סנדל שנקרעה רצועתו

נמסר בס"ד בהיכל כולל 'דורשי ציון' בפני רבני 'חבורת ההלכה' ביום חמישי ל' במרחשון תש"פ

מסופר בגמרא שבת (קיב.) בלשון זו: רבי ירמיה הוה קאזיל בתריה דרבי אבהו בכרמלית, איפסיק רצועה דסנדליה, אמר ליה: מאי ניעבד לה, אמר ליה: שקול גמי לח דחזי למאכל בהמה, וכרוך עילויה. אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף, איפסיק ליה רצועה, אמר ליה: מאי איעביד ליה, אמר ליה: שבקיה. – מאי שנא מדרבי ירמיה – התם לא מינטר, הכא – מינטר, – והא מנא הוא, דאי בעינא – הפיכנא ליה מימין לשמאל, ע"כ, והשיב לו רב יוסף שאנו פוסקים כרבי יהודה שאין מחשיבים את אפשרות היפוך הסנדל כאפשרות תיקון.

וכן פסק בשולחן ערוך סימן ש"ח סט"ו וז"ל: סנדל שנפסקה רצועה הפנימית, עדיין תורת כלי עליו ומותר לטלטלו; נפסקה החיצונה בטל מתורת כלי ואסור לטלטלו; ואם הוא בכרמלית, מותר לכרוך עליו גמי לח שהוא מאכל בהמה לתקנו שלא יפול מרגלו; ובחצר שהוא נשמר שם, אסור.

טעם האיסור ברצועה חיצונה

וצ"ב מאי בין רצועה לרצועה ובין פנימית לחיצונה, דהא פשיטא לאביי דאי היתה נקרעת הרצועה הפנימית היה הסנדל מותר בטלטול, והרי מאי שנא פנימית או חיצונה והא בתרוויהו אי אפשר ללבוש את הסנדל והמג"א סקכ"ח ביאר את חומרת רצועה חיצונה שבטל הסנדל מתורת כלי וז"ל: דגנאי הוא לתקנו כיון שניכר מבחוץ והקשה המ"מ מ"ש מכל שברי הכלים דשרי כמ"ש ס"ו וי"ל דלא חזי לכסות כלים משום דממאיס (ב"י) וצ"ע דאמרי' סנדל המסומר שרי לטלטלו לכסות בו את הכלי ולסמוך בו כרעי המטה ועוד דמי בעינן שיהיה דוקא ראוי לכסות בו כלי הא אפילו חזי לתשמיש אחר שרי ועמ"ש סי"א בשם התוספות, עכ"ל.  ובלבושי שרד ביאר את דברי המג"א דרצועה חיצונה אין מתקנים כלל משום שהתיקון מגונה ולכן האדם מתיאש מסנדלו ועתיד לזרקו לאשפה ולכן ייאסר עליו לטלטלו וממש כדין מחט שנשברה שאף שיש בה שימושים אחרים בכ"ז זורקה לבין שברי גרוטאות, וכך ביאר בתוספת שבת ואחריהם במשנ"ב, ונראה שביארו את הוראת רבי אבהו 'כרוך גמי לח' ע"ג הסנדל בתור דרך כלשהיא לטלטל את הסנדל ולהוליכו מבלי ליגע בו בידו.

ויש לתמוה על ביאור זה כמה תמיהות:

א.      מה גרע סנדל שנקרעה רצועה החיצונה מכל שברי כלים והא ראוי הסנדל לסמוך בו כרעי המיטה [כך הקשה הרשב"א ואחריו המג"א, אלא שהמג"א יצא לחדש שאדם זורקו לאשפה].

ב.      מדוע התיר רבי אבהו לר' ירמיה לכרוך גמי על הסנדל ולטלטלו עד הבית, והא מוקצה גמור הוא כעצים ואבנים וכי שרי לטלטל מוקצה ע"י קשירה לרגלו, ועוד הרי ע"מ לקושרו צריך לאחוז את הסנדל בידו.

ג.       ועל יסוד המג"א שחידש כי אדם זורקו לאשפה יש להקשות מדוע טרחו וחששו האמוראים רבי ירמיה ואביי על סנדלם שנקרע, והא אדם משליכו לאשפה[1].

ד.      ועוד הקשה בני יאשיהו ני"ו מהגמרא (שבת קיב:) שהעמידה את המשנה בכלים (פכ"ו מ"ד) סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה – טמא מדרס, נפסקה שניה ותיקנה – טהור מלטמא מדרס אבל טמא מגע מדרס בסנדל שיש לו ארבע אזנים וארבע תרסיותים ומיירי בנקרעו אזניו החיצונות, וא"כ מוכח מכאן שמתקנים את הרצועות החיצונות דאטו בשופטני עסקינן דמתקני סנדל שאינו ראוי לתיקון.

