המחשת קרבן פסח-שחיטה, הפשטה, וצלייה

מעמד מיוחד שהתקיים בסיום מסכת פסחים בכולל 'דורשי ציון'

המחשת קרבן פסח על כל פרטיו

ידיעה בעיתונות המקומית

צפו בסרטון- תקציר האירוע

 

 

כמסורת בית המדרש, מלבד לימוד הסוגיות בעומק ובהיקף, ומלבד ידיעת המסכת על בוריה בע"פ ע"י אברכי הכולל , שואפים בכולל להגיע אף ללימוד מעשי ופרקטי של סוגיות שאינם מצויות בימינו ולא ניתן להבינם אלא על ידי נסיון מעשי.

לרגל סיום מסכת פסחים, העוסקת רבות בסדר עשיית קרבן הפסח וצלייתו כהלכתו, הוחלט על המחשה חיה של צליית כבש זכר צעיר בן שנתו, הראוי לקרבן הפסח. 

אלו היו שבועיים של הערכות רבה, הלכתית וטכנית, אשר קדמה למעמד חגיגי זה", אומר הרב אלחנן שפיגל, אחד מאברכי הכולל, אשר היה מופקד על הפקת האירוע בצד ההלכתי והמעשי. "בפן ההלכתי- היה צורך לברר על מקום בו מגדלים יהודים כבשים כשרים ללא חשש טרפה, (כפי המצוי לרוב בכפרים הערביים) וכן ללא חשש בכורות. בנוסף, היה צורך למצוא מנקר, אשר בקי בהלכות ניקור גיד הנשה והחלב, אשר ילווה את תהליך הכנת הכבש לצלייה. במהלך ההכנות, עלו ונדונו שאלות מרתקות בעניינים המעשיים הנוגעים לשחיטה, הפשטה, ניקור, צלייה והכנת שיפוד הרימון. שאלות אלו נידונו על ידי אברכי הכולל, והוכרעו על ידי גדולי רבני העיר ומורי הוראה בעיר.

בפן הטכני- נאלצנו להתמודד בכוחות עצמנו עם הקשיים הארגוניים של מעמד נדיר מסוג זה, היה צריך למצוא מיקום מתאים לבניית תנור מיוחד, לבנותו ולהכשירו שיהא מתאים להדגמת צלית הפסח כהלכתו, וכן שפוד יבש של רימון, על מנת לצלות את הכבש עליו, לארגן סדרנים והפרדת הקהל הגדול שבא לחזות במעמד המיוחד והמרגש.

באחד מימי חודש סיון תשע"ח, יצאו משלחת אברכים, למשק מובחר בישוב כוכב השחר, לקנות כבש בן שנתו, ולפקח על השחיטה ובדיקת הראות.

המעמד בביתר, החל בשעות אחר הצהרים, בבית הכנסת תורת משה מציון, במעמד מאות מתושבי העיר, ובראשם, השתתפו רבני ומורי הוראה ובינהם הגאון הרב שלמה איצקוביץ שליט"א חבר הביד"ץ ורב קהילת ויז'ניץ, והרב הגאון הרב יעקב יצחק רבינוביץ' שליט"א מו"ץ ודיין דקהילת קרלין . ועוד מורי הוראה מלשכת הפוסקים.

בתחילה הופשט הכבש, והסירו ממנו את החלבים וגיד הנשה, ולאורך כל התהליך הודגמו והומחשו העניינים ההלכתיים, הנוגעים לכשרות הבשר ולכשרות (אילו היה זה) קרבן פסח. כאשר הושלם תהליך הניקור כהלכתו, הובא שפוד של רימון, אשר הוכן מבעוד מועד לצורך ההדגמה, ונתחב מפיו של הכבש לכל ארכו, וכך הובל הכבש בהתרגשות, לעבר תנור האבן שהוכן מראש, ברחבת ביה"כ דחסידי ויז'ניץ. שם הודח והומלח כדין ואז הוכנס הכבש ראשו על כרעיו לתוך התנור ונצלה כשעתיים, עד אשר בשרו היה ראוי לאכילה.

בשעות הערב הגיע הכבש אל אולמי שמחת עולם, שבו נערך הסיום על מסכת פסחים, שנלמד ע"י אברכי הכולל, בעמל וביגיעה במשך כשנה וחצי. לצד שולחנות ערוכים בפאר, הוגש הכבש כ'אפיקומן' לסעודת המצוה שנערכה במקום. ונאכל לשובע לכל משתתפי הסעודה הרבים לאחר שהתקיים במקום מעמד נוסף של נתינת מתנות הכהונה הזרוע הלחיים והקיבה לכהנים שהשתתפו בסיום.

