בס"ד
"ארבע החומרות"
המג"א בסעיפים דידן הורה לחומרא בארבעה נושאים והמשנ"ב הלך בעקבותיו ומלא דבריו ובהמשך השעור נציג כמה מקרים מעשיים שמשתלבים בהם דינים מרביעית החומרות, ומשום שהארכנו בשלשה דינים מהם בשעור הקודים נקצר במקום שאמרו לקצר ונאריך במקום שאמרו להאריך.
דין ראשון – "דבר גוש"
א – המג"א בס"ק מ"ה החמיר את חומרת "גוש" דמבשל ממש ולא רק מבליע ומפליט ופסק המשנ"ב כמותו בארבעת מקומות – בס"ק מ"ה, ס"ה, ע"ח, קי"ח, ולא עוד אלא שהורה שבגוש שלא הונח בכ"ש יש לאסור אפי' בדיעבד.
ונחלקו עליו המנחת יעקב והחוו"ד (יו"ר צ"א ס"ק ה') והפמ"ג ג"כ צידד כן (רנ"ג א"א לב) וטענתם דגם המחמיר בגוש לדונו ככ"ר לא יאמר כן לגבי בישול ממש אלא רק לבליעות ופליטות וזה לא שייך בשבת.
דין שני "דבר גוש בכ"ש"
ועוד הוסיף המג"א לדון גוש שהונח בכ"ש – כאילו עדיין מונח בכ"ר. והורה המשנ"ב להחמיר כמותו לכתחילה.
אך הנשמ"א לא הסכים עמו בזה והורה כי ברגע שהונח הגוש בכ"ש אינו מבשל. ואכן אף המשנ"ב הורה בס"ק קי"ח דאם הונח דבר גוש בכ"ש וניתן עליו תבלין וכדו' אין לאסור בדיעבד.
דין שלישי – גוש שנפל למים אינו נחשב "מתערב"
ונקדים הקדמה קצרה
דבר מוסכם ומוחלט כי מותר לערות מעט מים רותחים מכ"ר לתוך כוס ובה מים צוננים מרובים.
ונשאלת השאלה – והרי המים שעורו מכ"ר יש בהם כח לבשל כדי קליפה לדעת ר"ת והיאך הסכים גם ר"ת להתיר עירוי זה, והרי המים הרותחים מבשלים כדי קליפה מן המים הצוננים. והתשובה הפשטה שנאמרה בדברי התוס' בפסחים מ: ד"ה האלפס דכיון שהמים מתערבים אחד בשני אין בהם כח לבשל כדי קליפה.
וחידש המג"א בס"ק ל"ה כי בדבר קשה כגון גוש – שאין בו את תכונת "ההתעבות" כאשר יינתן לתוך מים צוננים, והרי מצד אחד רותח הוא ככ"ר – ומצד שני איננו מתערב לא נוכל לומר בו שאינו מבשל כדי קליפה אלא דינו שמבשל את הניתן לתיכו ואע"פ שניתן לתוך מים צוננים מרובים – דברגע הראשון שנגע במים כבר בישל כדי קליפה.
והורה כן המשנ"ב בס"ק ע"ח ומשמע מדבריו בשעה"צ ק"ח שאם יינתן הגוש לתוך מים שלא בושלו – ייאסר בדעבד.
ולסיכום: חידש המג"א חומרא נוספת בגוש דהיינו לא רק שגוש הנו בעל תכונת "אצירת חום" אלא דבר גוש הינו בעל תכונה "דאינו מתערב" ולכן כאשר יינתן גוש לצונן ואפ' מרובה ייאסר הדבר.
והבאנו בשיעור הקודם את קושיות המנ"ח והחוו"ד שתמהו ע"ד המג"א מגמ' מפורשת – המנ"ח מגמ' ביומא דשרינן ליתן עששיות ברזל לוהטות למי מקוה מרובים להפשירם – והרי לפי יסוד המג"א יש לאסור דהעששיות גוש הן ואנן מתערבות במים.
