שיטת הר"ן במים שבושלו
אגלי טל – החיוב במים חמים
ביאור השביתת שבת
מזון – ריכוך חד פעמי, מתכת ריכוך אחר ריכוך
במשנה שבת (קמה, ב) כל שבא בחמין מע"ש שורין אותו בחמין בשבת, ושאלה הגמ' – כגון מאי, ותירצה – א"ר ספרא כגון תרנגולתא דר' אבא, ולמדו מכאן כל הראשונים כלל גדול – דאין בישול אחר בישול.
וכתב הרמב"ם (פ"ט ה"ג) וז"ל: המבשל על האור דבר שהיה מבושל כ"צ או דבר שאינו צריך בישול כלל – פטור.
וכתב על דבריו הב"י – שמכך שלא חילק בין יש בו מרק לאין בו, אלמא בכל גוונא שרי לתתו כנגד המדורה במקום שהיד סולדת, וא"כ מתניתין דכל שבא בחמין מלפני השבת – אפי' בשיש בה מרק איירא.
ויסוד דברי הרמב"ם פשוט – דכיוון שכבר נעשתה מלאכת הבישול – היאך אפשר לחייבו שוב על המלאכה, ומפני כך יש להתיר לכתחילה בכל בישול אחר בישול שהורתחו.
דין מים שנצטננו
ולכא' נראה כי יתיר הרמב"ם בישול אחר בישול גם במים שהורתחו מע"ש ונצטננו, דהרי בושלו והרי ניכר כי טרם בישולם היו שונים, דהרי ידוע שחיטוי המים מזיהומים נעשה ע"י הרתחה, וכן ניכרת הפרדת האבנית אחר ההרתחה, וכן חומרים רעילים שישנם במים כגון כלור מתנדפים בהרתחה.
שיטת הר"ן במים שבושלו
ועוד יותר כתב הר"ן בדרשותיו (דרוש שמיני) וז"ל: וזה מבואר נגלה, כי המים כשהוחמו וקיבלו צורת החום, גם כי נתקררו, יקבלו החום שנית יותר בקלות, מפני שהחום הראשון חלחלו ודקדקו חלקיהם, ולכן יקבלוהו שנית בקלות יותר, וביחוד כאשר לא עמדו בקרירותם זמן רב, גם העץ והפתילה כשידליקו האש או הנר בהם, הם יותר מוכנים לקבלו פעם שנית אחר היכבותם, מאשר היו קודם הפעם הראשונה. עכ"ל. הרי מדברי הר"ן כי הבישול פועל פעולה בעצם המים 'ומחלחל ומדקדק חלקיהם.
והר"ן חזר ושנה פרקו (יט, א בדפי הרי"ף ד"ה ת"ר מביא) וכתב: אבל צונן שנתבשל – מותר להניחו אפי' בכלי ראשון או כנגד המדורה ואפי' במקום שהיד סולדת בו – שאין דרך בישול בכך, וראיה לדבר 'כל שבא בחמין וכו', והביאו ב"י וכתב ע"ד הר"ן: הרי שסתם דבריו להתיר לתת כנגד המדורה במקום שהיד סולדת – צונן שנתבשל, ולא חילק בין יש בו מרק ליבש, אלמא דבכל גוונא ס"ל דשרי.
ועוד יותר מודגשת שיטתו (בסי' רנג הוב"ד בב"י ד"ה כתוב בנמוקי יוסף) – שאסר רבינו יונה להוסיף מים רותחים לתוך הקדירה בשבת כשהתבשיל מצטמק, והר"ן תמה ע"ד רבינו וז"ל: ולא ידעתי מנין לו, שהרי כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין אע"פ שהוא צונן גמור, 'ולא ידעתי הפרש בין מים מבושלים למבושל אחר וצריך עיון ובדיקה'. עכ"ל.
ולכן נראה שהרמב"ם לשיטתו יסכים עם הר"ן, וכל תבשיל אין בו בישול נוסף, ולא שנא דבר יבש או לח כרוטב, או מרק או מים.
