תוכניות יחודיות מוכחות לזכירת וקניין הש"ס

דיחוי בנר חנוכה

בגמרא שבת (כג:) נאמר בזה"ל: אמר רבא מילא קערה שמן והקיפה פתילות, כפה עליה כלי עולה לכמה בני אדם, לא כפה עליה עשאה כמין מדורה ואפילו לאחד נמי אינה עולה, עכ"ל. וביאר רש"י וז"ל: טעמא דפסולא שהאש מתחברת לאמצעיתה ואינו דומה לנר. ע"כ. ומכיון שנס חנוכה נעשה בנר, אנו מצווים להדליק נר חנוכה, אך הכא הויא ליה כמדורה, והמדורה אין זיכרון לנס, ואם יכפה כלי מתחילה – הפתילות והלהבות מנועות מלהתחבר יחד והרי לפניך נר בעל פיות מרובות שנגזר דינו ע"י רב יצחק בר רדיפה אמר רב הונא 'נר שיש לה שני פיות עולה לשני בני אדם' וכל הפוסקים הביאו דינים אלו, ופסק דין זה השו"ע (סי' תרעא סעי' ג – ד) וז"ל: נר שיש לו שתי פיות עולה לו בשביל שנים, מילא קערה שמן והקיפה פתילות, אם כפה עליה כלי, כל פתילה עולה בשביל נר אחד, לא כפה עליה כלי אפי' לנר אחד אינו עולה לפי שהוא כמדורה. עכ"ל.

ולכאורה דיבר השו"ע באדם שהדליק נר ראשון מתוך הקערה והוא כשר למצוותו, ואח"כ מחמת רצונו להיות כמהדרין מן המהדרין, הוסיף להדליק את שאר הפתילות שבקערה ועשה את הנר כמדורה, אי נמי דבאו אינשי אחריני וחפצו להיות מהמהדרין בנר לכל אחד ואחד, והדליקו פתילות נוספות ופסלו את הדלקתם ואת הדלקת המדליק הראשון שהפכו את הנר למעין מדורה, וכשיבואו לתקן ע"י היתר 'כפיית כלי' לא נתיר להם לכפות כלי ע"ג נרותיהם הפסולים, מחמת שדבר שנעשה בפסול הרי צריך לכבותו ולבטלו ואח"כ לכפות עליו כלי ולהדליק שוב, דמעולם לא הדליקו 'נר חנוכה' אלא הדליקו אבוקה וליכא שייכות בזה לנס החנוכה.

חקירה בדין 'פתילה ראשונה'

והעירני בני יאשיהו ני"ו בעסקנו בסוגיא זו דיש לחקור הכא מהו גדרו של המדליק הראשון, דהרי נרו בשעת ההדלקה היה מעולה ומתוקן, ומפני מה ייגרע ע"י קלקול שאר הנרות שבאו אחריו, ואף אם נאמר דהכא הנר הכשר נתבטל אורו באור המדורה ושרגא בטיהרא מאי אהניא – והוא כנר בפני האבוקה, והבא לתקן את ההדלקה הפסולה ולכפות כלי בוודאי שיכבה קודם את שאר הנרות שהודלקו בפסול, אך לכאורה אין שום סיבה לכבות את הנר הראשון, שהרי הוא 'נראה ונדחה ונראה' דמכיון שבשעה שהדליקו נקרא שמו 'נר חנוכה' והודלק כהוגן אע"פ שהועם אורו ונחשכה מצוותו בלהב האבוקה, אחר שיכבה ויסלק את אור האבוקה הפוגם, יחזור הנר הראשון להכשירו הראשון, דמדוע יידחה הנר הראשון מהכשירו דאי אפשר לדחות נר חנוכה שהודלק בהכשר אלא א"כ תכבהו ותבטלו.

ראיה מדין היה תפוש נר חנוכה

ויש להביא ראיה חזקה לסברא זו שלא נפסל ונדחה הנר הראשון מחמת תוספת הנרות האחרים, מדברי המשנ"ב (סי' תרעא סק"ל) שכתב דאם הדליקה למטה מעשרים ונטלה משם והניחה במקום אחר תוך עשרים יוצא, דהא הוי הדלקה במקומה, דשני המקומות כשרים.

והרי לפניך דאדם שהדליק נרו בהכשר, אע"פ שאח"כ פסל מעשיו הראשונים בפסול חמור 'אחיזה ביד' דמדינא דגמרא נפסל, דאמר רבא היה תפוש נר חנוכה ועומד לא עשה ולא כלום, וביאורו בסוגיא שם דטעם האיסור משום שהרואה אומר לצרכו הוא דנקיט לה (שבת כב:) ונפסק דין זה בכל הראשונים, והביאו השו"ע (בסי' תרעא ס"א).

ועתה נדון אנן, והרי אם ידליק אדם נר חנוכה בעודו אוחז בו ברור שפסל את הדלקתו בפסול חמור שהרואה אומר 'לצרכו הוא דאדלקה' דהיינו אין הבחנה שהנר הינו נר חנוכה, בכ"ז כאשר ההדלקה תהיה מתוקנת בתחילתה ואח"כ יגביה האדם את הנר מהכא להתם לא נפסל הנר, ואע"פ שמטלטל את הנר עצמו שבו יוצא ידי חובתו, וק"ו דהכא במילא קערה שמן והקיפה פתילות והדליק את הראשונה בהכשר אף שאח"כ גירע את הדלקתו בכך שהוסיף להדליק עוד נרות בקערה ועשאה כמדורה ואינו יוצא כעת יד"ח, לא דחה לגמרי את הנר הראשון שהודלק בהכשר, אלא 'ממתין' הנר וכאשר נכבה את שאר הנרות שפעלו 'מדורה' ישוב הנר הדחוי להכשירו הראשון.

ומקרה זה קל יותר מדין טלטל את הנר, דהכא לא 'נגע' בנר הכשר אלא רק הוסיף נרות גרועים, והתם ממש 'קילקל' בנר עצמו שהגביהו, ואם התם כשר כ"ש במקרה דידן איכא לאכשורי.

היוצא מדברינו דנר חנוכה שהודלק בהכשר אי אפשר לקלקלו, אלא מוטל עליך לסלק את הפסול שגרמת ואז יחזור הנר להכשרו הראשון ובשני דינים נמצינו למדים כן:

א. נר חנוכה שהודלק כהוגן ואוחזו בידו – הרי הוא פסול, אך פסול זה אינו 'מום קבוע' אלא 'מום עובר', ולכן בשעה שישיב את הנר למקומו או למקום כשר – חזר הנר להכשרו.

ב. נר חנוכה שהודלק כהוגן ואח"כ הוסיף עליו פתילות והדליקם – בשעה זו נפסלו כל הנרות שבקערה, אך ישנו הבדל בין הנר הראשון שפסולו זמני ואינו קבוע לבין שאר הנרות שהודלקו בפסול ומתחילתם חשיבי כמדורה, ולכן בשעה שאכבה את הנרות המיותרים – יחזור הנר הראשון לאחר 'מאבקו באבוקה' להיות נר כשר.