והחוו"ד הקשה מדברי רב אבא בר מתנא שפירש מתניתין "המיחם שפינהו" – שפנה ממנו מים חמים – ועתה שרי ליתן לתוכו מים מרובין להפשרן – והא הכא תרתי לריעותא – א- דהמיחם הרותח אינו מתערב. ב – והרי הכא החם הוא תתאה ובכ"ז ____ שרי. והרי לפי יסוד המג"א יש לאסור כאן. וזו סתירה לכאורה מגמ' מפורשת ע"ד המג"א.
וכן הקשה ע"ד המג"א הנשמ"א, ולא הסכים עמו בחדוש "דבר שאינו מתערב" אלא דכיון שהמים הם דבר המתערב כל טיפה אינה מניחה לחברתה להתבשל. וגם הבית מאיר הקשה ע"ד המג"א.
אלא שמכח הקושיא – חידש החוו"ד חידוש עצום. שאכן אין הרוטב או המים מתבשלים מכח הגוש אלא הגוש עצמו סופג לתוכו מים ומבשלם בתוכו ובמיחם ג"כ מבשל המיחם את המים הנבלעים בתוכו אך דבר זה איננו אסור דאין לו חשיבות "דמלאכת מחשבת". ואף שהחוו"ד עצמו אינו מסכים עם יסוד המג"א בדין גוש דהיינו דינים א ו-ב, תירץ לדברי המג"א.
[וסברנו מהניא לשריותא בגוונא דקירור סיר רותח בקערת מים צוננים מרובים. דאין הנאה בבישול הנבלע בסיר, וכן בביצה רותחת בקליפתה שברצוני לצננה במים מרובים ועוד נרחיב בזה היריעה]
וסיכון אחרון – המג"א חידש כי דבר שאינו מתערב רותח הניתן למים צוננים מרובים הרי הוא מבשלם כדי קליפה ונחלקו עליו הנשמ"א, הבית מאיר והמנחת חינוך. וצירפם בשעה"צ ק"ח לענין דעבד – בניתן בשר רותח לרוטב צונן – דהוי לח שנתבשל נצטנן שבישולו שנוי במח' ראשונים ועוד כל יסוד איסור זה – שנוי במחלוקת המג"א עם הנשמת אדם והבית מאיר.
דין רביעי – "רותחים מרובים לצוננים מועטים"
ונקדים ביסוד זה כי דעת כמה ראשונים והם הרשב"א והר"ן והתוס' בפסחים שדין תתאה גבר הוא כפשוטו דהיינו בכל מצב שיהיה צונן תתאה אני מבשל, אין היאך נסתיר את דין מבשל כדי קליפה ובזה יאמר רשב"ם שהתתאה רק בולע ולא נתבשל כמ"ש שמואל עצמו בפסחים ע"ו – ארמיקר ליה בלע.
אך הר"ן והרשב"א ותוס' בפסחים מ: חידשו כי אע"פ שנסבור דבד"כ עירוי מבשל כדי קליפה בכ"ז בעירוי של מים רותחים ע"ג מים צוננים יותר הדבר והביאו ראיה מגמ' בשבת מב: דשרינן ליתן חמין לתוך צונן ולא חילקו בן צונן מועט לצונן מרובה.
וכן גם דעתו של הב"י בפירוש דברי הרמב"ם פכ"ב ה"ו. "ומותר ליצוק מים חמין לתוך מים צונן או צונן לתוך חמין והוא שלא יהיו בכ"ר מפני שמחממן הרבה".
וכתב ע"ז הב"י – ודבר ברור הוא שמה שכתב והוא שלא יהיו בכ"ר לא קאי אלא אצונן לתוך חמין אבל חמין לתוך צונן, בכלי ראשון נמי שרי עכ"ל.
ובשו"ע העתיק את דברי הרמב"ם, ומוכח א"כ דדעתו דשרי ליתן רותחים מרובים מכ"ר ע"ג צוננים. וכן כתב הבן איש חי פרשת בא יא וז"ל: מותר לתת מים חמים לתוך הצונן ואפילו מן כלי ראשון מותר לערות לתוך מים צונן דתחתון גובר על העליון ומצננו. אבל אסור לערות מים צוננין לתוך חמין שבכלי ראשון יען כי התחתון שהוא חמין גובר ומחממו ויש מתירין גם בכלי ראשון אם ניתן הרבה מים צוננים לתוך החמין וכו'.