הסיום נערך בהשתתפות רבני הכולל, וכן רבני לשכת הפוסקים, אשר נשאו דברים במעמד. כמו כן כיבד את המעמד ראש העיר הרב מאיר רובינשטיין שליט"א, אשר נשא דברים בשבח הכולל וערך הלימוד המיוחד שבכולל והעומד בראשו הרה"ג ר' אברהם צוויג שליט"א, ואף הוסיף שהוא שמח להיות שותף פעיל בכולל, ובכוונתו לסייע להקמת בנין לכולל בשטח שהוקצה עבורו במיוחד. את המעמד כיבד גם סגן רה"ע הרב יצחק רביץ שליט"א  ובתחושת שותפות בשמחה של מצוה והעמדת ערך התורה בעירנו. 

 'כחצות הלילה' ננעל  המעמד המרשים, לאחר ריקודים לכבודה של תורה, בחלוקה של קונטרס מיוחד שנכתב על ידי אברכי הכולל ובו עשרות מאמרים וחידושים רבים בענין קרבן הפסח. האברכים חזרו לביתם בהרגשה עילאית, על שזכו לסיים את מסכת פסחים, בצורה של 'ללמוד על מנת לעשות' ועם זאת החלו לחזור מחדש על כל מסכת בד בבד עם התחלת המסכת החדשה, ובתפילה ששנה הבאה יזכו לעשותו כסדרו והלכתו בירושלים הבנויה, במהרה בימנו אמן.       


נידונים הילכתיים בהמחשת הצלייה של קרבן פסח

מאמר מאת הרב מרדכי עמנואל שליט"א

 

ההדמיה של הלכות הנוהגות בכבש קרבן פסח, נחלקה לשלושה חלקים.

א. בחירת הכבש ושחיטתו בישוב במזרח בנימין. ב. הפשטת העור, בדיקת הריאות, ניקור החלב, ונתינת זרוע לחיים וקיבה לכהן. ג. תחיבת הכבש לתוך שפוד של עץ רימון וצלייתו  בתנור מאולתר על גחלים. 

 להלן נתאר כמה מין השאלות שהתעוררו במסגרת הפעילות הלימודית הזו.

למצוא שה זכר שאינו בכור

השאלה המקדמית היא האם אין הכבש קדוש בקדושת בכור בהמה טהורה. לקרבן פסח שוחטים רק זכר בן שנה [רמב"ם הל' קרבן פסח א, א] ולכן אי אפשר לקחת כבשה נקבה. בעל העדר שעמו באו בדברים, טען שהוא עשה מכירה של האמהות לגויה שנמצאת בישוב, כאשר הוא מכר לאותה גויה חמישים אחוז בעלות מכל הכבשות. בדרך כלל מוכרים אברים מסויימים כמו אוזן או קנה וושט, והשאלה היא, האם בעלות הגויה ב%50 נותנת לה גם בעלות של %50 בולדות, מה שאומר שהוולדות לדורותיהם יהיו פטורים מנתינת זרוע לחיים וקיבה לכהן [יו"ד סי' סא, כה, כו]! אלא שאז התברר שהתנו עם הגויה שהמכירה פוקעת מעצמה לאחר ההמלטה, ואם כן לכאורה הבעלות חזרה באופן מלא לבעל עדר הכבשים. השאלה נוגעת רק לולד הבכור שלה, שבעצם נולד כשאמו היתה עדין שייכת לגויה, ואם כן הולד פטור מזרוע לחיים וקיבה! ועוד בעיה: כיון שמדובר במכירה לזמן, לדעת הרבה פוסקים 'מכירה לזמן' אינה מועילה להפקיע קדושת בכור. לכן למעשה לא הסתמכו על 'המכירה' שנעשתה בעדר, אלא רק על עדות המגדל שמדובר בכבש זכר, שהינו ולד חמישי לאמו,וחייב בזרוע לחיים וקיבה.

מום של גרב

כחלק מן התירגול, רצו התלמידים לבדוק האם מדובר בשה תמים. לרוב, הכבשים הינם בעלי מום, עקב הטבעת המספר הממשלתי בסחוס של האוזן. הנעץ של המספר יוצר נקב בסחוס באוזן בגודל של יותר מקוטר של 4 מ"מ, דהיינו גדול יותר מהכרשינא, הוא זרע הבקיה הידוע. אמנם לכבש שנקנה לא היה מספר. התברר שהוטירנר של משרד החקלאות אמור להגיע לעדר רק בעוד שבוע, ולחסן את הכבשים וגם לסמן אותם. כיון שהגעתו של הוטרינר נדחתה, נשאר הכבש תמים לכאורה. ואכן התלמידים בדקו את הכבש ונדמה היה להם שהוא תמים. בשלב זה בעל העדר המיומן הצביע מיוזמתו על מה שנחשב לדעתו לגרב באוזנו של הכבש. ראו את השאלה שישנה באוזן בתמונה למטה.