אלא שיש לפקפק בתוצאה זו, דא"כ יש לשאול – מדוע הצריך המשנ"ב (סי' תרעא סקי"ג) לכבות את הנרות ואח"כ לכפות כלי ואז להדליק, והרי לפי חישובנו יצא כי אין צורך לכבות את הנר הראשון, וא"כ מדוע יש צורך בכלל בהדלקה מחודשת אך אפשר לאוקמי ולתרוצי דברי המשנ"ב בג' אופנים:

א. דאפשר דמכבה את הפסולים בלבד, ואת הנר הראשון משאיר דולק ובו מתקיימת מצות נר חנוכה לעצמו, וכופה כלי ומדליק שוב את הפתילות, לצורך בני אדם אחרים החפצים בהדלקה ע"מ להיות 'מהמהדרין' נר לכל אחד ואחד.

ב. או שמא משאיר את הנר הראשון שבו עיקר המצוה, ומכבה את הנרות הפסולים, וכופה כלי ומדליקם מחדש רק לצורך 'הידור מצוה' – מחמת שהוא עצמו מעוניין להיות 'מהמהדרין מן המהדרין' דמוסיף ועולה כנגד ימים היוצאים.

וראיה לדבר – דלא הצריך המשנ"ב ברכה על ההדלקה זו החוזרת, ומוכח א"כ דההדלקה החדשה אינה מעצם הדין, דאם באמת פסלתי לגמרי את הנר הראשון, וחובה עלי לכבות ולהדליק לצורך נר חיוב, ברור שיהא עלי גם לשוב ולברך [והמשנ"ב לא כתב בפירוש שלא יברך אלא השמיט עניין הברכה ולא התייחס אליו בדבריו].

ג. ואפשר למימר דאכן מכבה את כל הנרות, ואח"כ כופה כלי ומדליק מחדש – ומדובר במקרה מיוחד – שבפעם הראשונה הדליק את כל הפתילות בבת אחת ולא היה כאן נר ראשון כלל.

קושיא מדברי הפר"ח

אך בדברי הפרי חדש[1] אי אפשר לבאר כן, דהפר"ח כתב על המדליק בלא כפיית כלי וז"ל: שלא עשה כלום וצריך לכבותה ולחזור להדליקה בברכה וכדלקמן (סי' תרעה ס"ב). ע"כ. ושם כתב השו"ע וז"ל: יש מי שאומר דכיון דהדלקה עושה מצוה צריך שיתן שמן בנר, כדי שיעור, קודם הדלקה, אבל אם בירך והדליק ואח"כ הוסיף שמן עד כדי שיעור, לא יצא ידי חובתו, עכ"ל.

ואין לבאר כמו שכתבנו באפשרות ב' דמיירי על הדלקת מהדר מן המהדר – שהרי הצריך הפר"ח ברכה חוזרת.

ואין לומר נמי דמדבר על הדלקה שתחילתה בפסול – כגון אחרים שהוסיפו הדלקה וכמו שנתבאר באפשרות א', או הדליק בבת אחת וכמו באפשרות ג', דלזה לא בעינן ראיה מדלקמן (סי' תרעה ס"ב) לגבי לא נתן בה שמן כראוי, אלא דין פשוט הוא שהדלקתן מקולקלת ויחזרו וידליקו בברכה.

אלא בוודאי דבריו מוסבים אפילו על הנר הראשון שהודלק בהכשר ובעיקר עליו, והרי לפניך הוכחה גמורה דאפילו הנר הראשון נתקלקל לחלוטין עד שכאשר אדליקנו אצטרך ברכה מחדש משום שלא עשה ולא כלום.

וחידוש נתחדש בשיטת הפר"ח, דנר חנוכה שנראה ונדחה, נדחה לחלוטין.

ונמצינו נבוכים – מאי שנא בנר ראשון שהדלקתי בקערה שדחהו ע"י הדלקת פתילות נוספות, דמצריך הפרי חדש כיבוי והדלקה מחודשת בברכה – מדין המשנ"ב שפשיטא ליה דאם טלטל את הנר ודחהו ע"י כך, דחייתו דחיה זמנית היא ויחזור להכשירו אחר הנחתו במקום כשר.

אך טרם שנענה חלקנו ביישוב קושי זה נבאר כמה יסודות בדיני נר חנוכה שנתבררו לי אחר העיון בשרשי ההלכות, ועפ"ז נבאר את שיטת הפר"ח, וממילא יסורו קושיות רבות.

שני מצבי פסול בנר חנוכה – 'מעיקרא' 'ולבתר'

ויש להקדים בזה דשני מצבי חיסרון עיקריים ייתכנו בהדלקת נר חנוכה:

האחד – 'פסול דמעיקרא' – דהיינו שכבר ברגע ההדלקה שוכן חסרון כלשהו.

והשני – 'פסול דלבתר' – ומציאותו בנר שהודלק כדת וכדין ללא שום חיסרון, אך אחר ההדלקה הכשרה התחדש קלקול כלשהו, ונבארם אחד לאחד.

ביאור ארבעת פסולים דמיעקרא

ובפסול דמעיקרא מצינו בו ד' פסולים שהיו בו מתחילתו, וסימן לשלשה הראשונים: 'להדליק, נר, של חנוכה'.

  • חיסרון בהדלקה [להדליק] והוא הפסול הראשון ויהיה בשני אופנים:

הראשון – הדלקה מוקדמת לפני פלג – דהנה נר חנוכה מצוותו משתשקע החמה, וכבר כתב השו"ע (סי' תרעב ס"א) בשם מהר"י אבוהב וז"ל: ויש מי שאומר שאם הוא טרוד יכול להדליק 'מפלג המנחה' ולמעלה ובלבד שיתן בה שמן עד שתכלה רגל מן השוק. עכ"ל. וכתב בשעה"צ: חיי אדם. דאם הדליק קודם פלג המנחה צריך לכבותה ולחזור ולהדליק. ע"כ. ומקורו מהפמ"ג (א"א סק"א), ונראה פשוט כי צריך גם לברך שוב – דהרי שני חסרונות איכא בהדלקה שלא בזמנה, האחד 'דלא ניכר שהדליק' דשרגא בטיהרא מאי אהניא, כמש"כ בתוס' (מנחות ב: ד"ה נפסל) לגבי נר חנוכה [וכן נמצאה סברא זו בהגהות מרדכי סי' תנה]. והשני – כמו שכתב רש"י (שבת כג: ד"ה שלא יקדים) 'דלא מינכרא' שהיא של שבת ולמדנו מדבריו דהדלקה מוקדמת אינה ניכרת שהיא 'לצורך חנוכה' ושני טעמים אלו נזכרו בביה"ל (סי' תרעב ד"ה ולא מקדימים), ויוצא לפי דברינו שאדם שהקדים הדלקתו לפני פלג המנחה – לטעמא דתוס' ייחשב כאילו 'לא הדליק' כלל, דהדלקתו אינה חשיבא הדלקה, אמנם לטעמא דרש"י נראה שחיסרון זה שייך לסוגיא הבאה – 'חסרון בנר חנוכה'.