הראת לדעת מדבריו שפסק את דברי הב"י כצורתם ויש בדבריו חמרא וקולא א- קולא – דשרי ליתן חמין מרובין לצונן מועט ב- חומרא – דאסור ליתן צונן ואפי' מרובה מאד לתוך מים רותחים וזאת ע"פ יסוד הבנת הב"י ברמב"ם.
וגם התו"ש למד בדברי השו"ע שהתיר נתינת רותחין לצונן מועט.
ונפק"מ לתת תמצית תה נוזלת [דהוא לח שנתבשל ונצטנן] לכוס ולערות ע"ז מכ"ר דלדעת השו"ע שרי וכך למד בדעת הרמב"ם וכך סוברים הרן והרשב"א.
אך לעומת זאת תוס' בשבת מביא בה' נותן מוכח דס"ל דלא מהני הא דאכא מיעוט מים צוננים אלא בעוי ריבוי מים צוננים ולפ"ז יצא דבעוי שני תנאים כדי שלא יתבשל כדי קליפה ע"י עירוי הרותחים א- דיהיה דבר המתערב ב- שירבו המים הצוננים על הרותחין. [ועי' במחצית השקל דביאר כ"ז בטוב טעם ודעת]
ולסיכום – דעת התוס' בשבת דאסור לערות חמין מרובים לצונן מועט משום דמבשל כדי קליפה ומנגד ישנם את דעות הר"ן והרשב"א והתוס' בפסחים וכן ביאר הב"י ברמב"ם דשרי ליתן רותחין מכ"ר ע"ג מעוט צוננים.
אך דעת הט"ז ברמב"ם דס"ל לאסור [וא"ר ומלבישי יו"ט הבנו ברמב"ם כהבנת הב"י]
ובשיטת הטור גם נחלקו האחרונים ועל אף שיש אריכות בדבר – נקצר, דהטור כתב "אבל לערות מהן לתוך צונן מותר דתתאה גבר" ובפשטות ההבנה דהתתאה ניצח ומצנן את העליון אכן הבנו הפמ"ג יו"ד ס"ח סק"ט, והבית מאיר והט"ז שהתיר הטור נתינת רותחין מרובים לצונן מועט בתתאה גבר.
אך המג"א בס"ק ל"ה העתיק את דברי הטור וכתב ע"ז. ואע"ג דאסור לערות על תבלין כמ"ש בס"י דהוי ככ"ר הכא שאני – שמתערבין החמין עם הצוננים ומתבטל חמימותן כיון שהצוננים מרובין. הרי שדרש המג"א שני תנאים להתיר עירוי רותח מכ"ר ע"ג צונן – א – "תכונת המתערבים" כדוגמת מים ע"ג מים ולא מים ע"ג דבר מוצק.
ב – שיהיו המים הצוננים מרובים.
ונראה שהבין כי מה שכתב הטור תתאה גבר היינו דהתתאה מתגבר על העליון לא מצב "יתרון התתאה" שבו אלא התתאה גובר משום שהשוא מרובה. ובמשנ"ב נראה שהרכיב דברי המג"א כפשט בדברי השו"ע וכתב בביה"ל שכן נראה שהיא דעת הגר"א.
ועתה נביא מס' דוגמאות מצויות.
נתינת דבר גוש למים מועטים ויחממם בזאת יאסור המג"א מדין: א- דבר גוש – ופליגי עליה החוו"ד והמנחת יעקב. ב – דבר שאינו מתערב – ופליגי עליה הנשמ"א והב"מ ג- לא אומרים תתאה גבר בצונן מועט – והדבר שנוי במח' ראשונים ואחרונים וכבר נתבאר שדעת רוב הפוסקים להקל וכך פסק השו"ע.
נתינת דבר גוש לתוך מים מרובים – והכא נמי יאסור בכ"ז המג"א מדין א- דבר גוש ככ"ר ועירויו מבשל כ"ק, ב – ואין אומרים דהוא דבר מתערב אע"פ שהמים מתערבים – כבשר אינו מתערב בהם.