הגרב מוזכר בתורה [ויקרא כ, כא] בתור מום שפוסל את הקרבן. חכמים [בכורות מא ע"א] הורו שכאשר החלק החיצוני של הגרב הינו יבש הרי זה מום. ו'גרב' של הכבש, היה יבש לגמרי! אבל בעצם כלל לא ברור שהגרב של התורה הוא הגרב ששגור בפי המגדלים. השוני העיקרי הוא, שגרב של התורה כפי שתיארו אותו חז"ל ורש"י הינו שחין כלומר מורסה מוגלתית ['פרונקל'] שבתוכה היא לחה ומבחוץ היא יבשה, אבל ה'גרב' שנוצר באוזן הכבש, כנראה שנגרם ע"י 'פטרייה' כל שהיא, ולכאורה אינו נחשב למום של 'גרב' של התורה, אלא כך הוא נקרא בפי הרועים. וצריכים אנו לברר שאלה זו בל"נ בנפרד. ממש לפני השחיטה, המגדל הציע להחליף את השה שבחר והתגלה שיש בו גרב, בשה אחר שאולי יהיה תמים, אבל הקונים וויתרו על ההצעה הנדיבה. העיקר מבחינתנו הוא שמדובר בשה זכר שבוודאי אינו בכור! רק כאשר קיימת וודאות מוחלטת ששה זה אינו בכור, נוכל לשחוט את הכבש כהלכה.

השפעת החורף על דיני טריפות

בעל העדר הצהיר שמדובר בכבש בן ארבעה חודשים. להצהרה זו יש משמעות חשובה לגבי… בדיקת הריאות מחשש לסירכות. מדוע? לפי חשבון החודשים נולד הכבש בסוף חודש שבט. החל מתחילת חודש שבט הפך החורף לחמים, ולא ירד גשם. מזג האויר הנאה ששרר בתקופת יציאתו של הכבש לאויר העולם תורם תרומה מכרעת לבריאות הריאות של הכבש. לכן היה זה טבעי שהכבש שנשחט יצא 'חלק'. לעומת זאת במסגרת לימודית אחרת – כבשות שנקנו מישמעאלים כשהן בנות שישה חודשים יצאו טריפות. הסיבה: הן נולדו כשהחורף היה בשיאו, והקור, הרוחות והגשם גרמו לדלקת ריאות לטליות שהשאירה את רישומה בצלקות [סירכות] בריאות, והן נקבעו כטריפות.

בניית התנור והצלייה

נדלג על השלב השני בתהליך [שענייניו נידונים במסכת חולין], ו'נקפוץ' לשלב בניית התנור וצליית הבשר. הרעיון היה לבנות תנור עם בלוקים עם ארבעה דפנות ובתוכו לצלות את הכבש. התנור מוקם בשטח שהיה מיועד לבנייה עתידית של בית כנסת. הרעיון של התלמידים להקים תנור בשטח הפנוי עוררה התנגדות מצד מתפללי בית הכנסת. בצוואת רבי יהודה החסיד נאמר, שאין לנתץ תנור אבנים משום סכנה, והמנתץ את התנור או את אבניו הרי הוא מסכן את עצמו. המתפללים חששו שלאחר שהתנור ייהרס, הסכנה עלולה לפגוע בבאי בית הכנסת בעתיד. כנגד המתפללים שחששו לצוואת ר' יהודה החסיד נטען, שרק ההורס את התנור נחשף לסכנה, ולכן למשל, אפשרי לבקש מגוי שהוא ינתץ את התנור [כמו שמבקשים מגוי לעקור עץ פרי, כאשר אין בכך 'בל תשחית'], אבל למתפללים עצמם שעתידים להתפלל בבית כנסת החדש – לא יאונה כל אוון, אם אחרים ינתצו את התנור. 'מבינים' העירו גם, שהתנור אינו בנוי בצורה טובה. כדי ש'התנור' יאגור את החום בתוכו, עליו להיות עגול ולא מרובע, וגם עליו להיות קטן מימדים ובנוי מאבנים מבודדות. בגלל שלל הבעיות המקצועיות שהתגלו בתנור, התנור הראשון נהרס בטרם הופעל, ובמקומו לקחו גליל של מעביר מים, קיצרו אתו לאורכו עם מסור 'דיסק', העמידו אותו, ומילאו אותו בפחמים להבערה. באופן זה יצא, ש'התנור' הוא בעצם גליל בטון גלילי שהציבו אותו במאונך על הקרקע. את ענף הרימון שעליו תחוב גוף השה שלשלו במאונך מלמעלה לתוך התנור. הדליקו את הפחמים וכיסו את הפתח. לאחר הצלייה לא הצטרכו לנתץ את כתליו, אלא פשוט השכיבו התנור על הקרקע. אם כן נפתרו בסיעתא דשמיא שלל הבעיות שהזכרנו.