והשני – הדלקת לילה קודם – דוגמא נוספת מצינו שבה נתוודע למושג 'חיסרון בהדלקה' היא ממימרא דר' יהושע בן לוי (כב:) דאמר עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום כולו – למוצאי שבת מכבה ומדליקה, והוסיף השו"ע (סי' תרעה ס"א) שהדליקה מערב שבת למצוות חנוכה – למוצאי שבת מכבה ומדליקה לשם מצוה, הראת לדעת – דאפילו הדליקה מליל אמש למצוות חנוכה – אין ההדלקה ההיא מועילה ללילה שאנו עומדים בו, ושני טעמים נאמרו בזה:

הראשון – הרמב"ן והרשב"א נקטו דכל הדלקת 'אתמול' אינה מועילה להיום, דהרואה אינו יודע למה הודלקה, ונראה – דפרק הזמן של היום שבינתיים 'חוצץ ומבדיל' בין ההדלקה לחיוב ההדלקה החדש [ולפי דבריהם נראה דהכא שייך לסוגיא הבאה 'חסרון בנר חנוכה'].

השני – אך הריטב"א (כב:) נתן טעם שונה – 'דכל לילה ולילה בעיא הדלקה באנפי נפשה', ונראה דס"ל דהדלקת יום אתמול אינה מועילה היום, דכל יום ויום מצוה באנפי נפשה, ואין הדלקת אתמול מפרסמת את הנס שנעשה היום, ולפי דברי הריטב"א בדין עששית שהיתה דולקת, נראה דהחסרון הוא דליכא 'הדלקה', דהאי הדלקה דקא חזינא – אינה שייכת כלל ליום זה.

  • 'חסרון בגוף הנר' – סוג חסרון שני דאיכא מעיקרא, הוא חיסרון בהגדרת 'נר', כשהדלקתי את הנר לא היה עליו שם נר, אלא אבוקה או מדורה, כך נבאר בדין 'מילא קערה שמן והקיפה פתילות' שביארנו כי פסולו הוא 'פסול מדורה' שנתבאר בהרחבה קודם – ופסול מדורה הרי הוא 'פסול דמעיקרא' באדם שמילא קערה שמן והקיפה פתילות והדליקם בבת אחת – והרי לפניך 'פסול בנר בעצם' – דאין אני רואה הכא 'נר' אלא אבוקה או מדורה לפניך – ולכן פסול כזה נחשב 'כפסול בעצם הנר'.
  • 'חסרון בחנוכה' – חסרון שלישי הוא חיסרון בהגדרת 'נר חנוכה' – דהיינו דבשעת ההדלקה היה חסרון בהגדרת 'נר חנוכה', דאין אנו מבחינים בו ששייך למצות חנוכה אע"פ שהודלק בכונה הראויה לשם מצות חנוכה, כדוגמת 'היה תפוש נר חנוכה' ובכלל זה אפילו אדם שתפס בידו נר חנוכה ועמד בטפח הסמוך לפתח מבחוץ בצד שמאל ולמעלה משלשה, ובתוך עשרה, ובירך והדליק – לא עשה ולא כלום, דהרואה אומר לצרכו הוא דאדלקה, ואם כן – הרי לפניך חסרון שהוא פוגם בזהותו של החנוכה – דאינני מכיר בו ששמו 'נר חנוכה', אלא סבור אני ששמו נר לחודא, וחיסרון זה הוא 'חסרון בעצם החנוכה' דליכא הכא 'נר חנוכה'.
  • 'חסרון צדדי – בשיעורים' – והוא החיסרון הרביעי שישנו בגדרי 'פסול מעיקרא' והוא 'חסרון בשיעורים' ויש בו שתי דרכים:

בגובה מעל עשרים אמה – אומרת הגמ' (שבת כב.) אמר רב כהנא דרש רב נתן בן מניומי משמיה דרבי תנחום נר של חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי. ופסקו כוותיה כולי עלמא, וכן השו"ע פסק כוותיה (סי' תרעא ס"ו) והרי בהגדרת חסרון זה דהדליקה מעל עשרים אמה פירש רש"י – דלא שלטא בה עינא וליכא פרסומי ניסא, ואינו בעצם חסרון בנר שאין מכירים בו שייכות לחנוכה אלא חסרונו הוא מחמת הגובה הרב, ואין מכירים בו בני רה"ר, והרי זהו חיסרון שאינו 'בעצם' אלא חסרון צדדי.

דלא נתן בה שמן כראוי – ועוד חסרון המוגדר כחסרון מסיבה צדדית והוא 'לא נתן בה שמן כראוי', דהרי בגמ' (כא, ב) על דברי הברייתא – 'מצוותה משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק' אוקומי תרתי אוקימתי. הראשונה – דאי לא אדליק מדליק, פירוש – דזמן ההדלקה הוא מוגבל עד כליית רגלא דתרמודאי מן שוקא. והשניה – אי נמי לשיעורא, פירוש – דבכל זמן שנדליק – שיעור השמן יהיה שווה כשיעור הזמן דמשקיעה ועד כליית הרגל מן השוק, והוא כמו חצי שעה, הרי דמיבעיא שיעור בכמות השמן בנר החנוכה, אלא שהוא פסול צדדי, דאינו 'פסול בעצם' – דהרי הנר בשעת הדלקתו כשר וראוי, וחסרונו הוא חסרון צדדי – שאינו יוכל להספיק לדלוק את כל טווח זמן ההדלקה.

סיכום ד' פנים בפסול דמעיקרא

בפסול דמעיקרא מצינו ד' חלוקות:

  • חיסרון בעצם 'ההדלקה' – והבאנו שתי דוגמאות:
  • א. הדליק נר חנוכה בשעת צהריים, לפני פלג המנחה.
  • ב. הדליק נר חנוכה לשם מצוות נר חנוכה בליל אמש, ונר זה ממשיך לבעור מחמת ריבוי השמן שבו.

ודינם פשוט – דפסולה הדלקתו דנחשב כלא הדליק כלל.