אגלי טל – החיוב במים חמים
אך האגלי טל (מלאכת האופה סעי' ח) כתב וזת"ד: שאף לדעת הרמב"ם יש לחייב על בישול אחר בישול במים, ואינם דומים מים לשאר לח שנצטנן, וזאת ע"פ דברי הרמב"ם (פ"ט ה"ו) שכתב וז"ל: המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא, או המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת, הרי זה תולדת מבשל. עכ"ל. והרי בבישול אחר בישול עסקינן ומדוע נחייבו, אלא חידש האג"ט דמתכת שונה מתבשיל, דתבשיל כיון שנתבשל אע"פ שנצטנן מ"מ בישולו עליו מה שאין כן במתכות שהתכתו – הוא בישולו, וכשנצטנן ואזל ליה בישוליה, והוא חוזר ומחממו שנית – מתחייב, וכן משמע במים – דהרי אין שבח התבשיל במים, א"כ – על מה חל החיוב הבישול הראשוני, ודאי שעל החימום, וכיון שהצטנן ולא נותר זכר לחימום הראשון – מתחייב בבישול על חימום המים החדש.
ולדבריו ישנה הגדרה מיוחדת דבכל הני מאכלים ותבשילים כבשר ורוטב – החיוב הראשוני על 'בישול', דהיינו שהפעולה שנעשתה תיתן חותמה על המתבשל ללא אפשרות חזור, אך במקרה של מתכת ומים – אין החיוב על מעשה בישול אלא על מעשה 'חימום' דהיינו – מעשה הפועל לשעתו ואח"כ – לא נודע כי בא אל קרבנה, אך בהשמטות שם חזר בו וטען כי אין למים כל מעליותא והרמב"ם יתיר לבשל מים שנתבשלו.
ביאור השביתת שבת
אך דבר נפלא נראה אלי בדברי השביתת השבת (מבשל בא"ר כט) שהחזיק בסברא הראשונה – שמים יש בהם בישול אחר בישול לכ"ע, וזאת ע"פ דברי הרמב"ם (פ"ט ה"א) שהגדיר את שיעורי הבישול וכך כתב: האופה כגרוגרת – חייב, אחד האופה את הפת או המבשל את המאכל או את הסממנים 'או המחמם את המים' הכל ענין אחד הוא, 'שיעור המחמם את המים כדי לרחוץ בהן אבר קטן'. עכ"ל הרמב"ם. ומוכח מהא ששיעור מים לחיוב הוא במידת רחיצה ולא שתיה – שחיובן הוא משום שראויים לרחיצה וממילא מים שנצטננו בטל פעולת החימום שלהן לרחיצה וכשחוזר ומחממן הוי כמו המתיך את המתכת, וע"י יסוד זה ביאר את לשון הש"ס שהגדיר בישול מים בלשון 'חימום' וכן לשון הרמב"ם 'שיעור המחמם'.
סיכום השיטות
האגלי טל רצה לטעון כי במים מבושלים לכ"ע יהיה אחריהן בישול, משום שאין בהם את כח הבישול שנחקק בהם ופועל בהם פעולתו, ולכן כל חיובם מדין 'חימום', וחימום זה מתבטל ומתחדש שוב, ואח"כ חזר בו האג"ט.
אך השביתת השבת שב וטען כי חיובא דמים הוא משום ייעודם לרחיצה, ומפני כך אין בהם כלל נסיון להגדירם כבישול המשנה ופועל בעצם התבשיל, אלא 'חימומם זהו בישולם' מפאת ייעודם העיקרי לרחיצה, ובזה בא על נכון שיטת הרמב"ם שחייב במתיך מתכות.
אך מה יענה הר"ן שמתיר בישול מים שהורתחו על טענות אלו – ומאי שנא ממתיך מתכת.
וראיתי במנחת חינוך (מלאכת האופה) שהוקשה לו הכי, וצידד דאה"נ ייתכן שלשיטת הר"ן והרמב"ם אין לחייב שוב על התכת מתכות, אלא רק בהתכה ראשונה.