צליית הבשר בתנור ארכה משך שעתיים – שלוש. לאחריה הוציאו את הבשר, שחלקו עדיין היה קצת קשה. כדי שבשר הכבש יהיה ניתן לאכילה ולא יישאר נא, חלק מן הבשר עבר צלייה נוספת על גריל חשמלי,  ובעת סעודת הסיום חלקו ממנו נתחים למשתתפים בסעודת המצווה.

המחשת צליית קרבן פסח

בירורי דינים שהתעוררו ההכנות לצלייה

 

מאת הרב אלחנן שפיגל

עם סיום לימוד מסכת פסחים, נערך בכולל הדגמה של עבודת צליית קרבן הפסח ככל הלכותיו, כדי לחדד את הסוגיות הנוגעות בזה, ולהביא את הלימוד לידי הכרעה הלכתית מעשית.

במסגרת ההכנות, התעוררו נידונים ושאלות הלכתיות בכל פרטי הצליה והמליחה. להלן נבאר את עיקרי הסוגיות והמסקנות העולות מהן.

הדגמת קרבן פסח

א. ראשית, יש לדון האם מותר וראוי בזמן הזה, לעשות מעשה הדגמה כעין קרבן הפסח. והנה מבואר במשנה בריש כיצד צולין (עד.): 'מעשה בר"ג שאמר לטבי עבדו צא וצלה לנו את הפסח על האסכלה', ומכאן מוכיחה המשנה שמותר לצלות את קרבן הפסח ע"ג האסכלה. ויש להקשות, שהרי רבן גמליאל אחר חורבן הבית היה וכמבואר בכמה דוכתי בש"ס, וא"כ כיצד עשה את קרבן הפסח. והמהר"ץ חיות (בתשובה סימן ב) הוכיח מכאן שאכן נהגו התנאים לעשות את קרבן הפסח כדינו וכהלכתו לשם קרבן הפסח. ועיי"ש שמאריך להוכיח שנהגו להקריב אע"פ שאין ביהמ"ק. אמנם הרש"ש כתב שבאמת רבן גמליאל לא עשה זאת לשם קרבן פסח, שאין להקריב קרבן פסח אחרי החורבן, אלא עשה זאת זכר לקרבן הפסח, ומחמת חביבותו היה קורהו 'קרבן פסח'. ואף שאמרו בגמרא בשם רב (פסחים נג.): לא לימא איניש בשר זה לפסח דנראה כמקריב קדשים בחוץ, לשיטת רבן גמליאל אין חוששין לזה, ומותר לשיטתו לעשות זכר למקדש.

נמצא שמותר לפי ביאור הרש"ש שליטת רבן גמליאל מותר לעשות הדגמה לצליית קרבן הפסח. אמנם הרמב"ם פסק להלכה כרב, ולכן הקפדנו שלא לומר שזה קרבן פסח, אלא להדגיש כל הזמן שזהו רק הדגמה והמחשה לעבודת קרבן הפסח.

אופן העמדת הפסח בתנור

ב. יש לברר באיזה אופן תולין את בשר קרבן הפסח בתנור. שבמשנה אמרו: מביאין שיפוד של רימון ותוחבו לתוך פיו וכו', ולא הבתאר במשנה האם תולין אותו באופן שהפה למעלה או בצורה שהפה למטה. ומצינו שנחלקו הראשונים בדבר, שבתוס' מבואר שהפה נמצא בשיפוד למטה, ושתי טעמים בדבר: א. כדי שהדם יהיה מידב דייב. ב. כיון שתוחבין את תחילת השיפוד מהפה, א"כ כדי שהבשר לא יפול מהשיפוד צריך שהפה יהיה כלפי מטה ששם החלק העבה של השיפוד, והוא יחזיק את הבשר שלא יפול. אמנם ברש"י מבואר לא כך, שעל דברי ר"ע שתוחב את המעיים חוצה לו, מבאר רש"י: למעלה מפיו של טלה, ומבואר דנותן אותם מעל הפה של הטלה, הרי שהפה כלפי מעלה. ואמנם בתפארת ישראל על המשנה נדחק לומר דרש"י גם הוא סובר כשיטת תוס' דהפה נמצא למטה, אבל בפסקי התורי"ד כתוב להדיא דהפה צריך להיות למעלה.