  • 'חיסרון בגוף הנר' – והבאנו דוגמא: במילא קערה שמן והקיפה פתילות והדליק כולן כחדא – ודאי שהדלקתו פסולה דלא הדליק 'נר' אלא הבעיר אבוקה ומדורה, וליכא הכא שם נר כלל, ודינו – דההדלקה פסולה ואם הדליק כך יחזור וידליק בברכה.
  • 'חיסרון בחנוכה' – והבאנו דוגמא: היה תפוש נר חנוכה והדליקו בעודו בידו והרי אין ניכר דנר זה נר חנוכה, ולכן פסול זה – הוא פסול בעצם, דמחסר בעצם השם 'נר חנוכה', ודינו – דפסול ואם הדליק כך – יחזור וידליק בברכה.
  • חיסרון צדדי בהדלקה – והבאנו שתי דוגמאות:
  • הדליק נר חנוכה במקום פסול דהיינו מעל עשרים אמה – וחסרונו 'חסרון צדדי' דהרי וודאי שההדלקה היתה הדלקה טובה, וכן חל על הנר 'שם נר מצוה', אלא מאי – הרואה אינו מבחין בו היטב ואיכא חסרון בפרסומי ניסא, והדין בזה – דאם הדליק מעל עשרים אמה – פסולה הדלקתו ואע"פ שפסול זה הוא 'פסול צדדי' וכמו שכתב הרמ"א (סי' תרעא ס"ו) וז"ל: ואם לקחה כך דלוק והניחה למטה מעשרים אמה לא יצא. עכ"ל. וכך פסק המשנ"ב (סקכ"ט) ע"פ הפרי חדש ואף הורה שיכבה וידליק בברכה חוזרת, ואף שהפמ"ג פקפק בזה – זהו מחמת שחשש לדעת הראבי"ה דס"ל שבבית למעלה מעשרים אמה יוצא – ולמד זה מדין סוכה דאם דפנות מגיעות לסכך כשרה למעלה מעשרים אמה, ואם כן אמרינן 'ספק ברכות להקל' דהרי ע"פ ראבי"ה הדלקתו כשירה הייתה.
  • לא נתן בה שמן כראוי – והרי אף הכא ליכא חסרון בהדלקה והרי חל על הנר שם 'נר מצוה' וחסרונו הוא מחמת שיעור זמן ההדלקה החסר, דוודאי דנחשיבו 'פסול צדדי', ודינו – דאע"פ שפסול צדדי הוא – נצטרך לכבותו ולהדליקו מחדש כדאמר השו"ע (סי' תרעה ס"ב) וז"ל: יש מי שאומר דכיון דהדלקה עושה מצוה צריך שיתן שמן בנר כדי שיעור קודם הדלקה, אבל אם בירך והדליק ואח"כ הוסיף שמן עד כדי שיעור לא יצא ידי חובתו. עכ"ל. ובפשטות דעתו שיחזור ויברך, וכן כתב הפר"ח, אך העירו הרבה אחרונים וביניהם חמד משה, נשמת אדם, והפמ"ג, על הבנת הפר"ח בשו"ע – דהכא יש לחוש שמא תירוצי הגמרא (דהבאנו לעיל) פליגי אהדדי, ולפי תירוץ ראשון אין צורך בשיעור בנר חנוכה. וממילא לפ"ז – איכא פלוגתא אי בעינן שיעורא או לאו, ולכן מספק – אל תברך, אך גם הם מודים דאי הוה סבירא לכ"ע דאיכא שיעורא לנר חנוכה – הנותן פחות מכשיעור – לא יצא ידי חובתו ויכבה ויחזור וידליק בברכה.

פסול דאיתרחש לבתר הדלקה

ועתה נבאר את הפסולים דארעו לאחר הדלקה כשירה ומהודרת, ונחלקם ג"כ לד' קבוצות:

  • חיסרון בהדלקה – 'כיבה בידיים' והוא באדם שכיבה את נרו בכוונת מכוון, והרי פעולה זו ביטלה מכל וכל את נרו שהודלק ומחמת כך – אין אנו אומרים כבתה אין זקוק לה – אלא זקוק וזקוק, ולכן יתחייב להדליק שוב – ולעניין הברכה – בעצם היה צריך לחייבו בברכה, וכך תהיה דעת השו"ע ע"פ הפר"ח, אך לדעות דחיישינן דשמא א"צ שיעור לנר חנוכה – מאי אכפת לן דכיבה – והרי אין שיעור לנר חנוכה ואפילו אם דלקה רגע אחד די בזה, ולכן לשיטתם לא יברך, ולכן – אם נגדיר את פסול ההדלקה כפסול – וודאי דנצריך ברכה [והחולקים ס"ל דלא הוי פסול שהרי א"צ שיעור וההדלקה היתה כשירה].
  • 'חיסרון בשיעורים' – החלוקה השניה היא בחיסרון בשיעורים והוא 'חיסרון צדדי' ואיכא ב' דוגמאות:
  • הגביה מעל עשרים אמה – אדם שהדליק כראוי, ואחר ההדלקה נטל את נר החנוכה והניחו למעלה מעשרים אמה – וברור לכל שבשעה זו אינו יוצא ידי חובתו, אך אחר שהחזיר את נר החנוכה למקומו יש לשאול מה יהיה דינו, האם כיון דאדחי נרו שעה אחת בהאי דהוה במקום פסול – אידחי לגמרי ועתה נצריכו לכבות ולהדליק בברכה, או שמא נתיר לו את החזרת הנר.
  • נטל שמן משיעור הנר – אדם שהדליק כדת וכדין, אך אחר ההדלקה נטל שמן מנרו והחסירו משיעורו, האם נתיר לו להוסיף שמן לנרו, או שמא זמן חסרון השמן פסל את ההדלקה הכשרה.

ולענין דינא – נראה פשוט שבשתי הדוגמאות הנ"ל מחמת שההדלקה הייתה כשירה – אין כח בפסול צדדי וחלש לקלקל הדלקה משובחת אלא נאמר דאע"פ שהחסרון גרם שזמן מה מתוך ההדלקה – אין תוקף של מצוה לנר הדולק – מחמת חיסרון השיעורים – או פסול גובה או פסול מיעוט שמן – בכ"ז כאשר נשיב את הנר למצבו הקודם אין צורך לכבותו אלא הנר חוזר מעצמו להכשירו הראשון.

  • חסרון ב'נר' או בשייכות 'למצות חנוכה' – והחלוקה השלישית והמורכבת ביותר היא כאשר איכא 'חסרון עצמי' בנר או בחנוכה, ויש לכך שתי דוגמאות:
  • החזיקה ביד – אדם שהדליק כדת וכדין ואחר הדלקתו הכשירה הגביה בידו את הנר זמן מה, ועתה מעונין להשיבו למקומו, ויש לחקור כאן – שאע"פ שההדלקה הייתה בהכשר, ייתכן שפסול חמור כ"כ שהרי הרואה אומר – לצרכו הוא דאדלקה והרי 'עשה תמורה' בנרו ונחייבו להדליק מחדש, או שמא כאשר ההדלקה הייתה ראויה ומשובחת אין כח בשום פסול לקלקל את ההדלקה ואפי' בפסול עצמי.
  • נרות מרובים בקערה אחת – אדם שהדליק הדלקה מהודרת, אך אח"כ ראה לנכון להוסיף בקערת השמן עוד פתילות ולהדליקם בלא כפיית כלי, בחשבו כי כך יאה להדר – ונמצא מוסיף גורע, דעתה אין דינו כנר אלא כמדורה, ואיכא לחקור הכא – האם נימא דקלקול חמור כ"כ שאינו חשיב נר כלל אלא הצטרף להיות חלק מהמדורה – יש בו כח לפסול את הדלקתו הכשרה, או שמא אין כח בעולם היכול לפסול הדלקה כשירה מלבד כיבוי גמור, ולכן כל זמן ששאר הנרות דולקים – אינו יוצא יד"ח – אך אם יכבה את הנרות הנוספים שהודלקו בפסול דמעיקרא וישאיר את הנר הראשון שהודלק בהכשר – יחזור הדבר להיתרו והכשרו הראשון.