ה.      ולקמן נביא את דברי הראב"ד שהביאוהו ראשונים רבים (רשב"א, ריטב"א ומאירי) ומפורשות נקט כי אדם רוצה בתיקון רצועה החיצונה, ומצניעו לצורך כך וברור שאינו משליכו לאשפה.

טעמי ההיתר ברצועה פנימית

אבל בהיתר נקרעה רצועה פנימית צ"ב מאי טעמא, ויש שתי דרכים לבאר: הראשונה, שאף שאין הסנדל ראוי ללבישה כעת אך בעליו מתכוין להביאו לרצען ע"מ שיתקנו [שהרי אין התיקון ניכר בצד הפנימי] ואדהכי והכי עד שיתקנו עדיין ראוי לשאר תשמישים וכדין עושה 'מעין מלאכה' שיכול לתמוך בו כרעי המיטה והיתירו כדין כל שברי כלים העושים מעין מלאכה, וראיתי שיש שביארו בדרך שניה: שהסנדל הקרוע אינו ראוי ללבישה, ומתעתד לתקנו אך מצניעו היטב שלא יאבד או יתקלקל ולכן אינו משתמש בו למלאכות אחרות וממילא כעת לכאורה אינו ראוי למלאכתו ואף לא למלאכה אחרת אבל החידוש כאן הוא שאף שאין לנו יכולת ללבוש את הסנדל עד שיתקנו הסנדלר, עכ"ז עצם העובדה שמתעתד לתקנו ולהשיבו לקדמותו די כדי להתיר את טלטולו, ודומיא לדין דלת שנשברה שאך שאינה ראויה לכלום עכ"ז מותר לטלטלה מכח השידה, וכן יהיה הדין כאן שאף שכעת הסנדל אינו ראוי לכלום שללבשו אינו יכול ואין רגילות לכסות בו כלים מחמת מאיסותו, עכ"ז הרי הוא ראוי 'אגב עצמו' שעתיד להרפא בעצמו ושניא מכל שברי כלים שאבד סברם ונתיאשו מתקותם לשוב ולהבנות ככלי מחדש ולכן אי לא ראויים למלאכה שוב נפגמו ונאסרו בטלטול, וביאור זה קשה לי מכמה וכמה סיבות:

א. יש לתמוה דהיכן מצינו כלי שאינו ראוי לכלום ומותר בטלטול 'אגב עצמו' ואינו דומה כלל לדלתות כלים ששם השידה עצמה ראויה לשימוש והדלת נסרכת ונטפלת לשידה הבנויה.

ב. ולפי דימוי זה תתעורר קושיא גדולה מדברי תוס' רי"ד שאסר לטלטל דלתות כלים שנתפרקו וזקוקות לתיקון אומן, והרי כאן תיקון הרצועה הפנימית דורש אומן ועכ"ז התרנו כיוון שיכול לתקנו.

ג. ומדברי הראב"ד שנביא בסמוך ג"כ יש להקשות על הדרך הראשונה שהרי מוכח מדבריו סברא הפוכה בדיוק דהא דאדם משמר סנדלו לתיקון – דין גרמא ליה שלא ישתמש בו לשימושים אחרים.

וכתב הרשב"א וז"ל: ועוד תירץ הראב"ד ז"ל דרב יוסף ורבי אבהו סבירא להו כר' יהודה דוקא בסנדל שנפסקה אחת מאזניו דלא מבטיל ליה איניש ממלאכתו בהכי לחודיה לכסויי ביה מנא או לסמוך בו כרעי המטה אלא דעתיה לתקוניה ולאהדוריה למלאכתו, הלכך כיון דלא חזי ליה לנועלה לכולה שבת מוקצה הוא ומשום הכי אמר ליה רב יוסף שבקיה דלאו מנא הוא, ודוקא בחצר דמינטר דמקצה ליה איניש מדעתיה עד דמתקן ליה, אבל בכרמלית דלא מינטר לא מקצה ליה איניש אלא דעתיה עליה לטלטולי על ידי גמי לח, עכ"ל, והובא יסוד זה גם בדברי הריטב"א והמאירי.

ביאור חדש ומחודש

ורציתי להציע ביאור מחודש וכולל במהלך הסוגיא, ומבוסס על יסודו של רש"י והראב"ד, וראשית יש להבחין בכמה 'הנחות עבודה':  

א)     כל רצועה אפשר ונהוג לתקנה כהוגן בידי הרצען, ואפילו רצועה חיצונה ואין אדם משליך את סנדלו לאשפה.