אמנם בירושלמי מבואר להדיא כשיטת רש"י והתורי"ד דהפה למעלה, אלא דמוסיף הירושלמי דצריך לחזור ולהפוך את הקרבן פסח כלפי מטה בסוף צלייתו. ובטעם הדבר שצריך לחזור ולהופכו, מצינו ג' ביאורים באחרונים: הקרבן העדה ביאר שהוא בכדי שיצלה היטב, ומכל צדדיו יקבל את חום האש. ובגליון הש"ס תמה על דבריו דא"כ אף לדעת הבבלי (ע"פ תוס') שהפה למטה היה צריך להופכו מהאי טעמא כדי שיצלה יפה. ולכן כתב שהטעם שצריך להופכו, בכדי שהדם הנמצא בבשר הקרבן יוכל לצאת דרך פיו, ואילו  לשיטת הבבלי שהפה נמצא מתחילתו למטה, אין צריך להופכו דמעיקרא הוא מידב דייב, וכמבואר בתוס'. ובחתם סופר כתב בטעם הדבר שצריך להופכו דהרי בבהמה יש חלקין קשין לבישול ולצלייה, כגון הצוואר, העורף והכתף, וכשמעמידו באופן שהפה כלפי מעלה, נמצא שהחלקים האלו עומדים רחוק מאש וממקור החום, ולכן צריך להופכו כדי שיצלה היטב. משא"כ לפי הבבלי שמתחילה הפה למטה, א"כ מהתחלה החלקים האלו נצלים היטב. אלא שיש להקשות על עיקר טעמו של הירושלמי, מפני מה מעמידים מתחילה כשהפה כלפי מעלה ואח"כ הופכים אותו, יעמידוהו מעיקרא כשהפה כלפי מטה וכדעת הבבלי. וכתבו התוס' דהירושלמי סובר שצריך לצלותו כדרך גדילתו, שהפה למעלה, והאחוריים מאחורה למטה.

נמצא שלדעת הירושלמי יש להעמידו כשהפה למעלה ואח"כ צריך להופכו, ובדעת הבבלי הדבר תלוי במחלוקת הראשונים. והנה רוב הפוסקים וכן הרמב"ם נקטו דצריך לצלותו כשהפה כלפי מטה, אלא דיש להעיר ולחדש שלפי קרבן העדה שהובא לעיל שביאר בדעת הירושלמי שצריך להופכו כדי שיצלה היטב, א"כ לדידן שהפה כלפי מטה לכאו' יצטרכו להופכו, אלא שלא מצאנו שצריך לעשות כן.

תליית בני מעיים

ג. לענין תלית בנין המעיים, נפסק להלכה שאת הכרעים ובני המעים תולין חוצה לו וכשיטת רבי עקיבא במשנה (עד ע"א) [אמנם יש סתירה בענין גדי מקולס בדברי רש"י מברכות (יט.) ששם כתב דמקולס היינו שמסובבין אותו עיי"ש, ואכמ"ל]. והרמב"ם מחדש שיטה נוספת, שתולין חוצה לו היינו בסמוך, וזה נלמד ממה שכתוב 'ראשו על כרעיו ועל קרבו', ו'על' היינו בסמוך, וא"כ לכאו' יש לתלות את הקרב והכרעיים על שיפוד נוסף בסמוך לשיפוד שבו נצלה עיקר הפסח.

