ר' אליעזר ממיץ בספר יראים החמיר שתי חומרות האחת – חידש כי אע"פ שאין בישול אחר בישול – יש בישול אחר אפיה או צליה [וכתבו הפוסקים דקליה דינה כצליה], והשנית – טען כי אין אנו בקיאין מה טיבם של מיני המזונות קלי הבישול ולכן יש לחוש לכל דבר שמא הוא קלי הבישול ולכן יש לחוש לכל דבר שמא הוא קלי הבישול, ולכן ייאסר לתת כל דבר חי בכלי שני כמו שאסור לתת קולייס האיספנין ןמליח הישן בכ"ש.
ומכח שתי חומרותיו הוליד חומרא משולבת – שאין ליתן פת בכלי שני דהרי אם יש בישול בפת אע"פ שנאפתה – יש לחוש לה שמא תתבשל בכלי שני דאין אנו בקיאין אם פת היא מקלי הבישול או לא.
ר' אליעזר ממיץ חידש גם כי כמו שישנו איסור לבשל צלוי כך ישנו איסור גמור לצלות מבושל וכתב ע"ז ר"א ממיץ – ואם עשה [בישול אחר צליה וצליה אחר בישול] חילל שבת וחששני לו מסקילה וחטאת.
ונחלקו הראשונים בדעתו מה יסבור בצליה אחר צליה.
ונסכם הדברים:
א. בישול אחר בישול – לכ"ע שרי, ולית מאן דפליג שמותר לבשל דבר שהתבשל כל צרכו, והוסיף המאמר מרדכי והוב"ד במ"ב שאף שמצטמק ויפה לו בכ"ז שרינן.
ב. בישול אחר אפיה או בישול אחר צליה – בזו נחלקו היראים והראבי"ה – דהיראים ס"ל דיש בישול אחרי אפיה או צליה וראבי"ה טען כי דעה זו היא דעה דחויה אלא מורינן כוותיה.
ג. צליה אחר צליה או אפיה אחר אפיה – הטור הביא את דעת רבינו פרץ שציטט יש אומרים שהדבר אסור אך חלק עליהם וסבר שמותר לפי היראים.
ד. צליה אחר בישול או אפיה אחר בישול – בזו נחלקו ראשונים ואחרונים: היראים וכן המג"א והמשנ"ב שהלך בעקבותיהם – אסרו, אך הא"ר הביא דעת הכלבו והשלטי גיבורים שהתירו וכן מפורש בדברי המנחת כהן דס"ל הכי, ועוד טען כי כך דעת הטור והשו"ע, ונראה שלשיטתו גם הרמ"א ס"ל הכ.
ה. צליה אחר אפיה – בזו לכאורה אין נראה לאסור דהרי החילוק בין צליה לאפיה הוא בטבע הדבר המתעבד בבשר – קרינן ליה צליה, ובבצק קרינן ליה אפיה, אך בכ"ז מצינו מחלוקת בזה בין הפמ"ג למחצה"ש שמחצית השקל (ס"ק יז) כתב בדעת המג"א שמותר, אך הפמ"ג (משב"ז סק"ז) כתב שאסור.
ו. ובבישול אחר בישול וצליה – נחלקו רבותינו הפמ"ג טען כי 'אדכביה אתרי רכשי' דהיינו – כיוון שבישלו וצלאו – נתיר בין לצלותו ובין לבשלו, אך הביה"ל טען כנגדו כי צליה אחרונה ביטלה את הבישול דהוה ביהעתה נידון כצלו ולכן נאסור לבשלו וכן תיהיה מחלוקת ביניהם במקרה הבא (מקרה ז).
ז. צליה אחר צליה ובישול – אך זאת הסכים הביה"ל לדברי הפמ"ג דפעולה אחרונה חשיבא ולכן בכ"ז יודה הביה"ל לפמ"ג בשני המצבים הבאים: בישול אחר צליה ובישול, וצליה אחר בישול וצליה, ובשניהם הפמ"ג מתירם כי שני כוחות להם והביה"ל יתירם מדין פעולה אחרונה חשיבא, והאג"ט סובר להקל בזה וכתב שרוב הפוסקים ס"ל הכי.
ח. ועוד מקרה מעניין ישנו הנוגע מאוד להלכתא והוא: צליה בישול וצליה ועתה מעוניין לבשלו – ומקרה זה מצוי בקפה נמס, שהרי בתחילה קולים אותו וקליה נידונת כצליה, ואח"כ מבשלים אותו ואת אדי הקפה – מיבשים בקליה שוב והרי לפ"ד הביה"ל – הדבר ייאסר לבשלו שוב בעירוי מכ"ר ואף בכ"ש יש לחוש, ולפי הפמ"ג שרי לתתו בכ"ר.