ב)      כל רצועה שנקרעה אי אפשר לילך עם הסנדל כמות שהוא קרוע.

ג)       אדם שנקרעה רצועה חיצונה של סנדלו מניחה כמות שהיא עד שיביאנה לתיקון אצל הרצען ואינו משתמש בה לשום צורך אחר כיוון שרוצה בהמשך השימוש של הסנדל להליכה.

ד)      כל סנדל יש מציאות לתקנו בצורה ארעית וגרועה ע"י כריכת חוט או שרוך או אפילו 'גמי'[2] במקום הרצועה אבל תיקון זה הוא מגונה.

ה)     מחמת הבושה, אדם אינו הולך עם תיקון מגונה אא"כ תהיה סיבה חזקה הגוברת על בושתו כגון מרחק הליכה רב, או שיקול של הפסד הסנדל, או לחילופין אם התיקון המגונה אינו בולט או שיש יכולת להסתירו.

ו)       לכל סנדל יש סגירה מצד ידוע וקבוע וזה מה שיוצר הבדל משמעותי בין סנדל ימין לסנדל שמאל, וכשם שהיום כל סוגרי הסנדלים נתונים מהצד החיצוני של הרגל ע"מ להקל על פתיחה וסגירה.

מנהג בני אדם בימי החולין

וע"פ יסודות אלו נבאר כי אדם שנקרעה רצועה חיצונה ואפילו בימות החול מניחה בביתו עד שיזדמן אצל הרצען, וממילא גם בשבת כאשר נקרעה רצועת סנדלו החיצונה הרי הוא משמרה לתיקון ולא נתיר לו ליגע בסנדל אלא הרי הוא מוקצה מחמת גופו שהרי למלאכתו אינו ראוי ואף לשימושים אחרים אין משתמשים בו מחמת שחס עליו שלא יתקלקל, אלא שבסנדל שנקרעה רצועתו הפנימית ישנה 'דרך עראי' לקשור חוט כלשהו ובזה יהיה אפשר לקשור את הסנדל על גבי הרגל וללכת בו כדרכו וממילא אין מניח את הסנדל בקרן זוית עד שיתקנו אלא מהלך בו בקשירה זו עד שיזדמן אצל רצען ויתקן סנדלו כהוגן, וא"כ יש להבין מדוע בסנדל שנפסקה החיצונה לא יעשה כן, והתשובה ביאר רש"י שהתיקון הגרוע ניכר ויש גנאי לילך בו כך וממילא אין מהלכים בו, ואף שבנקרעה רצועה פנימית ג"כ תיקון כזה הוא גרוע ומגונה עכ"ז 'אינו ניכר' שהרי התיקון נמצא בצד הפנימי שבין רגלי האדם, ונמצא א"כ שההבדל בין רצועה לרצועה הוא שבפנימית מצוי שילך עם תיקון מאולתר דאינו ניכר ואילו ברצועה חיצונה אינו מצוי שילך עם תיקון גרוע מחמת שפונה לצד חוץ וניכר, אבל מה יקרה לאדם שבכרמלית תקרע רצועת סנדלו, ברור שלא יחוש להא דמינכר התיקון כיוון שהאפשרות העומדת לפניו היא להניח את סנדלו כאן ולילך ללא סנדל עד ביתו וברור שבזה בושתו מרובה וממילא לא יחוש למלעיגים ויכרוך שרוך כלשהוא וילך כך ואף שניכר וגנאי, יותר גנאי לילך ללא סנדל ואף החשש שמא יאבד סנדלו גורם לו שלא יחשוש ללעגם של בני אדם, וילך בסנדל כרוך בכריכה מאולתרת, ולהלכה נפסק כי אדם אינו מחליף בין סנדליו ע"מ שצד החיצון יפנה כלפי פנים ולא יהיה התיקון ניכר, משום שעתה תתעורר בעיה חדשה ואפילו בסנדל השני שיהיה צד הסגירה במיקום משונה, פונה לגבי פנים.