ונראה לומר דזו ממש הייתה חקירת הפר"ח דהצריך במילא קערה שמן והקיפה פתילות – לכבות הכל כולל את הנר הראשון ולחזור ולברך, וראייתו מדין המפורש בסי' תרעה ס"ב דמצריכינן לתת מתחילה שיעור שמן בנר, ואם לא נתן והדליק אע"פ שמוסיף – לא יצא ידי חובתו.

פסול מעיקרא ופסול דלבתר, פסול בעצם או פסול צדדי

ועתה נחשב ונכלול את המערכה כולה – ונקדים – דוודאי דפסול מעיקרא חמיר מפסול דלבתר, ובוודאי דפסול בעצם חמור מפסול צדדי, וא"כ איכא לפנינו ארבע דרגין:

  • תרתי לריעותא – כאשר איכא פסול מעיקרא וגם הינו פסול בעצם – ושתי דוגמאות לדבר, הראשונה: היה תפוש נר חנוכה בידו ועומד – דמעולם לא חזי להרצאה ואף חסרונו הוא חסרון בעצם, והדוגמא השניה: מילא קערה שמן והקיפה פתילות והדליק את כל הפתילות בבת אחת, ודינם פשוט וחתוך – דלא חשיבא כלל הדלקתו, וחייב לכבות ולהניח כראוי ולהדליק בברכה.
  • תרתי לטיבותא – בחסרון צדדי, ואף הוא איתעביד לבתר הדלקה כשירה, ושתי דוגמאות לדבר – הראשונה: באדליק נר חנוכה כהוגן ואחר כך – הגביהו מעל עשרים אמה ואח"כ הורידו, והדוגמא השניה: בהדליק נר חנוכה בכשרות וכוסו רוויה – ואח"כ נטל מהשמן עד שלא נשאר שיעור, ודינם פשוט – דבשני מצבים אלו נכשיר ללא כיבוי והדלקה מחדש, דפסול כזה – צדדי וחלש אינו יכול לפגום את ההדלקה הכשירה.
  • חדא לריעותא אך חדא לטיבותא – בחיסרון דאיתעביד מתחילת הדלקתו אך אינו חיסרון חמור, אלא חסרון קל הוא, ושתי דוגמאות לדבר, הראשונה: הדליק נר חנוכה מעל גובה עשרים אמה – דפסול, ועתה מעוניין להורידו, דהפסול פסול צדדי – אך איתעביד בתחילת ברייתו כאשר עוד לא הוכשר הנר לשמש כנר מצוה, ודוגמא שניה: בלא נתן בה שמן כראוי למ"ד דמצריכינן שיעורא לנר חנוכה, והרי אף הכא – פסולו פסול צדדי הוא – אך איתרחיש בתחילת הוויתו, ובתרוויהו יהא הדין – דפסול גמור הוא, ואם ירצה להכשירו – ייאלץ לכבותו ולהדליקו שוב בברכה.
  • חדא לטיבותא וחדא לריעותא – והוא יימצא בנר שהודלק בהכשר גמור, ומפני כך הוא חדא לטיבותא – דפסולו 'פסול דלבתר' – אך חסרונו חסרון בעצם, ושתי דוגמאות לדבר, הראשונה: הדליק בהכשר אך אח"כ תפשה בידו ואחזה, כך דהרואה אומר לצורכו הוא דאדלקה, והדוגמא השניה: דאדליק בהידור ואח"כ הוסיף פתילות בקערה והדליקן ועשאה כמדורה – דאמנם פסול דלבתר אך פסולו פסול בעצם.

ונראה דהאי גופא עומק סברת הפר"ח – דבא לפשוט את הנידון הזה – אדם שהדליק נר ראשון בהכשר ואח"כ פסל הדלקתו ע"י ריבוי הנרות, אי חייב לכבות את הנר הראשון או לאו, דהוי חדא לטיבותא וחדא לריעותא, ופשט ספיקו מהאי חדא לריעותא וחדא לטיבותא 'לא נתן די סיפוק השמן בנר' וכשם דבזה פסל נרו ויכבה וידליק בברכה כך גם בפסול מדורה יכבה את כל הנרות ויחזור להדליק בברכה.

ולפ"ז זכינו לכלל חדש – דכדי לאסור סגי בחדא לריעותא, וכדי להתיר מיבעי לן תרתי לטיבותא.

קושיא עצומה ע"ד המשנ"ב

ועתה לפי מה שנתבאר – נקשה קושיא גדולה ע"ד המשנ"ב בסי' תרע"א סק"ל שהתיר את טלטול הנר בתוך כדי מקומות כשרים וז"ל: אבל אם הדליקה למטה מכ' ונטלה משם והניחה במקום אחר תוך כ' יוצא דהא הוי הדלקה במקומה דשני המקומות כשרים, עכ"ל. והרי ע"פ מה שביארנו נראה כי יש לאסור את פעולת הטלטול כדין 'פסול בעצם', דהרי באוחזה בידו מחשבינן ליה ברואה אומר לצרכו הוא דנקיט לה ופסיל נרו – ומדוע מתיר המשנ"ב להשיבה למקומה ללא כיבוי והדלקה.

וכך הוקשה לי על שיטתו מזה כמה שנים, דהרי הב"י (סי' תרעה) וז"ל: מצאתי כתוב בשם מוהר"י אבוהב ז"ל כתב בנמוקי יוסף כי פעם אחת ראה בבית הכנסת שהדליקו הנרות בכלי שהיו מדליקין כל השנה להאיר שבאותו כלי היו נרות מתוקנות לנר חנוכה ואחר שהדליק המדליק נר חנוכה היה מוליך החבל בידו להגביה הכלי להעמידה במקומו המיוחד לו כל השנה ומיחה ביד המדליק שלא יעשה כן שאף על פי ששמעו העומדים בבית הכנסת הברכה של חנוכה בשעת ההדלקה מכל מקום הרואה שלא היה שם באותה שעה יאמר לצרכו הוא שהדליקו ולכך צוה שלא יגביהנו אלא שיניחנו למטה בפחות מעשרה ואמר שעדיין יש לפקפק על זה לפי שעדיין משתמשים לאורה וכיון שהרגילו כל השנה להדליקו להשתמש לאורה אף על פי שאינה במקומה כיון שאין נר במקום נר חנוכה אי אפשר שלא ישתמש נר חנוכה לעומדים שם במקום הנר שהיו רגילין לכך לצורך החנוכה ראוי לחדש כלי אחר ע"כ. ונראה לי שמאחר שהדלקת נר בבית הכנסת אינו אלא משום מנהג שנהגו (עי' לעיל סי' תרעא) ואין חוששין שיהיה לפני הפתח אלא לפני ההיכל אין לדקדק בזה כל כך משום הנכנסים והיוצאים ועוד שאפילו בבית אין אנו מדליקין עכשיו אלא מפני בני הבית ואם כן לפי זה אין לחוש לעוברים ושבים כל כך וכל שכן בבית הכנסת שהרי כל הבאים לשם יודעים שאלו הנרות הם של חנוכה ועוד היה נראה לומר שמאחר שכבר הדליקן במקום שאינו ראוי דה"ל ככבתה שאין זקוק לה עכ"ל, עכ"ל הב"י.

