הרב כלי יקר ז"ל פירש שהגיד הכתוב פלא אחר בקריעת הירדן
שלא נקרע סמוך לרגלי הכהנים אלא הוסג הרבה אחור ממצב רגלי הכהנים וכן אמר דוד
הע"ה הירדן יסוב לאחור כאדם ששב לאחוריו וכן הירדן מיראת ה' נסוג לאחור ופירש
הקרי וכתיב לפי דרכו ע"ש וכמתלמד מדבריו אפשר לפרש בסיגנון זה הקרי כפשטו
שנסוג אחור רחוק מהעיר ששמה אדם ונסוג אחור מיראת ה'. ולזה כתיב הרחק מאד
והול"ל רחוק מאד אך כתיב הרחק כאלו הירדן היה מרחיק עצמו ונסוג אחור. וזהו
הקרי שהוא גוף ופשט הענין. והכתיב שנכתב כך לרמז רמז דמזה של הירדן ממנו נקח התעוררות
באדם שיחרד וירתע מיראת ה' וז"ש באדם העיר כלומר דמזה שהירדן נסוג לאחור הוא
באדם התעוררות וזהו באדם העיר לשון אם תעירו ואם תעוררו, עכ"ל.
הרי שביאר
החיד"א [בשם הכלי יקר] שאחר שנעצרו מי הירדן במקומם – התרחש נס נוסף ונסוג
הנד אחורנית לכיון גובה וגאון הירדן מפני פחד ה' ומהדר גאונו בקומו לערוץ הארץ,
ולמעשה היה מיקום הנד רחוק מאד ממקום מעמד רגלי הכהנים שבו חצו בנ"י את הירדן,
ועמד "הרחק מאד מאדם העיר אשר מצד צרתן" – ועפ"ז ביאר מדוע נאמר 'הרחק מאד' ולא אמר
'רחוק מאד' והתשובה בזה שהיה הנד הולך ומרחיק עצמו ממקום הארון, ועפ"י דברי
רבינו החיד"א נראה ברור שיש לברך על כל מקום גלילת מי הירדן שבו התרחש 'נס
מנוסת הירדן' והוא ממקום 'מעברות הירדן ועד העיר אדם – שאע"פ שלא עברו
בנ"י במקום זה עכ"ז במקום זה התרחש נס המעורר את בני האדם ליראת ה'
בבחינת 'וגילו ברעדה'.
אבל בעוד דבש
דברי החיד"א טופח על ידינו יש לעיין בדברי הרד"ק שביאר את הפסוק בצורה
שונה לגמרי וז"ל: הרחק מאד מאדם העיר – העיר הקרובה שם במקום שעברו היה שמה
אדם ומה שאמר הרחק מאד להודיע כי לא נתפשטו המים היורדים אלא קמו זה על זה נד אחד
רחוקים מן העיר כמו שהיו מתחילה, וכו'… ומה שכתוב באדם וקרי מאדם הכתוב אומר כי
לולי שקמו המים נד אחד והיו מתפשטין היו נכנסים באדם העיר ושוטפין העיר אף על פי
שהיתה רחוקה כל כך היו המים רבים אבל עתה שקמו נד אחד רחקו מאדם העיר מאד כמו שהיה
הירדן רחוק מהעיר, עכ"ל.
ותורף דברי הרד"ק
שבאמת היתה עיר מרוחקת מאד מהירדן ושמה אדם ובא הפסוק לומר שהמים לא נתפשטו לצדדים
– ואם היו מתפשטים מרוב הכמות העצומה של המים היו מציפים את העיר 'אדם' המרוחקת,
אבל לא כך היה אלא המים עמדו בנד אחד, וא"כ לפ"ד הרד"ק אין מקום
לבאר שמקום הנד היה מרוחק ממצב רגלי הכהנים, וכדבריו ביאר גם המלבי"ם.