ד. ובעצם דברי ר"ע שדחה את שיטת ר' ישמעאל הסובר שנותן את כרעיו ובני מעיו בתוכו מהטעם שזה כעין בישול, הק' האחרונים, שהרי שיטת רבי (פסחים מא.) שמותר לעשות את הפסח צלי קידר, וצלי קידר היינו שמבשלו בקדירה בלי מים, וא"כ מה בכך שיתן את כרעין ובני מעיו בתוכו, ומאי שנא ממה שהתיר רבי לעשות צלי קידר. והחת"ס תירץ דיש לחלק בין צלי קידר לנתינת כרעיו ובני מעיו בתוכו, דכשצולה את הפסח בקדרה בלי מים אז הקרבן נצלה כמו שהוא – דהרוטב היוצא מהראש נצלה עם הראש, והרוטב היוצא מהרגל נצלה עם הרגל, וכן על זה הדרך, אבל כאשר צולים את כרעיו ובני מעיו בתוכו אז הרוטב היוצא מהכרעיים נצלה עם הבשר הפנימי, וזה כעין בישול. ואמנם במאירי מבואר דבאמת לפי רבי אין בעיה של בישול כשנותן את כרעיו ובני מעיו בתוכו, אלא דלכתחילה לא ראוי לעשות כן, וא"כ מה שתמה ר"ע על רבי ישמעאל 'כמין בישול הוא זה', היינו דווקא לכתחילה. ויש בזה נפק"מ לדינא, דאם יתן את כרעיו בתוכו אליבא דר"ע, לפי פשטות דברי הגמ' נראה דזה כעין בישול ואסור, אמנם למאירי היינו דווקא לענין לכתחילה, אבל אם עשה כך, הרי זה כשר. והצל"ח ביאר, שמה שתמה רבי עקיבא 'כמין בישול הוא זה' אין זה משום הלכות הפסח, דהרי רבי מתיר צלי קדירה, אלא שהדבר אסור משום הכשרת ומליחת הבשר, דכיון שנותן את כרעיו בתוכו זה שזה כבישול, יש לאסור מדין בישול בלא מליחה.

מליחה

ה. יש לברר מהו אופן המליחה והיאך מולחים את האברים הפנימיים. ותחילה יש לדון האם מותר לחתוך את קרבן הפסח לחתיכות, ואז למלוח את החתיכות כראוי, שאמנם הא פשיטא דאסור לשבור עצם, אלא דיש לדון האם מותר לחתוך את הבשר מבלי לשבור עצם. ונראה שנחלקו הראשונים בדבר, דרש"י כותב על דברי המשנה בריש כיצד צולין: ונותן את כרעיו כו', כדכתיב צלי אש ראשו על כרעיו וגו' כולו כאחד משמע. ומשמע דיש דין לצלות את כולו כאחד. וכך מבואר ברש"י בסוגיא דחתכו ונתנו ע"ג גחלים (עה.) שכתב: חתכו ולא הבדיל, ומבואר דיש דין שלא יבדיל את בשר קרבן הפסח אלא שיהיה הפסח שלם. וכך מבואר בתוס' הרשב"א להדיא דזה דין לעיכובא לצלות את הפסח כולו כאחד, וילפינן לה מדכתיב 'ראשו על כרעיו', וכתיב 'חוקת הפסח' [וחוקה היינו לעיכובא כמבואר ביומא]. אמנם בתוס' (עד. בד"ה נחתך) מבואר דזה לא מעכב, ואמנם לכתחילה יש מצווה לקלסו דהיינו בשלמות. ובדעת הרמב"ם נחלקו האחרונים, שאמנם הרמב"ם כתב שצריך לצלותו שלם, וכוונתו שלם ממש, שהראב"ד השיג עליו, היאך עושהו שלם, הלא יש גיד הנשה. אלא שהרמב"ם ממשיך וכותב 'ואם חתכו לחתיכות כשר'. ונחלקו האחרונים אם לדעתו אינו כשר אלא היכא שחתכו אבל עדיין הכל נשאר מחובר [וכמו שכתב רש"י בענין חתכו ונתנו ע"ג גחלים: ולא הפריד], או כשיטת תוס' שאפלילו אם חותך לגמרי כשר. וא"כ למעשה ראוי לצלותו שלם כאחד, שלכו"ע לכתחילה יש לצלותו שלם, וכל המחלוקת הוא רק לענין דיעבד.

ו. ולענין עצם דין מליחת צלי, הדבר תלוי במחלוקת הראשונים, שלשיטת רש"י צריך מליחה קצת, ולשיטת תוס' לא צריך למלוח כלל. והשו"ע פוסק שצלי אינו צריך מליחה, והרמ"א מביא להחמיר למלוח קצת ולהדיח. ועל כן לענין ההמחשה, נמלח אותו קצת ונדיח אותו כדי לצאת ידי כל השיטות. אלא דעדין יש לדון לענין מליחת הכבד, דבגמ' בחולין (קיא.) נחלקו אם מותר למלוח כבד ולצלות הכבד ביחד עם הבשר, ולמ"ד שאסור, קשה כיצד מלחו בקרבן הפסח. ותירצו בתוס' שגם למאן דאסר היינו דווקא מדרבנן, אבל מדאורי' שרי, ורבנן לא גזרו בקרבן פסח. עוד תירצו, דמאן דאסר התם היינו דווקא כשעושה כעין מליחת צלי, אבל אם עושה מליחת קדירה שרי. ולהלכה, הט"ז אוסר אפילו במליחת קדירה, והש"ך מתיר. ועל כן לענין ההדגמה, נצטרך לצלות את הכבד בנפרד, שדוקא לענין קרבן פסח דאורייתא בבית המקדש התירו.