והרי כאן במעשה שהיה רבינו בעל הנמוקי יוסף בבית הכנסת וראה את השמש מדליק את נרות החנוכה ואח"כ רצה למשוך ולהגביה את הנרות ממקומם שהדליקם שם וגער בו, דאף שהעומדים בבית הכנסת ראו את ההדלקה וידעו דלא לצרכו נקיט לה דאומדנא דמוכח הוא דאם בירך עליה – לאו לצרכו נקיט לה אלא לצרכה, בכ"ז יש לחוש לנכנסים כעת בביהכ"נ שלא ראו בשעת ההדלקה, ואף שמהר"י אבוהב כתב לפקפק בהוראתו – בעיקר דינא מסכים הולך עם הנימוקי יוסף דהגבהה בתוך בית חשיבא כפסולא דהרואה אומר לצרכו הוא דנקיט לה, והיאך התיר המשנ"ב את טלטול הנרות בתוך עשרים אמה.

וביותר קשה שלכאורה סתר דברי עצמו שהרי בסי' תרעה ס"א כתב השו"ע וז"ל: ומ"מ צריך שידליקנה במקום הנחתה, שאם הדליקה בפנים והוציאה לחוץ, לא יצא, שהרואה אומר: לצורכו הוא מדליקה, ע"כ. וכתב ע"ז המשנ"ב בסק"ה וז"ל: הנה בזמן הגמרא שהיה צריך להניח הנ"ח על פתח ביתו מבחוץ הוא כפשטיה דצריך להדליק ג"כ במקום ההנחה דהיינו מבחוץ ששם הוא מקום החיוב של פרסומי ניסא ואפילו כהיום שאנו מקילין ומדליקין בפנים בבית מ"מ אינו יוצא באופן זה דצריך שיהיה הדלקת הנרות במקום שיניחם לבסוף משום דהרואה יאמר לצורכו הוא מדליקה ולפ"ז פשוט דה"ה אם הדליקה בחוץ והניחה בפנים ג"כ אינו יוצא מטעם זה, עכ"ל.

'פסול אחיזה בידו'

ונבאר את שרשי הדין של 'פסול אחיזה בידו': דבגמרא (כב:) איתא: איבעיא להו הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה – תא שמע דאמר רבא הדליקה בפנים והוציאה לא עשה כלום, אא"ב הדלקה עושה מצוה – הדלקה במקומה בעינן משום הכי לא עשה כלום, אלא אי אמרת הנחה עושה מצוה – אמאי לא עשה ולא כלום, ופריק – התם נמי הרואה אומר לצרכו הוא דאדלקה.

ומוכח א"כ – דאדם המדליק במקום פטור ומעביר למקום חיוב – וודאי שמעשהו פסול, ורק טעם הפסול ישתנה, דלמ"ד הנחה עושה מצוה – הפסול הינו מחמת דהרואה אומר לצרכו הוא דאדלקה. ולטעמא דהדלקה עושה מצוה – טעמא דפסולא מחמת דהדלקה במקומה בעינא וליכא.

ואנן דפסקינן דהדלקה עושה מצוה כמ"ש בשו"ע (סי' תרעה ס"א) וז"ל: הדלקה עושה מצוה, ולא הנחה, שאם היתה מונחת במקומה שלא לשם מצות חנוכה, מדליקה שם וא"צ להסירה ולהניחה לשם מצות חנוכה, ע"כ. לכאורה לית לן טעמא דהרואה אומר לצרכו הוא דאדלקה.

ונפק"מ עצומה באדם שהדליק במקום חיוב ואח"כ טלטל את נר החנוכה למקום חיוב אחר [וכן לשיטות המתירות כיום הדלקת פנים, והדליק בפנים והוציא החוצה]:

דלטעמא דהדלקה במקומה בעינא – שפיר הויא הדלקתו במקום חיוב ואין שום חיסרון בהאי דמטלטל את הנר, וכך נדייק בדברי הרמב"ם (פ"ד ה"ט) שכתב: הדליקו בפנים והוציאו דלוק והניחו על פתח ביתו – לא עשה כלום עד שידליקנו במקומו, אחז הנר בידו ועמד על פתח ביתו לא עשה כלום שהרואה אומר לצרכו הוא עומד. עכ"ל. הרי שנקט מפורשות טעם דהדלקה במקומה ורחק מטעמא דהרואה.

וכך כתב גם הרמ"א (סי' תרעא ס"ו) אפי' לקחה כך דלוק והניחה למטה מעשרים לא יצא ידי חובה דהדלקה עושה מצוה. עכ"ל. הרי שכל מאי דאסר במטלטל את הנר מעל גובה עשרים לתחת עשרים זהו רק משום שהדליק את הנר במקום פסול אך בדבריו מבואר שיכשיר באדם המטלטל את נרו שהודלק בכשרות כגון ממקום אחד בתוך עשרים למקום אחר בתוך עשרים, ועורר עליו המג"א בסק"ז וז"ל: וביש"ש ספ"ו דב"ק מפרש הטעם דהרואה אומר לצרכו הוא דנקט לה. ובחמד משה סק"ז כתב שיש למצוא נפק"מ בין הטעמים באדם שהדליק בכשרות בתוך עשרים ואח"כ הגביה מעל עשרים שמחויב עתה להורידו שוב, ולטעמא דהרמ"א – לא יצטרך לכבותו אך לטעמא דהיש"ש יאלץ להורידו, ואז לכבותו ולהדליקו שוב, וכן כתב ר' עקיבא איגר בהאי נפק"מ בין הטעמים, דלטעמא דהרואה אומר לצרכו – אסור לטלטל כלל נר חנוכה (שו"ת מהדו"ת קכה).

ולטעמם של הרמב"ם והרמ"א – כיון דפסקינן דהדלקה עושה מצוה – לא שייכא חיסרון בטלטול הנר באופן שהודלק בכשרות.

אך הרי"ף, הרא"ש והטור, וכן בסמ"ג, ואחריהם הלך השו"ע, וכן הוא ביש"ש שהביא המג"א בסי' תרעא סק"ז – דפסולא דהדליק בבית והוציאה לחוץ – הינו פסול מחמת הרואה דיימר לצרכו הוא דאדלקה, וביאר הב"ח (סי' תרעה סק"א) דטעמם מדאמרינן בגמרא בדין היה תפוש נר חנוכה ועומד דלכו"ע איסורו ופסולו מחמת הרואה דיימר לצרכו הוא דנקיט, אף הכא קושטא דמילתא דהרואה יימר לצרכו הוא דאדלקה.