ונמצא שבאמת
לדברי האברבנאל והאלשיך עמד הנד בריחוק גדול מהמחנה ונראה שלדבריהם יש שני מקומות
לברך עליהם – האחד הוא על מקום הנד עצמו [שלדעת האלשיך היה מרוחק ממקום המעבר שנים
עשר מיל], ומקום נוסף שיש לברך עליו הוא מקום החצייה בפועל.
אלא שלדברי
הרב חיד"א יש שטח מאד גדול לברך – והוא כל מקום החצייה בפועל שבו היה 'נס
מעבר הירדן' ועוד נוסף כל מקום נסיגת הירדן לאחוריו והוא נס אחר 'נס מנוסת הירדן'.
אבל לדברי
הרד"ק והמלבי"ם הנד עמד סמוך מאד למעבר בנ"י ושוב נמצא שצומצם שטח
מקום 'גילוי הנס'.
למסקנא: ישנה
מחלוקת בין המפרשים בשיעור גודל הנס של קריעת הירדן וכיוון שמידי ספק לא יצאנו
היאך נברך על מקום מסופק.
להציץ
בבור – מקום מבורר
2. וכתב כת"ר: ובמה שהמהרי"טץ הביא ראיה מיוסף
צ"ע דמהיכי תיתי שא"א לברך מרחוק זה אינו מבואר שם כי גם שיכול
לברך מרחוק בכל זאת רצה יוסף לראותו מקרוב, או שכלל לא ניתן לראות את הבור מרחוק
וכן מה שהביא מח"א אינו ראיה למיקום מדויק אלא המדרש תהילים מספר שאלו שהיו
בשעת הנס דוקא הם שרצו להשתחוות ירדו מסוסיהם כדי להודות בהשתחוויה אך אלו שנשארו
על הסוסים לא בירכו כלל כיון שלהם לא ארע כלל הנס, עכ"ל כת"ר.
ע"ז אשיב דכיון שמבואר בדברי חז"ל שהלך יוסף
'להציץ' בבור וא"כ מהאי לשון מוכח כהבנת מהריט"ץ, ולגבי טענת דוד ואנשיו
– מפורשות הביא החיי"א את הראיה ע"מ להורות שיש לעמוד באותו מקום ממש,
ואכמ"ל דכבר הבאתי שפוסקים רבים נקטו לדין זה בין לחומרא ובין לקולא
מסקנא: לא באתי אלא להעמיד דברי מהריט"ץ וחיי אדם.
ראיית
אדם שנעשה לו נס
3. ועוד הביא
כת"ר את דברי הרמ"א בסימן ריח ס"ו דמברכים על הרואה אדם שנעשה לו
נס, ומינה הסיק כת"ר וז"ל: אלא הסברא הפשוטה הינה שמהות הרעיון הוא שכל
דבר שמעורר את זכרון מעשה הנס אזי ישנו חיוב להודות ולשבח את הקב"ה. כמו כן
מצאנו בחנוכה שמברכים שעשה ניסים בכל בית מצד הזמן וההדלקה שמזכירים את הנס שהיה
בבית המקדש ומבאר השאילתות שזה משורש אותו הדין של ברכת שעשה ניסים לבני ישראל או
לאדם הפרטי, ולכן נראה שכל פעם שמגיעים למקום ומתעוררים כתוצאה מכך לשבח על הנס
שארע לאבותינו מחוייבים אנו להודות לו על הניסים האלו ואין צורך לברר את
ה"נ.צ." המדויק, עכ"ל כת"ר.