הדחה אחר המליחה

ז. כאמור, מבואר ברמ"א שיש להחמיר לעשות הדחה אחר המליחה, ומעתה יש לדון לענין הפסח שהלא הבשר נשאר רטוב, וא"כ יש בזה איסור משום 'בשל מבושל במים'. וכן יש להקשות על המשנה (סד.) שמבואר שהיו מדיחים את הפסח ולא מוזכר שצריך לנגבו. ואין לומר דלקצת מים לא חיישינן, דהרי הטעם שלוקחים שיפוד של רימון דווקא, משום שבשיפוד של שאר מינים יוצא מים והוי מבושל כמבואר בריש כיצד צולין, וא"כ מפני מה לא חשו למים של ההדחה. ועוד יש לדון, באופן שצולין את הפסח בתוך תנור סגור, שאז עולים אדים לתקרת התנור ונהפכים למים וחוזרים ומטפטפין על בשר קרבן הפסח, האם יהיה בזה משום בישול ויאסר הפסח, ווכמו ששיפוד שאינו של רימון שמוציא מים פוסל את הפסח. והנה מבואר במשנה (מ:) אין מבשלין את הפסח לא במשקין ולא במי פירות אבל סכין ומטבילין אותו בהן. וכתב רש"י, סכין קודם צלייתו ומטבילין אחר צלייתו. הרי שמותר לסוך בשמן ויין אפי' קודם הצלייה ולצלותו בשמן ויין. וכך סוברים המאירי והתורי"ד שמותר לסוך ולהטביל את הקרבן בשמן ויין ולצלותו כך. אבל הר"י מלוניל חולק וסובר דמה שנאמר במשנה שסכין ומטבילין את הפסח היינו אחרי הצלייה, וקמ"ל שזה לא מפיג את טעם הפסח. ולכאו' יש הוכחה מפורשת מהמשנה שמותר לסוך קודם הצלייה, ממה שאמרו במשנה (עה:) סכו בשמן של תרומה אם של ישראל אם חי ידיחנו ואם צלי יקלוף את החיצון, הרי מבואר להדיא שהיכא שצלו את הפסח עם שמן של תרומה יש דין לישראל לקלוף את החיצון משום שזה תרומה, ומשמע שאין בזה איסור משום דין בישול.

הרמב"ם פסק שמותר לסוך את הפסח בשמן ויין. ויש להקשות מ"ש שחששו לענין השיפוד שלוקחים של רימו דווקא כדי שלא יוציא מים, מהא דשרינן לסוך בשמן ויין קודם צלייתו. ונראה לומר דיש הבדל אם זה מבפנים או מבחוץ, דלסוך מבחוץ מותר, אבל כשיוצא מים מהשיפוד הנמצא בתוך הקרבן הרי זה אסור. וביאור הענין שכשצולין את הקרבן הרי יוצא רוטב מבשר הכבש וא"כ מה שיש שם שמן ויין אינו אוסר כיון שזה נצלה ביחד עם הרוטב של הכבש, אבל בשיפוד שמוציא מים בתוך הקרבן א"כ המים מתבשלים בתוך הכבש, וא"כ זה בישול גמור ויש לאסור. וא"כ לפי"ז יש לתרץ הקושיא הנ"ל מהמים שנשארים מההדחה של הקרבן וכן מהמים המטפטפים מהאדים, די"ל דכיון שהמים הם בחוץ, אין בזה משום בישול, דהרי זה נצלה ביחד עם הרוטב היוצא מהקרבן בעצמו.

אלא דלשיטת הרמב"ם שפוסק שמותר לסוך בשמן ויין ומוסיף אבל לא במים, הרי דס"ל שבמים אסור. וטעם החילוק בין שמן ויין שמותר לבין מים שאסור, ביארו האחרונים שהוא משום שבתורה מפורש לאסור במים ['ובשל מבושל במים'], משא"כ שמן ויין דלא כתיבי להדיא ולכן מותר. ועוד ביארו, דמים הרי זה דרך בישול ולכן אסור. ולפי"ז יש להזהר שלא יטפטפו מים מהאדים על בשר הפסח משום דהוי מים, וכמבואר לשיטת הרמב"ם אסור אפי' שזה מבחוץ. וכן יש לנער היטב את הקרבן אחרי ההדחה כדי שלא ישארו בו עוד מים.  