רצועות שנקרעו בשבת עצמה

וממילא נוהג זה של ימות החול ישפיע גם בדיני שבת, שאדם שנקרעה לו רצועה חיצונה בביתו הרי הסנדל מוקצה כיון שאינו ראוי לכלום, להליכה כמות שהוא אינו ראוי ואף אינו ראוי לכרוך כריכה ארעית מחמת שהתיקון ניכר וגנאי הדבר, וגם אינו מיועד לשימושים אחרים כגון לסמוך בו כרעי המיטה משום שאינו מפסיק את השימוש בו כסנדל אלא ממתין עד שיתוקן ואז ילבשנו, [ואביי רצה שיתיר לו רב יוסף לכרוך גמי לח ולהלך בביתו בסנדל המתוקן ולא התיר לו רב יוסף] אלא שבכרמלית מצוי ונהוג שיכרוך אדם חוט כלשהו וילך כך בצורה ארעית עד ביתו, ולכן נתיר לו לכרוך על הסנדל רצועה כלשהיא [בצורה שאין לחוש שמא יבטל את הכריכה ונמצא קושר בשבת] ולילך בסנדל זה לביתו דהא מי יחוש לגנאי בשעה שאין לו סנדל, ואף אדם מעדיף את הגנאי בהליכה עם תיקון גרוע מאשר שיאבד סנדלו, וזה פשר ההוראה של רבי אבהו 'כרוך גמי לח' – לאחוז את הרצועה בצורה ארעית ולהמשיך להלך בו כדרכו.

אך בנקרעה רצועה הפנימית דרך בני אדם לילך כך ואינם חוששין לילך בו אחר שתקנוהו בצורה ארעית וממילא לא פקע ממנו שם כלי, ולפי זה אם תיקרע לאדם רצועה פנימית בביתו נאמר לו – 'שקול גמי לח וכרוך עילויה' וכך תמשיך לילך עמו כל השבת.

ביאור דברי רש"י

וראיתי להביא את לשון רש"י ולפרשה [בסוגריים מרובעות] וז"ל רש"י: דאי בעינא הפיכנא מימין לשמאל – שהסנדל יש לו שתי תרסיות והן של עור, מקום קביעות הרצועות אחת מבחוץ ואחת מבפנים לבין שני רגלים [רצועות עור התחובות בסוליה עצמה ויוצרות מעין טבעת שבה נקשרות הרצועות] כעין שיש למנעלים שלנו, וכשנפסק הפנימי [בין רצועה ובין תרסית] ראוי הוא לתקנו [בתיקון עראי ע"י הבעלים] ואף על גב שתיקונו ניכר וגנאי הוא מיהו לצד פנים לא מיתחזי, וכשנפסקה חיצונה אינו הגון שוב לתקנו [בתיקון עראי, אבל בתיקון אומן ראוי וראוי] והך דאביי חיצונה איפסיק, משום הכי אסריה רב יוסף אפילו לטלטלו, ואמר ליה אביי: והא אכתי מנא הוא, דהפיכנא ליה לרגל האחרת, ונמצאת החיצונה פנימית [ואז אף שהתיקון מגונה, לא יהיה ניכר], והצעתי פירוש זה בפני הרבנים הגאונים שליט"א וקילסוהו רבנן.

האם הכל תלוי בגנאי או ביכולת לנעול את הסנדל

ולכאורה יוצא שהכל תלוי בענין הרגשת בני אדם ואם איכא גנאי הרי הסנדל מוקצה ואף שאפשר לילך עמו ואי ליכא גנאי שרי, אך במגן אברהם ס"ק כ"ח וז"ל: ונ"ל דבמנעלים שלנו אף על פי שנפסקה הרצועה עדיין חזי ללבישה ותורת כלי עליו דדוקא במנעלים שלהם שהיו פתוחים לגמרי מלמעלה וצדדיו של עץ או של עור קשה והרצועה נקשרת על גבי הרגל כמו שכתב רש"י ואם נפסקה לא היה יכול לנועלו משא"כ שלנו, עכ"ל. ויש קצת לדייק מדבריו שבמנעלים שלנו שאין בהם בעיה לילך עמם מותר תמיד בין ניכר הקרע וגנאי ובין שאינו ניכר, ולכאורה זה סותר לדברינו שתלינו הכל בגנאי.