וראיתי
להרחיב מעט בסוגיית 'רואה אדם שנעשה לו נס' וז"ל הרמ"א: י"א
דה"ה אם רואה האדם שנעשה לו הנס מברך עליו, כמו שמברך על המקום שנעשה בו הנס
(אבודרהם), עכ"ל. ומקור דברי האבודרהם הוא ממקור ברכת הרואה מקום שנעשה בו נס
שהוא מיתרו והקשה האבודרהם היאך בירך יתרו והרי לא ראה את מעברות הים ותירץ בדרך
מחודשת שראה את בנ"י שניצלו מהים וא"כ מצאנו מקור לברך על ראיית אדם
שנעשה לו נס, אבל לא מצאתי מכאן ראיה לברכה על ענין התפעלות גרידא בלא ראיית מקום
הנס כיוון שכאן התחדש ביסוד דין זה שהגברא עצמו הופך להיות 'חפצא של נס' אף שלא
תמיד ניכר הנס מגוף האדם אבל ממש כשם שאין הנס ניכר מתוך כל מקום שנעשה נס פרטי
לאדם ועכ"ז צריך לברך, ויש בדין זה חידוש עצום שהרי אם אראה את המקום
שנעשה בו נס לאותו גברא – אסור לי לברך אך בראותי
את הגברא עצמו – עלי לברך! ולענין דינא
אכן כתב האבודרהם דין זה אבל מצינו ביאור נוסף בהאי קושיא היאך בירך יתרו שראה
יתרו דביאר המהרש"א שראה יתרו ניסי הבאר ומן וענני כבוד וברור שיש לברך על
ניסים מעין אלו 'שעשה ניסים' וכבר כתב כדוגמת זה באשכול (ח"א סי כ"ג),
והביא בשעה"צ דבריהם וכתב ע"ז שלפי דבריהם בודאי אין מברכים אלא רק על
ראיית מקום ותו לא, ואף בשו"ע לא פסק דין זה וכיוון דלא ברירא כמאן הילכתא –
ספרדים לא יברכו ברכה זו דאמרינן ספק ברכות להקל, אלא שבשעה"צ הורה לברך
והגביל ברכה זו רק לאביו או רבו.
שעשה
ניסים 'במקום הזה' או 'בזמן הזה'
ובברכת שעשה
ניסים דחנוכה יש לחלק שהרי במטבע ברכה חידשו חז"ל בחנוכה תוספת משמעותית והיא
'שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה' וממילא החידוש בברכה זו שאור
הזמן הוא שגרם אז בימי החשמונאים את התרחשות הנס ולכן טבעו חז"ל 'בזמן הזה'
וממילא גם היום עלינו לברך את הזמן משום שאנו בזמן המסוגל לניסים גם האידנא וימי
החנוכה הוא 'המחייב' בברכה, מה שאין כן בברכת שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה – אם
איני נמצא במקום היאך אברך כי המקום בדוקא הוא 'המחייב' ודמי למי שיברך בכ"ד
בכסליו ברכת 'שעשה ניסים'.
למסקנא:
בברכות שעשה ניסים אזלינן אחר 'המחייב' ולא 'ההתרגשות' קובעת אלא:
א. יש שהזמן
הוא המחייב כדוגמת 'על הניסים' בחנוכה ופורים.
ב. ויש
שהמקום גורם כגון ברכת שעשה ניסים לאבותינו בראיית מעברות הים והירדן.
ג. ויש שדוקא
'בעל הנס' הוא המחייב בברכה כדוגמת רואה את מי שנעשה לו נס, וכל ברכה כדינה ואין
ללמוד מזו על זו.
ברכה על
הנס והזכרת ניסים נוספים
4. וכתב
כת"ר וז"ל: ואף בסימן ריח בהלכה ה' מביא השו"ע שאם ארעו לו ניסים
במקומות שונים ומברך במקום אחד על נס אחד אז יכול להזכיר גם את שאר המקומות
בברכה וזאת למרות שכלל לא נמצא שם, עכ"ל כת"ר.
ולא זכיתי
להבין מאי גריעותא איכא בתוספת ניסים שהיו לאדם אגב מקום אחד המחייב בברכה, והא
מקומות הנוספים אינם קובעים ברכה לעצמן אלא הרי 'בעל הנס' מרכיב את שבח ניסיו על
ברכה שנתחייב בה ממש ובודאי אילו שפתותינו מרחשות כל ימינו לא נספיק להודות על
ניסיו ונפלאותיו, אבל לענין עיקר חיוב ברכה אין רשות לחייב עצמו מתוך רגש התעוררות
גרידא ללא 'מחייב' ממשי.