גוש המונח בכלי שני ויציקת מים מרובים או מועטים יאסור המג"א א – מדין גוש בכ"ש שעדיין נידון ככ"ר ולכן ברור שאסור ליצוק ע"ג צונן דהרי תתאה גבר ופליג עליה הנשמ"א דהרי סברתו דגוש בכ"ש אינו מבשל. ב- במים מרובים יחמיר המג"א ליצוק ע"ג הגוש אע"פ שאינם מתבשלים – יש לאסור כין שהגוש מבשל כדי קליפה מהמים שיוצקים עליו ולא דמי למים צוננים מרובים כשרינן ליצוק ע"ג רותחין מועטין דשם מתערבים המים במים והכא לא נתערב הגוש במים.
ופליגי עליה הנשמ"א והב"מ.
ודבר זה מצוי בביצים שמוציאים מתוך החמין ומעונינים לצננם הרי שיאסור המג"א בכל המקרים הנ"ל ואגב עסקנו בעניני ביצים נוסיף דין מצוי:
רחיצת ביתה רותחת תחת מי הברז והכא לכאורה ג"כ יאסרו המג"א והמשנ"ב אך ייתכן שלפמשנ"ת בשעה"צ ס"ק קי"א יש להקל ונקדים כי בדין עירוי מים צוננים לרותחים בכ"ר, ברור ומוסכם שהדבר אסור אם יינתנו רק מעט מים שהרי הם מתבשלים ממש בתולדות האור, אך אם ניתן מים מרובים הדבר שנוי במח' לדעת השו"ע (כפי שביאר בב"י) יש לאסור בכל גווני. אך לדעת הרמ"א – הדבר מותר.
והוסיף החיי אדם תנאי נוסף שאת המים הצוננים המרבין יש ליתן בשפיכה אחת ע"מ שלא ייווצר מצב שאתן מעט צונן ויתבשל ועוד מעט צונן ויתבשל ורק בשפיכות האחרונות יפוג כח המים. והביאו במשנ"ב. ו_____ ע"ז בשעה"צ דהרי כל דבר יש בו שיעור שיהוי וזמן שעליו להתבשל ואין דבר המתבשל מיד ולכן לפי צד זה נתיר ליתן בשפיכות קטנות דעדיין לא יתבשל עד שאגמור ליצוק את כל המים הצוננים [וכבר קדמו תוס' רי"ד בסברא זו (ד"ה ולא יתן)] ולפי יסוד זה – הרי בשפכה מברז ע"ג דבר גוש הדבר יהיה מותר דהרי אין למים שהות להתבשל דעד שחפצים להתבשל נדחים ע"י מים אחרים והולכים.
ובדבר זה יש להעיר הערה חשובה – דלדעת החוו"ד בביאור הבנת חומרת המג"א בדבר גוש הניתן לרוטב – ביאר החוו"ד שלא הרוטב שבצלחת מתבשל כדי קליפה אלא דוקא הרוטב שנבלע בבשר לעומת מיחם שהמים הנבלעים ומתבשלים בו אינם מ לאכת מחשבת והדבר מותר, לפי זה – בכל פעולת צינון ביצים גם לדברי המג"א יש להקל דהרי אין הביצה הלוהטת מבשל את המים הניתנים על גביה אלא את המים הנבלעים בקליפתה ואין חשיבות למלאכה כזו.
דברי החוו"ד – חומרא וקולא
וראה זה פלא – דבכל נתינת צוננים ע"ג ביצה, וכן בנתינת ביצה לצוננים, יתיר החוו"ד, אך בשפיכת מים מברז ע"ג דבר גוש, יתהפכו הסברות – דלסוברים שהרוטב בדר"כ מתבשל – אפשר לצדד כי הפעולה מוכרת כיון שאין שהות למים להתבשל וכמו שביארנו, אך הכא – דוקא החוו"ד יאסור בזה דהרי איסורו הוא מטעם דהמתבשל הם המים הנבלעים בבשר והכא איתא להאי חששא.