ועתה נבואה לדון בדעת השו"ע (סי' שיח ס"ה) ונקדים כי הביא ברישא את דינא דהרא"ם, ונחלק דבריו לג' חלקים, וז"ל: א. יש מי שאומר דדבר שנאפה או נצלה אם בישלו אח"כ במשקה יש בו משום בישול. ב. ואסור ליתן פת אפי' בכלי שני שהיד סולדת בו. ג. וסיים – ויש מתירין. עכ"ל.
וראשונה עלינו לברר מה אסר השו"ע בדין ה'יש מי שאומר', ולכאורה נראה כי אסר לתת כל דבר שנאפה או נצלה בכ"ר או לערות עליו מכ"ר.
אך בדין השני לא כתב ואסור ליתן דבר שנאפה או נצלה בכ"ש אלא הגביל דין זה לפת, ואפשר לדייק מלשונו שלא קיבל את חומרת 'חיישינן לקלי הבישול' בכל דבר אלא רק בפת וכדו', דהם רכים מאוד.
ובשיטת 'היש מתירין' שכתב השו"ע, יש לברר מי הם ומה התירו, ובזה נמצאו ה' דרכים לבאר בדעתו:
א. כראבי"ה – ויש מתירין והוא ראבי"ה שחלק על הרא"ם בדינו הראשון, ובדין השני ייתכן שמסכים עם הרא"ם דחיישינן לכל מילי, וכך נראה שצידד בב"י שהצדיק דעת ראבי"ה ודחה את תמיהת הטור על הרא"ם, ולפ"ז יתבארו דברי השו"ע כך – דדעה ראשונה ס"ל דיש להחמיר בתרתי בבישול אחר אפיה ובחשש לקלי הבישול בכל מילי, והיש מתירין ס"ל דאין לחוש לבישול אחר אפיה אך ביש לחוש לקלי הבישול יודו, וכוונת השו"ע 'דיש מתירין בבישול אחר אפיה אך בשאר דברים חיים אסור ואפי' בכ"ש', ויש לצדד כי כן סובר השו"ע כיוון שטען כי קושיית ראבי"ה היא קושייא חזקה וביאר והטעים את שיטת היראים בחששו לנתינת פת בכלי שני.
ב. כהטור – דהיש מתירין הוא הטור שתמה ע"ד הרא"ם מדוע ראה לאסור בישול בכ"ש, וכך יתפרשו דברי השו"ע – 'ויש מתירין לשרות כל דבר בין פת ובין שאר דברים חיים בכלי שני, אך שריית פת אסורה בכלי ראשון', ויש מתירין רק פת בכ"ש.
ג. כהסמ"ק – דלא חיישינן לתרי חומרי ונחמיר כדעת ר"א ממיץ דיש בישול אחר אפיה, וכן נחמיר בכל דבר שמא הוא קלי הבישול, אך לתרתי – דהיינו – חומרא ראשונה דפת איכא בישול, וחומרא שניה דכ"ש מבשל בכ"ד – לא נחשוש ונאסור פת בכ"ש [ולפ"ז צריך לומר שהשו"ע אסר בתחילת דבריו כל דבר בכ"ש], ולפ"ז יתבארו דברי השו"ע כך – 'ויש מתירין לתת פת בכ"ש ואע"פ שאסרנו לתיתה בכלי ראשון, ואע"פ שאסרו לתת שאר דברים לצידה בכ"ש – בפת מקילינן'.
ד. להשוות היתר נתינת פת לנתינת כל דבר בכ"ש, ולפ"ז הסברא הפוכה מקודם, דעתה ס"ל דהשו"ע באיסורו אסר רק פת הרכה ונוחה להתבשל, ולא חשש לכל מילי שמא הם קלי הבישול – ולכן מעולם לא אסר שאר דברים בכלי שני, והיש מתירין ס"ל דאפי' פת יש להתיר לשרותה בכ"ש – דכ"ש אינו מבשל כלל ועיקר חוץ מקלי הבישול – ופת אינה קלי הבישול, ולפ"ז יתבארו דברי השו"ע כך – ואסור ליתן פת דווקא, אפי' בכלי שני שממהרת להתבשל, ויש לחוש לה שמא היא מקלי הבישול, אך אין לחשוש בכל דבר ויש מתירין אפי' בפת לשרותה בכלי שני, ולא חיישי לקלי הבישול.