ראיית
חומות יריחו – 'תל יריחו'
5. ובסו"ד
כתב כת"ר וז"ל: ולגבי יריחו כיום אין כלל
ספק שנמצאת היכן שהעיר הנקראת יריחו ואף נמצאו בה בה חומות ענקיות מהתקופה
הכנענית וגם עליהם בודאי שיש לברך שעשה ניסים, עכ"ל כת"ר.
ומתוך הדברים
הבנתי שכת"ר רוצה לחדש כי יש לברך על ראיית שרידי החומות כדין האמור לגבי
הרואה חומת יריחו שנפלה, או שנבלעה – וז"ל הרד"ק (יהושע פרק ו פס' ה) אבל
הנראה בעיני כי לא נפלה כל חומת העיר אלא מה שהיה מן החומה את פני העיר נגד מחנה
ישראל נפל ועלו העם איש נגדו ובית רחב היתה בחומה מצד אחר שלא נפל ומ"ש תחתיה
ר"ל שנבלעה במקומה תחת הארץ ונר' ממנה מעט על פני הארץ לזכרון הנס, עכ"ל
הרד"ק. ויש לעורר על טענה זו דמנלך למימר דהאי עיר עתיקה היא 'יריחו' ואולי
היא בית חגלה הסמוכה, ועוד מצאנו שאחרי שהוחרבה יריחו נחלו בני בנימין את העיר
'יריחו' (יהושע פרק יח פס' כא) "והיו הערים למטה בני בנימן למשפחותיהם יריחו ובית חגלה ועמק קציץ" והיאך, והא נתקללה יריחו אלא ע"כ למימר דבנו
בני בנימין עיר סמוכה ושמה 'יריחו החדשה' ועליה לא חלה קללת יהושע בן נון ויתכן
שקראוה 'עיר התמרים' וכמו שמצינו בימי עגלון מלך מואב (שופטים פרק ג יג)
"ויאסף אליו את בני עמון ועמלק וילך ויך את ישראל ויירשו את עיר התמרים" ואף בימי דוד מצינו שנזכרה יריחו (שמואל ב
פרק י פס' ה) "ויגידו לדוד וישלח לקראתם כי היו האנשים נכלמים מאד ויאמר המלך שבו ביריחו עד יצמח זקנכם ושבתם" ואחר בא חיאל בית האלי בימי אחאב ושב
ושחזר את 'יריחו העתיקה' (מלכים א פרק טז פס' לד) "בימיו בנה חיאל בית האלי
את יריחה באבירם בכרו יסדה ובשגיב ובשגוב צעירו הציב דלתיה כדבר ה' אשר דבר ביד
יהושע בן נון" ועוד קשה לומר שבני הנביאים בימי אלישע התגוררו בעיר שנחה עליה
קללת יהושע בן נון, אלא צ"ל שעיר סמוכה היתה. וא"כ מנא לך למימר דהאי
חומות הם חומות יריחו שנפלו ואולי הם חומות יריחו החדשה שבנו בני בנימין, ואולי
אלו שרידי חומות חיאל בית האלי, או מבצר שבנו החשמונאים ושמא בכלל מדובר בעיר 'בית
חגלה' שנבנתה ע"י הכנענים.
למסקנא: אין
לברך בראיית חומות 'תל א – סולטאן' דשמא אינו חומת יריחו שנפלה.
ונזכה לכוין
לאמיתה של תורה מבלי להחטיא אל השערה ואפילו אהבת ארצנו לא תקלקל את השורה.
ונזכה לאהבת התורה ולומדיה, נתנאל ברבי שאול
ניר
השיעורים נמסרים תמידין כסדרן בס"ד בימי
שלישי וחמישי בשעה 11:45 בחדר השיעורים שבעזר"נ של ביהמ"ד 'מתמידים'
ברחוב דרכי איש, ופתוחים לכל הלומדים.
תגובות: בטל' 0548-411554 מייל:gmail.com@0548411554N