ולפי דברי כל הני ראשונים כמלאכים חל איסור מוחלט לטלטל את הנר הדולק והמטלטלו הרי הוא פוסלו כפסול בעצם אף שההדלקה היתה בהכשר גמור. וכ"כ הב"ח והביאו המג"א (ס"ק ג) וכ"כ החמד משה.

מח' הראשונים ואחריהם שו"ע ורמ"א – חדא לטיבותא וחדא לריעותא

ועפ"ז נקום ונאמר דיסוד מחלוקתם הוא נידון דידן – האם אחר שההדלקה הייתה בהכשר – יכול הנר להיפסל לחלוטין ע"י 'פסול בעצם' כדוגמת אחיזה וטלטול הנר, דלהרמב"ם והרמ"א – לא שייך האי פסולא – והדלקה מעולה לא תיפסל לעולם, אך לרי"ף רא"ש והשו"ע – אפשר לפסול הדלקה כשירה ע"י אחיזתו בידו אחר ההדלקה.

ומצאתי דהפר"ח בסי' תרעא פליג על הרמ"א וקבע בטלטל נרו שאפי' בירך שצריך לחזור ולברך וז"ל: ומה שכתב [ואפילו לקחה כך דלוק והניחה למטה מעשרים לא יצא] דהדלקה עושה מצוה. ליתא, דאפילו למאן דאמר הנחה עושה מצוה צריך לכבותה ולחזור ולהדליקה, דהרואה אומר לצורכו הוא מדליקה, כדאמרינן (שבת כב:) גבי הדליקה בפנים והניחה בחוץ, וכן כתבו התוספות ז"ל בריש סוכה (ב. ד"ה דאורייתא) ובריש עירובין (ב. ד"ה סוכה) מיהו מסתברא ודאי, שאפילו בירך שצריך לחזור ולברך, עכ"ל.

הפר"ח השוה מידותיו

ולפיכך – מובנת היטב הוראתו האחרת של הפר"ח דמצריך לכבות לחזור ולברך גם בדין מילא קערה שמן דהיא היא – פסול דלבתר אך חיסרון בעצם – 'חדא לטיבותא אך גם חדא לריעותא' והשוה מידותיו – וכללא כייל: בכל מקום שיהא 'חסרון בעצם' ואפילו אם יתרחש לבתר הדלקה כשירה – תיפסל ההדלקה למפרע ונצריכו לחזור ולהדליק בברכה, וזה יהיה בשני מצבים, הראשון: הדליק נר בקערה ואח"כ הדליק פתילות נוספות ופסל הכל כדין אבוקה, והשני: יהיה במי שטלטל נרו מהכא להתם ואפילו כולהו במקום חיובא פסל נרו מדין הרואה אומר לצרכו הוא דאדלקה, והקושיא שהקשנו בתחילה מהוראת הפר"ח בדין אבוקה – ליתא.

ועתה מובן היטב מדוע עמעם המשנ"ב בדין ברכת מילא קערה שמן והקיפה פתילות, שלמעשה – הצריך לכבות ולהדליק מחדש, אך לגבי הברכה – התעלם, דמכיון דאיכא פלוגתא בין השו"ע לרמ"א והשו"ע סובר כי הכל פסול [וכמו שייסד הפר"ח] וחובה לכבות את כל הנרות כולל הנר הראשון ולחזור ולהדליק בברכה כיון שנגרם כאן 'קלקול בעצם' אך הרמ"א ס"ל שאין צורך כלל לכבות את הנר הראשון שהודלק בהכשר והנר לא נפגם מחמת פסול מדורה דלבתר, ממילא לא נזקיקו לברכה – ולכן החמיר המשנ"ב לכאן ולכאן ומצריך לכבות את כל הנרות – כולל הנר הראשון – אך לא יצריך לברך מדין 'ספק ברכות להקל'.

קושיא עצומה ע"ד המשנ"ב

אך זאת נתמה ע"ד המשנ"ב – דבשלמא בדין מדורה – החמיר לכאן ולכאן אך בדין טלטול הנר בתוך מקום חיוב כתב וז"ל: אבל אם הדליקה למטה מכ' ונטלה משם והניחה במקום אחר תוך כ' יוצא דהא הוי הדלקה במקומה דשני המקומות כשרים, עכ"ל. וע"כ יש לתמוה – מדוע התיר להשיבו למקומו ללא כיבוי והדלקה מחדש – והא לדעת הרי"ף הרא"ש והטור וכ"כ השו"ע ומהרש"ל, יש להחמיר בדין זה – והוראת המשנ"ב היתה צריכה להיות להחמיר לכאן ולכאן – להניח מחדש את הנר במקום הראוי, לכבות ולהדליק מחדש ללא ברכה – מדין ספק ברכות להקל.

ונראה דהיה צריך להורות כי המטלטל נר חנוכה ממקום חיוב למקום אחר – יכבה וידליק שוב ולא יברך.

תירוץ מחודש 'מעשה המוכיח'

והקשתי קושיא זו לפני לומדים רבים ולא מצאו לה פתרון, עד שהאיר עיני בזה הרב ר' יהודה יו"ט זלזניק שליט"א וחידש כי אחר שנקדים יסוד אחד בגדרי פסול 'לצרכו הוא דאוחזה' יתבהר הכל, והוא כי אם יהיה 'מעשה המוכיח' שלא לצרכו אוחזה – הרי הוא מבטל את פסול לצרכו הוא דאוחזה שהרי גילה דעתו שלצורך חנוכה אוחזה – ואפילו בפסול החמור ביותר 'פסול דמעיקרא'.

ומצאתי סימוכין ליסוד זה מדברי הפר"ח בסימן תרעה וז"ל: מסתברא לי, שאלו נרות של מתכת הנהוגות בערי פראנקייא שיש להם ח' פיות ואחד עולה על גביהם והוא השמש, והם מיוחדות להדליק בהם בחנוכה מידי שנה בשנה, ולא נעשו אלא לכך, והדבר ידוע לכל שאין משתמשים בהם, אם אחזה בידו עד שכבתה יצא, כיון דקי"ל הדלקה עושה מצוה ולא הנחה, וליכא למיחש לרואים שיאמרו לצורכו הוא אוחזה מאחר שאין דרך בכך. וליכא למיחש לאינשי דעלמא, דאי הכי גבי חצר שיש לה שני פתחים (שבת כג.) אפילו מרוח אחת ליבעי הדלקה בשתי הפתחים, והכי אמרינן התם דלא חיישינן אלא לבני מתא, כן נראה לי להלכה ולא למעשה, עכ"ל.

ולכן ברור כי מי שהיה תפוש ועומד בנר חנוכה כל זמן ההדלקה – ניכר כי אוחזה לצרכו ומנגד אין שום 'מעשה המוכיח' אחרת, אך אם יחזיק חנוכיה בת שמונה קנים – הרי זהו 'מעשה המוכיח' כי למצות חנוכה אוחזה.