ה. יש מתירין פליגי לגמרי – ושרו בבישול אחר אפיה, וכש"כ שמתירין לתת פת בכלי שני דהרי מתירין אפי' לתיתה בכלי ראשון, וכן אין חוששין לכל דבר שמא הוא קלי הבישול.
ועוד יש לברר בדברי קודשו – כמי דעתו נוטה לפסוק – כדעה ראשונה שהביא או כדעה שניה.
והרי אלו שבע דרכים ללמוד בדברי השו"ע. ובקיצור נמרץ:
א. פסק כדעה הראשונה. אסור ליתן צלי או אפוי בין בכלי ראשון ובין בכלי שני, וחיישינן לכל דבר שמא הוא מקלי הבישול.
ב. פסק כדעה הראשונה. אסור ליתן צלי או אפוי בכלי ראשון, ואסור ליתן פת בלבד בכלי שני, ואין חוששין לכל דבר שמא הוא קלי הבישול.
ג. פסק כיש מתירין. אין איסור לבשל צלי או אפוי, ומותר לתת פת בכלי ראשון וכ"ש בכלי שני אך יש לחוש לכל דבר שמא הוא מקלי הבישול.
ד. פסק כיש מתירין. יש איסור לבשל אפוי או צלי בכלי ראשון, אך בכלי שני הכל מותר ולא חיישינן שאין אנו בקיאין לא בפת ולא בכל דבר.
ה. פסק כיש מתירין. יש איסור לבשל דבר שנאפה או נצלה בכלי ראשון בלבד, ויש גם לחוש בכל דבר [חוץ מדבר שנאפה או נצלה] שמא הוא מקלי הבישול וייאסר לתת כל דבר חוץ מאפוי וצלוי בכלי שני אפוי וצלוי – מותר בכלי שני דלא חיישינן לתרי חומרי.
ו. פסק כיש מתירין. יש איסור לבשל אפוי או צלי בכלי ראשון, אך אין לחשוש בכל דבר שמא הוא מקלי הבישול ואפילו בפת שהיא רכה ונראה בעיננו שהיא מתבשלת בכלי שני – בכ"ז שרי.
ז. פסק כיש מתירין. אין איסור לבשל צלי או אפוי ואפי' בכלי ראשון ואין חוששין שמא כל דבר הוא מקלי הבישול ונתיר לתת כל דבר בכלי שני.
ומצאנו בדברי הפוסקים דעות רבות אלו בכה ואלו בכה:
דדעת ספר הזכרונות (הוב"ד בכנסת הגדולה) לפסוק כדעה הראשונה.
והכנסת הגדולה חלק עליו וטען דבכל מקום יש ויש – הלכה כויש, וכן הביא ראיה מדכתב השו"ע דעה ראשונה בשם 'יש מי שאומר' – הרי ששנאה בלשון יחיד, ודעה שניה שנאה כרבים – 'ויש מתירין'.
וכתב הכנה"ג דמה שכתב הרמ"א שנהגו ליזהר לכתחילה כדברי היראים – אפשר שבמקומו נהגו כן, אך העיד שהמנהג במקומו שלא כדברי היראים, וסיים – ומ"מ המחמיר שלא לערות על פת מכ"ר תבוא עליו ברכה.
והרדב"ז (חלק ו סימן ב' אלפים ריד) כתב: ע"ד היראים ומ"מ אין דינו מחוור וכבר ראיתי מי שהתיר לתת המבושל אצל האש, 'ומינקט מילתא מציעתא עדיף שאסור לעשות כן אבל אין בו איסור תורה'.
וכן המנחת כהן נראה שדעתו להחמיר בבישול אחר אפיה ולהקל באפיה אחר בישול, וכן נראה מדברי הגינת וורדים וחביריו שחששו לדינו של היראים.
ולמעשה:
ויש שחששו רק בכלי ראשון, ויש שחששו אף בכלי שני, ויש שאסרו מעיקר הדין, ויש שחששו מכח חומרא, ויש את דעת המנחת כהן שיש בישול אחר אפיה אך אין אפיה אחר בישול, ורבים הורו שהמחמיר תבוא עליו הברכה, ונראה מדברי חלק מהפוסקים שמנהג הספרדים היה בכ"ז להקל בזה (כנסת הגדולה, מטה יהודה, מהר"י פראג'י).