חידוש מחודש, תיקון גרוע תליא בגנאי

אבל בעומק הענין יש מקום לחדש ולומר שבאמת כל הבעיה היתה כל זמן שהסנדל היה קרוע וחקרנו אם יהיה מותר לטלטלו ע"מ לתקנו תיקון גרוע ובזה תתאפשר ההליכה בו דבפנימית שרי ובחיצונה אסור דלא נתיר לטלטל מוקצה של שבר כלי ע"מ לתקנו תיקון ארעי שאינו נוהג בין בני אדם מחמת הגנאי דהרי מוקצה גמור לפנינו אלא מה תאמר הרי אני רוצה לתקנו תיקון גרוע, ובזה תישלל ממני הזכות לטלטלו דכיוון שאין דרך בני אדם לתקנו מחמת הגנאי אין כח בתיקון גרוע כזה 'לתקן' את המוקצה [וזוהי בדיוק הסיבה שסבר מתחילה אביי להתיר סנדל בבית דהרי רצונו היה לטייל בו בביתו וא"כ אינו מקפיד על הגנאי כיוון שאינו ניכר הגנאי בבית המוצנע וא"ל רב יוסף שייאסר דהתם איכא אומדנא דמוכח שודאי אינו משאיר חפציו להפקר אך כאן תלוי בדעתו ומאן מפיס ולכן אסר על אביי לתקן את סנדלו ולהכשירו ללבישה] אבל בשעה שבני אדם אינם מקפידים על התיקון המגונה משום שאינו ניכר או מחמת צער ההליכה ע"ג קרקע או מחמת החשש מחסרון כיס באיבוד הסנדל הרי שיש כח אפילו בתיקון גרוע כזה להגדיר את הסנדל בתורת כלי. וא"כ נוסיף ונחדש שאם היה לאדם סנדל שנקרעה רצועה חיצונה מע"ש ותיקנו תיקון גרוע ודאי שנתיר ללובשו ולטלטלו ולא ניחוש לגנאי דהא אינו חשיב ככלי שבור דראוי למלאכתו, ועפ"ז נחדש עוד חידוש עצום, שיתיר רבי אבהו לרבי ירמיה לילך עם הסנדל שתיקנו בכרמלית בגמי אפילו אחר שהגיע לביתו ומה שאסר רב יוסף הוא להרים את הסנדל ע"מ לתקנו.

סנדל שנקרע ובא גוי ותיקנו

ויש לחקור מה יהיה הדין הסנדל שנקרעה רצועה חיצונה בחצר ובא גוי ותיקנו, דעתה לכאורה הרי חזר הסנדל להיות ראוי ללבישה והרי זהו דין 'אין מוקצה לחצי שבת' שבכניסת השבת היה הסנדל ראוי ואחר שנקרע נדחה וכאשר תיקנו הגוי הרי חזר להתירו הראשון אבל נראה לאסור מדין נולד שהרי אחר שנקרעה הרצועה הרי הסנדל נפגם ואינו נחשב לכלום עד שיתקנו ואחר שתיקנו הרי פנים חדשות באו לכאן וזה ממש בבחינת דומה לנולד גמור שלא היה בעולם[3], אבל עורר בזה ידידי הרב ר' אריאל וקנין שליט"א שבנקרעה רצועה הפנימית בחצר ובא גוי ותיקנה בגמי אין לאסור את הסנדל דהא למאי תיחוש לה, דהרי ראוי הוא ללבישה כעת, ואין לאסור משום שהיה מוקצה לשעתו דהא 'אין מוקצה לחצי שבת' ובכניסת השבת היה ראוי ועתה חזר להכשירו ומשום 'נולד' אין לאסרו דהא אין כח בתיקון גרוע כזה להחשיבו כנולד ופנים חדשות.

חידוש גדול, גם בזמננו מנעל קרוע אינו מוקצה

ונפק"מ גדולה במנעלים קרועים בזמננו שאין הולכים במנעלים קרועים כלל ועיקר אך באמת עדיין ראויים למלאכה ראשונה, שלפי יסוד זה נאמר שאף שבד"כ כלי שנשבר ואינו ראוי למלאכה אחרת ואף למלאכתו אינו ראוי הרי דינו כעצים ואבנים ואף שבאמת ראוי למלאכה ראשונה וממש כדין מחט, עכ"ז כאן יש לצדד להיתר משום שבאמת מנעל קרוע הרי הוא ראוי לכל מלאכת המנעלים אלא מאי, שאנשים בושים ומתגנים לילך עם מנעל כזה אך אין בכח הבושה לגרום מוקצה לכלי שאינו שבור ולא נפגם ממלאכתו.

ונזכה לאהבת התורה ולומדיה, נתנאל ברבי שאול ניר

השיעורים נמסרים תמידין כסדרן בס"ד בימי שלישי וחמישי בשעה 11:45 בחדר השיעורים שבעזר"נ של ביהמ"ד 'מתמידים' ברחוב דרכי איש, השיעורים פתוחים לכל הלומדים.

תגובות: בטל' 0548-411554  מייל:gmail.com@0548411554n

לשמיעת שעורי ההלכה בקול הלשון: 073-2951256 יש להקיש 6 ואח"כ להקיש 1

[לשיעורים בנושאים נוספים 073-2951256 ויש להקיש 9]

ובאתר 'דורשי ציון' תמצא את המאמר הזה לקריאה, ועוד רבים ומגוונים.