תליה בחוט של מתכת

ח. איתא בגמ' (עד.) דשיפוד של מתכת פסול, והטעם כיון שחם מקצתו חם כולו, וא"כ הוי צלי מחמת דבר אחר ולא הוי צלי אש. ויש לדון כשבאים לצלות את בשר קרבן הפסח בתוך התנור, אם אפשר לקושרו בחוט של מתכת כדי שלא יפול, דלכאו' הדבר אסור מהטעם הנ"ל שבמתכת חם מקצתו חם כולו. אולם נראה לחדש דלפי כמה שיטות בראשונים הדבר מותר וכמו שיתבאר. שהנה נחלקו הראשונים בענין מה שהתירו לצלות באסכלה המנוקבת (עה.) באיזה אופן מיירי. רש"י ביאר שהאסכלה 'עשויה כבריחין כעין שלנו ויש חלל גדול בין בריח לבריח, ונותן השיפוד לרחבו, והטלה נצלה באויר שבין שני בריחים שאין בשרו נוגע בברזל', הרי שלשיטתו כל מה שהתירו היינו דווקא היכא שהבשר לא נוגע בברזל. אבל שיטת הרמב"ם שכשר אפי' היכא דנוגע במתכת [והראב"ד השיג עליו דדוקא כשלא נוגע במתכת], וביאר במגיד משנה טעמו של הרמב"ם שאם הגמרא באה להתיר אסכלה המנוקבת באופן שלא נוגע במתכת, פשיטא ומאי קמ"ל, וע"כ שהתירו אפילו כשנוגע במתכת. אלא שיש להקשות לפי שיטת הרמב"ם שמותר שהבשר יגע במתכת, מ"ש משיפוד של מתכת דאמרינן שאסור, וכן מ"ש מחרסו של תנור, דאמרינן שבשר שנגע בחרסו של תנור יקלוף.

ויש לבאר בשני אופנים. בשפת אמת מבואר, שמה שבעינן לקלוף בנגע בחרסו של תנור, זה דווקא היכא שהתנור רותח והבשר הקר שנוגע בו מיד מתבשל מחומו, שהרי הוא מתבשל מחום התינור. אבל היכא שהוא מכניס את הבשר לתוך התנור והוא נצלה מחמת חום התנור, אין לאסור משום שנוגע בדופן התנור הרותח, דלמעשה הבשר נצלה מחמת האש ואין חיסרון במה שנוגע תוך כדי צלייה בדופן התנור. ולכן באסכלה המנוקבת כשר, שהפסח נצלה מחמת חום האש ולא מחמת האסכלה. וכן מבואר בשפת אמת דכל הבעיה שיש בנגע בחרסו של תנור זה דווקא היכא שנגע הבשר בכניסתו בתנור החם, אבל אם התנור קר בכניסת הבשר אין בעיה שיגע בדפנות התנור תוך כדי צלייה. ולפי"ז אין בעיה לקשור את הפסח בחוטים של מתכת כיון דבכה"ג הרי הוא נצלה מחמת חום התנור, ואין לאסור מצד שנוגע תוך כדי הצלייה בחוט המתכת שהרי הוא כאסכלה המנוקבת דשרי. ואין להקשות דא"כ אמאי נאסר שיפוד של מתכת, דיש לחלק ששם כהשיפוד מונח בתוך הבשר, א"כ בתוך הבשר הוא עדיין לא מתבשל מחמת חום התנור, והשיפוד עצמו רותח שהרי במתכת חם מקצתו חם כולו. משא"כ היכא שקושרין את הבשר מבחוץ דשם שולט חום התנור, אין לאסור במה שנוגע במתכת. אמנם יש באחרונים מהלך נוסף בטעמו של הרמב"ם שהכשיר אסכלה מנוקבת אפי' כשנוגע בבשר, שמחמת שהאסכלה מנוקבת האש עצמה נוגעת בבשר והוי צלי אש. משא"כ בנגע בחרסו של תנור שאין האש עצמה נוגעת בבשר. ולפי"ז אין להתיר לקשור בחוט של מתכת אלא בתחתית התנור בסמוך לאש שהאש עצמה נוגעת בבשר, אבל למעלה היכן שהאש לא שולטת יש לאסור. 

 

השארת תגובה