ביאור דברי הרמ"א
ובדברי הרמ"א גם כן יש להסתפק – דהרי דבריו מתפרשים כך, ונחלקם לחמשה:
א. יש מי שאומר דיש בישול אחר אפיה.
ב. ואסור ליתן פת אפי' בכ"ש שהיד סולדת בו.
ג. ויש מתירין ליתן פת בכ"ש [ולא פליגי ארישא בישול אחר אפיה (כהטור)].
ד. ויש מקילין אפי' בכלי ראשון (כראבי"ה).
ה. ונהגו ליזהר לכתחילה שלא ליתן פת אפי' בכלי שני כל שהיד סולדת בו.
וצריך להבין בדבריו – מה התיר מעיקר הדין ומה אסר מכח מנהג, האם מעיקר הדין סובר דאין בישול אחר אפיה אך מדינא יש חשש בכל דבר אם מתבשל בכ"ש, והחמיר בכ"ז בפת, או דמעיקר הדין סובר דאין לחוש בכל מילי דהם קלי הבישול ובכ"ז צריך לחוש מדינא לבישול אחר אפיה, והחמיר מצד המנהג בדין אין אנו בקיאים או שמא מעיקר הדין אינו חושש כלל לרא"ם ורק ממנהגא ס"ל דיש להחמיר את שתי חומרותיו.
סעי' טו תבשיל כנגד המדורה – ראיה או קושיא
כתב השו"ע (סי' שיח סעי' טו) וז"ל: דבר שנתבשל כל צרכו והוא יבש שאין בו מרק מותר להניחו כנגד המדורה אפי' במקום שהיד סולדת בו, ותמהו גדולי המפרשים מדוע בסעי' ה הביא השו"ע את שתי הדעות ולא הכריע בינהן והכא סותם דשרי לצלות את המבושל והרי מוכח מדברי היראים דהשווה איסור בישול אחר צליה לאיסור צליה אחר בישול, ואה"נ דאפשר לומר דהכא רצה להשמיענו הכרעתו דלא חשש כלל לדעת היראים, ומתוך כך התיר צליה אחר בישול וכן יתיר בבישול אחר צליה, אך נראה שרבים מהפוסקים לא ניחא להו בתירוץ זה.
ואפשר להוסיף דא"כ הדבר דרצה הש"ע להורות דעתו דאין לחוש ליראים בדין בישול אחר צליה וצליה אחר בישול, מדוע הרמ"א (סעי' ה) שכן חשש ליראים לא הגיה דבר על פסק השו"ע, אלא בוודאי שצריכה להיות אפשרות נוספת.
וחלק מהתירוצים שנאמרו ביישוב קושיא זו:
המנחת כהן – הוכיח מכאן שהטור והשו"ע חלקו ע"ד היראים באיסור צליה אחר בישול ופלגינן דיבוריה דהיראים, דבאיסור בישול אחר אפיה – נקטינן כוותיה ובצליה אחר בישול – לא אזלינן בתר דעתיה.
המאמר מרדכי – הביא ג' תירוצים: תירוץ ראשון – שהכא מדובר בתבשיל שהניחו בקדירה ללא מים ובכ"ז משום שנמצא בקדירה הרי דינו כתבשיל [והרי שלמדנו ממנו דסבר שצלי קדר דינו כתבשיל, וכן כתב החזו"א בתירוצו השני (סי' לז ס"ק יד)], תירוץ שני – שאכן הניח את התבשיל בקדירה מלאה במים רותחים שהיו מוכנים מע"ש, וסתר המאמ"ר בשני תירוצים אלו את הנחת היסוד שעסקינן בצלי אחר בישול, אלא הכא בבישול אחר בישול עסקינן, תירוץ שלישי – דמה שכתב השו"ע דבר שנתבשל כל צרכו הוא לאו דווקא, ובדבר שנצלה כל צרכו עסקינן, וכן ביאר החיי"א (כלל כ סי"ג).
החזו"א (סי' לז ס"ק יד) – תירץ ג"כ שאין זה צלי ממש דהרי אין הצליה המחודשת גורמת שינוי וטעם צלי בבשר המבושל אלא הניחו שם כדי לחממו ואף שמתייבש הבשר המבושל מעט – עדיין אינו נחשב בגדר צלי.