אך אם ההדלקה היתה בהכשר ועתה רוצה לפוסלה בפסול דאיתרחיש לבתר – נדרש דוקא 'מעשה המוכיח' שמעשה האחיזה הוא לצרכו, ואם לא תהיה הוכחה שההדלקה היתה שלא למצות חנוכה – ממילא אין לפסול.

ולפ"ז, אדם שהדליק בפנים [גם לשיטות המתירות הדלקת פנים] והוציאה החוצה – הרואה אומר לצרכו הוא דאדלקה והיא גופא 'מעשה המוכיח' שלצרכו הוא דאדלקה שהרי אם היה מדובר כאן בנר חנוכה, והמקום בחוץ ברור שמשובח יותר – מדוע מתחילה לא הדליק שם? אלא ודאי יסיק הרואה שההדלקה הראשונה היתה שלא לצורך החנוכה אלא לצרכו והרי הטלטול המשביח עצמו הוא 'מעשה המוכיח' כי הנר אינו נ"ח ולצרכו הוא דאדלקה.

וכן נאמר במקרה ההפוך – באדם שמתחילה הדליק בהידור רב בחוץ ואח"כ מגרע הדלקתו ומכניס את הנר לביתו [ואף שהמקום הוא כשר לדיעות המכשירות 'הדלקת פנים'] גם אז סובר הרואה כי אין לפניו נ"ח שהרי אם היה הנר משמש למצוה ברור שלא היה בעה"ב משנה את מיקומו ומגרע מצותו, והרי הטלטול המגרע עצמו הוא 'מעשה המוכיח' כי הנר אינו נ"ח ולצרכו הוא דאדלקה.

אבל אדם המטלטל את נרו בתוך מקום חיובא כגון בתוך עשרים או מפינה לפינה בבית – אין לפסול את הנר בטענת 'לצרכו הוא דאדלקה' כיון שאין כאן שום 'מעשה המוכיח' שלצרכו הוא דאדלקה והטלטול הוא מסיבה צדדית.

ובמעשה שהביא הב"י לגבי טלטול הנרות בביהכנ"ס י"ל דאיכא הכא 'מעשה המוכיח' דלצרכו הוא דאדלקה שהרי מפורש שם שההדלקה היתה באותו הכלי שמדליקין בו כל השנה את נרות תאורת בית הכנסת, ורצה לטלטל את הנרות למקום שמציבים שם את הנרות כל השנה, וז"ל: שהדליקו הנרות בכלי שהיו מדליקין כל השנה להאיר שבאותו כלי היו נרות מתוקנות לנר חנוכה ואחר שהדליק המדליק נר חנוכה היה מוליך החבל בידו להגביה הכלי להעמידה במקומו המיוחד לו כל השנה, עכ"ל.

ועפ"ז התיישבו שתי הוראות המשנ"ב הנראות כסותרות – שבסי' תרע"א סק"ל התיר את טלטול הנר בתוך כדי מקומות כשרים וז"ל: אבל אם הדליקה למטה מכ' ונטלה משם והניחה במקום אחר תוך כ' יוצא דהא הוי הדלקה במקומה דשני המקומות כשרים, עכ"ל. ואילו בסי' תרעה סק"ה כתב וז"ל: הנה בזמן הגמרא שהיה צריך להניח הנ"ח על פתח ביתו מבחוץ הוא כפשטיה דצריך להדליק ג"כ במקום ההנחה דהיינו מבחוץ ששם הוא מקום החיוב של פרסומי ניסא ואפילו כהיום שאנו מקילין ומדליקין בפנים בבית מ"מ אינו יוצא באופן זה דצריך שיהיה הדלקת הנרות במקום שיניחם לבסוף משום דהרואה יאמר לצורכו הוא מדליקה ולפ"ז פשוט דה"ה אם הדליקה בחוץ והניחה בפנים ג"כ אינו יוצא מטעם זה, עכ"ל. והרציתי חידוש זה בפני השומעים וקילסוהו רבנן.

 

______________________________

[1] רבי חזקיה די סילוא נודע כאחד מגדולי הפוסקים במאה הי"ז. הוא נולד בליוורנו בשנת תט"ז, שם למד מפי הרב שמואל קוסטא ורבי יהודה שאראף – שד"ר מארץ ישראל שהגיע לליוורנו, בהיותו בן עשרים [שנת תל"ו] עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. בירושלים למד בישיבת "בית יעקב", שהיתה אז בראשותו של הרב משה גאלנטי – הרב המג"ן. בהיותו כבן כ"ב שנים נשא לאשה את בתו של רבי רפאל מרדכי מלכי, פרנס ורופא בירושלים. בשנת תמ"ט  נשלח על ידי רבו מהר"מ גאלנטי כשד"ר לערי אירופה המערבית. שליחות זו נמשכה כארבע שנים עד שנת תנ"ב תוך כדי שליחות זו הדפיס באמשטרדם את ספרו "פרי חדש" על חלק יורה דעה שבשלחן ערוך. לספר ניתנו הסכמות רבני הקהילות באמשטרדם, והרב אברהם יצחקי – מירושלים, והרב ישראל זאבי – מחברון, חריפות סגנונו בספרו ובקורתו החדה על כל הפוסקים עוררו עליו קטרוג רב עד שחכמי מצרים החליטו לדון את הספר בגניזה ולאסור את העיון בו, אך רבי אברהם הלוי רבה של מצרים החליט להתיר את החרם. בשנות שליחותו ביקר בקהילות רבות בערי אירופה, והצליח לסייע ולגייס סכומים נכבדים לעזרת תושבי ירושלים. בהיותו באמשטרדם השפיע רבי חזקיה על הגביר רבי יעקב פירירא להקדיש קרן שמפירותיה תוקם ישיבה בירושלים. קרן זו הוקצבה, והוקמה בירושלים ישיבה שהתקיימה עד ראשית המאה העשרים. בישיבה זו – בית יעקב פירירא – למדו כמעט כל רבני ירושלים וגדוליה. מתלמידיו ידועים: רבי יצחק הכהן מחבר ספר "בתי כהונה", רבי שלמה אלגאזי [שכיהן ברבנות במצרים מ"ה שנים וכל הוראותיו היו על דעת רבו הפר"ח] רבי ישעיה אזולאי (סבו של החיד"א) ועוד, מלבד עוצם גדולתו בנגלה גם היה כמעיין המתגבר בחכמת האמת וחיבר גם חיבור נדיר – שיטות על מסכתות הש"ס ע"פ הקדמות רבינו האר"י אך לפני פטירתו ביקש לגנזו ואיתו יחד נגנז בטעות גם חלק מספר פרי חדש על הלכות שבת וחבל על דאבדין. רבי חזקיה נפטר בירושלים במיטב שנותיו בשנת תנ"ו כ"ח בכסליו נר רביעי של חנוכה, ונגנז במעלה הר הזיתים שם ניצבת אבן קודש מצבתו עד היום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

.

דיחוי בנר חנוכה

תגיות האתר

רוצה להינות שתוכן תורני ישירות אצלך המייל? הרשם כאן ותהיה מעודכן