מזון – ריכוך חד פעמי, מתכת ריכוך אחר ריכוך
אך רציתי לחלק ע"פ הגדרת הרמב"ם שכתב (פ"ט ה"ו) וז"ל: כללו של דבר בין שריפה גוף קשה ובין שהקשה גוף רך הרי זה חייב משום מבשל. עכ"ל. והרי בבישול רגיל של מאכל מתרחשת פעילות בגוף התבשיל ופועלת בו כריכוך וכדומה, דבר זה קורה אף במים כמש"כ הר"ן בדרשותיו, וכן במתיך מתכת ענין זה קורה – ריכוך ע"י התכה, אך השוני בין תבשיל ומים למתכת הוא – דהתבשיל והמים אחרי הריכוך הראשוני 'לעולם' לא יוכלו לשוב 'ולהתרכך' אלא מאי דהוה הוה, ואין 'ריכוך אחר ריכוך', אך בריכוך מתכות ע"י בישול – אחר קירור המתכת הרי היא חוזרת לקדמותה כמו שהייתה קודם החימום, ואם היה המחייב 'השינוי' היינו אכן פוטרים, אך כאן הגדר הוא דווקא 'הריכוך' והריכוך יכול לשוב ולהתחדש אחר כל צינון. ולסיכום: מזון ומים – הריכוך בהם הוא 'חד פעמי', לעומת מתכות שהריכוך בהם מתחדש אחר צינון, ויש 'ריכוך אחר ריכוך.
ועוד סברא מחודשת בגדרי בישול אחר בישול נזדמנה לפני אף היא מספר 'שביתת שבת' (בא"ר עד) ששלח לו חכם אחד, והיא מדין 'דלא אהנו מעשיו', דהיינו – שמעשה הבישול השני לא פעל, שיפר או הוסיף בבישול הראשון, וראיה לדבר דלשיטת הסוברים דאין בישול אחר בישול אחר שהגיע למאב"ד – ודאי שבישול השני השביח והועיל, ואפי' הכי ליכא איסורא לשיטתם, וכן לשיטת הרמב"ם הרי אין בישול אחר שנתבשל כ"צ – ומדוע – וודאי משביח בכך שמצטמק ויפה לו, ועוד אם אדם עירב שני תבשילים מבושלים ובישלם יחד וע"י הבישול נעשו כתבשיל אחד משובח יותר – ודאי איתא הכי 'יצירה חדשה', אלא ע"כ שאיסור בישול אחר בישול אינו מטעם 'שבח ויצירה חדשה', אלא 'שינוי בהגדרה' דהיינו מזון שהיה חי – ועתה הוא מבושל, ולפ"ז להרמב"ם כל זמן שלא נתבשל כ"צ הרי הוא בהגדרת 'חי', אך אחר שנתבשל כ"צ הרי הוא 'מבושל' ואע"פ שיש לו עילוי אחר במצוי"ל או בשילוב שני תבשילין – כיון שכבר שונה שמו 'למבושל' אין איסור בבישול הנוסף.
העולה מן האמור:
ה' הגדרות הועלו כאן בהגדרת חיוב בישול – וממילא פטור בבישול אחר בישול.
א. 'ניכר בו' – במזון יבש הבישול פועל בו ומשאיר את חותמו לתמיד [מדברי האג"ט].
ב. 'חימום' – ישנם דברים כדוגמת מים ומתכת שהמחייב בבישולם הוא עצם היותם 'מתחממים' ואע"פ שד"ז לא ישאר בהם – אינו לעיכובא דבחימום לא בעינן שיהיה ניכר לתמיד [מדברי האג"ט].
ג. 'ריכוך' – ביארנו בדברי הרמב"ם כי 'המחייב' בבישול הוא הריכוך, ויש דברים שהריכוך הוא חד פעמי כגון מזון, ויש דברים שהריכוך בהם הוא 'רב פעמי' כדוגמת מתכות, ולגבי מים אפשר לשייכם לכאן ולכאן.
ד. 'ייעוד הבישול' – לביאור שביתת השבת – כיוון שעיקר ייעוד הרתחת המים היא לרחיצה [ויש שפוטרם על בישול מים לשתיה] ממילא ייעוד ומטרת ההרתחה היא כדי לחממם ולא לשנות את מהותם וטבעם, ומפני כך – חימום הוא 'המחייב' כאן ולא בישול.