ולסיכום: ששה תירוצים תירצנו ליישב את הסתירה לכאורה בין סעי' ה לסעי' טו: א. דבא השו"ע להשמיענו הכרעתו דלא חייש ליראים כלל. ב. דבא השו"ע להשמיענו דחולק בנושא צלי אחר בישול ע"ד היראים (סברת המנחת כהן). ג. דהכא מונח בקדירה ללא משקה וצלי קדר נידון כתבשיל (מאמ"ר וחזו"א). ד. דהכא הניחו בקדירה שבה מים רותחים (מאמ"ר). ה. דהכא לא בתבשיל עסקינן אלא בצלי (מאמ"ר). ו. דאין זה נקרא צלי אלא חימום (חזו"א).
בירור דין הנחת תבשיל ע"ג קדירה
ועתה נבואה לדון בהנחת תבשיל ע"ג קדירה מליאה שע"ג האש, והרי יש לחוש בהכי לצליה אחר בישול, ונראה שלתירוץ המנחת כהן – נתיר את הדבר בין לשיטת השו"ע וגם לרמ"א שלא חלק עליו בסעי' טו.
וכן לביאור המאמ"ר בתירוץ הראשון – שדין צלי קדר כבישול – נראה שגם כאן יתירו השו"ע והרמ"א את הרתחת התבשיל ע"י הסיר וידונה לפחות 'כצלי קדר' והחזו"א ג"כ הביא אפשרות ביאור זו, אך יש להעיר בזה כי דעת הפמ"ג (סי' שיח משב"ז סק"ז) שדין צלי קדר כצלי ולא כבישול, ולפי דבריו נראה שיש לאסור בכהאי גוונא של הנחת תבשיל יבש ישירות ע"ג קדירה.
וגם הביה"ל (ד"ה והוא יבש) כתב: על ביאור המאמ"ר – עיי"ש שנדחק ליישב, אך בכ"ז אין מחייב שהביה"ל אינו מסכים עם ביאור המאמ"ר אלא שנראה דוחק לאוקמיה לסעי' טו בכהאי גוונא דעסיק בצלי בקדירה, ולפי ביאור החזו"א ט"ב נתיר דהרי אין כאן נתינן טעם צלי אלא חימום בעלמא ואע"פ שמתייבש – אינו צליה אלא חימום.
ולפיכך נמצאו ג' סיבות לד"ה להתיר נתינת תבשיל ע"ג סיר שעל האש – והם:
א. המנחת כהן – שסובר דאין לאסור צליה אחר בישול [ויש לציין כי הא"ר הביא גם את דעת השלטי גיבורים והכל בו שס"ל הכי].
ב. המאמ"ר שסובר צלי קדר דינו כבישול.
ג. החזו"א שסובר שחימום אינו נידון כצליה.
אך מדברי הב"י בסו"ס רנג נראה כי דעתו להחמיר בזה שאחר שהביא דברי הר"ן שהתיר את הנחת הפאנדי"ש ע"ג קדירה, כתב ע"ז הב"י וז"ל: ומיהו לדברי האומרים שיש צליה אחר צליה כמו שכתב רבינו בסי' שיח איכא למימר שבשר האינפנדי"ש הוי צלי שהרי אינה מתבשל ע"י משקין ואסור לחממה במקום שהיד סולדת.
ומוכח מדבריו שהנחה ע"ג קדירה נידונת כצליה ולא כבישול, ואיך נתיר את הנחת תבשיל ע"ג הקדירה.
ולמאמ"ר לא יקשה, שיכול לומר דשאני צלי קדר שנמצא לגמרי בתוך הקדירה ומתבשל ממוהל היוצא ממנו אך בהנחה ע"ג קדירה הרי מוהל הזב – נשפך לצדדים, ולכן אה"נ – יאסור המאמ"ר הנחת תבשיל ע"ג קדירה, ואם נרצה להתיר נזדקק להיתרו של המנחת כהן שהתיר צליה אחר בישול.
אך לדעת המג"א שכתב מפורשות להשוות צליה לבישול וכשם שנאסור בישול אחר אפיה כך נאסור אפיה אחר בישול, והמשנ"ב שהלך אחריו תהיה בעיה גדולה לחמם מבושל ע"ג קדירה אא"כ רק יחמם ולא ייצלה, ולמדנו החזו"א גדר בזה – דאם נשתנה טעמו – הרי הוא צלי, אך אם לא נשתנה טעמו – אע"פ שהתייבש – שרי, דעוד לא הגיע לצליה אלא רק נידון כחימום.
ולכן – לדברי החזו"א אפשר להקל בהכי ולהתיר הנחת תבשיל ע"ג קדירה כל זמן שאינו משנה טעמו מכח החימום, ואין לנו על מי להישען בהיתר זה אלא על דברי החזו"א.